• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

לעג לרש, ליטרלי

עיון בתוכניתה של העבודה "לכלכלה הוגנת" מגלה עד כמה צדקה יחימוביץ' כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונת המשוררת, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרות למחצית הענייה של אזרחי ישראל

כחלק מניסיונה למצב עצמה כחלופה סוציאל-דמוקרטית לשלטון הנוכחי, כמו גם בניסיון להסיט את סדר היום התקשורתי לענייני כלכלה וחברה, העמידה מפלגת העבודה במרכז הקמפיין שלה את "התוכנית לכלכלה הוגנת". התוכנית, הבנויה כהצעת תקציב, מתיימרת להציע רפורמה מקיפה במעורבות המדינה בחיי האזרחים במגוון תחומים כגון בריאות, רווחה, תעסוקה, חינוך ועוד. היא מתיימרת לעשות זאת על ידי הוספת כ-140 מיליארד ש"ח להוצאות הממשלה לאורך חמש השנים הקרובות. מרבית הביקורת לה זכתה התוכנית עד כה עסקה בחשיפת מופרכות הנתונים העומדים בבסיסה. על פי הניתוח אותו הצעתי בעמוד הדעות של "הארץ", כשלו כותבי התכנית בחישוביהם: במקום תוספת של 140 מיליארד ש"ח למימון הוצאות חדשות תעמיד התכנית כ-10 מיליארד בלבד, וגם זאת תחת ההנחה האופטימית שלא יפרצו מלחמות ו/או משברים פיננסים בין השנים 2013-2017. ביקורת נוספת ומהותית יותר אותה הצגתי, היא שהתוכנית אינה חורגת מן הקונצנזוס הניאו-ליברלי וככזו אינה מציעה שינוי אמיתי בהתנהלות הכלכלה והחברה בישראל.

על כך שאין בידי התוכנית לשנות סדרי בראשית מעידים שני מאפיינים נוספים: א. היא אינה מציעה לבטל את חוק ההסדרים, מהלך שמשמעו המשך משטר החירום הכלכלי בישראל במקום אזרוחו. ב. היא מאמצת את נקודת המבט של מעמד הביניים המדומיין – משקי בית הנמנים על עשירוני הכנסה 6-9. עיון בתוכנית מגלה עד כמה צדקה יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונתה, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרותה של התוכנית מן המחצית הענייה של אזרחי ישראל, ורק לאחר מכן בהתעלמותה הבוטה מכל הלא-אזרחים הנתונים לשלטון ישראל בין ים לירדן. עדויות להתנכרות זו משובצות לאורכה ולרוחבה; החל מן התרשימים המופיעים בהקדמה המשווים את מצבו של מעמד הביניים המדומיין לזה של העשירים ושל העניים, עבור בהקצאה של כ-100 מיליון ש"ח בלבד (!) לשנה לדיור הציבורי, וכלה בחוסר התייחסות להטבת המס לעשירון העשירי של השכירים בקרנות ההשתלמות (כ-16 מיליארד ש"ח לאורך חמש שנים).

אבל הדוגמה הבולטת ביותר להתעלמותה של התוכנית מן העניות ביותר מבין אזרחי ישראל, כמו גם לאימוץ ההגיון הניאו-ליברלי, נמצאת בעמוד 14 בסעיף הנושא את הכותרת: "הבטחת הכנסה כתמריץ לעבודה". על אף שמחברי התוכנית מכירים בכך ש"הקיצוץ הדרסטי בגמלת הבטחת הכנסה הביא לפגיעה קשה במקבלי הגמלה ולעליית תחולת העוני שלהם ל-70%", הם אינם מציעים להעלות את הקצבה לרמה שתאפשר קיום בכבוד לכל. במקום לעשות את המתבקש, בחרו מחברי התכנית לעשות שימוש בקצבה כסוג של מס הכנסה שלילי מבית מדרשו של מילטון פרידמן. כתוצאה מכך, התוכנית חותרת תחת המסד של מדיניות סוציאל-דמוקרטית בעודה פוטרת את המדינה מן התפקיד של דאגה לקיום הבסיסי של אזרחיה תוך הגנה על חייהם מפני פגעי השוק. במקום לעשות זאת, מאמצת התוכנית בחדווה את התפקיד שהוקצה למדינה במסגרת הקונצנזוס הניאו-ליברלי, כזו האמונה על יצירת התנאים שיאפשרו למנגנוני השוק לפעול בלא הפרעה. כפי שהם עצמם מציגים זאת, השינוי המוצע על ידם הוא לעג לרש, כזה שיביא לצמצום תחולת העוני בקרב מקבלי הקצבה בכ-17% בלבד.

ההתעלמות מן המחצית הענייה בקרב בעלי זכות ההצבעה לכנסת נגלית גם ברטוריקה אותה מאמצים כותבי התוכנית שאינם חדלים לדבר על ה"עשור השחור" (בחירה אומללה של מילים. מה רע היה בעשור האבוד?) ומכוונים להשבת הגלגל עשור לאחור. בעשותם כך הם מתעלמים מן התפקיד המרכזי של התוכנית לייצוב המשק משנת 1985 בהסטת הכלכלה והחברה בישראל לנתיב ניאו-ליברלי. יתרה מכך, קידוש המצב בשנת 2002 מעלה מעל פני השטח תביעות ותיקות לצדק חלוקתי ולתיקון עוולות היסטוריות בהן נטלה מפלגת העבודה חלק מרכזי, כגון אלו המועלות על ידי ערביי 48' ועל ידי העולים והפליטים היהודים ממדינות ערב. כינונן של כלכלה הוגנת וחברה צודקת מחייב מתן מענה לתביעות אלו.

ההתעלמות מן העבר שקדם ל"עשור האבוד" ניכרת גם בתמיכתה של מפלגת העבודה בהשארת הכלי המרכזי בו עשו ממשלות ישראל שימוש על מנת לבסס את המשטר הניאו-ליברלי. כידוע, מזה למעלה מרבע מאה מנוהלת הכלכלה בישראל על ידי חקיקת חירום לא-דמוקרטית באמצעות חוק ההסדרים. למצער, "התוכנית לכלכלה הוגנת" משאירה את חוק ההסדרים על כנו תוך שימוש בפעלולי לשון שנועדו להסוות זאת: ‫"איסור הכללה בחוק ההסדרים סעיפים שאינם נוגעים ישירות ומהותית לתקציב" (עמ' 20), או בתרגום לעברית פשוטה: "הכללה בחוק ההסדרים של סעיפים הנוגעים ישירות ומהותית לתקציב". אם יותר לי להסתמך על נסיוני האישי מן השנים בהן עבדתי כחשב, מעולם לא נתקלתי בסעיף שאינו נוגע ישירות ומהותית לתקציב. מבלי ביטולו של משטר החירום לא תיתכן כלכלה הוגנת וחברה צודקת, וממילא הוא הופך כל תוכנית מפלגתית וחקיקה כלכלית של הכנסת לחסרת ‬משמעות.כשליה הרבים של התוכנית מלמדים, שוב, שמה שהתחיל ברחובות לא ייגמר רק בקלפי. התיקון הנדרש בכלכלה ובחברה שלנו אינו תיקון קוסמטי. נדרש שינוי סדרי בראשית, ותהיה זו תמימות להאמין שאלה יבואו על תיקונם מבלי שנשוב ונצא לרחובות.

לקריאה נוספת:

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאיר עמור

    דותן לשם תודה רבה עבור הניסוח הקולח והברור של האג'נדה החברתית והכלכלית של הכבשה המתיימרת ללבוש עור של נמר. שלי יחימוביץ' היתה ונותרה בשר מבשרה של הפריבלגיה. ככזו, הניסיונות שלה להמליץ על שינוי חברתי דומים להמלצות של זאבה בפני כבשים. מפלגת העבודה היתה ונותרה סניף של המעמד הבינוני הישראלי. כל ההיסטוריה של המפלגה הזו והשורשים החברתיים עליה מפלגה זו נשענת, נטועים עמוק במעמד הבינוני הישראלי שהוא ברובו אשכנזי וברובו נתמך על ידי המדינה באמצעות הטבות כאלה ואחרות. לא יתכן סדר יום סוציאל דמוקרטי בישראל מבלי שסדר היום המזרחי-ערבי יהווה בו חלק משמעותי. מעמד נמוך בישראל פירושו,כמעט ללא יוצא מן הכלל, יהודים/ת-מזרחים/ת ופלסטינים/ת-ישראלים/ת. על שני אלה יש מעט מאוד לכבשה בעור הנמר לומר.היא אולי תקבל יותר מנדטים אבל לא יותר מאשר את הדור השני והשלישי של מבקשי שימור והמשך זכות היתר האשכנזית, המגש עליו נבנו המעמדות הישראליים. מאיר עמור

  2. יורם הר-לב

    השיח הכלכלי, הן בתכנית מפלגת העבודה והן במאמר זה, מדבר רק על חלוקת משאבים – כלומר על טור הכנסה.
    יש התעלמות גורפת מנושאים אחרים המשפיעים לא פחות על רמת החיים.
    אבטלה – אין הרבה דברים הפוגעים ברמת החיים (ובאיכות החיים) כמו אבטלה. שמירה על אחוז אבטלה נמוך חשוב לא פחות מחלוקת תרומות (שזה השם הנכון לתמיכה בחלשים).
    יוקר מחיה – אסור להסתכל רק על טור ההכנסות ולא להתחשב בטור ההוצאות. ככל שיוקר המחיה נמוך יותר כך עולה רמת החיים, גם אם רמת ההכנסה נשארת קבועה. יוקר מחיה אינו תלוי רק בממשלה. צרכנות נבונה גורמת לירידת מחירים. צרכנות נבונה נעשית על ידי התנתקות מתרבות צריכה. ריצה אחרי מותגים, שטיפת מוח של הפרסומת, נוחות בקניה ועוד. בתמצית יש להתרחק מתרבות המעריכה אנשים לפי עושרם (וגם לפי פרסומם אך זו כבר בעיה אחרת).
    מונופולים – מונופולים מעלים את יוקר המחיה מעצם יכולתם לקבוע מחירים. שבירת מונופולים הוא תפקיד הממשלה (שעשתה זאת לא רע) אך גם תפקיד הקונים (למשל על ידי חרם צרכנים, מאורגן או אישי).
    ככל 'שהעוגה' הכלכלית של המדינה גדלה, כך טוב לכולם. נכון שכאשר העוגה הכלכלית גדלה הפערים גדלים גם הם מעצם העובדה שלעשירים יכולת גדולה יותר לבצוע להם נתח גדול, אך גם השכבות הנמוכות יותר מרוויחות. ההרגשה של השכבות הנמוכות שמצבם דווקא הורע כאשר הכלכלה מתרחבת נובע בעיקר מהנטיה הטבעית של אנשים להשוות את מצבם לאחרים המרוויחים יותר (ולא למשל למצבם הם בעבר). זעקות השבר של מעמד הביניים, למשל, נובעות מאותה סיבה (עיניים גדולות הייתה סבתא שלי אומרת). מי שקורא את סטטיסטיקת ההוצאות על רכב, מסעדות, מותגים ונסיעות לחו"ל רואה שיש לאנשים הרבה יותר יכולת משהיה להם בעבר. הרכישות האלו אינן של המעמד הגבוה שהיה לו אפשרות רכישה גם בעבר ובכלל מספרם אינו משפיע על כמות הרכישות.
    אלו כמה נקודות למחשבה. קל להאשים את הממשלה ולחכות שהיא תפתור את כל הבעיות, אך מה אתם אישית עושים בנידון?

  3. פריץ היקה הצפונבוני

    ככדי להפסיק את האינפלציה של שנות השמונים היה צריך ,אמנם לאחוז באמצעים דראסטיים והפעלת חוק זה היה הכרח ,אך במקום לבטלו אחרי שנה כפי הובטח ,כל ממשלות ישראל המשיכו בישומו וסרבו בעקשנות לבטלו.. החוק הזה פוגע קשות במעמד הכנסת נותן יתר כוח לפקידות הממשלתית ובחיים הדמוקרטיים בכלל. העובדה של גב' יחימוביץ' לא דורשת את ביטולו מראה שהיא לא באמת מתכונת לשינוי ממשי במשטר הכלכלי. חברתי או שהיא סתם מתרשלת וכל תכניתה היא סתם בירבור דמגוגי או שני הפשעים כאחד.

