לכו ללמוד כלכלה

בפוסט שפרסמתי כאן לפני כחודש, ביקרתי את האופן בו מירב ארלוזורוב מבחינה בין "הרציניים" – דהיינו, אנשים שלמדו כלכלה או מנהל עסקים, לבין כל השאר, שסתם רכשו עם השנים השכלה אקדמאית, לעתים פרופסורה, אולם במקצועות, לא עלינו, הומניים. בסוף אותו הפוסט כתבתי כך:

לסיום, קשה להתנתק מהקונטקסט הפוליטי העכשווי. הבחירות הקרבות עוסקות, בין היתר, בשתי תפיסות כלכליות שונות: האחת של אדם בעל השכלה במינהל עסקים (וכמובן שארלוזורוב לא שכחה לציין זאת), והשנייה, אבוי לנו, של אשה בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות; במילים אחרות, בעלת השכלה אפסית במונחי ארלוזורוב. אם כן חברות, בעצם אין כל מקום להתלבטות בבחירות – שכן מי לא תעדיף אדם "רציני" ו"מקצועי" על פני מי שמינויה יהיה לא יותר מ"זלזול בניהול הכלכלי" של המדינה.

וכאילו להוכיח את נקודתי בדיוק, פרסמה מירב ארלוזורוב מאמר שכל כולו ביקורת כלפיי התכנית הכלכלית החדשה של שלי יחימוביץ ומפלגת העבודה. סליחה, לא כל כולו. ארלוזורוב אפילו מפרגנת קצת: "צריך להסיר את הכובע בפני יחימוביץ על סטנדרטים חדשים של שקיפות ורצינות בפוליטיקה הישראלית". אבל מהר מאוד היא מבהירה: "כל קשר בין החזון ובין המציאות הוא מקרי בהחלט". ארלוזורוב תוקפת את כישלונה של יחימוביץ להציג משנה כלכלית המעוגנת במציאות, וטוענת כי היא מסתמכת על "כוונות טובות". אין זה פלא. התכנית שהציגה יחימוביץ יוצאת נגד המוסכמות הקיימות בקרב אנשי הכלכלה הניאו-ליברלית, אלה שמירב ארלוזורוב מאמינה בהן בכל לבה: העלאת מס החברות תבריח את החברות ולכן רצוי להימנע מכך; העלאת מס הכנסה לבעלי הכנסות גבוהות במיוחד אינה כדאית שכן תגדיל את העלמות המס; ולא ניתן באמת לגבות את הרווחים הכלואים, כי "אף אחד לא באמת מאמין שמדינת ישראל תצליח". מדובר באותן קלישאות חבוטות של חסידי השוק החופשי, פעם באמתלה כזו ופעם באמתלה אחרת. דרך אגב, ראוי לציין שגם בקרב כלכלנים האמרות הללו כבר ממש אינן בגדר אקסיומות – ראו למשל את קריאתו לאחרונה של פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, להעלות את המס על העשירים באופן ניכר.

במילים אחרות, ניתן לסכם את הביקורת של ארלוזורוב, כמו יתר הביקורות שלה, במשוואה הבאה: כלכלה נכונה = כלכלה ניאו-ליברלית; מכאן – כל כלכלה שאיננה ניאו-ליברלית אינה כלכלה נכונה. ארלוזורוב מיישמת את המשוואה בעניינה של שלי יחימוביץ, ומגיעה למסקנה ששלי יחימוביץ, בהיותה מציגה כלכלה שאיננה ניאו ליברלית (ודרך אגב, מדובר עדיין בכלכלת שוק, אף מבלי הגדלת הגרעון), אינה מציגה כלכלה נכונה. בזה זה מתחיל ונגמר. נכון, ארלוזורוב מנסה "לתבל" את הטענה במספרים מכאן ומספרים משם, אולם הבסיס נשאר טאוטולוגי – כלכלה ניאו ליברלית היא הכלכלה הנכונה כי כלכלה ניאו ליברלית היא הכלכלה הנכונה.

אז כיצד זה מתקשר למה שכתבתי אז? ברגע שארלוזורוב ביססה, לשיטתה, את העובדה שמי שאינו בעל השכלה כלכלית פורמאלית אינו רציני, היא כבר לא צריכה להתאמץ כאן – ברור מאליו שיחימוביץ איננה רצינית, ומכאן שהתוכנית שהציגה אינה רצינית. מש"ל. ארלוזורוב אמנם נמנעת מלציין את הקישור בין הדברים, אולם ניכר כי הטוקבקיסטים כבר הפנימו יפה מאוד את תפיסת עולמה. כך למשל, כותב "האובייקטיביסט": "מה אתם מצפים? "התכנית" נכתבה ע"י יוסי יונה, פרופ' לחינוך… בהכוונת יחימו-ביץ' (כך במקור) בי איי במדעי ההתנהגות…". וכך כותב "חוני": "מירב, שפו! אכן שלי יחימוביץ לא מבינה מאומה בכלכלה! ". ניכר, אם כן, שהמסר עבר, הציבור הפנים, וכאמור – זולת נתניהו אין מועמד "רציני" לניהול המדיניות הכלכלית. ובמילותיה של ארלוזורוב – "ככה אי אפשר לנהל מדינה".

הבהרה טרם סיום. אינני מחסידיה הגדולים של שלי יחימוביץ. למעשה, יש לי ביקורת לא מועטה על דרכי פעולתה, ובעיקר על התחמקותה המביכה לפרקים מהצנושא המדיני (למשל, הראיון הזה עם לונדון וקירשנבאום), ויחסה המקל לוועדי העובדים הגדולים במשק. אבל, בכך שהציגה מצע כלכלי רחב ומפורט ערב הבחירות ולא הסתפקה בסיסמאות ריקות מתוכן, עשתה יחימוביץ צעד גדול אל עבר מערכת בחירות מתוקנת; כזו שנבחריה מציגים את השקפת עולמם (גם אם בתחום בודד), חושפים עצמם לביקורת, ולא מפזרים אמרות עמומות, מסרבים לעימותים ומתחמקים משאלות במסיבות עיתונאים. על כך צריך להסיר בפניה את הכובע. נקודה.

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים על עלילותיה של מירב ארלוזורוב