ידע אדיר אל מול מציאות עוינת

שני אירועים רבי רושם נערכו בשבוע שעבר בישראל על ידי סוציולוגיות פמיניסטיות: יום עיון לכבוד בכירת הסוציולוגיות המעמדיות בישראל, פרופ' דבי ברנשטיין, התקיים באוניברסיטת תל אביב, ואילו במכון ון ליר בירושלים התכנסו פעילות שטח ופרופסוריות ומרצות ממספר רב של מוסדות אקדמיים, בכדי לדון באזרחות חברתית וכלכלית של נשים בעידן הניאו-ליברלי. הן עסקו במיוחד בשאלה מהם המשאבים העומדים לרשותן של נשים המפרנסות בעוני בתקופה זו.

קראתן/ם כבר את השיר הזה של נפתלי שם טוב?

אמא

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶישֵּׂג הַמַּדְהִים:

הָאִישָּׁה הָרִאשׁוֹנָה שהתקבלה

כְּפרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּניְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

השיר התפרסם ב-2007 באסופה "אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית" ובאחרונה גם הוזכר בביקורת על ההצגה "פריחה שם יפה" בבלוג קפה גיברלטר. החוקרות שהתכנסו בון ליר לא רצו שהשיר הזה יהיה תקף לגביהן, ולקחו על עצמן להתרחק ממגדל השן האקדמי ולחבור לפעילות בארגונים שונים בכדי לכבד את הידע הבלתי-אמצעי שהן צוברות בעבודתן. הרגע המרגש ביותר ברוח זו היה כאשר איילת אילני, פעילה מרכזית בעמותה להעצמה כלכלית של נשים, ביקשה מהיושבות בחדר לא לשכוח את הנשים המפרנסות שחיות בעוני; לאחוז בעוצמה בידיעה כי מדובר בנשים כמונו בכל מובן בהבדל אחד. דווקא מהמקום הזה של חיבור עומק לנשים במציאות היא היתה יכולה להתחבר לאופטימיות. כשנשים מתייצבות לצד נשים בעוני, אמרה, ומעבירות להן את המסר: אנחנו רואות אתכן, מכבדות אתכן ופועלות יחד איתכן לשינוי המנגנונים הפוליטיים והכלכליים המייצרים את העוני שלכן, מתבססת רוח הפעולה הנשית המשותפת המתגברת אל מול מציאות עוינת.

היא גם הבהירה עד כמה אכן עוינת המציאות, וכמה צורב ומכאיב לפעול מול ממסד אטום שלוקח על עצמו בעיקר להכביד ולהכשיל פעולות רבות ערך. בדומה לה הציגה גליה פייט, נציגת הקליניקה המשפטית מאוניברסיטת תל אביב, את הכישלון הצורב שנחל הניסיון לשכנע את אגף הבטחת הכנסה להתייחס לנשים המגדילות את הכנסתן כזכאיות להמשך תמיכה עד להתבססות והתייצבות הגידול בהכנסתן. למרות שהגיוני לתמוך, כמו שקורה בגרמניה, במשך חמש שנים בנשים שמגדילות את הכנסתן באמצעות עסק זעיר או משרה נוספת בדיוק כדי לצמצם את התלות בקצבאות, בישראל הסירוב הממסדי להבין את הנשים המפרנסות בעוני לובש צורה של אפס נכונות להתחבר להשקעה ארוכת טווח כזו. מספר הולך וגדל של נשים נאלצות לעבור בכוחות עצמן, למרות העוני והחובות, את השלב המשברי שבו למרות שהצליחו להגדיל את הכנסתן (גם אם לא את רווחיותן), הממסד בישראל לא מכבד את אנושיותן ואת האנושיות של האחרים אותן הן מפרנסות. מדינת ישראל מקמצת בפרוטות.

חוקרות שעוסקות באפשרות של נשים ליהנות מנגישות של הלוואות, אשראי וחישובי מיסים המתייחסים גם לתקופות של הפסד ולא רק לתקופות של עלייה ברווחים, מוצאות שהמדינה בזה לאזרחות הפיננסית של נשים רבות. מה מחליף אותה? מערך מזעזע של פרקטיקות פדגוגיות ומוסריות, שבא לכאורה לחנך נשים המפרנסות בעוני כיצד לנהל את עצמן כלכלית ועסקית בכדי לזכות במעמד אזרחי מכובד. לא חשוב למדינה להנגיש עזרה חומרית משמעותית שתייצב הכנסה מחלצת מעוני. במקום זאת, היא עוסקת יתר על המידה במלל תרפויטי-חינוכי שממקם נשים כבעלות פוטנציאל הכנסה בעמדה של טעונות טיפוח. עם המלל נגמרת התמיכה המדינתית גם ביוזמות המרהיבות ביותר.

שרית הלמן בדקה את צורת הדיבור השגורה בפיהם של מנחי סדנאות "מרווחה לעבודה". במחקרה זיהתה שלושה מנגנונים המכוונים לחנך נשים המפרנסות בעוני: ראשית, הנשים נדרשות לראות את עצמן כמנכ"ליות של ההון האנושי הפוטנציאלי שלהן. שנית, הן מצופות לאמץ את התפיסה המעוותת לפיה עולם העבודה הוא מרחב סולידרי לבילוי משותף וחציית גבולות מעמדיים. לבסוף, מה שהיא כינתה "ללכת בלי ולהרגיש עם": לסבול מחולייו של עולם ההעסקה הפוגעני, לקחת אחריות אישית על עצמן אבל להרגיש שייכות וגאווה. הן אמורות להפנים שהן עצמן אחראיות להכנסה הנמוכה מדי שלהן, לתקופות ההעסקה הקצרות מדי שהן נאלצות בלית ברירה להסכים להן, ולהפסדים שנגרמים להן.

הקהל צחק בלי הפסקה. כשעלתה השאלה למה צחקנו כל-כך, קל היה לשים לב שהמסרים של אותם מנחי סדנאות "מרווחה לעבודה" צמחו מתוך עולם משמעויות של מעמד בינוני שאין לו כל אחיזה במציאות חייהן של נשים בתעסוקת עוני. במקום להכיר בכך שעולם המשמעויות שבתוכו הן חיות ואותו הן מייצרות הוא שונה בעליל, מנחי הסדנאות ציפו שהן יאמצו את המסרים שמתאימים למעמד בינוני אך לא להן. הממסד המפיץ את המסרים האלה הוא ממסד ציני הדורש "מחשבה חיובית" במקום לספק "אמצעים חיוביים".

מושב אחר הוקדש לנשים המפרנסות בעוני בחברה הפלסטינית והבדואית. נציגת עמותת כיאן, עולא שתיווי, סיפרה על ממצאי מחקר שערכו ובו נמצאו שלל פרקטיקות של העסקה פוגענית. המזעזעת ביותר מסתתרת דווקא מאחורי תלוש חוקי לכל דבר ועניין. לאחר קבלת התלוש דורש הקבלן המעסיק מהעובדת להחזיר לו את הכסף שקיבלה מעבר להכנסה שהוא סבור שמגיעה לה. הפרת שכר מינימום והפרת זכויות מגן אחרות (כמו הזכות לתשלום על שעות נוספות) של נשים מפרנסות כה שגורה בחברה הפלסטינית עד כדי כך שהנשים שהשתתפו במחקר כלל לא כעסו על מעסיקיהן. הן חולקות את התפיסה של המעסיקים ולפיה ההכנסה הנמוכה שלהן היא פועל יוצא של גורמים שליליים אחרים ולא של האינטרסים של המעסיקים.

נציגות עמותת מען, אסמה אגברייה ומיכל שוורץ, סיפרו על הפרויקט החשוב שלהן בקידום תעסוקה הוגנת של נשים פלסטיניות בחקלאות. פרויקט זה מקיים משא ומתן קולקטיבי על רמת ההכנסה ודואג לארגון הסעות שמשחררות נשים מהתלות בקבלנים שמקטינים את הכנסתן. כ-700 נשים מגדילות את הכנסתן בדרך זו אך רמת ההכנסה שלהן נותרת מתחת ל-5,000 ש"ח. גם אם בני הנוער שהן מגדלות רוצים מחשבים, כבלים וטלפונים סלולריים, גובה הכנסתן מקובע באזורי הדיכוי והדיכאון. קריאתן החשובה של מנהיגות הפרויקט היתה לפעולה פוליטית כנגד מה שהן כינו "יבוא העבדים": מדינת ישראל מפנה גב למפרנסות בעוני ובמקומן מטפחת את חברות הייבוא של מהגרי עבודה, שרווחיהן גדלים והולכים.

סראב אבו-רביעה-קווידר הציגה מחקר מרשים בהיקפו ובעומק הניתוח שלו ביחס לנשים המפרנסות בעוני בכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב. אי ההכרה של המדינה בכפרים הופכת את נטל הארעיות שמחייב לבנות תמידית את הבית מחדש לחסם מרכזי בפני יכולתן של הנשים לפרנס, לצד העדר הזדמנויות תעסוקה והעדר תחבורה ציבורית. בתנאי הישרדות קשים אלו מראה המחקר כיצד כל הגדלה של ההכנסה, אם בשיתוף עם בן זוג תומך או בפעולה משותפת של נשים, הופכת קרש קפיצה משמעותי בדרך לביסוס מעמדן החברתי של נשים בקהילה. יתירה מזאת, הרשת החברתית שנשים מקיימות בעזרת הטיפוח המתמיד של מעמדן בקהילה הופכת לאמצעי חשוב באיתור הזדמנויות תעסוקה עבור בני המשפחה שלהן.

לאחר הצגתו של מחקר זה ניתנה למשתתפות האירוע הזדמנות להעמיק את ההבנה לגבי האופי הכוזב של הוויכוח העוסק בשאלת שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים פלסטיניות בשוק העבודה. האם התרבות (כלומר ערכים מוסלמיים) היא זו שכולאת נשים במרחב הביתי או שמא זה מבנה הזדמנויות התעסוקה? לא, אומרת האנתרופולוגית עמליה סער, האבחנה הזו מתעתעת במהותה. לטענתה, הבעיה היא בתרבות, אך בתרבות אחרת, זו של עולם התעסוקה. חלק ניכר מעולם העבודה שבו הנשים הפלסטיניות ממלאות תפקידי ייצור ושירות הוא מה שהיא כינתה "כלכלת המובלעת". זו הכלכלה המקיימת את השירותים והמוצרים אותה צורכת החברה הפלסטינית עצמה. התרבות הדכאנית והנצלנית של עולם עבודה זה מאלצת נשים פלסטיניות רבות לראות את העבודה שהן עושות בלי שכר במשק ביתן כמקור תמיכה משמעותי יותר בבני ביתן מאשר השכר הנמוך אותו היו מוסיפות למשק הבית לו היו מוצאות תעסוקה בשכר מבין ההזדמנויות העלובות שעומדות בפניהן. כלומר, לא התרבות המוסלמית, אלא התרבות התעסוקתית היא הכולאת אותן.

גם אני דיברתי בכנס. הצגתי את האופן הציני שבו המדינה מתייחסת לתביעות ההתארגנויות של מועסקות השירותים החברתיים. למשל, התביעה האלמנטרית והחוקית שהמדינה לא תתמוך במכרזי הפסד. במקום להיענות בפשטות לתביעה זו, המדינה משתמשת ביצירתיות אדמיניסטרטיבית וניהולית בכדי מחד לשמור על חוקי התעסוקה במכרזים ולהימנע מתמיכה אקטיבית במכרזי הפסד, אבל מאידך היא ממשיכה להתעלם מהערך של המיומנויות, הידע והניסיון בתחומי הטיפול. היא תרה אחר דרכים להמשיך ולהפחית עלויות בתפעול השירותים. למשל, דרך עידוד מפעילי השירות לשכור כוח עבודה לא מקצועי, להעסיק במשרות חלקיות מזעריות, ולנשל חסרות ותק מזכותן להשתלמות מקצועית.

אלה היו שלוש פרקטיקות שחילצתי מהניתוח שעשיתי לשלושה מכרזים. כמו כן, הצגתי נתונים שמראים שכתוצאה מההפרטה גדל בישראל בכל שנה המחיר שמשלמות נשים בעלות השכלה שמבקשות לעסוק במקצועות טיפוליים, במסגרתם הן מטפלות באחרים ומסייעות להם במקום לעסוק במקצועות אחרים בהם הן היו משתכרות שכר גבוה לאין שיעור. סוציולוגיות אמריקאיות כינו זה מכבר מחיר זה במונח "הקנס על הטיפול". כך, נשים אכפתיות ומשפחותיהן משלמות מחיר כלכלי כבד עבור הזכות לעזור לאחרים. כלומר הפער בין רמת השכר הממוצע בשירותים החברתיים לבין רמת השכר במשק גדל. בנוסף הצגתי נתונים המראים כי שיעור המועסקות בשירותים החברתיים כעובדות קבלן הגיע כבר ל-60% בחינוך, ללמעלה מ-90% ברווחה ובסיעוד ולמעל ל-80% בשירותים האישיים (למשל, מטפלות בקשישים בביתם). מה לעשות מול זה, שאלו בקהל. יש רק תשובה אחת: לצאת ולחזק את הכוחות החברתיים שפועלים לשינוי, את התארגנויות העובדים החדשות ואת הקואליציה הארצית להעסקה ישירה.

היה יום מרתק. יצאנו בתחושה שהידע שנצבר אדיר-מימדים, וכמו שאמרה נבילה אספניולי – הדרך שבה נחסמת דרכו להשפיע על המדיניות הציבורית מעידה על תהליכי הקצנה ואובדן הדמוקרטיה. סילביה פוגל-ביז'אווי אף הוסיפה והסבירה שללא ליברליזציה פוליטית וללא התחזקות ההליכים הדמוקרטיים והשקיפות בתקצוב, ובקבלת ההחלטות בנוגע לתמיכה בנשים בתעסוקת עוני ונשים המפרנסות בעוני, אין לכל הידע הזה סיכוי להשפיע על המדיניות. כמה נוראות הן פניו השוביניסטיות של הקפיטליזם הנהוג כיום במדינת ישראל.

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים של אורלי בנימין