  4. נרקיס

    התכנית לכלכלה הוגנת מנסה להציע פתרונות ישימים שיוכלו לסייע לשכבות הביניים והשכבות החלשות בהקדם האפשרי. היא לא מתיימרת להיות מושלמת והיא לא אמורה להיות סוף התהליך, אלא תחילתו. האם אתה טוען שאם אי אפשר להציע עכשיו ומייד פיתרונות לכל הדברים אז זה לא לעשות דבר? אולי אתה מציע להמשיך בקפיטליזם החזירי של ביבי כי התכנית של שלי יחימוביץ' לא מושלמת? מה ההגיון?

  5. דותן

    מאיר עמור-תודה רבה לך! על הניסוח ההרבה יותר קולח וברור מזה שלי.
    יורם הרלב-נדמה לי שאנו חלוקים על כל כך הרבה דברים שאין טעם שאמנה אותם. אתה מתמלל ורסיה מסוימת של הניאו-ליברליזם. במאמר ניסיתי לטעון כי התכנית לכלכלה הוגנת I שלי יחימוביץ' מבטאת ורסיה לא ימנית של ניאו-ליברליזם, תוך התייחסות לפרמטרים מרכזיים המבחינים בין ניאו ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה. אם התכוונת להציג מאפיינים נוספים של הניאו-ליברליזם, הרי שהצגת תיאור טוב של כמה מרכיביו המרכזיים.
    פריץ היקה הצפונבוני- בסיום תגובתך הצגת שאלה טובה שאין לי מענה עליה. כל שאני יודע זה שגם שלומאליות וגם היעדר שינוי ממשי נוכחים בתכנית (כפי שניסיתי להראות). אני חלוק עליך באשר לנחיצות הטלת משטר החירום בשנת 1985, כמו גם ההפרדה המלאכותית בין השנה הראשונה להפעלתו לבין 26 השנים הנוספות עד כה, והחמש הנוספות להן דנה אותנו התכנית. בהינתן הצגתו של יהודה שנהב את הצמיחה הפנטסטית בנפחו של חוק ההסדרים לאורך השנים השאלה הראויה להשאל היא האם לאור האיום שהציגה ההיפר-אינפלציה על יציבות ה"משק" היה ראוי לנהל את הכלכלה והחברה האזרחית בישראל תחת משטר חרום לאורך יותר משלושים שנים. זאת בהתחשב בעובדה שהשלטון בישראל מתורגל עד כדי אימה במשטר לא דמוקרטי באוכלוסיה הלא אזרחית בין ים לירדן.
    נרקיס- ראשית, אני מעדיף לדמיין יחסים אחרים בין הטוב ביותר לטוב מלבד יחסי איבה. באמת ובתמים, איזה מין עולם זה בו הטוב ביותר והטוב הם אויבים? האם זה עולם טוב? הוא בוודאי לא הטוב בכל העולמות. באם נדמיין עולם בו הטוב והטוב ביותר אינם אויבים נשאלות שתי שאלות מקדמיות לעניינו: האם סוציאל דמוקרטיה לאזרחים בלבד יכולה להחשב לטוב ביותר. לעניות דעתי לא. היא לכל היותר טוב מסוים מאד. האם התכנית לכלכלה הוגנת I שלי יחימוביץ' היא טוב? במאמרים ניסיתי להצביע על כמה דברים שבעיני נמנים על קטגוריית הלא טוב: החישובים הרעועים, אימוץ ההגיון הניאו-ליברלי, ההתנכרות לעניים, פירוק והרכבה של האלמנט הבסיסי ביותר של מדינת רווחה על מנת להפכו לכלי המרכזי בו מטפל הניאו-ליברליזם בעניות ביותר ("הבטחת הכנסה כתמריץ לעבודה"), התמיכה בהמשך משטר החירום בכלכלה ובחברה האזרחית. כפי שאיני רואה במחברי התכנית אויבים כך איני יכול לראות באף אחד מן הרשימה לעיל טוב כלשהו. בטח לא טוב לכשעצמו.

  6. שור

    ומפוני תקרית וברעם??

    הלאה מפא"י הציונו-אימפריאליסטית-ליברלית!