עַל חֶבֶל פַּחְדִּי מִפְּנֵי הַקּוֹרֵא

ראיון עם המשורר מרואן מח'ול על שירת מחאה, נוף פוליטי וזהות במרחב הישראלי-פלסטיני, מתוך פתח הדבר לספרו החדש "ארץ הפסיפלורה העצובה"
אלמוג בהראלמוג בהר

משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע

מרואן מח'ול יודע לומר: "אם ירדוף אחריך הבנק כשאתה קושר אליו את תכניותיך לעתיד, עליך לומר: החובות מוטלים על העולם כולו". לאורך כל הספר נשזרים כאב והומור, האישי ביותר והעולם כולו. בשירי הספר יפגוש הקורא את ירושלים של מטה, של "מִי / שֶׁפִּשְׁפְּשׁוּ בְּצִיצִיּוֹת הָאֵל בַּמַּחְסוֹם", ואת מרומי הגליל המקבלים דמות אדם: "דַּרְוִישׁ הוּא הַצֹּהַר לְרִבּוֹא סִפְרִיּוֹת / קוֹרֵא בָּהֶן הַגָּלִיל לְאִטּוֹ וּבְגַאֲוָה / חַד-פַּעֲמִית", אך גם את הגליל ש"הוּא פְּגִישָׁתֵנוּ", פגישה המתארכת עד לגן-העדן: "וְהַכּוֹכָבִים מֵעָל / הֵם עֵינֵי הַיּוֹשְׁבִים בְּגַן-עֵדֶן / צוֹפִים בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל וּמֻפְתָּעִים מִן הַדִּמְיוֹן / שֶׁבֵּין הַמְּקוֹמוֹת".

השירה היא המלמדת את המשורר כיצד לחיות, ובזכותה הוא יודע מתי לרדת מן הרכבת: "אַחַר-כָּךְ, בַּתַּחֲנָה הַקְּרוֹבָה יָרַדְתִּי / כִּי הַשִּׁיר תַּם", אבל הוא גם יודע להתבונן בפני האנשים קודם לכן: "פּוֹעֵל מֵהָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים. / חָרוּץ. עוֹד מְעַט יֵרֵד / מֵהָרַכֶּבֶת וְיֵלֵךְ לָעֲבוֹדָה בְּחֶבְרָה / שֶׁמּוֹדִיעָה כָּעֵת עַל פִּטּוּרָיו".

כתיבת שירה אינה מעשה שלֵו: "עַל חֶבֶל פַּחְדִּי מִפְּנֵי הַקּוֹרֵא / אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הַשִּׁיר", אך מסירתה לקוראים, למרות הכל, היא כמעט הכרחית: "הַנָּהָר הוּא מְשׁוֹרֵר כִּילַי, / אֵינוֹ מַשְׁמִיעַ אֶת יִפְעַת שִירָיו / לְאִישׁ זוּלַת הַיָּם", ועדיין רק דבר אחד בטוח: "הַיָּפֶה בַּשִּׁירִים / הוּא זֶה שֶׁטֶּרֶם נִכְתַּב".

שירים רבים משירי הספר משוחחים עם המשפחה והכפר, ועם מה שמסתתר מאחורי תמונות משפחתיות נעימות: "אתה יכול להסתכל בכל בוקר שכזה בשקיעה המקשטת את התמונה המשפחתית התלויה על מדף הזיכרונות, אבל אינך רואה את תולעת הפחד המפוררת את הקיר המתנדנד"; "הַבָּרוּר בַּדְּבָרִים בַּכְּפָר הוּא: / בְּשֶׁל מִעוּט הַהֲמֻלָּה שֶׁבֶּעָרִים – שׁוֹמְעִים /אֶת לַחַשׁ הַטִּינָה"; "אֲנִי לֹא אוֹהֵב אֶת כְּפָרִי / מִשּׁוּם שֶׁשָּׁם יַלְדוּתִי / כָּרְעָה תַּחַת קִשְׁרֵי מִשְׁפָּחָה פְּגוּמִים".

בשיריו מנסה מרואן מח'ול לעצב מחדש, ולהבין מחדש, את זהותו, ומלאכה זו מתחדשת משיר לשיר. כך הוא כותב על המולדת: "אַחֲרֵי שֶׁהַמּוֹלֶדֶת צָנְחָה אֶל תּוֹךְ הַבְּאֵר / הֻטַּל עָלֵינוּ, מִקֵּץ שִׁשִּׁים שָׁנָה, / לִמְשֹׁךְ מְעַט בַּחֶבֶל, וְאָז לְהַרְפּוֹת שֶׁיָּשׁוּב וְיִצְנַח / רַק כָּךְ תתאמן הַתִּקְוָה לִהְיוֹת סַבְלָנִית", ועל עצמו: "יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי מֵבִין: / שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי יִשְׂרְאֵלִי/ אַךְ גַּם לֹא לְגַמְרֵי פָלַסְטִינִי", "זהו מחנה הפליטים "אֶל-נַּיְירֶבּ", המקום שבו הבנתי שאני כותב על אודות הבעיה הפלסטינית ולא מתוכה", "הָלַכְתִּי בְּתוֹךְ הֵעָדְרוּתִי / הֵטַחְתִּי בְּעַצְמִי: / מָה הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת / שֶׁאָחֲזָה בִּי זְמַן רַב כָּל-כָּךְ? / גָּדַלְתִּי / כְּזָר לְפִצְעֵי עַמִּי / רָדַפְתִּי אַחַר שָׁרָשַׁי / בְּפַחְדָנוּת אַמִּיצַת לֵב".

אבל לא רק על עצמו מבקש מרואן מח'ול לספר, ושיריו פורשים מניפה רחבה של דמויות, רבות מהן הנשים: פולה, סלמא, רזאן, עַרוּס אלְגַ'לִיל ועוד. כל אחת מן הדמויות מקבלת חיים משלה בשיר, ודומה שאחד מתפקידי השיר המרכזיים הוא המאבק בשכחה, והלא כך כותב המשורר: "אֲנִי מִתְפַּלֵּא עַל סְפָרִים / שֶׁאִבְּדוּ אֶת זִכְרוֹנָם".

>>>לקריאת שירו של מח'ול: "ערבי בנמל התעופה בן גוריון"

אין דומה מלאכת התרגום והעריכה של משורר המצוי בלשון ובתרבות שאליה הוא מתורגם לזו של עבודה עם משורר הרחוק ממנה, היכול אולי לענות על תהיות מסוימות של המתרגמים והעורכים, אך אינו יכול לקרוא את הצעותיהם ולהתרשם מהן.

במובן הזה עריכת ספרו של מרואן מח'ול, וכמובן גם תרגום השירים על-ידי מתרגמים שונים, הייתה עבודה משותפת עם היוצר עצמו. כך קרה למשל שקובץ זה, המהווה אמנם תרגום של ספר שיריו השני של מח'ול, שראה אור בערבית בביירות ובבגדאד לפני כשנה, שונה ממנו בכמה אופנים: שירים חדשים של המשורר, שלא הספיקו להיכנס אל הקובץ הערבי, רואים עתה לראשונה אור דווקא בספר עברי; לעומת זאת מספר שירים אחרים מן הספר בערבית, שהמשורר התרחק מהם מאז נכתבו ופורסמו, לא נכללו בקובץ זה; סדר השירים גובש מחדש, במדורים שונים; ולפחות שיר אחד קיבל אופי שונה לגמרי מאופיו במקור.

מה אתה חושב על השירה הערבית המודרנית? ועל השירה העברית המודרנית?

לשירה הערבית המודרנית יש מזל טוב, כי יש לה אוצר עצום של שירים קלאסיים שאפשר ללמוד מהם. מנגד, ואולי אני אשם שלא קראתי מספיק שירה ערבית מודרנית, אני חושב שרוב השירה הערבית המודרנית לא ממש נוגעת בעולם הזה ובזמן הזה, הנוכחי, כלומר בבעיות האדם העכשווי. כאילו יש נתק. אולי זה נובע מכך שהמשוררים של היום מנסים להישען על פסגת השירה אשר התקיימה פה לפני אלף שנים. הרי זה ברור שהמשורר הערבי שחי היום גם מנותק מהעבר שלו. הוא אינו חי, ואינו יכול לחיות, באותם זמנים פורחים אשר חיו בהם המשוררים הערבים הגדולים מן העבר, כמו אל–מותנבי ואבו תמאם. הדחף לדיאלוג עם העבר חזק, ויכול להיות פורה, והוא קשור לעָצמתו של העבר, אך לצערי הוא בא פעמים רבות על חשבון הדיאלוג עם המציאות ועם ההווה.

במקביל אני חייב לומר שהשירה העברית המודרנית, מתוך ההיכרות שלי איתה, היא חדשנית יותר מאשר הערבית, והיא דומה לאנשים ולחייהם ממש, לטוב ולרע. המשורר העברי כיום, כך אני חושב פעמים רבות, כותב על ענייניו הנוכחיים בגישה מעשית מאוד, ומתוך כך הוא מצליח לכתוב שיר מציאותי אפילו על מכונת הכביסה שלו. אבל יש לזה גם חסרון. הרי כשאני קורא שיר מודרני כל-כך, במובן המציאותי והיומיומי, שבו המשורר העברי נוגע לגמרי במציאות הקרובה לו, אני מרגיש פגם כלשהו, אני מרגיש שלשיר חסר תוכן תרבותי שישמש כבסיס, ואולי מתוך כך אני חש שהשיר העברי יפה אבל קל, ובקלות יכול לעוף באוויר ולהיעלם.

לדעתי דווקא אם השירה העברית המודרנית תיקח מהקלאסיקה הערבית, ובמיוחד משוררים עבריים מזרחים צעירים, היא תעשה לעצמה ולקוראיה רק טוב. ממילא כרגע יצטרכו לעבור עוד עשרות שנים לפחות כדי שתהיה תרבות ישראלית-יהודית משותפת, עד שיוכלו משורר יהודי מרוקאי ומשורר יהודי רוסי לכתוב שיר מתוך מכנה תרבותי משותף.

כתבת על הכפר: "הַבָּרוּר בַּדְּבָרִים בַּכְּפָר הוּא: / בְּשֶׁל מִעוּט הַהֲמֻלָּה שֶׁבֶּעָרִים – שׁוֹמְעִים / אֶת לַחַשׁ הַטִּינָה", וגם: "אֲנִי לֹא אוֹהֵב אֶת כְּפָרִי / מִשּׁוּם שֶׁשָּׁם יַלְדוּתִי / כָּרְעָה תַּחַת קִשְׁרֵי מִשְׁפָּחָה פְּגוּמִים". מה הייתה חווית ההתבגרות בכפר? וחווית העזיבה של הכפר?

לעזוב את הכפר זו היתה בשבילי חוויה טובה, לא בשל אי-שייכות למשפחה או לכפר, אלא משום שרציתי "לשפץ" את עצמי ולהתרחק מהשפעת החברה עלי. אני תושב הכפר פקיעין. אבל לא ממש. פקיעין רחוקה מהכפר הקטן מאוד שלי כחמישה קילומטרים לכיוון מזרח. ולכן אני בפועל מפקיעין המערבית השייכת לפקיעין. אבל גם זה לא נכון ממש, הרי אנשי משפחת מח'ול הנוצרים יצאו בשנת 1953 מפקיעין, וסבלו עשרות שנים עד שהצליחו לבנות להם את הכפר, שלו ביקשו לקרוא "כפר מח'ול".

