אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)?

הסיסמה המוכרת א-שעב יוריד איסקט אל-ניזאם (העם דורש את החלפת המשטר) הדהדה ברחבי העולם הערבי מאז שהחלה ההתקוממות בתוניסיה, ב-2010. בסיסמה נעשה שימוש חוזר ונשנה והיא זכתה לפרשנויות שונות במהלך השנתיים האחרונות במצרים. במעבר מהתקוממות למהפכה, לקו צבאי ולקואופטציה מוסדית, היא קיבלה משמעויות נוספות וחדשות.

כאשר "העם" יצא לרחובות בהמוניו בינואר 2011, הדרישה היתה "איש, חורייה, קאראמה אינסאנייה" (לחם, חירות וכבוד האדם). כשהימים עברו והנשיא חוסני מובראכ הגיב לדרישות ההמון בעזרת אותו סיפור הפחדה ישן – בעיית הבטחון והחובה לאומה – המצרים איבדו את סבלנותם ואת הרצון לתקשר עם השלטון המיושן. למרות מגוון האינטרסים הגדול, קבוצות האופוזיציה השונות, כולל אלו של פעילים פרו-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מובטלים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, יצאו יחד לרחובות להפגנת שמונה-עשר הימים בתביעה חד משמעית לסיים את שלטון מובראכ.

יחד עם זאת, מייד לאחר ההצלחה בהפלת מובראכ נוצרו קרעים בין כוחות האופוזיציה השונים. המשך המהפיכה או "המהפכה השנייה", בנובמבר 2011 (כאשר הצבא ניסה לשבור את כוח וסמכות מהפיכת–העם על ידי פעולה אלימה כנגד המפגינים ברחוב "חוסני מובראכ" בקהיר), הביאה את טבח מאספרו וטבח פורט סעיד (שבו קופטים ואוהדי כדורגל היוו מטרה לצבא ולכוחות האנטי-מהפכניים) ובהמשך אימוץ של קו צבאי "רך", שניסה לפרק את הפרלמנט העממי ולתפוס את השלטון, על ידי תפיסת משרות, בעיקר של קובעי החוקה ובתי המשפט. לאחרונה התבררה גם התנגדות הצבא ל"גניבת המהפיכה" על ידי "איחוואן" (אחווה או אחים, קיצור לאחים המוסלמים) וקבוצות סלפיות. אבל המחאה העממית המשיכה לפתח אסטרטגיות פעולה ומגוון נאמנויות.

למרות הביקורת הקשה על השמאל המצרי (שכולל סוציאליסטים, פועלים, תנועות דמוקרטיות, תנועות נוער ועוד), ביקורת שטענה שהוא מייצג את האליטה המשכילה המנותקת מרוב האוכלוסייה, קבוצות וארגונים כמו ה"קאפייה", ה-"6 באפריל", ה"סוציאליסטים המהפכניים", ו"לא למשפטים הצבאיים" המשיכו להיאבק על ערכים כמו לחם, חירות וצדק חברתי. עד היום קמפיינים חדשים ממחישים את המאבק האזרחי: קמפיין נגד הטרדה מינית, יוזמה בשם "מדד מורסי" (על ידי ארגון זאבאטאק שהוקם כדי להיאבק בפשע ובשחיתות והציב לעצמו כמטרה את המעקב אחר התקדמות הנשיא בהיענות לתביעות), קריאות חוזרות ונשנות לצמצום תפקידו של הצבא, מעבר מסודר לשלטון אזרחי, שחרור כל האסירים הפוליטיים, וגל חדש של מחאת-עבודה (כפי שנראה באל-מחלה אל-כברא ביולי 2012) כל אלה ממחישים את המשך האקטיביזם האזרחי. למרות זאת, צריך לשאול האם תפיסת "העם" השתנתה תוך כדי ההיספגות במוסדות השלטון? האם ישנו מתכון ברור ומקובל להיהפכות ל"ציבור"? מי האופוזיציה העכשווית במצרים?

למרות משאל-עם, בחירות לפרלמנט ולנשיאות וריבוי ההבטחות, הכוח הפוליטי, המשפטי והכלכלי, עדיין נמצא בידי המועצה העליונה של הכוחות המזויינים (SCAF). שנים-עשר אלף מהפכנים ואקטיביסטים נאסרו בשמונת החודשים האחרונים לבדם, יותר מאשר ב-31 שנות שלטון מובראכ. רבים מהם נשפטו על ידי בתי משפט צבאיים בלי הליך הוגן.למרות כל זאת, איגודים ותנועות חברתיות עדיין מאד פעילים במצרים. חלקם בעלי הסטוריה ארוכה של מאבק ואחרים קמו רק לאחרונה. בנוסף לכך, התנועה המהפכנית שמתבססת על העובדים, על פמיניסטיות וליברלים צעירים ממשיכה להיאבק ולדרוש את המעבר מאוטוקראטיה צבאית לשלטון אזרחי דמוקרטי.

