• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לדבר עברית כערבית

ערבי בישראל מוצא עצמו ניצב בפני השניוּת הלשונית. זוהי שניות המתחילה מהכורח, או מהצורך לרכוש בקיאות בשפת התרבות השלטת. צורך היוצר מערכות של כפיפות לשפה השלטת. יחסים שאינם יחסי אהבה כי אם יחסים כפויים הנובעים מן הדומיננטיות של העברית, ומן המונופול שלה על האלימות
מרזוק אלחלבי

עִזְרִי לִי, הוֹ שְׂפָתִי, בַּמּוּבָאָה שֶׁאוּכַל לְחַבֵּק אֶת הָעוֹלָם.
הוֹ שְׂפָתִי, חַלְּצִי אוֹתִי מִן הַנִּגּוּדִים כְּדֵי שֶׁאַגִּיעַ לִידֵי הַרְמוֹנְיָה"1

כִּי בַּמַּסָּע הַחָפְשִׁי בֵּין הַתַרְבֻּיּוֹת
עֲשׂוּיִים הַתָּרִים אַחֲרֵי הַמַּהוּת הָאֱנוֹשִית
לִמְצֹא מָקוֹם לַכֹּל.
כָּאן שׁוּלַיִם שֶׁמִּתְקַדְּמִים. אוֹ מֶרְכָּז נָסוֹג
לֹא הַמִּזְרָח מִזְרָח מַמָּשׁ
וְלֹא הַמַּעֲרָב מַעֲרָב מַמָּשׁ
כִּי הַזֶּהוּת פְּתוּחָה לְפָנִים רָבּוֹת, לֹא מִבְצָר וְלֹא שׁוּחָה.2

לכותרת הטקסט הזה כמה משמעויות וכמה היבטים. ראשיתה בשאלה שהתעקש לשאול אותי אחד מעמיתיי: "איך אוכל להעביר את עצמי לציבור היהודי בשפה העברית כשם שאני עושה לציבור הערבי בשפה הערבית?" ידידי, מרצה באוניברסיטה, הוסיף ואמר כי עד כה לא עלה בידיו לעשות זאת ולו פעם אחת. הוא הבהיר כי כאשר הוא עובר לדבר בעברית, הוא נשמע לעצמו כאדם אחר, חסום, שאינו דומה לעצמו בשפתו, או לא כפי שהיה שואף להיות.

השאלה לכשעצמה לא הפתיעה אותי, אך הפתיעה אותי העובדה שהיא באה ממנו. עודני זוכר את מבטו בעת ששאל אותי את השאלה ואת תווי פניו המתחננים לתשובה.

היבט אחר הוא האתגר המוטל לפתחי כערבי בישראל המוצא עצמו ניצב בפני השניוּת הלשונית. זוהי שניות המתחילה מהכורח, או מהצורך לרכוש בקיאות בשפת התרבות השלטת, הנחשבת במידה רבה השפה העיקרית במרחב, שפת ההתנהלות היומיומית ושפת החיים. צורך היוצר מערכות של כפיפות לשפה השלטת, שעליי לפתח את שליטתי בה ואת יכולתי להתמודד עם משאה הכבד. יחסים שאינם יחסי אהבה שכן הם אינם מושתתים על הסכמה ורצון. אלו הם יחסים כפויים הנובעים מן הדומיננטיות של העברית, ומן המונופול שלה על האלימות.

אלו הם יחסי כפיפות משתנים, היכולים להתגבר או להתמתן, היכולים להיות כבדים יותר או קלים יותר, אך הם נותרים יחסי כפיפות.

'דרך השפה', קבוצת פרהסיה.
במסגרת התערוכה Overlapping Voices: אמנים פלסטינים וישראלים, מוזיאון אסל, וינה, 2008

קורה שהשפה השלטת מסתננת מתוך המרחב הציבורי אל המרחב הפרטי, שאמור להיות ערבי או להתנהל בשפה הערבית. קורה גם שהיא מתפשטת בעקשנות במחוזות חיינו כעשבי פרא, וחודרת אף לשׂפתנו, המאבדת את דמותה ואת משמעותה בשל השאון שמטילה השפה השלטת על גופה. מִבְנֵי ההדרה מן המרחב הציבורי משועתקים גם בִּפְנִים. הדומיננטיות במרחב הציבורי מסתננת אל המרחב הפרטי ומשבשת את החושים והאינטואיציה.

