ממחאה לאופוזיציה

הפיתוי להתחבר ל"מרכז" הפוליטי ולחזק אותו אינו פותר את הבעיות שמציב בפנינו המשבר הדמוקרטי, אלא מחריף אותן
נעמה נגר

ניתן לדבר על אופוזיציה בשני מובנים: במובן הכללי, כהתייחסות למבעים שונים של התנגדות. במובן הפרטני, כארגון מוסדי של עמדה פוליטית. ההגדרה המקובלת בסוציולוגיה רואה באופוזיציה הנהגה פוליטית שאינה נושאת תפקיד ברשות המבצעת ויש לה תביעות לגיטימיות לחילופי שלטון. על פי התפישה הליברלית, היכולת לבטא מחלוקת פוליטית ולהתנגד לשלטון נטועה בעקרון ההשתתפות הפוליטי. לפיכך, האופוזיציה היא מאבני היסוד של הדמוקרטיה1.

המשבר הנוכחי בעולם המערבי אינו רק משבר כלכלי, אלא גם משבר לגיטימציה של הדמוקרטיה הליברלית. זהו משבר שנובע הן מהקשר הגורדי שבין דמוקרטיה לקפיטליזם – במיוחד מההשפעה שיש לממון על קבלת ההחלטות – והן ממשבר בשיטה הייצוגית. משבר זה מתבטא בהיעדר אפשרויות ביטוי של הקול האזרחי והידרדרות ברמה וביכולת ההשתתפות הפוליטית.⁠2 בסופו של דבר, אחת הסיבות העיקריות למחאה העכשווית היא לא רק היעדר שוויון כלכלי אלא אף היעדר שוויון במעמד האזרחי, ובכלל זה ביכולת ההשפעה הפוליטית.⁠3 כמו תנועות מחאה אחרות הפועלות בעת הזו, גם תנועת המחאה בישראל דורשת את המעבר לתפיסה דמוקרטית עמוקה יותר ולא רק שינוי חברתי-כלכלי. ניתן לציין בהקשר הזה את המאבקים השונים למען זכויות אזרחיות ופוליטיות, את ההגנה על מוסדות הדמוקרטיה,4 ואת המודלים המומלצים, כמו הקריאה לדמוקרטיה ישירה או נזילה.

בישראל, השילוב של שיטת הבחירות והמפה המפלגתית, כמו גם התרבות הפוליטית השלטת, הוא כזה שמפלגות מרכז רבות רואות עצמן שותפות קואליציוניות פוטנציאליות כמעט בכל ממשלה, לא חשוב מי מרכיב אותה. תרבות שלטונית זו הובילה להידרדרות במעמדו ובתפקידו של מוסד האופוזיציה. אנסה להסביר: שיטת הבחירות בישראל הבנויה על ייצוג יחסי מעודדת ריבוי מפלגות ומצריכה מלאכת-מרכבה מסובכת בכדי להקים קואליציה שלטונית.⁠5 זאת ועוד, עוד מימי בן-גוריון תפיסת הנאמנות וההזדהות הפוליטית של ציבורים רחבים6 שמורות לאישים ספציפיים יותר משהן קשורות למפלגות מסוימות. החיבור בין שיטת ייצוג יחסית ורמת נאמנות מפלגתית נמוכה יצר מערכת מפלגתית בלתי-יציבה, שבה מפלגות חדשות קמות ונעלמות חדשות לבקרים7 וסיעות מתפלגות כלאחר יד – כי, כמובן, כל הפורשים, המתפצלים והמתקמבקים הם מנהיגים משכמם ומעלה…

כך, גרירת שניים-שלושה מנדטים לקואליציה, בלי לדאוג ליום הבוחר, לא מדאיגה אותם; ואמנם, העשור האחרון ראה אינפלציה מרשימה בגודלה של הקואליציה. החל מהכנסת ה-27, שהושבעה ב-1999, קו 70 הח"כים נחצה בכל קואליציה.⁠8 מה שנשכח בכל זה הוא תפקיד האופוזיציה בדמוקרטיה להיות שופר לתביעות אלטרנטיביות, לבקר את הממשלה ולראות בעצמה חלופה ולא שותף פוטנציאלי. שלא במקרה, אחת הטענות המרכזיות של תנועת המחאה בישראל כלפי השיטה הפוליטית יוצאת כנגד זילות מוסד האופוזיציה, שהגיעה לשיאה לפני ההפגנות הגדולות, אז (כמה זה רחוק עכשיו) בהקשר של העיסקה הקואליציונית בין ביבי ומופז.

רבים סבורים שהפתרון לבעיות המבניות שהזכרתי הוא בחיזוק המרכז וביצירת מודל של מפלגת מרכז גדולה, כזו שתוכל לייסד קואליציה יציבה עם מיעוט שותפות. תומכי הרעיון מנסים לקדם מודל כזה, אם באמצעות רפורמה חוקתית ואם באמצעות הגברת מאמצי ההתפקדות ועסקאות פוליטיות שונות. לפי מודל כזה, ההנחה היא שהאופוזיציה תתרכז במילוי תפקידה האופוזיציוני כנדרש, ולא תתמקד במאמצים לשנות את ההרכב הקואליציוני. האמנם זהו הפתרון? לכאורה, יש כאן פתרון מבני לבעיית היציבות הקואליציונית, אבל למעשה זהו פתרון חלקי ובעייתי מאוד. מבחינה פרקטית וכמו פתרונות אחרים, פתרון זה רגיש לתרבות הפוליטית בישראל. מכאן, סיכוייו להצליח במנותק משינויים אחרים הוא קלוש. כאשר פתרון כזה מתעלם מן הצורך לקיים בירור אידיאולוגי מקיף ביחס לזהות הימין, השמאל או ה"מרכז" העלום, הוא ישכפל את אותם שינויים אופנתיים כמו הנהייה אחרי מנהיג כריזמטי תורן, ויילקה באותה חוסר יציבות ישנה. די לראות מה קרה למפלגת קדימה אחרי עידן שרון. חמור מכך, פתרון כזה מייצר סכנות חדשות הן ברמה האידיאולוגית והן ברמת הפעולה הפוליטית-דמוקרטית.

ראוי להדגיש כאן שני אלמנטים. ראשית, ניסיון לגבש מרכז סביב "שדרת העם הרחבה" עשוי להחליק במהירות על פני שאלות של שוני ואי-שוויון בקרב הקבוצות השונות ב"שדרה", ובה בעת לחדד את האנטגוניזם בין המרכז ומי שאינם משתייכים אליו, כלומר האזרחים הפלסטינים והחרדים; ואכן, חלק מהתגובות למחאה החברתית שיטחו את ההבדלים בתוך "מעמד הביניים" וחידדו את הפערים בינו לבין חרדים וערבים. הפרדה כזו אפיינה לא רק את התגובות השלטוניות9 אלא גם את השיח הפופולרי, כפי שניתן היה לראות בהתמקדות הפתאומית בסוגיות של הדרת נשים בקרב הציבור החרדי. חשוב לציין גם בהקשר זה את הקשר ההיסטורי שסימנו סוציולוגים פוליטיים בין התרחבות המרכז, מגמות פאשיסטיות, והידרדרות במעמד האופוזיציה. גם אם לא נטען כאן לקשר סיבתי, ברור שתקופת הזמן שבה החריפו מגמות פאשיסטיות בישראל חופפת את תקופת הצטמקותה של האופוזיציה. במדינה משוסעת כמו ישראל, צמצום של השוליים הפוליטיים ל"אחרים" החברתיים מעקר את מוסד האופוזיציה והופך אותו מכלי פוליטי דמוקרטי ראשון במעלה לסרח-עודף.

שנית, הנטייה בישראל ובכלל היא להפוך סוגיות כאלה לשאלות ניהוליות תוך ניכוס המחלוקת וא-פוליטיזציה שלה. התגובות למחאה החברתית שיקפו נטייה זו, הן מצד הממשלה בהקמת ועדת טרכטנברג והן מצד גורמים בקרב המחאה, למשל בשאלת רידוד סוגיות כלכליות סבוכות ומגוונות וצימצומן לאג’נדה יחידה של "מלחמה בריכוזיות", או נסיונות להמליך ביורוקרטים כמו ירון זליכה.

אז מה כן?

תנועות הפועלים, התנועות החברתיות ה"קלאסיות" כפי שהן מכונות בסוציולוגיה פוליטית, השתלבו במערכת הפוליטית ושינו את המפה המפלגתית במרבית הדמוקרטיות הליברליות. התנועות החברתיות ה"חדשות" שהתארגנו בשנות ה-60 וה-70 (תנועות השלום, תנועות פמיניסטיות ואחרות) לא השתלבו במערכת המפלגתית,⁠10 אך במרבית המקרים הן הצליחו כתנועות חוץ-פרלמנטריות להשפיע על המערכת הפוליטית באופן ששינה את פניה.⁠11 להבדיל, תנועות המחאה של השנתיים האחרונות משלבות מחאה כלכלית עם תביעות פוליטיות אחרות, במיוחד התביעה להרחבת המערכת הדמוקרטית. כלומר, תנועות המחאה בהווה כבר לא דורשות רק פעולות ספציפיות מהמערכת הפוליטית. הן דורשות לשנות את פניה.

הפיתוי להתחבר ל"מרכז" הפוליטי ולחזק אותו אינו פותר את הבעיות שמציב בפנינו המשבר הדמוקרטי, אלא מחריף אותן. בשעה שהפתרון הממרכז עשוי לתרום ליציבות שלטונית בטווח הקצר, הוא מתעלם מסוגיות של שונות ואי-שוויון בנגישות לתהליך הפוליטי כמו מן הדרישה להשתתפות ישירה. במקומן, הוא מחזק מגמות אליטיסטיות. כיום, הוגים פרוגרסיביים בעולם סבורים כי הפתרון למשבר הלגיטימציה הנוכחי חייב להתייחס הן למימד הקפיטליסטי של הדמוקרטיות הליברליות, היינו המעבר לדמוקרטיה סוציאלית יותר, והן להיבט הייצוגי באמצעות יצירת מודל אזרחי השתתפותי. מודל כזה ישלב תהליכים פתוחים של דיון וקבלת החלטות תוך שימת דגש על שוויון בנגישות לתהליך הפוליטי ועל המשקל הפוליטי של כל אזרח.⁠12 אלה הן בעיקר הוגות פמיניסטיות שמדגישות את הצורך בשני סוגי תהליכים במרחב הציבורי. מחד גיסא, תהליכי דיון המכוונים לקבלת החלטות תוך התמודדות עם סוגיות של שוני ופערי כוחות, ומאידך גיסא יצירת דיאלוג ציבורי שאינו מכוון הכרעה ושמאפשר גיבוש עמדות ובניית קהילה.⁠13

אני סבורה כי הכרחי, כחלק מתהליכים כאלה, להקדיש מחשבה למקומה ולתפקידה של האופוזיציה. באופן ספציפי, אני מציעה לחזק את הקשר בין אופוזיציה במובנה הרחב לבין האופוזיציה המוסדית-פרלמנטרית. חיזוק הקשר הוא אמצעי מובהק ליצירת טרנספורמציה של שיטת הייצוג וההשתתפות הפוליטית. איך לעשות זאת? למשל, אפשרות אחת לחיזוק הקשרתתבסס על יצירת מנגנונים מיוחדים של שילוב הציבור באופן ישיר במערכת האופוזיציונית בפרלמנט. דווקא בישראל, שבה הרכבן האפשרי של הקואליציה והאופוזיציה אינו ידוע מראש14 נוצר מרווח פעולה אזרחי. דווקא במקום כזה חיזוק הקשר לאופוזיציה הכרחי כערוץ ביטוי לשיח ציבורי מכיל.⁠15 גם בהווה ניתן לשלב אזרחים על-פי המודל הליברלי-השתתפותי בדיונים מכווני-הכרעה. אחד ההישגים של המחאה החברתית הוא ייסודו של המשמר החברתי בכנסת. אני רואה בו דוגמה אפשרית אחת להתחלה של תהליכים מהסוג הזה.⁠חשוב מכך למצוא דרכים שיאפשרו את פתיחת מוסד האופוזיציה לדיאלוגים במודל ההבנייתי-השתתפותי. דיאלוגים אלה אינם מניחים מראש עמדת-מוצא או אינטרס. באמצעותם ניתן להעלות נושאים חדשים, לגבש עמדות וליצור קהילה פוליטית.⁠16

לסיכום, משבר הלגיטימציה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית-ליברלית מבטא גם משבר ביחס למוסד האופוזיציה. באופן כללי, משבר הייצוג מתבטא, בין השאר, בנתק בין "התנגדות" במובנה הרחב (תנועות מחאה, ארגוני עובדים וכו') לבין האופוזיציה הפרלמנטרית-מוסדית. בהקשר המקומי, בישראל חלה הצטמקות של האופוזיציה וזילות בכוחה ובמעמדה, במקביל להתעצמות המגמות הפשיסטיות בשלטון ובתרבות הפוליטית.

אני מאמינה שיש לחזק את מוסד האופוזיציה ולא את המרכז הפוליטי. הצעתי כיווני חשיבה ראשוניים לגבי שילוב וטרנספורמציה של המערכת הייצוגית הקיימת והדמוקרטיה ההשתתפותית. ההצעה שלי חבה את מקורותיה להגות פוליטית פמיניסטית העוסקת, מזה עשורים, בשאלות של ייצוג והשתתפות במרחב הציבורי, תוך הפגנת רגישות לסוגיות של הבדלים ואי-שוויון ביחס לכוח פוליטי.

נעמה נגר היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ובעלת תוארשני בסוציולוגיה פוליטית מהלונדון סקול אוף אקונומיקס. עבודת הדוקטור של העוסקת בתנועות המחאה של השנתיים האחרונות בישראל ובוויסקונסין

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

 

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

————————————————————

מקורות:

Lipset, Seymour. 1959. “Some Social Requisites of Democracy: Economic Development and Political Legitimacy”, American Political Science Review,53(1), pp. 69-105

Mansbridge, Jane. 1980. Beyond Adversary Democracy.New York: Basic Books

Marx Ferree, Myra, William A. Gamson, Jürgen Gerhards, Dieter Rucht. 2002. “Four Models of the Public Sphere in Modern Democracies”, Theory and Society, 31(3), pp. 289-324

Reich, Rob and Debra Satz. 2012. “Ethics and Inequality”, in: Grusky, David, Doug McAdam, Rob Reich and Debra Satz (eds.). Occupy The Future. Boston: MIT Press

Also available at http://www.bostonreview.net/BR36.6/rob_reich_debra_satz_occupy_movement_future.php

Rogers, Joel. 2012. 2. “Productive Democracy.” in J. De Munck, C. Didry, I. Ferreras, and A. Jobert (eds.), RenewingDemocratic Deliberation in Europe, The Challenge of Social and Civil Dialogue, Berlin: Peter Lang, Pp. 71-92

Also available at: http://www.cows.org/_data/file /2012_Productive_Democracy_Renewing_Democratic_Deliberation_in_Europe.pdf

הערות:

1 Lipset, 1959

2 ירידה בשיעורי ההצבעה וההתפקדות למפלגות, ירידה בשיעור ההתארגנות באיגודים מקצועיים, ועוד.

3 Reich and Satz, 2012

4 למשל: המאבק על הזכות להפגין במרחב הציבורי, או המאבק למען השידור הציבורי.

5 השיטה הפרלמנטרית בישראל היא דוגמא לא שכיחה לשיטה של ייצוגה יחסי מוחלט, שאין בו כמעט אף התניות נוספות – רוביות ואחרות – על כניסה לפרלמנט.

6 קביעה זו לא מתיימרת לייצג את המצב בקרב מצביעים למפלגות חרדיות או ערביות. אני מתייחסת בזה למפלגות יהודיות וחילוניות, מכיוון שסוגית "מרכז המפה הפוליטית" שאדרש לה בפסקה הבאה רלוונטית בהקשר לציבור זה. נוסף על כך, ביחס למפלגות החרדיות, שאלת ההצטרפות לקואליציה קשורה בפוליטיקה קליינטליסטית, וזו בעיה נפרדת בשיטה ובתרבות הפוליטית בישראל, ואילו מפלגות ערביות מעולם לא נחשבות שותף קואליציוני פוטנציאלי.

7 רובן מפלגות של איש אחד: שרון, לפיד, רפול, ברק, לפיד ג’וניור וכו’.

8 כלומר בכל קואליציה מאז 1999 היו למעלה משבעים חברי כנסת, לפחות בתקופה מסויימת במהלך כינון הממשלה, זאת לעומת קואליציות קטנות יותר בשנות ה-90.

9 "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין".

10 למעט, במקרים בודדים, מספר מועט של מפלגות ירוקות ומפלגות נשים.

11 למשל, חקיקה לשוויון אזרחי בארה"ב.

12 ר’ למשל Rogers 2012.

13 Mansbridge 1980

14 מכיוון שייתכנו הרכבים קואליציונים שונים לאחר הבחירות, זאת בשונה ממערכת דו-מפלגתית, למשל.

15 "המשמר האזרחי", עדיין אינו משולב באופן מוסדי בתהליכי קבלת ההחלטות, כמובן, וכמו-כן, בתצורתו הנוכחית, המבוססת על פריווילגיה (ניידות, זמן פנוי, ידע רלוונטי מקדים, וכו’) הוא עדיין רחוק מהמודל הרצוי של שוויון בהשפעה פוליטי.

16 על ההבדלים בין מודלים שונים של מרחב ציבורי – ליברלים והבנייתיים (קונסטרוקציוניסטים), ר' Ferree et al.,  2002

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יואב שמר קונץ

    תודה על המאמר. מזכיר לי את התיאוריה של הרברט קיטשלט על מבנה הזדמנויות פוליטיות
    http://www.marcuse.org/harold/hmimages/seabrook/861KitscheltAntiNuclear4Democracies.pdf
    הוא נותן כדוגמא את תנועת המחאה נגד אנרגיה אטומית ותרגומה, או לא, לשינוי במדיניות, והאם התנועה נרמסה בכוח, גם משטרתי, ולכן יצרה מפלגות חדשות סביב הנושא הסביבתי, או נטמעה במערכת הפוליטית הקיימת. הוא מייחס זאת למבנה ההזדמנויות הפוליטיות של תנועות המחאה, האם הן מצליחות לחדור או נשארות מחוץ למערכת הפוליטית הסגורה. במקרה של ישראל התנועה לא נתקלה בהתנגדות מצד המשטר אלא בועדה רשמית, הכרה בתקשורת, ולא יצרה מפלגות חדשות אלא נטמעה במפלגות קיימות, בעיקר מפלגת העבודה. אם מפלגה זו היא אופוזיציה וחלופה שלטונית אפשרית, אז ייתכן שאכן יש מעבר מסוים ממחאה לאופוזיציה.

  2. דוב

    מה שהכותבת מציעה הם שינויים טכניים שמשלים את ההמונים שמחו ולמעשה מחזקים את השיטה שפועלת נגדם.

    מה מבטאת מחאה? יש מחאות שכוונתם להסב תשומת לכ לבעייה פרטנית מסויימת ולא באלו מדובר. מחאה שאוחזת בהמונים כמו זו של 2011 מביעה קודם כל את חוסר האמון בכך שהמערכת הקיימת, הממסדית, הפוליטית החוקית וכו', מסוגלת לפתור את הבעייות שמטבע ההשתתפות ההמונית הן לא בעייה אחת אלא מכלול בעיות הטבועות בשיטה עצמה כלומר התביעה ההעולה ממחאה המונית היא שינוי השיטה.
    המחאה יכולות לנבוא 3 תוצאות עיקריות א. להתפרק מהיאוש עקב החולשה להשיג תוצאה של ממש. ב. שכוח מפכני ממוקד ומאורגן יצליח למשוך את המוחים אחריו ולשנות את המשטר. ו-ג החזרת התביעה לשינוי לידי המערכת הקיימת – הליכה לבחירות. עפ"י השיטה הקיימת שם המחאה תתמוסס כי המפלגות הפועלות שם הם או חלק מהשיטה ואלו הרוב המוחלט או נדחקות לשוליים בכוח המערכת האדיאולוגית והפוליטת השלטת.
    כדי לטשטש את העובדה הזאת מנסים בד"כ "להסיק מסקנות" הנובעות מהמחאה, תיקונים טכניים באלה או אחרים שלמעשה מחזקים יותר את המערכת הקיימת. זאת מה שהכותבת מנסה לעשות כאן…