איגודי עובדים במצרים הם בעלי הסטוריה ארוכה של ארגון מחאות ושביתות. במיוחד מוכר מרד אל-מחלה אל-כברא ב– 2008, שרבים חוזרים אליו כמה שלמעשה החל את ההתקוממות של 2011. "הפדרציה המצרית של האיגודים העצמאיים" הוקמה מאז נפילת מובראכ כדי להחליף את "ההסתדרות" השלטונית המושחתת (Egyptian Trade Union Federation) שהיא זרוע של שלטון המפלגה הדמוקרטית הלאומית שסאדאת הקים ב-1978. האיגוד מעורב בעיקר במשאים ומתנים שנוגעים לשאלות חברתיות וכלכליות, כגון הפיקוח על שכר המינימום והשכר המקסימלי.

צריך לציין כאן כמובן, את התרומה של רדיקלים רבים, ליברלים צעירים, מתחת גיל ארבעים שמכירים היטב את עולם המחשבים ואת רשת האינטרנט. אמנם, אין להם קשרים עם השלטון הקודם, אבל הם משכילים ופעילים פוליטית. קיימים צמתים שונים בין קבוצות אלה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהכניסה לשורותיה אקטיביסטים מהפכנים משורות מפלגת הוואפד הישנה הלאומית-ליברלית שהובילה את תנועת העצמאות וההתנתקות מהכיבוש הבריטי במהלך המאה ה-20.

חשובה לא פחות היא תנועת הנשים. ארגונים שונים פועלים, בעקבות המהפכה, למען מימוש של זכויות הנשים בחברה החדשה. לאקטיביסטיות הפמיניסטיות יש עבר פוליטי עשיר במצרים. הנשים שיחקו תפקיד מכריע, לצד הגברים, בהתקוממות של 2011-2012. המאבק העכשווי של הנשים המצריות הוא מול עולם פטריארכלי. ההטרדות המיניות הועמדו במרכז העניין הציבורי על ידי סאמירה איברהים שתבעה רופא צבאי וקצינים שבמרץ 2011 ביצעו בה ובמפגינות אחרות בדיקות פולשניות כולל בדיקת קרום הבתולים. למרות שבית המשפט הצבאי זיכה את הרופא תשעה חודשים לאחר מכן, הפרקטיקה של בדיקת בתולים הוכרזה כלא-חוקית והסבה תשומת לב למקומן של הנשים במאבק.

כפי שהבחירות לפרלמנט המצרי הראו, שתי הקבוצות הפוליטיות המאורגנות ביותר הן זו של האחים המוסלמים והסלאפים (שתי המפלגות חלקו כ-72% מהמושבים). היכולת והפופולריות של האיחוואן לא הפתיעה איש, אבל הזכייה של המפלגה הסלאפית א–נור ברבע מהקולות היכתה רבים בתדהמה. ליברלים ישנים וחדשים, סוציאל–דמוקרטים ומפלגות השמאל חלקו ביניהם כ-15-20% והעצמאים זכו ביתר. המפלגה היחידה הנוספת שקיבלה מספר משמעותי של קולות היתה הוואפד (כ-8%) שהיא בעלת עבר של שמונים שנות פעילות. השאלה היא האם כעת, כאשר הזכות להתארגנות פוליטית היא חוקית, נמשיך לראות את התרחבות והתעצמות המפלגות הצעירות של המהפכנים והליברלים? איזו השפעה תהייה לנשיאות של מוחמד מורסי ולתפקיד של המועצה העליונה של הכוחות המזויינים על התפתחויות כאלה? "הבלוק המצרי" (קואליציה של מפלגות חילוניות) חווה כמה עריקות ועימותים פוליטיים בתקופת הבחירות, והקואליציה של המהפכנים הצעירים התפרקה רשמית בתחילת יולי 2012 תוך הכרזת סיום המעבר השלטוני לידיים אזרחיות.נראה שההבדלים בין הפלגים השונים תחת מטריית ארגונים זו הפכו לגדולים מדי ושהחלטה על פירוק המטרייה הפכה הגיונית יותר בתקופה שאחרי הבחירות. למרות זאת, הדוח האחרון של הקבוצה מגלה אופטימיות פרגמטית זהירה ביחס להתארגנויות עתידיות ומרמזת על היווצרות צורות סולידריות חדשות ובריתות חדשות למאבק המתמשך על הממשלה הדמוקרטית.

במהלך השנתיים האחרונות "העם" הוכיח את יכולתו לממש תביעות פוליטיות למרות ריבוי נקודות המוצא מבחינה מעמדית, דתית, מגדרית וגילאית. אלמנטים תרבותיים ואפשריים של מהפיכה תועדו היטב כפי שנראו על לוחות מודעות, סיסמאות, שירה, קריאות, גרפיטי והומור חתרני. יחד עם זאת, בזמן שההתלהבות המהפכנית הפכה לארגון פוליטי פורמלי וממוסד – אבד ממד של השתתפות ציבורית והתגלעו מחלוקות ואי-הסכמות בין חלקים של האופוזיציה. שמועות על דילים בין המועצה העליונה של הכוחות המזויינים והאיחוואן יצרו פקפוק ביחס ליכולת לייצר מערכת פוליטית שמאופיינת בשקיפות. עיתונאים ואקטיביסטים חייבים לפענח באופן מתמשך את התכנים שעומדים מאחורי ריבוי הסיפורים ולמקם את עצמם ביחס אליהם.

מה כל זה אומר לגבי עתידה של מצרים? מצב הרוח הוא מפוכח. גופים לאומיים ובינלאומיים שואלים את עצמם 'האם זהו סופה של המהפיכה המצרית?' (אל-ג'זירה ביוני 2012, הפוריין פוליסי ביולי 2012). ברור שלאחר השתלטות הסלפים על מידאן (ככר) אל-תחריר בשבועות האחרונים דכדכה את רוחם של הליברלים והשמאל במצרים. רבים בחוגי השמאל גם הביעו ביקורת רבה ביחס למאת הימים הראשונים של מוחמד מורסי בתפקידו. מאה ימים אלה לא הביאו לפעולה ברורה בנושאים עקרוניים שקשורים לכלכלה, לאבטלה ולחינוך.

ג'ק שנקר תוהה:

"האם הקרב על הנשיאות הוא בסך הכל הקצה המוסדי של קרחון מהפכני גדול בהרבה? צורה אחת של התנגדות מבין צורות מגוונות, שנוטלות חלק בקביעת עתידה הפוליטי והסוציו-כלכלי של המדינה?"

המאמר של שנקר מציע ש"הצלחת המהפיכה" לא ניתנת להסבר רק במונחי פוליטיקה פורמלית ומוסדית, כפי שמידאן אל-תחריר לא היתה המרחב היחיד של ההתנגדות. ישנן דרישות רבות שמנוסחות בשם "העם" ומשקפות את ריבוי הזהויות והערכים בחברה המצרית. אם המהפיכה המצרית תוביל רק לייצור שקיפות ממשלית או ל"דמוקרטיה ליברלית מערבית" כפי שאליטות שונות, בתוך ומחוץ למצרים רוצות להאמין, אזי רשתות כוח גלובליות יישארו על מקומן ולא ייפגעו. לעומת זאת, כפי שמאמר קצר זה על ריבוי הקולות ב א-שעב ניסה להראות, דווקא הגיוון של האופוזיציה (שביתות הפועלים החדשות, הפמיניסטיות האמיצות של מצרים, וארגוני גראס-רוטס מקומיים רבים) יאפשר את המשך המאבק של מצרים החדשה.

המהפכן המצרי אלאה עבד אל פתח נשאל פעם אם היה רוצה לראות את המהפיכה מקימה פרלמנט בריטי או מערכת דמוקרטית ליברלית של נשיאות אמריקאית. "אף אחת מהן," הוא ענה. "אנחנו רוצים משהו טוב משתיהן."

לאורה גריבון היא סטודנטית בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון. לאורה עוסקת כרגע במחקר שכותרתו היא "זכרון ציבורי של המארטירים במצריים, 2011-12". היא חיה בקהיר עד יולי 2011 והיתה פעילה קבועה בפעולות בכיכר תחריר. לאורה כתבה את הפרק Signs and Signifiers: Visual Translations of the Revolt , שפורסם בספר שערכה סאמיה מהרז (Mehrez) על המהפיכה במצרים. הספר פורסם ביוני 2012.

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור