השנה ה-514: גלובליזציה לטובת מי?

תרגום: פרופסור הנרי וסרמן; עריכה: אורנה ברקאי

החיים מתנהלים להם בדרכים שאין לחזותן מראש, לאורך שבילים סבוכים, נפתלים, משתנים לכאן ולכאן, אך מפעם לפעם מתרחשים אירועים שנחשבים לנקודות מפנה היסטוריות. בשנים האחרונות קרו כמה אירועים מן הסוג הזה. האִמרה ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה לפני ה-11 בספטמבר 2001 הייתה זה כבר לאמרה פשטנית רוֹוחת. נפילת חומת ברלין ב-1989 היא עוד אירוע שזכה שייחסו לו מעמד רם שכזה. אפשר לומר לא מעט על שני האירועים האלה, הן על הממד המיתי שלהם והן על מה שקרה בפועל. אך בציון השנה ה-514 כוונתי, כמובן, לדבר מה אחר: דברי מכַוונים לשנה 1492, שנה שבה ההיסטוריה העולמית עלתה על מסלול רדיקלי חדש שהשפעותיו כבירות ושרירות עד עצם היום הזה.

כפי שכבר ידוע לנו, מסעותיו של קולומבוס סללו את הדרך לכיבוש חצי כדור הארץ המערבי על-ידי אירופה, כיבוש שתוצאותיו היו מחרידות לאוכלוסייה הילידית, וכעבור זמן קצר בלבד גם לבני אפריקה – שהובאו לכאן באחת האפיזודות הנפשעות ביותר בהיסטוריה האנושית. עד מהרה פתח וסקו דה גמה (Vasco de Gama) את נתיבי הים לאפריקה ולאסיה ונשא אליהן את "האי-צדק האכזרי של בני אירופה" – אם להזדקק להתבטאותו העגומה של הכלכלן אדם סמית שנגעה במקורה לפשעים הנוראים של בריטניה בהודו, שגם בימיו היו גלויים לעין כול. ב-1492 גם הרחיבו כובשים נוצרים את שלטונם הברברי כשהכניעו את הציוויליזציה המתקדמת והסובלנית ביותר באירופה, ספרד הערבית, ואילצו את היהודים להימלט על נפשם או לקבל עליהם את תרבות האינקוויזיציה, והחלו גם בטיהור אתני נרחב של האוכלוסייה המוסלמית ("מורים"). בתוך כך הם הרסו את אוצרות הלמדנות הקלאסית שפותחו ונשמרו שם – בדומה למדי לפלישת המונגולים לעיראק שתי מאות קודם לכן, או, מה שגרוע אפילו יותר, גרמו להרס אוצרות התרבות הקדומה במהלך הפלישה של ארה"ב ובריטניה לעיראק, המוסיפה לגבות מחיר נורא.¹ מאז ועד היום, כיבוש רוב העולם על-ידי אירופה ושלוחותיה הוא הנושא המרכזי בהיסטוריה העולמית.

הסיבות ההיסטוריות להצלחותיה הצבאיות של אירופה מובנות היטב. אחת מהן היתה הזוהמה באירופה, שגרמה למגֵפות שפגעו קשה וכמעט הכחידו את האוכלוסיות הבריאות יותר בחצי הכדור המערבי.² מלבד המחלות, "הייתה זאת עליונותם הצבאית, ולא כל יתרון חברתי, מוסרי או טבעי, שבזכותה עלה בידיהם של העמים הלבנים של העולם ליצור – וגם לשלוט, אף שלתקופה קצרה בלבד – את ההגמוניה הגלובלית הראשונה בהיסטוריה", כדברי ההיסטוריון הצבאי ג'פרי פרקר.³ מאמריקה ועד דרום-מזרח אסיה, הוא ממשיך, האוכלוסייה המקומית הופתעה מהאכזריות של בני אירופה, ונדהמה "מזעמן ההרסני והמכלה של דרכי הלחימה האירופיות". העמים הכבושים היו רחוקים מלהיות חברות שוחרות שלום, אך האכזריות האירופית הייתה דבר מה חדש, לאו דווקא מהצד הטכנולוגי אלא יותר מבחינת הרוח שהזינה והניעה אותה. המילים "אף שלתקופה קצרה בלבד" עשויות להיות נכונות, ובמשמעות חמורה בהרבה מכפי שפרקר עצמו ייחס להן. כמה מהמנתחים האסטרטגיים הבולטים והשקולים בארה"ב מזהירים אותנו מפני "חורבן בלתי נמנע" (ultimate doom) או אפילו "אפוקליפסה קרובה" (apocalypse soon), אם תתמיד הממשלה במדיניותה המיליטריסטית התוקפנית⁴ – מן העתיד הלא רחוק נראה שכבר מאיים להגיח אסון סביבתי מעשה ידי אדם.

כיום, הפער בין הצפון לבין הדרום – בין החברות המפותחות העשירות לבין שאר העולם – נוצר בעיקר בגלל הכיבוש הגלובלי. המחקר והמדע מתחילים להכיר עובדות שהוסתרו מתוך התנשאות אימפריאלית. הם מגלים שכשבני אירופה הראשונים הגיעו, ואף זמן רב קודם לכן, התקיימו בחצי כדור הארץ המערבי כמה מן הציוויליזציות המפותחות ביותר. יש ארכיאולוגים הסבורים שבמזרח בוליביה, במדינה הענייה ביותר בדרום אמריקה [כיום], התקיימה פעם חברה שהייתה עשירה, מתקדמת ומורכבת, ומנתה כנראה כמיליון בני אדם. ובלשונם, זה היה "אחד האתרים הגדולים, המוזרים והעשירים מהבחינה האקולוגית על פני כדור הארץ; נמצאו בו שבילי גישה ותעלות מים, ערים רחבות ידיים ובנויות היטב, עושר ניכר", שיצרו נוף שהוא "אחד מיצירות האמנות הגדולות ביותר של המין האנושי, מלאכת מחשבת ממש". עד 1491 עלה בידי האינקה להקים את האימפריה הגדולה ביותר בעולם, גדולה בהיקפה מהאימפריה הסינית, הרוסית, העות'מאנית, ומהאימפריות האחרות, גדולה בהרבה מכל מדינה אירופית, ובעלת הישגים אמנותיים, חקלאיים ואחרים מעוררי השתאות. ⁵

אחת ההתפתחויות המרגשות ביותר בעשורים האחרונים הוא תחייתן של שפות ותרבויות ילידיות, ומאבקיהן של קהילות וציבורים [שהיו על סף הכחדה] להשיג זכויות פוליטיות. ההישגים באמריקה הדרומית היו דרמטיים במיוחד. לכל אורכה ורוחבה של היבשת ובמקומות אחרים מבקשות תנועות של ילידים להשיג זכויות על קרקעות [שנגזלו], זכויות אזרחיות וזכויות אדם ששללו מהם מדינות מדכאות, ותכופות גם רצחניות. התפתחויות אלה מתרחשות גם במקומות שבהם האוכלוסיות הילידיות כמעט לא שרדו את הכיבוש, כפי שקרה בארה"ב, שבה האוכלוסייה שלפני הכיבוש [האירופי], שמנתה יותר משבעה מיליון, הצטמקה עד 1900 לכדי כמה מאות אלפים בלבד. נראה שאיני צריך להזכיר שלנושאים האלה יש חשיבות רבה כאן בטמוקוTemuco) ⁶) הנמצאת על הגבול של המפוצ'הMapuche) ⁷).

המחלקה שלי ב-MIT – Massachusetts Institute of Technology מילאה תפקיד חשוב בתחייה זו בזכות העבודה היוצאת מן הכלל של קנת הייל (Hale) המנוח. מלבד עיסוקו בשאלות של זכויות אדם למען אוכלוסיות ילידיות ביבשת אמריקה ובאוסטרליה, ותרומתו המעמיקה לחקר השפות שלהם ולתיאוריה לינגוויסטית בכלל, הוא גם טרח להביא ילידים מן השמורות שבהן כמעט לא היו להם אפשרויות ללמוד, והשקיע מאמצים רבים כדי לסייע להם להשיג תוארי דוקטור במסגרת תוכנית תובענית מאוד. הדיסרטציות שכתבו על לשונות האם שלהם עלו בעומקם ובתחכומם על כל מה שנכתב עד אז. הבוגרים שבו לבתיהם, ושם פיתחו תכניות חינוכיות ותרבותיות, מהן כמה ששגשגו ממש, וכך הפיחו חיים בקהילות שהיו על סף הכחדה וסייעו בידיהן להרחיב את זכויותיהן.

אזכיר כאן רק הישג אחד המעורר השתאות של ממש. אחת השפות העיקריות בחבל ניו אינגלנד (New England) [בצפון-מזרח ארה"ב] לפני הכיבוש הייתה ואמפאנואג (Wampanoag). רובם המכריע של דוברי שפה זו גורשו או נרצחו – פרס הוכרז על ראשיהם – ומי שסירבו להילחם נמכרו לעבדות, גברים נשים וילדים, על-ידי המתיישבים האנגלים הראשונים.⁸ דובר השפה האחרון הידוע לנו מת לפני כמאה שנים. הייל וכמה מהסטודנטים שלו הצליחו לשחזר את השפה בעזרת ראיות טקסטואליות והשוואתיות. בת שבט ואמפאנואג ג'סי ליטל דו (Jesse Little Doe) הייתה עוזרתו העיקרית של הייל. היא סייעה בשחזור השפה ולאחר מכן לימדה אותה. ביום הזיכרון להייל היא כיבדה את זכרו בדברים שנשאה בשפת ואמפאנואג רהוטה, ואף הביאה עמה את בתה בת השנתיים, דוברת השפה הראשונה מינקותה זה מאה שנים. יש סיכוי טוב שהתרבות והקהילה של השבט ישגשגו וימצאו את מקומם בחברה הכללית – מודל ראוי לחיקוי במקומות אחרים.

בצד השני של העולם, בעת הכיבוש האירופי, היו סין והודו המרכזים המסחריים והתעשייתיים העיקריים בעולם. הן הקדימו בהרבה את אירופה בתחום הבריאות הציבורית, וייתכן שגם בתחכום ובהיקף של שיטות השיווק והמסחר. תוחלת החיים ביפן הייתה אולי גבוהה מזו שבאירופה.⁹ אנגליה ניסתה להדביק את הפער בתעשיית הטקסטיל ובתעשיות אחרות ועשתה זאת בשיטות שכיום אנו מכנים "פירטיות", שיטות אסורות על-פי הסכמי הסחר הבינלאומיים שהמדינות העשירות כופות [על העניות] בתואנה צינית של "סחר חופשי".

ארה"ב הסתמכה אף היא על אותם מנגנונים של "פירטיות" ומכסי מגן, כמו שנהגו מדינות אחרות שהצליחו להתפתח. אנגליה גם עסקה בשוד ימי ממש – שכיום נחשב לאחד הפשעים הבינלאומיים הנתעבים ביותר. הנערץ ביותר בשודדי הים האנגלים היה [מפקד הצי והמדינאי] סר פרנסיס דרייק (Drake, 1596-1540). בשָלל שהביא אִתו הביתה "אפשר בהחלט לראות את ראשיתן של השקעות החוץ הבריטיות", סיכם פעם [הכלכלן וחסיד התערבות המדינה בכלכלה] ג'ון מיינרד קיינסKeynes, 1946-1883).¹⁰

רק בשנת 1846, לאחר מאות שנים של פרוטקציוניזם והתערבות המדינה בכלכלה, שהקנו לאנגליה יתרון עצום על מתחרותיה, ולאחר שהרסה יצרני טקסטיל הודים על-ידי מכסי מגן גבוהים ואמצעים אחרים – כמו שעשתה קודם לכן באירלנד – אימצה אנגליה לבסוף צורה של "סחר חופשי". ארה"ב אימצה סחר חופשי מאה שנים אחר-כך, ומסיבות דומות. בשני המקרים, המחויבויות ל"סחר חופשי" הוכפפו בזהירות רבה למגבלות מסוימות, עניינים שנשוב אליהם בהמשך. כללית, על-ידי התערבות עמוקה ואלימות של המדינה בבית, ואכזריות וליברליזציה כפויה באזורים שנכבשו, יכלו אירופה ושלוחותיה להיות לחברות עשירות ומפותחות ואילו האזורים שנכבשו נהפכו ל"עולם השלישי", ל"מדינות הדרום" [המדינות הלא-מפותחות]. ההיסטוריה אמנם מורכבת מכדי שנוכל לצמצם אותה לכמה גורמים, אך אלה הם החשובים ביותר.

התוצאות היו דרמטיות, לעתים מבהילות. חִשבו על הארץ הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי, האיטי, שייתכן מאוד שבעוד כמה דורות לא תהיה ראויה למשכנם של בני אדם. בעבר הייתה האיטי המושבה העשירה בעולם, מקור לחלק נכבד מעושרה של צרפת. ב-1789 היא ייצרה 75 אחוז מהסוכר בעולם, והייתה היצרנית הגדולה בעולם של בדי כותנה – שהייתה ה"נפט" [הכוח המניע] של המהפכה התעשייתית המוקדמת – ושל מוצרים רבי-ערך אחרים. הכלכלה של אחוזות עבדים זירזה את הרס האדמה הראויה לעיבוד חקלאי ואת הרס היערות, הנמשך מאז ועד היום, שהתעצמו בשל מדיניות אימפריאלית [של המעצמות]. ספינות משא צרפתיות שהביאו עמן עבדים מאפריקה שבו עם בולי עץ מהאיטי. הרס היערות בידי השליטים הצרפתים, שאחרי השחרור נמשך בגלל עוני, גרם לסחף של הקרקע הפורייה ולהרס נוסף.

ב-1804, אחרי מאבק מזוין אכזרי והרסני נגד צבאות צרפת ובריטניה, שזכו לסיועה של ארה"ב, זכתה לבסוף המושבה בעצמאות והייתה למדינה הראשונה בחצי הכדור המערבי שכל תושביה בני חורין, עשרים שנה אחרי שהמדינה השולטת כיום בעולם השתחררה מעולה של אנגליה. בני האיטי נאלצו לשלם מחיר כבד על החטא שחטאו כשהשתחררו מעבדות. עד 1862 סירבה ארה"ב להכיר בחברה חופשית מסוכנת זו. אז גם הכירה בליבריה כמדינה עצמאית, ומאותה סיבה: עבדים עמדו להשתחרר [בארה"ב] והיא קיוותה שתצליח להיפטר מה"זיהום" שהטילו בה הלא-לבנים אם רק תוכל לייצא אותם למקומות שמהם באו. אבל במהרה שינתה את דעתה, משנמצאו האמצעים לכונן צורה חדשה של עבדות על-ידי קרימינליזציה של חיי השחורים, התרומה העיקרית למהפכה התעשייתית האמריקנית, שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה כש"עבודה חופשית" הייתה נחוצה להפעלת התעשייה הצבאית.¹¹*

צרפת הטילה על האיטי לפצות אותה כעונש על ששחררה את עצמה משלטון אכזרי – מעמסה כלכלית כבדה שמעולם לא עלה בידי האיטי להשתחרר ממנה. העולם הנאור היה תמים דעים שענישתה של האיטי בידי צרפת היה צודק, והוא סבור כך גם כיום. לפני שנים אחדות שאל נשיא האיטי, ז'אן ברטרן אריסטיד¹²* (Aristide) בנימוס את הצרפתים אם לא הגיעה העת לפצות את בני האיטי על החוב הכבד מנשוא, ולו במידת מה. צרפת זעמה מאוד, ובמהרה הצטרפה לוושינגטון כדי להפיל ב-2004 את ממשלת האיטי, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, וכך הנהיגה עוד משטר טרור בחברה החבוטה.¹³

התוצאות המיָדיות [של הדחת הנשיא הנבחר והמכהן כחוק] נחקרו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מיאמי, שמצא כי "תושבי האיטי רבים, ובייחוד אלה שמתגוררים ברבעים העניים, נאבקים כיום נגד זוועה לא-אנושית, כאילו היו בתוך חלום בלהות, גורלם של העניים שבעניי האיטי, החיים בעוני מרוד ולכודים במעגל של אלימות שמזינים הגופים המופקדים על הביטחון ושמירת החוק". באוגוסט 2005 פרסם Lancet [הבריטי], כתב העת הרפואי החשוב בעולם, מחקר על הפרות קשות של זכויות אדם שהחלו בפברואר 2004 עם הפלת הממשלה ונמשכו עד דצמבר 2005. החוקרים מצאו שכשמונת אלפים בני אדם (כתריסר ביום בממוצע) נרצחו בתקופה זו, ושפגיעות אלימות על רקע מיני היו נפוצות ביותר, בייחוד בילדים. מן הנתונים עלה שכשלושים וחמישה אלף נשים וילדות נאנסו באזור עיר הבירה פוֹרט או פרינס (Port au Prince) לבדו. הפשעים יוחסו ברובם הגדול לעבריינים, למשרתים במשטרה הלאומית של האיטי ולשומרי השלום מכוחות האו"ם, ורק מעטים מהם היה אפשר לייחס לכוחות של לבאלאס¹⁴* (Lavalas), תומכי משטרו של אריסטיד.

המחקר לא עורר כל תשומת לב בארה"ב ומעט מאוד במקומות אחרים.

למאמר המלא ב-pdf

קריאה נוספת

המגן האחרון של הרפובליקה האמריקנית? | מרק קופר מראיין את גור וידאל (תרגם הנרי וסרמן)

———————————————————–

1 ראו Raymond Baker, Shereen Ismael, and Tareq Ismail, eds., Cultural Cleansing in Iraq. London: Pluto Press, 2010. לתיאור נרחב ומעורר חלחלה של הפגיעה הפרועה באוצרותיה של תרבות קדומה ושל שכבת האינטלקטואלים העיראקית, הגם, כפי שציין אחד התורמים [לקובץ המאמרים הנזכר למעלה], ארצות הברית גם סייעה בכספה להכשיר חוקרים עיראקים ולהקנות להם מיומנויות של אוֹצרוּת בארה"ב; או, במילים אחרות, "הציעה ללמד אותם איך לחלץ את המורשת התרבותית שלך מידי המדינה שהייתה אחראית להרס שלה" (Zainab Bahrani, Professor of Art History and Archeology at Princeton University).

2 יש המזכירים את המחיר הגבוה שגבו המחלות [שמקורן באירופה] כדי לפטור את הכובשים מאחריותם, טיעון אפולוגטי שאינו מרשים במיוחד. אוכלוסייתה של אירופה פחתה פלאים בעקבות "המגֵפה השחורה" באמצע המאה ה-14, אך אירופה התאוששה. ילידים בני יבשות אמריקה הוכנעו, גורשו מאדמתם ונטבחו בהמוניהם, ולכן לא יכלו להתאושש.

3 למקורות שלא צוינו כאן, וכן לפרטים נוספים על ההיסטוריה הקודמת, כאן ובהמשך, ראו ספרי Year 501. Cambridge, MA: South End Press, 1993.

4 John Steinbrunner and Nancy Gallagher, and Robert McNamara, בהתאמה. למקורות נוספים ודיון ראו גם ספרי Failed States. New York: Metropolitan Books, 2005.

5 Charles Mann, 1491: New Revelations of the Americas before Columbus. New York: Knopf, 2005. הציטוטים ממנו.

6* עיר מחוז בדרום צ'ילה.

7* בני עם ילידי בדרום צ'ילה וארגנטינה.

8 Francis Jennings, The Invasion of America. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 1975, 306. ספר זה הוא אחד המחקרים הראשונים שניתצו את הקונצנזוס המתלהם [נגד האינדיאנים].

9 ראו, בין השאר, Kenneth Pomeranz, The Great Divergence. Princeton, NJ: Princeton University Press, 2000. פשעיה של בריטניה בהודו היו חמורים בהרבה עד לאחר מלחמת העולם השנייה, שאז השחרור [מעולה של בריטניה] פתח את הדרך להתפתחות עצמאית. דברים דומים אפשר לומר על סין.

10 John Maynard Keynes, A Treatise on Money, מצוטט בתוך Sylvia Ann Hewlett, The Cruel Dilemma of Development. New York: Basic Books, 1980.

11* לאחר שחרור העבדים ב-1865 היו רוב רובם של השחורים לפועלים חקלאיים מחוסרי קרקע קשי יום, ועם התגברות תהליכי התיעוש בסוף המאה ה-19, ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, הם עקרו בהמוניהם לכרכים התעשייתיים בצפון ועברו עליהם תהליכי קרימינליזציה, שמהם הם סובלים עד היום.

12* אריסטיד (נולד ב-1953), כומר קתולי לשעבר, ומנהיג כריזמטי ופופוליסטי; כיהן כנשיא בשנים 1991-1990, 1996-1994, 2004-2001. שלוש פעמים הורחק ממשרתו בהתערבות של האמריקנים ועושי דברם. ב-18 במרס 2011 שב למולדתו והוא חותר להיבחר שוב לנשיא.

13 ראו את הניתוח הנוקב והמזעזע של העורך האחראי של [יומון הכלכלה החשוב בעולם] WallStreet Journal Douglas Blackmon, Slavery by Another Name. New York: Anchor Books, 2009. לבעיה האקולוגית וחלקה של צרפת בהרס ראו Jared Diamond, Collapse. New York: Penguin, 2005, וכן Sophie Perchellet and Eric Toussaint, http://www.cadtm.org/Haiti-Grants-to-repay-an-odious, January 18, 2010 על התגובה המבישה של הוועדה של רג'י דבריי (Debray) הצרפתי על הבקשה לקבל פיצוי על החוב. וגם – בעקבות רעידת האדמה הנוראה בינואר 2010 – על הצורך הדחוף לשמוט את חובותיה העצומים של האיטי כי "על המדינות המתועשות ביותר, שניצלו בשיטתיות את האיטי, ובראשן צרפת וארה"ב, לשלם פיצוי כדי להקים קרן שתכליתה לממן את הבנייה מחדש של הארץ, וקרן שתהיה בשליטת ארגונים המייצגים את בני האיטי".

14* שם מפלגתו של אריסטיד, בשפת קריאול של הילידים: "מבול", "שטפון", "מפל".