כאשר חוצים את קו ההסכמה

עד לפני כמה עשורים, לא היה קיים משפטית המושג "אונס" במסגרת נישואים. שוודיה היתה המדינה הראשונה ששינתה את החוק בשנת 1965, בארה"ב זה לא קרה בכל חמישים המדינות עד 1993, ועד היום ב-53 מדינות ברחבי העולם אין שום איסור על אונס במסגרת נישואים. בישראל אף היתה תקופה שהחוק קבע מפורשות כי אונס יכול להתקיים רק בין גבר לאשה שאינה אשתו – דבר ששונה ב-1988.

אולם חוק לחוד ומציאות לחוד. גם היום כאשר מדובר באונס, נראה שאין הנחות יסוד הקשורות לזכויותיה ולרצונותיה של האשה. הפוקוס הוא על הגבר, על מה מותר לו ומה מגיע לו. בכלל, בשיטה הפטריארכלית שעיצבה את רוב המערכות שאנו חיים בתוכן, אשה לא נחשבה ישות עצמאית, אלא הרכוש של אביה ואז של בעלה (לא סתם המלה הזאת, בעל, והנגזרת שלה – בועל). כך שזה כלל לא מפתיע שעל אף שחקיקות נקודתיות משנות אט-אט את התפישה המשפטית – למשל, תיקון מספר 61 לחוק העונשין ב-2001, שמחק את דרישת השימוש (או האיום בשימוש) בכוח מהגדרתה של עבירת האינוס – הן לא בהכרח גוררות שינוי בגישה החברתית ואנחנו עדיין נתקלים במקרים בהם אין מכירים בבעלות של אשה על גופה.

אנחנו רואות עדויות לכך בכל מיני דרכים בחיים החברתיים/ציבוריים שלנו: החל מחניכי המרכז לאמנויות הפיתוי שמטרידים אותנו ברחובות העיר חמושים בהדרכה איך להשיג זיון גם כשהאשה אומרת שהיא לא מעוניינת; דרך שורת מקרים של גברים בעמדות כוח אשר מנצלים את מרותם כדי להטריד ולאנוס נשים בסביבתן המקצועית (על קצה המזלג: כאן, כאן וכאן) ועד לכתבות באתרים מובילים כמו מאקו המדריכות גברים איך "לעקוף" התנגדויות של בת הזוג.

לכל הדוגמאות האלה יש כמה דברים במשותף: ראשית כל, תפישה לפיה לאשה במצב המדובר אין באמת זכות לא לרצות לעשות סקס. הסקס הוא משהו שמגיע לגבר, וכמעט כל האמצעים כשרים כדי להשיגו. שנית, האשה אינה שותפה מלאה באקט הדדי. אבל מה שהכי חשוב לענייננו – מדובר במשהו שקורה בתנאים של היכרות. אצל רבים קיימת עדיין התעקשות לראות אונס כמשהו שקורה רק בין זרים, כמשהו שמעולל גבר מפלצתי לאשה שמצטיירת כתמימה וחייב לכלול מאבק אלים ואולי אפילו איום או שימוש בכלי נשק. אבל זה לא המקרה הטיפוסי של אונס, פשוט נוח לאנשים מסוימים להידבק אליו. מקרי אונס יותר שכיחים מתבצעים דווקא בידי מישהו מוכר, שיכול להיות גם בן הזוג.

ההגדרה של אונס בחוק היא פשוטה: חדירה לגוף אשה ללא הסכמתה. הרעיון שאונס לא יכול להתקיים בין אנשים קרובים מגוחך על פניו – כי אין אף נושא אחר שהיינו מצפים שבני זוג תמיד יהיו מסונכרנים לגביו ברצונות שלהם. אז למה שתמיד ירצו סקס באותו זמן ובאותה צורה ולמשך אותו פרק זמן? אבל כולנו יודעות שגם כשאנחנו לא רוצות סקס, מכל סיבה שהיא, זה לא בהכרח אומר שהסקס לא קורה. מה בעצם זה אומר? אחד משני דברים: או ששינינו את דעתנו, או שהרצון שלנו הוא לא באמת פקטור, שמשהו עבר את קו ההסכמה שלנו. האופציה הראשונה היא לא בעיה – יש הסכמה, הכל בסדר. אבל מה קורה כשמשהו עובר את קו ההסכמה שלנו? אם אונס הוא חדירה ללא הסכמה, אז ההסכמה שלנו לאקט הכרחית כדי שזה יהיה אקט לגיטימי. כך שאם חצו את קו ההסכמה שלנו, זה אומר שהתבצע אונס. אין שום הכרח שיהיו שימוש בכוח, או איומים, או אלימות. כל מה שנדרש כדי שיהיה אונס, גם בין בני זוג שאוהבים, זה חוסר הסכמה לחדירה.

אם אוהבים, איך אפשר לחצות קווים כל כך איומים? בניגוד למה שאולי נוח לנו לחשוב, רוב הדברים הרעים קורים לנו בחיק המשפחה: בתוך משפחות יש שקרים וגניבות ומרמות ובגידות, ויש אלימות – נשים וילדים מוכים, גילוי עריות, וכאמור גם אונס בין בני זוג. הסטטיסטיקות לא נעימות לנו: 20 אחוז מהגברים מודים שכפו סקס על אשה, ולפחות אחת מכל שבע נשים נשואות נאנסת על ידי בן זוגה. מכיוון שמדובר ביחסים אינטימיים ומתמשכים, אי אפשר להתעלם מהדינמיקות המתרחשות במסגרת היחסים גם מעבר לאקט הרגעי. יש מספר לא קטן של דרכים שניתן לחצות את קו ההסכמה ולהתעלם מאי-רצונה של האשה גם ללא אלימות, כולל לחץ מילולי והצקות שיוצרים מצב שבו פשוט יותר קל להיכנע מאשר להמשיך להתווכח; איום עקיף שיוצר מצב שהאשה לא יודעת מה יהיה אם היא לא "תסכים" או יותר גרוע – שהיא יודעת היטב מה יהיה ואין בכלל צורך לציין את זה; התעקשות על ה"זכות" של הבעל, כי כמו שגברים מחוברתים להאמין שיש להם זכות לקחת, כך גם נשים מחוברתות שזאת חובתן לתת, ואולי גם מתוך אמונות דתיות בנושא; ויש כמובן מצב שבו האקט האינטימי מתחיל בהסכמה, אבל האשה רוצה לעצור את הסקס והגבר פשוט לא מפסיק.

אם זה כל כך שכיח, למה אנחנו לא שומעות על זה יותר? כמו כל סוגי האלימות במשפחה, גם אונס בין בני זוג מלווה בתחושות אשם, במבוכה, בחשש מנקמה או תלות כלכלית באחר, בפחדים שלא יאמינו לנו או שיאשימו אותנו. ואי אפשר להתעלם גם מהעובדה שמדובר במישהו שאנחנו אוהבות, שאנו רוצות לשים בו את מבטחנו, שאין לנו רצון להרע לו, וקשה לנו כל פעם מחדש להאמין שהוא מוכן להרע לנו. יש גם את נושא המחויבות ביחסים, ילדים משותפים, או בית משותף. ותמיד יש את הפער בין החינוך והציפיות שלנו לבין מה שאנחנו חוות, אז הרבה פעמים אנו עצמנו לא בטוחות אם בוצעה עברה. אז אנו מדחיקות, מתעלמות, מתרצות, ומקוות לטוב.

מכל הסיבות הללו, אונס בין בני זוג הוא גם סוג האלימות המינית הפחות מדווח מכולם.

אם אינך בטוחה אם משהו שקרה לך במסגרת הזוגיות שלך הוא אונס, תשאלי את עצמך את השאלות הבאות:

• האם אי פעם קיימת יחסי מין עם בן זוגך כי פחדת להגיד לו "לא"?

• האם קיימת יחסי מין עם בן זוגך רק כי הוא לא הפסיק להטריד ולהפציר בך?

• האם ביצעת אקטים מיניים שלא הרגשת נוח איתם רק כי בן זוגך ביקש זאת?

• האם בן זוגך קיים איתך יחסי מין כאשר לא רצית בכך?

 אם כן, או את לא בטוחה, יש למי לפנות לעזרה. חייגי 1202 – הקו החם של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס פועל 24 שעות ביממה.