אבל גם זה לא ממש נכון, הרי בזמן שאנשי משפחת מח'ול התאמצו להקים את הכפר, משפחות נוצריות אחרות הגיעו להתגורר בפקיעין החדשה. וכמובן שעל-פי ההיגיון החברתי והאגו המשפחתי, והעבר הלא תקין בין המשפחות העולות החדשות אל "כפר מח'ול" לבין אנשי משפחת מח'ול, לא הסכימו אנשי המשפחות האחרות לקרוא לכפר החדש "כפר מח'ול". עקשנות בני כל המשפחות, כולל משפחת מח'ול, גרמה לסכסוך, ולאחר מכן למלחמה אלימה. עברו יותר מששים שנה ושום דבר לא הוסדר. לכפר אין שם כעת. אפילו "כפר כלום" לא הצלחנו לקרוא לו.

בסביבה הזאת נולדתי והתבגרתי: גזענות, שנאה, מטרות סמויות, אגו מופרז וקיצוניות. ילד שאין לו אח בריא ולא חבר, ולא קרובי משפחה בני אותו גיל. ומובן שכל שאר ילדי הכפר "ניו–פקיעין" או "פקיעין הנוצרית" או "כפר מח'ול" או "פקיעין המערבית" או "טורה–בורה", לא חשוב מה, הרי שאר ילדי הכפר מהמשפחות האחרות אינם יכולים לדבר עם הילד הזה, שזה אני, כי אסור להם להתחבר לילד ממשפחת מח'ול. לא רק ילד מבודד זה עשה ממני, אלא גם ילד אלים, מעורב בקטטות ומסובך בתיקים משטרתיים פתוחים לפני שבכלל קיבל תעודת זהות.

ילד כמוני שלא נשאר לו עם מי לדבר בכפר, ומגלה שאפילו האח שלו לא ממש קיים כחבר, מסתכל בעיני אחיו הנכה והעיוור ומבקש להתנקם דרכו בחיים. כך הייתי ילד המסתכל בעיני אחיו לא כדי להגיד לו מילה, אלא כדי לתת לו אגרוף בפרצוף!

מה אתה חושב על מסורת שירת המחאה הפלסטינית, מהשירים כנגד הממשל הצבאי והפקעות הקרקעות בשנות החמישים, דרך שירי הגולים מביתם, ועד השירה אל מול הכיבוש?

למשורר יש תפקיד שונה מתפקיד הפולטיקאי: הפוליטיקאי מורח איפור על פני האמת, והמשורר שוטף את הפנים המאופרות. ולא תמיד המשורר צודק, כי לפעמים הוא מכחיש את האמת בניסיון להגיע למטרתו, הפוליטית לדוגמא. חיים נחמן ביאליק גם הוא כתב בדומה לכך.

המשורר הוא קול העם. מה שהוא אומר תואם למה שמרגיש או חושב חלק מהעם, וככל שהמשורר נאמן למקורו יותר אז הוא מייצג חלק גדול יותר מהעם. אני לא רוצה להגיד שהאמת כולה בידי הערבים, את רגשותי אשאיר לי, והשירים בספר יענו במקומי, אבל לפחות אני כן יכול להגיד שיש חובה אנושית על הקורא היהודי לא לפסול את זכותי להשמיע את דעתי במלואה, ולא להתגונן ולהסתגר מיד מול זיכרון פצעי הנכבה, בשונה מן החוקים החדשים המבקשים להשתיק את זכרון הנכבה. המשוררים הערבים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל היו קול עמם לאורך הטרגדיה הפלסטינית, הנכבה, הממשל הצבאי, קורבנות הגלות והכיבוש, ולמרות הכל קולם נשאר הומני.

למשוררים הערבים היה הרבה מה להגיד, והם אמרו זאת למרות המבט המאיים של הממשל הצבאי, ולמרות חלוקת העם הפלסטיני לחלקים מנותקים זה מזה, ולמרות אבדן השקט הנפשי של ערביי ישראל הפלסטינים, והפחד האדיר מהעתיד הלא ידוע. למרות כל זה שמרו הערבים בישראל לאורך יותר משישים שנה על היחסים עם היהודים, ולמרות הכל לא הפכו ערביי ישראל לגזענים.

אני רוצה להגיד דברים רבים, אולי לא על הנכבה שבזמנה לא חייתי, ושלא חוויתי את כל הסבל שנגרם ממנה, אבל יש לי הרבה מה להגיד על האפליה בין אזרח ערבי ליהודי בישראל, על הסגר בעזה ועל תחושת השייכות הרגשית והחברתית שלי כלפי שאר הפלסטינים.

אני לא רואה בכל הדברים הללו דברים שמאיימים על היהודים, כי דווקא ההכרה בהם היא פתח לשינוי, וליצירת מכנה משותף. אנחנו צריכים להיות רחוקים מן הסיסמאות במידת האפשר, וקרובים למציאות במידת האפשר.

נראה שמשוררים פלסטינים רבים מאז 48' מקדישים חלק ניכר משירתם לשאלת הזהות, ולחוויות הנכבה והכיבוש. האם המציאות שבה היוצר כמעט נאלץ להגיב שוב ושוב למציאות ההיסטורית, בשל נוכחותה הדרמטית ואולי גם בשל עומק העוול ועומק חוסר הפתרון, היא טרגדיה או יתרון? האם אתה רואה בכך ייחוד או שליחות בכתיבתך כבן עם שעבר תבוסה קשה וחלקו פליט וחלקו תחת כיבוש? או שאתה מקנא כיוצר במשוררים אחרים בני עמים אחרים שיכולים להתרכז ביפי היערות והנחלים, או באהבה, ובאפשרותם להתעלם מן המלחמה ומן הפוליטיקה?

אני לא יכול לכתוב שיר על פרח בזמן שכואבת לי השן. הרי אי אפשר לחיות במציאות הישראלית, ובמיוחד כבן מיעוט וכקורבן קל לאפליה, ולהתנתק מהמציאות הכואבת הזאת. החיים שלנו כמיעוט במדינה שמגדירה עצמה יהודית הינם כאב מסוג אחר, לא דומה לכאב של הפלסטינים הפליטים. לחיות במדינת ישראל, מול הגזענות, ומול עיניי מי שרואה בי כאויב, זה מצב קשה ומסוכן. כי גזענות הרוב מגדלת בערבים החלשים גזענות נגדית.

אני לא יכול להתנתק מהמציאות הזאת כדי לכתוב שיר על נוף הגליל לדוגמה. אבל במקביל אני חושב שאפשר לכתוב על הטבע, או למען דיוק אפשר להשתמש בטבע למען נושא השיר, שבמקרה שלי כבן מיעוט רובו חברתי או פוליטי.

איך אתה חש כששירים שלך – כמו למשל "ערוס אלג'ליל"הופכים לסמל למחאה הפלסטינית ולמאבק הפלסטיני, בשאלת הנכבה והפליטות? איך אתה מרגיש כשאתה קורא שירה בעצרות פוליטיות? מה מקום הקולקטיב בשירה ומה מקום היחיד – האם יש ביניהם תחרות? מתח? סתירה? כוח?

המשורר הטוב, זה ששומר על הצדק שיש בתוכו, מתרגם אותו לשירה, וכך הוא עונה גם על רגשות האחר, בלי תכנון מוקדם. במובן הזה משורר טוב כותב על עצמו בצורה שמייצגת גם את האחר. המקום הקולקטיבי בשירה מגיע, לדעתי, דווקא כאשר המשורר מנסה לתאר את מצבו הרגשי כיחיד.

משורר אשר כותב על בעיה קולקטיבת באופן ישיר, ולא דרך רגשותיו שלו, לעולם לא יגיע ללבו של הקורא. הוא יכול לכתוב בצורה מאוד משוכללת מבחינה טכנית, עם אוצר מילים עשיר, עם משקל חלק ומטאפורות יוצאות דופן. כל אלו יחד הם הפיגומים של השיר כדבר-מה חי. אבל העדר הצדק, אשר אמור לצאת מתוך רגשות המשורר, יגרום לשיר להישאר דבר-מה מת, בלי לב דופק.

תוכל להסביר את שם הספר, "ארץ הפסיפלורה העצובה"? למה בחרת בו? איך הוא עומד מול סיפורו של ע'סאן כנפאני "ארץ התפוזים העצובים"?

ע'סאן כנפאני כתב את סיפורו "ארץ התפוזים העצובים" לפני עשרות שנים, ולב הסיפור הוא תיאור געגוע הפליט לפלסטין, שממנה הוא גורש. התפוז העצוב, שאיבד את בעליו, הינו עץ מקומי מקורי, בן הארץ. זה המקום שלו ופה הוא ימשיך לחיות כשהוא ממתין לפליט.

אני נטעתי עץ תפוז מקומי זה בביתי שבעיר מעלות, אשר עברתי אליה מחוסר קרקע לבנייה בכפר פקיעין. נטעתי את עץ התפוז שלי באדמתי, אדמה שקנו לי סביי לפני 1948, ושאני הייתי צריך לקנות אותה שוב, "מחדש", ב-2004. על עץ התפוז הנטוע בגבול שביני לבין שכני אלברט התחיל לטפס צמחו ה"גוי" של שכני אלברט, צמח הפסיפלורה. צמח זה הוא "עולה חדש", הוא טיפס על הגדר המפרידה ביני לבין שכני, ולבסוף כיסה אפילו את עץ התפוז העצוב שלי.

אני המשכתי להשקות ולטפל בעץ תפוז, שצורתו החיצונית נהייתה צורת פסיפלורה. אני בכל זאת מאמין שגם אם הפסיפלורה, העולה החדשה לארץ, תמשיך לעלות על גוף עץ התפוז, עדיין ימשיך עץ התפוז לצמוח עד שהוא יעניק שוב פרי. אני לא מעוניין לעקור את הפסיפלורה. לא כי היא לא מפריעה לי, היא מפריעה. אבל כל עוד התפוז חי וגדל, ואני מאמין שהוא יוסיף לתת פֵרות, אני גדל אִתו ועם הפסיפלורה שלצִדו. ההפך הגמור מרגשותיו של אביגדור "פסיפלורה" ליברמן.

מרואן מח'ול. צילום: Wafe99, cc by-sa

אתה כותב: "יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי מֵבִין: / שֶׁכֵּן אֵינֶנִּי יִשְׂרְאֵלִי / אַךְ גַּם לֹא לְגַמְרֵי פָלַסְטִינִי", וגם: "אני כותב על אודות הבעיה הפלסטינית ולא מתוכה". אתה חי בתוך המציאות הישראלית והפלסטינית, מה זה אומר עליך? האם הכפילות הזאת היא יתרון או זרות מתמדת? כוח או חולשה?

נתחיל מהסוף. כן, אני כותב על הבעיה הפלסטינית, על כאב וסבל הפליטים במחנה אל–ניירב ועל הרעב בעזה. אבל אני כותב עליהם מפה, מפרספקטיבה פלסטינית אבל שונה, הרי לי זה מובן שלמרות בעיית האפליה נגדי כערבי בישראל, זה עדיין פחות כואב ממצב הפלסטינים בגולה או תחת הכיבוש הישיר. ומתוך כך, ולמרות השירים שכתבתי, אני אומר שאינני יכול לגעת ממש בכאב שאר בני עמי ובסבלם. אולי נגעתי בכאב, אבל זו נגיעה ממרחק, שלא ממש משקפת את האמת.

השורות "אֵינֶנִּי יִשְׂרְאֵלִי / אַךְ גַּם לֹא לְגַמְרֵי פָלַסְטִינִי" פורשו כבר פרשנויות רבות, על-ידי אנשים, משני הצדדים אגב, הישראלי והפלסטיני, שלצערי מנסים לפגוע בי, בעקבות המסר המורכב של השירים, ומנסים להפוך אותו לחד-משמעי ושטוח. לפני זמן-מה ערכתי ערב שירה בהיכל התרבות ברמאללה. האירוע עורר קנאה בקרב כמה אנשים. יום לאחר האירוע קיבלתי טלפונים רבים, מחברים פלסטינים ברמאללה ששאלו אותי: "זה נכון שאתה אמרת "אני לא פלסטיני"?".

השמטת המילה "לגמרי" מהשורה "אינני לגמרי פלסטיני", והשמטת המשפט "אינני ישראלי" הקודם לה, מזכירה לי את החילונים שמצטטים: "בסוּרת "אל-ניסאא" (בשורת הנשים) מהקוראן נאמר: 'אל תבואו למסגד'". נכון, כך כתוב בקוראן, אבל איפה שאר המשפט? הציטוט השלם הוא: "אל תבואו למסגד כשאתם שיכורים". אז אם מן הקוראן משמיטים מילים, ודאי שמותר גם לאנשים הללו להשמיט את המילים "לגמרי" ו"אינני ישראלי".

העניין כמובן מורכב יותר, וכואב יותר: העובדה שאינני ישראלי וגם לא לגמרי פלסטיני אינה אומרת שאין לי זהות. אבל אני לא מוכן להזדהות בהתאם לשיקול דעתו או חלומותיו של מישהו אחר, גם אם במקרה זהותי תואמת לדעותיו ולחלומותיו. זהותי היא שלי, ואני לא מעוניין לנצל אותה בעצמי, ואיני מעוניין שינצלו אותה אחרים, במיוחד כי אני משורר. אם אזדהה עם הישראלים לגמרי אבגוד בשכל הישר ובצדק שלי. וגם ההפך, אם אהיה משורר המזוהה כפלסטיני לגמרי אולי אהיה גיבור של עמי, אבל לא אצליח לבטא בדיוק את המציאות שלי כפלסטיני אזרח ישראל, שרוצה לשמור על זהותו ותרבותו הפלסטינית, במדינת ישראל.

השורה "אינני ישראלי" רומזת לכך שאני כערבי לא בחרתי להיות ישראלי, ואני כערבי לא קיבלתי את המגיע לי כאזרח שווה זכויות. אותי לא שאלו על הקמת המדינה, ואויבי המדינה במלחמת 1948 אינם האויבים שלי, הם בני עמי, דודי וסבי וחברי שגורשו מארצם. יום העצמאות בדרך כלל הינו יום עצמאות העם ונצחונותיו על אויביו, ולצערי ובמקרה הזה אני הוא האויב הזה בעיני האחר. וכמובן אין הכרה בזכויותי כבן ללאום אחר.

בהמנון הישראלי אין לי כערבי מקום, אני לא קיים שם כאזרח, וכך אני לומד שמדינת ישראל אולי רואה בי את האויב האמיתי שלה. ולמה אני צריך להסכים עם פוליטיקאי שאומר לי: "עזוב אותך מהעבר, מה שהיה כבר מאחורינו, בוא תחגוג איתנו את עצמאות מדינתך"; מה זה אומר? אם אני צריך לעזוב את העבר שלי, שהוא בן 63 שנים, אז למה אתה הפוליטיקאי החילוני לא עוזב את העבר היהודי הרחוק שלך, שהוא בן 3,000 שנה, ובכלל לא שייך לך כחילוני? ואיך אני יכול לחגוג עצמאות שכזו, אשר התייצבה על גופתם של בני עמי, ושללה וממשיכה לשלול את חירות ועצמאות בני עמי?

במובן כלשהו השייכות למדינה ניתנת בכוח, כאילו המציאות קלעה אותי לסיטואציה שבה אני חייב לאהוב בכוח את המדינה כדי להשתלב בה. ואין לי בעיה להיות אזרח ישראלי, אם לא שוללים ממני את זהותי הפלסטינית, ואת הקשר שלי ודאגתי לבני לעמי בעזה ובגדה המערבית ובמחנות הפליטים. רק כאשר כך יהיה ארגיש שייך למדינה באמת.

וגם במקביל לכך צריך להגיד: השפה שלי, צבע עורי, המנטליות שלי, הערכים שלי, המג'דרה שלי, הסמלים שלי, סבא וסבתא שלי, תרבותי, רגשותיי, אני, כל אלו ועוד יותר, מעידים על כך שאני ערבי פלסטיני. פלסטיני, אבל לא ממש פלסטיני, או לא לגמרי פלסטיני. המציאות כפי שהיא בארץ מנעה ממני להתגאות בסמלי כפי שמתגאה בוריס בטולסטוי ובדוסטויבסקי או כפי שמתגאה ששון סומך בנאזם אל-ר'זאלי ובבדרי שאכר א-סייאב.

אני הרי מרגיש פלסטיני, אבל לא ממש חי בפלסטין המדינה. אני פלסטיני, אבל לא ממש רוצה לחיות בעזה, לא מתוך אי-שייכות לתושביה, אלא כי פה בגליל נולדתי ופה אני אמות. זה לא בא מתוך העובדה שבישראל לא חסר לי כלום, הרי גם אם יציעו לי לגור בתל-אביב אני לא אסכים לעזוב את הגליל. את הבית שלי.

יש משפט ישראלי שמצחיק אותי, ושאומרים אותו לא מעט: "אם לא טוב לך אז לך לעזה". מי שאומר משפט שכזה חושב שאני לא מסוגל לעזוב את מדינת ישראל כי טוב לי. וזה ממש מצחיק אותי ולא נכון. הרי גם אם תגיד ליהודי מקריית טבעון "אם לא טוב לך אז לך לניו יורק", גם הוא ברוב המקרים לא יסכים. זה לא עניין של טוב לו או לא טוב לו, אלא זה שכל אדם קשור איכשהו למקום שבו צמח כעץ. ואני כערבי קשור מאוד לאדמתי, ולעולם לא אעזוב אותה.

אתה חי בעברית ובערבית, איך אתה מצפה שיקראו את שיריך בעברית, ובמה זה יהיה שונה מקריאת השירים בערבית? ומה אתה מפחד שיקרה בקריאה הזאת?

לא חשבתי על זה כלל, אני מודה. אבל אחרי שקראתי את שירי בעברית, כפי שהם תורגמו, הבנתי שיהיו לשירים שני סוגי קוראים בעברית: הקורא הראשון, והוא הרוב, אחרי שיקרא קצת מהשירים החברתיים- פוליטיים בספר, בגלל חוסר הסכמתו עם עמדותי, לא יוכל לקרוא עוד את שאר השירים שלי. מתוך כך שהוא יראה בי אויב, הוא לא יוכל להתחבר גם לאמן שבי, וגם שירי האהבה שלי לא יעניינו אותו, והוא יחשוב אולי שאין לי זכות לחופש ביטוי שכזה, כפי שקיים בשירים.

הקורא מהסוג השני, והוא המיעוט, יקרא, ומתוך כך שהוא מבין את עמדתי, ואולי מתחבר עם חלקה, יבחן את השירה שלי מן הבחינה האמנותית שלה, וכך יחליט אם לאהוב או לא לאהוב אותה, מנוטרל מטעמים גזעניים.

אבל בסופו של דבר, כשאני חושב על התרגום לעברית, השירים כתובים במיוחד בעבור הקוראים מהסוג הראשון, אלו שבכל מקרה יגידו עלי שאני "קיצוני". אותם אני הייתי רוצה לשנות, אפילו קצת, עליהם הייתי רוצה להשפיע, לאפשר להם להזדהות ולו במעט עם כאבי, אולי לחשוב על כאבי כדבר אנושי, שהם יכולים להתבונן בו ולהבין אותו. זאת, במידה מסוימת, התקווה שלי.

ארץ הפָּסיפלוֹרָה העצובה

מרואן מח'ול

הוצאת קשב לשירה

עורך: אלמוג בהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.