• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

צרכיו של הריבון, לא אלה של האשה

מחברת הדו"ח על מדיניות השימוש בדפו-פרוברה בקרב נשים אתיופיות, על ההיסטוריה הרעה של הזריקה ומערכי השליטה של המדינה על גופן של נשים, וגם מה השתנה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרסום
חדוה אייל

ד"ר חדוה אייל היא מיוזמות ועד לאחרונה מנהלת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות, ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה. חברה בפרויקט "אקדח על שולחן המטבח" ובמחלקה לפריון במרכז הבינלאומי לאתיקה משפט ובריאות, אוניברסיטת חיפה. חברה בצוות מחקר ומידע בעמותת עמרם

לפני כשלוש שנים פירסמנו, חברותי לפרויקט נשים וטכנולוגיות רפואיות באשה לאשה ואני, דו"ח על מדיניות השימוש באמצעי המניעה דפו-פרוברה בקרב נשות הקהילה האתיופית בישראל. הממצאים שהובאו על ידינו בדו"ח היוו גילוי קשה עבורנו ועבור רבים אחרים, שרצו להאמין שדברים כאלה אינם עוד חלק מהמציאות המתקיימת בחברה הישראלית. אלא שהעדויות והממצאים הוכיחו כי השלינו את עצמנו וכי קיומן של פעולות פוגעניות וגזעניות כחלק מהמערכת הממסדית של המדינה הינה עכשווית וממשית מאד.

כמה מחשבות בפרספקטיבה של זמן:

בשבת האחרונה השכילה והעיזה גל גבאי בעונה החדשה של תוכניתה "ואקום", להביא עדויות בפנים גלויות, כאלה שלא מותירות מקום לספק כמעט – אבל עדיין לא נמצא בהן עניין מספק כדי לפתוח את מהדורות החדשות. נראה שכמו בתקופה שבה פרסמנו את הדו"ח, כך גם היום – גזענות איומה ופגיעה בבריאותן של נשים אתיופיות אינן עניין לפריים-טיים.

נשאלנו לא פעם מאז ואנו נשאלות עכשיו: האם המדובר בקונספירציה? לשיטתנו, ממש לא. הדברים הרבה יותר פשוטים מכך. מאז ומתמיד ננקטה מדיניות של שליטה על פוריותן של נשים. לעתים מדובר בטיפולים ממומנים על ידי המדינה כדי להגביר ילודה, לאפשר לנשים "להגשים את ייעודן כאמהות", ולעתים דווקא להפך, לצמצם ילודה. בבסיס כל אחד מהמקרים ניצבת מדיניות שמאחוריה גישה פטרנליסטית. לא העצמת נשים עמדה לנגד עיני הממסד, אלא רצון לשליטה. די לקרוא את הטוקבקיסטים בימים האחרונים כדי להבין את הלך הרוח השורר סביב, קהל רב הרואה בחיוב את מדיניות הקליטה התומכת ופועלת באופן מעשי לצמצום הילודה. כשאלה הרוחות המנשבות בחוץ, מי צריך לסרוג הוראות גזעניות בכתב?

בין התגובות שקיבלנו על פרסום הדו"ח בזמנו, היתה תגובה של חוקר מהאקדמיה שציין כי פרסומו מסכן את הנשים האתיופיות. לפיו, זריקת הדפו-פרוברה היא אמצעי מניעה חשוב ותורם שכן הוא מאפשר לנשים אתיופיות להימנע מהריון מבלי שזה יוודע לבני זוגן. אנחנו הואשמנו בהפקרת הנשים ובחשיפתן לאלימות מצד בני משפחה. ייתכן מאוד שאכן היו בין הנשים כאלו שביקשו להחזיר שליטה על גופן ושימוש באמצעי מניעה היה דרכן לעשות זאת. אלימות נגד נשים היא מציאות חייהן של נשים רבות, מרקעים שונים. הדו"ח שלנו אף העלה כי חלק גדול מהנשים אכן ביקש להימנע מהריון. אך יחד עם זאת, סיבות אלו אינן ולא היו מעולם נימוקים המכשירים מתן גורף של אמצעי מניעה מסוג מסוים לאוכלוסייה ספציפית.

יותר מכל, מתן זריקות הדפו-פרוברה לנשים אתיופיות מעיד על התייחסות לנשים אינדיבידואליות כאל קולקטיב חסר זהות אישית, על פי מוצאן וסביבתן התרבותית בלבד. מתן גורף של אמצעי מניעה מבלי "לראות" את האשה הספציפית לו הוא ניתן, הוא לא פחות מאשר חלק ממעגלי האלימות שחוות נשים. מי שנתפסות כשקופות בבית, הן למעשה שקופות למערכת כולה.

אמצעי המניעה דפו-פרוברה איננו הבעיה העיקרית. לכל אמצעי מניעה יש חסרונות ויתרונות. כל אמצעי מניעה צריך להינתן בהתאמה לצרכיה ובריאותה של האשה המשתמשת בו, וזריקת הדפו פרוברה היא אמצעי מקובל ככל אמצעי מניעה אחר. הבעיה נוצרת כאשר אמצעי המניעה ניתן על פי התאמה לצרכי גוף מוסדי ולא בהתאמה לגופה של האשה. צרכיו של הריבון ולא צרכיה של האשה. השאלות שראוי שישאלו הן לפני החלטה על סוג אמצעי המניעה המתאים לכל אשה – האם את רוצה ללדת ילדים בזמן הקרוב? האם את יודעת להגן על עצמך מפני הריונות לא רצויים? האם יש לך היסטוריה רפואית רלוונטית לבחירת אמצעי המניעה? אמצעי מניעה צריך להינתן בהתאם לאורח חייה ומצבה הבריאותי של אשה מסוימת. אל לרופא/ה או לפקיד/ה מטעם לקבוע מה טוב בשבילה.

ההיסטוריה של השימוש בדפו פרוברה מספרת על דיכוי של נשים פליטות, נשים שחורות ועוד. היסטוריה רעה. כפמיניסטיות עלינו לשאול את השאלה האם ראוי לרכוש אמצעי מניעה זה או שמא למצוא חלופות אחרות, עם היסטוריה פחות פוגענית כלפי נשים.

הסיפור הוא סיפורן של נשים. פעם היו אלו נשים ממוצא מרוקאי שנעשה ניסיון מערכתי לצמצם את שיעורי הילודה שלהן, כעת נשים ממוצא אתיופי, ותמיד היו אלו נשים חוסות (שמקבלות אמצעי מניעה על פי נוחות המערכת בלבד). אמצעי מניעה היוו אבן דרך חשובה ומרכזית במהפכה הפמיניסטית לשחרור האשה, כחלק מהמאבק לשליטה של האשה על גופה. במהלך השנים נוכס אמצעי שחרור זה לצרכים לאומיים, תרבותיים ואחרים. המאבק הזה על שליטה על הגוף הוא מאבק שלנו הנשים, ללא הבדל צבע וגזע. יש לזכור זאת גם כעת כשהקהילה האתיופית נאבקת כנגד אפליה וגזענות. החופש של הנשים להחליט הוא החופש שלהן בלבד ולא "זירה" להילחם בה.

במרחק של כשלוש שנים שחלפו בין פרסום הדו"ח שלנו לכתבה ב"ואקום", לא השתנה הרבה ביחס של החברה הישראלית לקהילה האתיופית. יחד עם זה, ניתן כיום לראות כי הקהילה האתיופית בישראל השתנתה. לפני כשלוש שנים לא היו נשים בקרב הקהילה האתיופית שהיו מוכנות להיחשף בשמן ובפניהן. יתר על כן, אפילו נשים שביקשו לסייע לנו במחקר, ולא כעדות, ביקשו לעשות זאת בעילום שם, מחמת פחד מפני החברה סביבן ומפני המערכת המוסדית. כעת ניתן לראות את פני הנשים, שכמו אומרות באופן הגלוי ביותר: אנחנו לא מפחדות יותר. אנחנו תובעות את זכותנו, את עלבוננו, את השליטה על גופנו ואת מציאת הצדק.

ברשתות החברתיות ניתן לקרוא תגובות קשות, זועמות, המובעות בקרב צעירים וצעירות מהקהילה האתיופית בישראל. מבעד לזעם הזה, ניתן גם לזהות את קולותיהם של המנהיגות והמנהיגים הבאים של החברה הישראלית. זהו הניצחון שלהם. זהו הפרצוף שלנו.

חדוה אייל היא מנהלת פרויקט נשים וטכנולוגיות רפואיות, אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה

כנראה שיעניין אותך גם: