היא שם, מחכה לך

ביום רביעי שעבר נערך דיבייט סטייל אמריקה לראשי התאים הגאים במפלגות השונות, בחסות מאקו גאווה. האירוע התקיים בבר ההומואים אוויטה. הבונוס: היעדר מוחלט של נשים לט"ביות, מפגש על טהרת גברים הומואים בלבד. פנייה למארגני הפאנל זכתה בתשובות המשתחזרות שנים על גבי שנים בכל פעם שנשים מהקהילה תובעות את מקומן על הבמות, תובעות את זכותן לאחוז במיקרופון מול המצלמות. ספיר סלוצקר עמראן, פעילת חברתית-פוליטית מזרחית, אירגנה תשובת בזק מוחצת לביזיון שהתרחש על הבמה המתוקתקת באוויטה.

האירוע שלנו התקיים באלבי, בית קפה בבעלות לט"בית מזרחית בדרום תל אביב. קצת צפוף, לא באמת מאורגן, לא מתחיל בזמן, והמנחה אמילי גרינצווייג לא סופרת דקות לאף אחת. בקיצור, שכונה. תשע חברות פאנל, מתוכן שבע פעילות גם בתוך מפלגות: רננה לויאני והיידי מוזס מהליכוד ביתנו, עדי שריקי מהעבודה, ספיר סלוצקר עמראן ממרצ, כרמן אלמקייס מתנועת עם שלם, סילאן דלאל פעילה פוליטית תומכת בל"ד, עדי מורנו מפורום להט"ב בעיר לכולנו, דנה ממן פעילה פוליטית ללא בית פוליטי, ואנוכי שנקרעת בין החלקים הפרגמטיים שבי שיודעים שזה לא ייגמר אם ביבי לא יילך, לבין הסירוב להניח לתפיסה הרומנטית שפוליטיקה אכן יכולה וגם צריכה להסעיר ולרגש ללא קשר לאחוז החסימה (ע"ע זו היוצאת מגרונה של אסמא אגבארייה זחאלקה, העומדת בראש מפלגת דעם).

לשאלה מדוע נציגות המפלגות לא קיבלו את זכות הדיבור באירוע המפונפן, הן מספרות את מה שידוע לכל פעילה לט"בית מנוסה: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה, לא משנה באיזו זירה בחרת לפעול וכמה זמן לקח לך להבין את זה – היא שם, מחכה לך.

חשוב לי לציין, כי הנציג היחיד שהציע לי באופן אישי לפנות את מקומו על הכיסא באירוע של מאקו גאווה, היה נציג צעיר ממפלגת יש עתיד. יש שיתקוממו נגד האקט שבו גבר צריך לפנות את מקומו – כי הרי מצופה מאתנו כנשים חזקות לקחת בעצמנו – אבל אולי הגיע הזמן שנגיד את האמת גם לגבי הדיסוננס הזה; לא קל לנו לקחת, עובדה. שנים של תרבות וחינוך שבהן אנחנו רגילות לזוז הצידה לא משנים בלחיצת כפתור. אז בפעם הבאה שגבר יספר לכן כמה הוא פמיניסט, נסו לברר איתו איזה כיסא הוא שיחרר לאחרונה לטובת איזו אשה. כי בסוף הקרב הוא על המשאבים, והמשאבים הם מוגבלים.

בתוך ההישג המרשים של מציאת תשע דוברות פוליטיות ב-24 שעות, מקופלת גם התשובה המוחצת בנוגע לקושי של הומואים פוליטיים למצוא דוברות עבור הדיבייט, שיש יסוד סביר להניח כי תוכנן זמן רב קודם לכן. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להצטער על העדר דוברות טרנסג'נדריות, ביסקסואליות, דוברות רוסית, פלסטיניות ואתיופיות, אבל אפשר להתנחם בעובדה שעבור אף אחת מאיתנו זו לא נשארת עובדה מצערת על היעדר ייצוג וכי עלינו מוטלת המשימה להנגיש את הפוליטיקה והמשאבים שלנו לכל אלו. מבחינתי זו בעצם הסיבה להתכנס ולחשוב יחד איך עושים פוליטיקה אחרת. שאלת הנראות היא לא שאלה של גורל, היא שאלה של משאבים ונגישות אליהם. היא שאלה של כוח, כסף, קשרים, ובפרמטרים האלו לגברים יש יותר נגישות מלנשים, לנשים לבנות יש יותר מלנשים שחורות, לבעלות בית יש יותר מלחסרות בית וכן הלאה.

הכחדה סימבולית של נשים לטב"יות אינה המצאה של "הקהילה הגאה" והיא גם אינה נחלתה של הזירה הפוליטית בלבד. היא קשורה קשר עז ודיפוזי עם זירות נוספות, וכדי להבין את זה צריך להסתכל על הרישות האנושי בתוך ובין הזירות עצמן. בכל זירה כזו נמצאים במוקדי הכוח יותר גברים מנשים ובהתאמה יותר גברים הומואים מנשים לטב"יות, ובכך היא משעתקת את מה שאנחנו כבר יודעים על יחסי הכוח בין נשים וגברים בחברה. רק שבקהילות קטנות כמו בקהילות קטנות, הכל יותר אישי וניפוץ מנגנוני ההשתקה הופכת למשימה יותר קשה מקשה.

נותר לנו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר כנשים לט"ביות – משימה לא פשוטה בפני עצמה. רובנו פעילות עם מודעות חברתית-פוליטית, לוחמות צדק ללא פשרות. אנחנו מגיעות ממגוון רקעים, תרבויות, אמונות, תפיסות ולנגד עיננו חזונות רבים, יש שיגידו רבים מדי. הסטטיסטיקה אומרת שרובנו סובלות מעוני וזה הרי הגיוני – משק בית של שתי נשים פוטנציאלית מכניס פחות ממשק בית של שני גברים. כמו כן, בכולנו צרובה החריגות. גיבוש הזהות המינית והמגדרית הוא תהליך שמסמן אותנו לעתים כבר מילדות כאחרות, וככאלה יש לנו לא פעם פתרונות יצירתיים יותר למצבים סבוכים. גיבוש זהות פוליטית-חברתית לט"ביות היא מצב סבוך, אבל חייבת להיות דרך אחרת מכל מה שמנסים למכור לנו בחוץ. גברים ונשים כאחד. להט"בים או שלא.

במקרים שבהם האידיאולוגיות שלנו מתנגשות חזיתית אנחנו בבעיה, כמו למשל במקרה של רננה לויאני, שעל זכותה לנאום מעל לכל במה אני מוכנה להילחם בכל כוחי, אבל בכל הנוגע למסקנות המחקר הפילוסופי והתיאורטי שערכה ביחס לאוכלוסיות בזנות זה לא מספיק שנסכים לא להסכים. אם היום אפעל לחיזוק כוחה הפוליטי של לויאני, לדוגמה, מתוך סולידריות על רקע היותנו נשים לט"ביות שמתמודדות עם הדרה בקהילת הלהט"ב, מחר אני עוד עלולה למצוא את עצמי מתמודדת עם הצעת חוק למיסוד זנות של נשים שרננה קבעה במחקרה כי הן מוּתרות, בתוכן גם צעירים וצעירות טרנסג'נדריות רבות מקהילות הלהט"ב עצמן. לכן אנחנו צריכות לבחור טוב את השותפות והשותפים שלנו לדרך זו, לא רק על רקע זהות מינית אלא גם על רקע מעמד, תפיסות ועמדות ביחס לנושאים שהם בדמנו.

זו אינה קריאה לאיחוד ויישור השורות, אלא קריאה להבין שאין לנו פריבילגיה לשים את כל הביצים בסל אחד, יש לנו פחות מדי ביצים ויותר מדי מה להפסיד. בו בזמן שאנחנו עסוקות בשאלות של מוסר וערכים, החברים שלנו למאבק הלהט"בי עסוקים בבניית כוח לשם הכוח, ומנגנון הכוח הזה לא בהכרח מועיל לנו כנשים לט"ביות.

זו קריאה להמציא מנגנון שישכפל אותנו בכל הזירות – בפוליטיקה הארצית, במקומית, בכלכלה, בארגונים, בעמותות – אבל גם קריאה לא לוותר על השיח המורכב, לא לפחד ממדבקות שמתעקשים להדביק עלינו בשביל לצבור עוד ועוד כוח. אחרי הכל, בכל אחת ואחת מאיתנו טמון הידע כיצד להסיר מדבקות מעלינו. מה שעוד נשאר לנו לבדוק, הוא כיצד אנחנו יכולות לעבוד על זה יחד.

המפגש הבא בנושא פוליטיקה לט"בית נקבע ליום 30.12, 20:00, באלבי – רחוב הגדוד העברי 8 תל אביב. ראי עצמך דרושה ולא רק מוזמנת. לפרטים