צעד אחורה

כנגד הטהרנות המפלגתית: דחיית המונופול של המפלגות על ייצוג הפוליטי והאזרחי


בחירות 2013

מאז הוכרז על קיומן של הבחירות לכנסת מתנהל מסע השתקה כנגד כל בדל ביקורת המושמעת משמאל כלפי מי ממפלגות האופוזיציה. על פי רוב, ההשתקה מלווה בהאשמת כל מי שלא ממהר להתיישר על פי הקו המפלגתי (המנוסח על ידי ספינולוגים) ב"טהרנות" שתחבל במטרת-העל המקדשת את כל האמצעים, כולל תמיכה במלחמת שולל: הדחת מפלגת השלטון. אל מול האשמה זו, ראוי להפנות את תשומת הלב לטהרנות המפלגתית. כוונתי לטהרנות הנגזרת מן ההנחה שהפוליטי מיוצג ביחס חד-ערכי בכנסת ישראל, המתבטאת בהצדקת המונופול של נבחרי המפלגה כייצוג האולטימטיבי של האזרחות – מונופול אותו רבים מפעילי המפלגות מאשררים בדבריהם ובמעשיהם.

לפני שאתם קופצים עם נשק יום הדין התועלתני: "אז מה אתה מציע? לוותר על הייצוג רחמנא ליצלן?" כחלק ממסע הטיהור, אציין כי דחיית המונופול של המפלגות על ייצוג הפוליטי אינה מקדשת את ה"אירוע" כדבר-מה בלתי ניתן לייצוג באופן עקרוני, וגם אינה מחייבת תמיכה באנרכיה. כלומר היא אינה גוזרת את ביטול עצם הייצוג, מטרתה היא דווקא לאפשר את קיומם של מנגנוני ייצוג נוספים של המפלגה.

מה שמתבקש מהמפלגות זה להפסיק לכפות עלינו את הייצוג שלהן, כמו למשל בהפגנה נגד חוק הרווחים הכלואים, בשלטי החוצות של מפלגת העבודה, ובדמותם של "ייצוגי המחאה", דוגמת שפיר ושמולי, המתמודדים על מקומם ברשימות השונות ושבינתיים לא זכו בייצוג בחד"ש ובמרצ. הדבר המתבקש מן המפלגות הוא לאמץ את עקרון ה-step up, step back שאומץ באסיפות העם שנערכו בזוקוטי פארק. עקרון זה מנחה את מי שנהנה מזכות דיבור בחיי היום-יום לקחת צעד אחורה ובה בעת לעודד אחרות להשמיע את קולן (ראו מאמרה של איה שושן, עמ' 4).

באופן דומה, אפשר לבקש מהמפלגות לסגת מן הרחובות וממרחבים אחרים (מבני ציבור מוזנחים, קמפוסים, ועדים, קואופרטיבים ועוד) ולאפשר לאופני ייצוג אחרים להתאזרח. יתרה מכך, מצופה מחברי הכנסת לעשות ככל שביכולתם לאפשר את קיומם של מרחבים אלה, ולאפשר את חזרתה של המחאה הלא-מפלגתית לרחובות כמו גם לעודד את מופעה במרחבים אחרים.

אז שוב, אין הכוונה לשלול את הפעילות המפלגתית ואת (עידוד) ההצבעה לכנסת (אם כי נראה לי שכדאי להצביע על פי מה שהלב אומר, ולא על ידי שימוש באסטרטגיות מפוקפקות מבית תורת המשחקים. די להיזכר בתוצאות ההצבעה "האסטרטגית" לקדימה ובראשן היעדרה של אופוזוציה לממשלת נתניהו). בהצלחה בכל זה. מכל הלב.

אבל לא ברורה לי ההתעקשות לכפות עלינו הר כגיגית. הרי אתם הראשונים להודות במשבר הייצוג של המפלגה שלכם כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשימות של חד"ש ושל מרצ, או בבעייתיות הכרוכה בהצבעה למפלגה המתייצבת לימין הליכוד ביתנו בשעת מלחמה, שהעומדת בראשה מודה בעוול ההיסטורי המגולם במונופול הכוזב שלה על מושג השמאל; המונופול באמצעותו מנעה מייצוגים אחרים – פחות כוזבים, של המעמדות אותם "מפלגת שמאל" אמורה ומתיימרת לייצג – לפרוח.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טל

    הדברים נכונים ומעניינים. אבל למה ההתנצלות כאילו יש כוונה למתוח ביקורת על שיטת הייצוג באמצעות מפלגות? השיטה המפלגתית נמצאת במשבר כבר הרבה שנים ואינה עונה על דרישות ייצוג הציבור כיום. עד שתבוא שיטה חדשה, דמוקרטית, דליברטיבית, ייצוגית יותר, אפשר להעצים את היווצרות קבוצות ההשפעה הציבוריות שמנחות את המפלגות איזה מדיניות לקדם. למעשה, מיקומו של השיח הציבורי והפוליטי מופקע בכך מהמפלגות (שזנחו אותו מזמן לטובת דיקטטורות של ראשי המפלגות) ועובר אל החברה האזרחית. מחקרים חדשים מראים שסגנון הייצוג של השמאל נוטה להקשיב לציבור הבוחרים ולפעול לפי מגמותיו, ואילו סגנון הייצוג של הימין נוטה לסמכותנות ולנתק משאיפות המצביעים. ארגונים כמו אלה שקמו מאז מחאת 2011 יכולים כבר היום להוביל את מפלגות המרכז-שמאל ולא להיות מובלים אחרי פוליטיקאים אובדי דרך, חסרי חזון או נחישות.

  2. אוריה לוינסון

    המפלגות לא יוותרו על זכותן להשמיע את קולות תומכיהן, בדיוק כמו שהכותב וחבריו לא היו מוותרים על זכותם, אם הייתה להם כזאת. בואו נעשה נסיון כדי לראות את כנות הכוונות. מר לשם כתב את מאמרו בעניין (stepped up), וכעת לפי המרשם עליו לקחת צעד אחורה ולעודד אחרות להשמיע את דעתן. האם מר לשם היה מרוצה מהסידור הזה (בהנחה שיש לו עוד מה להשמיע, דעות ורעיונות)? מדוע שהצלחתן האלקטורלית של המפלגות יעמדו להן לרועץ? מדוע הציבור חייב להקשיב לאלו שלא מסוגלים לשכנע אותו, ולתת עדיפות לדבריהם? ולבסוף – אני מכיר את המעמדות החברתיים בישראל ובמקומות אחרים, ומעולם לא ראיתי מעמד עם פתק עליו כתוב מיהם נציגיו האותנטיים. יכול להיות שמזוקוטי פארק זה נראה אחרת…

    1. טל

      כבר שנים, שהמפלגות הפסיקו לשמש זירת ליבון סוגיות חברתיות ולאומיות. מדיניות ועמדות נקבעות על ידי יחידים. "שתי מדינות לשני עמים" של ביבי לא נדון ולא הובא להצבעה בשום פורום. גם מדיניות "אין עם מי לדבר". גם החלטת מפלגת העבודה להפסיק להיות מפלגת שמאל נקבעה במשרד של שלי. במפלגות האחרות המצב הרבה יותר גרוע כי איד אינו מצפה לדיון ושכנוע אצל ליברמן, לפיד, בנט או ליבני. למעשה, אם יש משהו שהפוליטיקאים, מביבי ועד טיבי, טובים בו, זה לראות מה אומרים ברחוב ולפעול בהתאם. אז בואו נארגן את הרחוב במסגרות דיון חלופיות לדיונים במסגרות המפלגתיות ונבחר ח"כים שיודעים שתפקידם הוא לייצג את המדיניות שתגובש במסגרות האלה. זו פוליטיקה מסוג חדש וטוב יותר.