כאשר המקומי מקבל והזר נותן: על הסירוב לפעול

קשה לשים את האצבע על המועד המדויק בו נוסד ממסד הפיתוח והסיוע ההומניטרי, שהתחיל כפרויקט ספק-קולניאליסטי ספק-מיסיונרי. אפשר לומר בוודאות שצורתו התגבשה מחדש בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין הארגונים הבולטים שהחלו לפעול באותה תקופה היו CARE ו-OXFAM, וכן מוסדות בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. בניגוד למה שנהוג היום לחשוב, מוסדות אלו נוסדו במטרה לשקם את אירופה מהריסותיה, ולא כדי לספק אנרגיה סולארית לשבטים נידחים בארצות אקזוטיות שאת שמותיהן מעטים ידעו להגות אז. לאחר שיקומה של אירופה ופתרון המשבר ההומניטרי המיידי, אותם ארגונים, בין אם מתוך צורך אמיתי ובין אם מתוך יצר הישרדותי, החלו לחפש אחר משברים אחרים לפתור ואזורים אחרים לתקן.

כיום ידוע כי הרוב המכריע של יוזמות הפיתוח, ובכללן רפורמות כלכליות שיושמו בהמלצתם (ויש האומרים בכפייתם) של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כשלו ואף החריפו את המצב, במיוחד ביבשת אפריקה. לאורך השנים הוטחה ביקורת רבה בטוהר כוונותיהם של אותם מוסדות והמדיניות הכלכלית אותה קידמו ובאינטרסים החבויים שעמדו מאחורי פועלם. הטענה הרווחת היא שארגונים אלה עמדו מאחורי סוג חדש של קולוניאליזם, המוסווה מעצם היותם מוסדות רב-צדדיים אשר מנוהלים כביכול בידי מספר רב של אומות חברות, בעוד שבפועל כתוצאה ממבנה הממשל שלהם הם נשלטו בידי מספר מצומצם של מדינות עשירות וחזקות החותרות לקדם אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים ספציפיים.

על הגיהנום שעלול להיות מצוי בסופה של אותה דרך רצופה כוונות טובות, ניתן לקרוא בתיעוד המטריד ומעורר המחשבה של ממסד הסיוע ההומניטרי בספרה של העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן, "תעשיית החמלה". ספר זה מספק מבט מעמיק, גם אם לא חדש, לתוך הצדדים האפלים והנסתרים של עולם זה תוך כדי הבאת חוויותיה של המחברת והצפת שאלות חריפות בנוגע להשלכות השליליות האפשריות של כספי הסיוע שנתרמים בכוונה להקל על סבלם של אחרים. על רקע זה ראוי להבין את התופעה החדשה של תיירות המתנדבים.

הכוונה היא לתיירות של צעירים בעלי פריבילגיות ואמצעים, לרוב ממדינות המערב, שמשלמים ממיטב כספם כדי לנסוע למדינות מתפתחות. אולם בשונה מהמוני צעירים שתרים אחר נופים אקזוטיים או חופים שעליהם אפשר לרבוץ כשמשקה עם מטרייה בידם, צעירים אלה נוסעים כדי להתנדב לתקופה של מספר שבועות ולתרום מזמנם וממרצם לאוכלוסייה המקומית. על פניו הדבר נראה ראוי להערכה. אולם צריך לשאול אודות מניעיהם של אותם צעירים ולתהות על אילו רגשות אשם הם מנסים לכפר, כמו גם לברר מהו ההון החברתי שהם מקווים להפיק מגיחות אלה. כאן אפשר לקרוא סקירה ביקורתית של תופעה זו בהקשר של צ'אנג מאי, תאילנד.

כמו טרנדים רבים, גם זה התעצב בין השאר כתגובת נגד של אותם מתנדבים למה שהם תופסים כזרם המרכזי החלול ומתוך שאיפה להיבדל מעדרי הצעירים ההדוניסטים המשחיתים את זמנם ברביצה על חופים שטופי שמש. בהקשר דומה, העיתונאי והסופר האמריקאי-ניגרי, טג'ו קול, טבע את המונח "The White Savior Industrial Complex" בהתייחסו לתופעת "קוני 2012" וטען כי עיקרו אינו בעיסוק בצדק, אלא בחיפוש אחר חוויה רגשית גדולה המאששת מצב פריבילגי. ניתן לתהות גם על התועלת המוחשית שמושגת בביקור של מספר שבועות בלבד כשהראשונים מתוכם מוקדשים לרוב להתגברות על ההלם התרבותי והסתגלות לתנאי המחייה החדשים. לפיכך לא יהיה זה מוגזם לטעון שהתועלת בביקורים אלה משמעותית יותר עבור תייר חדור שליחות מאשר עבור האנשים המוחלשים שלעזרתם הוא נחלץ. ניתן גם לדון במניעיה של תעשיית האקו-תיירות שהתפתחה סביב טרנד זה והארגונים המקומיים (שלרוב מוגדרים כ"ללא מטרות רווח") שממלאים תפקיד מרכזי בתעשייה זו, מכניסים סכומים נכבדים לקופותיהם, ומשלמים משכורות נכבדות לעובדיהם בעבור תיאום אותן משלחות מתנדבים. אולם כבר ברור כי אין זה העיקר.

אם כן תעשיית הפיתוח והסיוע ההומניטרי נתונה לביקורת לא מבוטלת על מידת התועלת ארוכת הטווח שהיא מפיקה עבור לקוחותיה, עצם נחיצותה והאינטרסים שהיא משרתת. עם זאת, קיים הבדל עקרוני בין הארגונים הבינלאומיים, שרובם מחזיקים בידע מקצועי רב ובסגל מוכשר ומנוסה, אשר כיום כולל לעתים קרובות רוב של מקומיים, לבין צעירים המבלים את חופשת הקיץ שלהם בניסיון להפוך את העולם למקום טוב יותר. הבדל זה אינו טמון דווקא במידת ההצלחה של הפרויקטים בהם ארגונים אלה מעורבים, שכן גם פרויקטים המובלים על ידי המומחים בתחומם והטהורים בכוונותיהם מרבים להיכשל. ההבדל המהותי בין אנשי מקצוע העוסקים בפיתוח למתנדבים הצעירים הוא במהותו סימבולי אך בה בעת כולל גם השלכות פרגמטיות.

כאשר אגרונום מנוסה או מומחה לרפואה ציבורית מגיעים בכדי לייעץ ולעזור לקהילה מקומית הם עושים זאת מתוקף הכשרתם המקצועית, ואין זה משנה אם אלה מגיעים ממדינה עשירה, ממדינה ענייה אחרת או שהם בני ובנות המקום. כאשר צעירים חסרי כל נסיון והכשרה באים להתנדב למספר שבועות, הם עושים זאת רק מתוקף היותם בני ובנות "העולם המפותח". בתוך הנחה זו מקופל מסר צורם המועבר למקבלי הסיוע המשקף את ההיררכיה בינם לבין "מושיעיהם". ניתן לומר כי אף שקיים פטרוניזם גם בפעולות הסיוע של ארגוני ואנשי פיתוח מקצועיים, הוא מודגש ביתר שאת במקרה של מתנדבים צעירים, חסרי ניסיון שבאים לזמן קצר בלבד, וזאת מבלי להכחיש את כוונותיהם הטובות.

מנסיוני האישי, כאשר אנשי מקצוע שאינם בהכרח מעונינים להקדיש את חייהם לעולם הפיתוח אך כן מעוניינים לתרום מזמנם ומניסיונם באופן ממוקד ומתוכנן לפרויקט ספציפי, יכולה להיות בכך תועלת רבה. בעוד שלא ניתן לקבוע כי ההיבט הסימבולי השלילי נעדר לחלוטין, כן סביר להניח כי הוא מצומצם יותר. על דוגמא כזו לפעילות סיוע של אנשי מקצוע אני יכול להעיד ממקור ראשון – בימים אלה אני עושה את ההתמחות שלי כתלמיד לתואר שני בלימודי פיתוח קהילות באוניברסיטה העברית. במסגרת לימודיי נסעתי לבורונדי שבמזרח אפריקה לעבוד במחלקת הפיתוח הכלכלי של ארגון הנקרא Village Health Works. במקביל אלי פועלים כעת בארגון בהתנדבות שני מהנדסי מערכות מידע מישראל אשר החליטו בתום לימודיהם להקדיש מספר חודשים מזמנם לטובת פרויקט מחשוב מאגר המידע הרפואי של הארגון. לא זו בלבד שפרויקט זה כלל לא היה מתבצע לולא עזרתם, אלא שהמסגרת המקצועית בה הם פועלים בשיתוף עם אנשי מקצוע אחרים בני המקום ממתנת את ההיררכיה שלרוב מובנית בתוך היחסים בין נותני למקבלי הסיוע.

לאחרונה פורסם כאן מאמר של עמית בוטבול העוסק בהתיישבות החדשה והאיכותית לכאורה של צעירים מן המרכז בדימונה, והציף פעם נוספת את סוגיית היחסים בין הפריפריה והמרכז בהקשר הישראלי. בוטבול דן בבעייתיות הגישה האופרטיבית של קואליציית אסיפת צעירי הנגב לפיה "הדרך לגרום לשינוי בדימונה עוברת בהבאתה של אוכלוסייה 'איכותית' מבחוץ, אולי מתוך הנחה שהבעיה היא באוכלוסייה המקומית עצמה". בעייתיות דומה משתקפת בהנחה שאם רק נייבא תושבים מן המערב אל העולם המתפתח, הם יוכלו לפתור את מצוקותיהם של המקומיים כמעט רק מעצם נוכחותם. בשני המקרים הסיוע המוגש לאוכלוסייה המוחלשת מהווה רק פלסטר על פצע גדול ומדמם שמקורו מבני ולפיכך גם סופו לשעתק את עצמו כל עוד ההתייחסות אליו היא כבעיה שנעוצה בטבע של המקומיים ולא בדפוסי היחסים בינם לבין המרכז.

היוזמה המבורכת לכאורה של הגשת עזרה לנזקקים פוגעת באפשרות של שינוי ממשי ומשיגה מטרה הפוכה מזו שהתיימרה לה. הנוכחות של המתנדבים באפריקה ובתאילנד ושל צעירי "מלח הארץ" בדימונה שבאים כמצילים משדרת לתושבים המקומיים שהם לא מסוגלים לבד, וכי הם חייבים שיבואו סטודנטים צעירים מבחוץ לעזור להם. אין כאן באמת ניסיון לשבור את ההיררכיה או לשנות את המציאות הקיימת מיסודה וטיבן של הכוונות של הצעירים הבאים מבחוץ אינו משנה זאת. עצם המסגרת בה המקומי מקבל והזר נותן מחזקת את תחושת חוסר האונים וחוסר הערך של המקומי. גם אם היא מספקת מזור זמני או פתרון נקודתי למצוקות קיימות, סופה הוא שהיא משמרת את המצב הקיים בין אם התכוונה לכך ובין אם לא.

השאלה האתית העולה מסוגיה זו, ושמוצגת גם בספרה של פולמן היא "האם לעשות משהו עדיף תמיד על לא לעשות כלום?" הדברים הנ"ל אינם באים בכדי לרפות את ידיהם של אלה המעונינים לפעול לשינוי מציאות שהם רואים כעוולה או כאי צדק חלוקתי, אלא כדי לעורר את תשומת לבם של אותם צעירים חדורי מוטיבציה למיקומם בתוך מערכת יחסי הכוחות השוררת בין הפריפריה למרכז וההשלכות שיכולות להיות לפעולות המתבצעות מתוך מיקום זה וגם לאפשרות הלא פופולרית שפולמן מציעה: "הסירוב לפעול הוא בלי ספק חלופה אפשרית".

הכרחי כי נקדים את הפעולה בהרהור על כיצד, איפה וביחס למי ראוי לפעול? בכדי להבחין בין פעולה המבוססת על יומרה חסרת בסיס אשר עיקרה הוא למעשה עיסוק בעצמי, עלינו לשאול אצל מי טמון הפוטנציאל לשינוי אמיתי ומתי ייטב אם נפנה את מאמצנו לאפיקים אחרים?

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בלימודי פיתוח קהילות באוניברסיטה העברית

לקריאה נוספת:

עמית בוטבול | נגב של פריבילגיות

רותי לביא | חזקים על לוד

יוסי דהאן | איך מתמודדים עם אי שוויון?

רנן יזרסקי | למה בעצם מגיע לנו כל הטוב הזה?