היחסים מתחילים מכפיפות אילמת לכפיפות מחושבת, שבה הגבולות ברורים בין הלשון העברית הדומיננטית והשלטת במרחב הציבורי לבין הלשון הערבית הנוכחת והשלטת במרחב הפרטי. שפה טובה ויעילה לקשר עם האחר מול שפה טובה לקשר עם עצמך. שפה של אילוץ וכורח מול שפה של רצון ובחירה. שפה שבאה אלינו מרצונה שלה מול שפה שאנו באים אליה מרצוננו אנו.

זהו מתח קיומי תמידי שהגרף שלו עולה ויורד חליפות. גם כאשר השפה השלטת איננה נוכחת, היא מותירה צללים בעלי נוכחות ברורה והדים הבוקעים משפתנו ומכתיבתנו. היא זו החפצה להיכנס ואנו משוללי יכולת להגיף בפניה את הדלת כדי להגן מפניה על חלקת האדמה שנותרה לנו וכדי שייוותר לנו מרחב של חיים חופשיים מדריסת רגלה. היא זו הפועלת להשתלט ואנו הפועלים לחמוק מכלליה, מִפְּעָלֶיהָ, משמות העצם שלה, מן הדקדוק שלה ומהטיותיה.

אנו נלחמים עד כלות הנשמה כדי להישמר ממנה ומן השרירות שבה.

אנו נלחמים עד כלות הנשמה כדי לשמור על שפתנו.

אנו נלחמים עד כלות הנשמה כדי להיות אנו עצמנו.

אך לא תועיל לנו מלחמה זו, שהרי לא ננצח במירוץ.

זהו מתח מכאיב. שכן השניות הלשונית במצב כגון זה מביאה אותנו לכלל ויתור על שפתנו בכל פעם שאנו פוגשים את האחר ואת שפתו. הואיל ואנו שולטים בשתי השפות מתוקף ההכרח, אנו נדרשים לדבר עברית, אותה שפה שלטת הבאה אלינו בכפייה. האחר פוטר את עצמו מנטל השליטה בערבית ואנו, מצדנו, מגלים כלפיו נדיבות בשליטתנו בעברית וכך מתקיים מפגש ומתקיים דו-קיום במחוזותיה של השפה האחרת.

הואיל ואנו מכירים את שפתו, האחר משוחרר משפתנו, שכן שפתו לופתת אותנו מכורח הצורך שלנו בה. והאחר – איזה צורך יש לו בשפתנו?

הואיל ואנו באים אליו מוכי ביטול עצמי, קלים לעיכול, מכובסים בשפתו, איזה צורך יש לו להתאמץ ולהבין אותנו בשפתנו? הם בעלי השליטה, חופשיים תמיד במה שהם יודעים ובמה שאינם יודעים ובבחירה של מה שהם רוצים לדעת ובמה שאינם רוצים. ואילו אנו מוכרחים תמיד לדעת. כל שאנו יודעים, אנו יודעים בשל צורך או הכרח וכל מה שאיננו יודעים, איננו יודעים בשל צורך או דיכוי.

ואילו כל הידע שלו בשפתנו ואודותינו הוא לצרכי שליטה או הנצחה שלה. וכל הידע שלנו בשפתו הוא לשם התגוננות מנחת זרועם של השומרים ואנשי הביטחון. הוא מסייר לו חופשי בשפתנו כחוקר אותנו ואילו אנו שוהים קבע בשפתו כדי להוליכו שולל.

הוא משוחרר מן ההיכרות עם תרבותנו ואילו אנו כבולים באילוץ. הוא משוחרר מן הצורך לשלוט בהגיית שמותינו כהלכה. איזה צורך יש לו לדקדק כל עוד בראייתו היינו כאחד, גם אם רבים אנו? הוא משוחרר מלראות את ההבדלים בינינו. איזה צורך יש לו בכל זאת כל עוד היינו תקלה אחת בתוכניותיו?

זהו מתח מכאיב שהרגלתי את לבי להכילו. שהרגלתי את חושיי לחיות עמו. ושבמקביל הרגלתי את לשוני לבטא את דבריי בכל שפה נהירה לי. הרגלתי את עצמי להיות אני ולא אף אחד אחר, בכל מקום שאליו כיתתי את רגליי, לרבות שפות, בהיותן מרחבים.

זהו כאב שהוביל אותי בעיניים פקוחות אל האתגר, לחצות את כאבי, כדי לתרום את חלקי בגאולת השפה העברית מנטייתה לשתלטנות ומן ההרגל שלה להפקיע את המרחב. כאב שהביא אותי לכלל הבנה שהישועה לא תבוא מהתגוננות ומהתחפרות בתוך השפה שלי, בחפירת בונקרים ולעמוד בראש גייסות של מלים. כאב שהביא אותי לשאת את שפתי ואת תרבותי ולערוך באמצעותן ועִמן מסע אל תוך שפתו של האחר, מתוך ביטחון כי אין לי פחות אותיות או משמעויות מאשר לו. וכי הזהות שלי, ההיסטוריה שלי והנרטיב שלי אינם נופלים מאלה שלו.

הבנתי כי הישועה תימצא אך ורק באמצעות נוכחות מלאה בלשונו הוא.

בכך שאוותר ערבי בְּעִבְרִית בלא פחד לאחוז באש, לא מתוך צורך, לא מתוך הכרח ולא מתוך כפיפות.

ערבי במלוא שיעור הקומה, על כל זיכרונותיו ועל כל שמותיו.

שאהיה אני, כתוב באותיות שלו. נוכח בדבריו. מגיע ומתהלך במשעולי שפתו ככל שרק ארצה.

אומר כל אשר על לבי ומכוון את דבריי אל לבו.

קורא את שירתי ומספר את סיפורי.

בוכה, צוחק ואף מת מצחוק בשפתו.

ערבי בְּעִבְרִית. ערבי בָּעִבְרִית.

כך הוא יגלה כי אנו קרובים יותר מאשר לוחשת לו שפתו.

ראשית, משום ששמש אחת מייבשת את בגדינו.

שנית, משום שאנו, וללא כל היכרות מוקדמת בינינו, אוהבים לבהות בפניהם של ילדינו בעודם ישנים.

שלישית, משום שלא נדרוך על לחם המושלך על הארץ.

רביעית, משום שאנו שמחים למראה חתן וכלה מצטלמים ביום שמחתם על חוף ימה של יפו.

חמישית, משום ששנינו מפחדים ממארבים משטרתיים בדרך לירושלים.

שישית, אני והוא נפגשים מעת לעת במסעדת אָל-רִדא.

כך הוא יגלה כי אנו קרובים יותר מאשר לוחשת לו שפתו.

ככל שנתקרב, הופכת העברית שגורה בפי כמו הערבית. אני מדבר בה כאילו הייתה שלי ולא שלו.

אני חופשי בה. אני מוחק מתוכה את כל פעלי העוינות ומחלץ עצמי מחרדותיה ומתסביכי הפחד הכרוניים שלה. ומחלץ אותה מזרוּתה במקום הזה.

וכך, גם הזרות שלי תלך לה בלי שוב.

אני נושך את שפתי ומתגבר על כאבי בכל יום. האם גם האחר מסוגל להתגבר על נטייתו לשתלטנות?

פתחתי בפניו את שערי השפה שלי ומוטטתי את חומותיה. האם הוא מוכן להיכנס בשעריה כשהוא חף מכל אמצעי השליטה?

אותיר את השאלה הזו כְּנֵר על מפתן דלת ביתו.

ואותיר את השאלה הזו כפרסת סוס על דלת ביתי.

תרגום מערבית: עידן בריר. הוקרא בכנס "שפה בעין הסערה" שנערך במכון ון ליר לפני כחודש

לקריאה נוספת:

עברית אחרי ערבית | יונתן מנדל

מאמרים נוספים של מרזוק אלחלבי

---------------------------------------------
1 מחמוד דרוויש, כפרחי השקד או רחוק יותר, תרגמו מערבית עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט (תל אביב: ספרי עתון 77 ופיתום, 2008).
2 מתוך השיר: גלות (4), דָּבָר וְהִפּוּכוֹ [לאדוארד סעיד], באותו קובץ.
כנראה שיעניין אותך גם: