• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

הפסיקה הזו היא נס

באמתלה של שמירה על איכות הסביבה, הסיירת הירוקה משמשת בידי עיריית ת"א-יפו כלי להתעללות בחלשים וחסרי מגן שדרים ברחוב. האגודה לזכויות האזרח עתרה בשמם, בית המשפט קיבל את העתירה – והעירייה בשלה. עד אתמול
נילי לרנר

בעיצומו של מבצע עמוד ענן, ב-19 בנובמבר, ניתנה בבית הדין המחוזי של תל-אביב יפו פסיקה מינהלית בנושא ההומלסים וזכויותיהם להתקיים במרחב הציבורי. "הפסיקה הזו היא נס שקרה לנו", אמרה כריסטינה שישנה בגינת לוינסקי עם עשרות דרי רחוב. מזה כשלושה שבועות שהיא יכולה להשאיר את חפציה במגלשות ולהסתתר בהן מן הגשם מבלי שהשמיכות שנתרמו להם והפלסטיק שנועד להגן עליהם מהגשם יוחרמו באישון לילה או עם בוקר על ידי פקחי הסיירת הירוקה. כך נוהגים הפקחים מזה כשנה.

כך בחרה השופטת מיכל אגמון-גונן לפתוח את כתב הפסיקה בדבריו של זוכה פרס נובל לספרות (1921), הסופר והעיתונאי הצרפתי אנטול פראנס (Anatole France, Le Lys Rouge, 1894)

The law, in its majestic equality, forbids the rich as well as the poor to sleep under bridges

החוק הנעלה בשוויוניותו אוסר הן על עשירים והן על עניים לישון מתחת לגשרים.

פתיחה זו מרמזת על כך שלפסיקה זו משמעויות מרחיקות לכת, הן בהבנת העוול הבלתי יתואר שנעשה עד כה, והן באפשרויות הנפתחות על מנת לתקן את העוול שנעשה. אך המשמעויות של הפסיקה רחבות פי כמה. היא מהווה מראה לחברה הישראלית. מראה שבה ניתן לראות את ההזנחה, רוע הלב ואת הכיעור של החברה בכללותה. מראה שתגרום לכל אחד מאיתנו לחזור הביתה ולהביט על עצמו בראי ולשאול את עצמו שאלות קשות ביותר על חלקו בפנים אלה של החברה שבה אנו חיים.

גינת לוינסקי, תל אביב יפו, 11 בדצמבר 2012. צילם: דן חיימוביץ'

כפי שמצטטת השופטת בגוף הפסיקה:

וולדרון מעלה שאלה עקרונית הנוגעת לצדק חברתי והיא האם החברה מוכנה לסבול משטר כלכלי, או שיטה כלכלית שבה יש אנשים רבים חסרי בית. לאור העובדה שבפועל יש חסרי בית, אומר וולדרון, ברור שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב. אם כך, לדבריו יש לעבור לשאלה השניה והיא האם אנו מוכנים להתיר לאותם חסרי בית לחיות כאנשים חופשיים, הדואגים לעצמם במרחב הציבורי, שהוא המקום היחידי בו הם יכולים לעשות כן. וולדרון אומר כי מפחיד לראות כיצד אנשים בעלי בתים שיש להם עבודה מוכנים להשיב 'כן' לשאלה הראשונה ו'לא' לשאלה השניה (21-22)

טענת השופטת היא ש"חסרי הבית חיים במרחב הציבורי בהעדר מרחב פרטי בו יוכלו לשהות. הם מתקימים במרחב ציבורי, ומנהלים בו את חייהם. הם מבצעים בו את כל פעולות הקיום. הדרתם מהמרחב הציבורי מאיימת על עצם קיומם" (24). מוסיפה ואומרת השופטת ש"אל לה לעיריה לעשות שימוש בחוקים הנוגעים לשמירת הסדר והנקיון כדי להרחיק חסרי בית ממקום מסוים ולהעבירם למקום אחר או להפריד ביניהם" (35). היא חוזרת ואומרת מכיוון ש"כל סמכות יש להפעיל באופן מידתי… המידתיות עצמה אינה מתקיימת. הפגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של חסרי בית היא ללא יחס ראוי לתועלת, שהוא מביא בהגשמת התכלית – הסדר והנקיון בעיר. גם אם פעולות הפקחים מביאות לשמירת הסדר והנקיון, הרי שהדבר נעשה תוך פגיעה קשה בזכויות חסרי הבית והדבר אינו ראוי." (38)

וכך מסכמת השופטת:

אני מקבלת את העתירה כנגד העירייה ומורה לעיריית תל אביב-יפו שלא להרחיק חסרי בית או לגרום להם לעזוב את המרחב הציבורי, ולא לקחת ציוד הנדרש להם לפעולות קיום כגון ציוד לינה ומסמכים אישיים, אלא בנסיבות בהן יש בסיס אובייקטיבי סביר להניח כי מדובר ברכוש נטוש או כאשר מדובר ברכוש המעלה חשש ממשי למפגע תברואתי או מטרד משמעותיים או מהווה סכנה מיידית (immediate threat) לבריאות הציבור או בטחונו. ככל שהעירייה תכין נוהל שיפרט את אופן הפעלת הסמכות, תפעל העירייה על פי נוהל כאמור, שיבחן כמובן על פי כללי המשפט המינהלי. (42-43)

ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין הגעתי עם פעילה נוספת לגינת לוינסקי כדי לבדוק אם אכן הפסיקה מיושמת והאם השתנו ההוראות של פיהן פועלים פקחי הסיירת הירוקה. דומה היה שלאור חומרת המצב באשר להפרת זכויות האדם הבסיסיות, כפי שהשתמע מהפסיקה, הוראות חדשות היו צריכות להינתן באופן מיידי לפקחים. הוראות ביניים שמשעות את הנהלים הקיימים ושנועדו להסדיר את התנהלות הפקחים עד לכתיבת נהלים חדשים שיעמדו במבחן החוק והפסיקה. לצערנו, אך לא להפתעתנו, מצאנו בגינת לוינסקי את הפקחים והקבלנים המועסקים על ידי העירייה מפעילים את סמכותם על פי הנהלים הקודמים לפסיקה, מטרידים את חסרי הבית ונערכים להחרים את ציודם. ביקשנו מהם לחדול ממעשיהם. בשיחה קצרה הסתבר שההוראות החדשות לא הגיעו לידיעתם. במהלך אותו היום נעשו נסיונות להגיע אל כל הנוגעים בדבר. בין השאר נשלח על פי נהלי העירייה פקס אל היועץ המשפטי של העירייה. זה לשונו:

לכבוד היועץ המשפטי מר עוזי סלמן, הנני פונה אליך בדחיפות בדבר פסיקת בית המשפט המחוזי בתל איביב -יפו- בשבתו כבית משפט לעינינם מנהליים עת"מ 20761-10-11 לפני כב' השופטת מיכל אגמון גונן מאחר שהפסיקה מבדילה בין הנהלים שהופעלו עד כה ובין הנהלים שיש להפעיל ומציינת את הפגיעה החמורה בעצם קיומם של חסרי הבית החיים במרחב הציבורי, הנני פונה אליך לעצור מידית את כל פעולות הסיירת הירוקה כלפי חסרי הבית הדרים ברחוב כפי שמתבקש מן העתירה, עד לקביעת נהלים חדשים. לאחר עיון בפסיקה ברצוני להתריע על כך שהמשך הפעילות של הסיירת הירוקה ללא נהלים חדשים יכולה לגרור הפרות חמורות ביותר של החוק עד כדי האשמה בגרימה למוות. כמו כן מן העתירה עולה שהתנהלות הסיירת על פי הנהלים הקיימים עומדת בניגוד לזכות הקניין הפרטי ובמצבים רבים לקיחת חפציהם האישיים דינה כדין גניבה. על כן ובשל מורכבות ורגישות העניין, ומכיוון שחיי אדם עומדים על הכף, יש לפעול מיידית ולהורות לסיירת הירוקה להשעות את כל פעולותיה בדבר הדרים ברחוב.

אבקש את התיחסותך בהקדם האפשרי על מנת שנדע כי העניין מטופל בדחיפות ליישום מיידי.

בכבוד רב נילי לרנר, נציגת תושבים

מצורף בזאת מספר ציטוטים לביסוס בקשתי על פי המתבקש מהפסיקה וחומרתה באשר למצב הקיים. ועוד אוסיף שאינני רואה את כל הנושא כעימות של בעלי אינטרסים שונים, נדמה שאין מחלוקת על כך שבחברה נאורה לא יתכן להפקיר או לגרום למותו של אדם מתוך רשלנות מנהלתית וברור כי החוק כפי שהתקיים עד היום אינו עונה על הבעיה שנוצרה עם התדרדרות שרותי הרווחה והתגברות מקרי ההומלסים…

המכתב נשלח ב-25 בנובמבר. עד לרגע פרסום רשימה זו לא נתקבלה שום תשובה למרות פניות חוזרות ונשנות למזכירות היועץ המשפטי. אי לכך ומתוך הכרת המערכת שעושה שימוש בכספי משלם המיסים על מנת להגן על עצמה במקום לדאוג להחלת החוקים שמטרתם להגן על האזרח פתחנו ביוזמת אכיפה אזרחית שהגה יואב פקטה, אחד מפעילי השטח שמכיר ומודע למגוון הבעיות. ב-1 בדצמבר התקיים בגינת לוינסקי מפגש פעילים ופעילות עם דרי הגינה בכוונה ליידע את ציבור דרי הרחוב והפעילים בדבר הפסיקה ומשמעותה ועל מנת להתחיל להקים את המנגנון שיאפשר אכיפה אזרחית של הפסיקה, ויתן כלים בידי חסרי הבית להתמודד מול רשויות העירייה שיתעלמו מהפסיקה.

לכולנו ברור שהסיירת הירוקה מנועה כרגע מלנקוט כל צעד שהוא נגד דרי הרחוב עד לקביעת נהלים חדשים. עם קביעת הנהלים החדשים יוגבלו סמכויותיה של הסיירת הירוקה בצורה ניכרת בכל הקשור להתנהלות מול דרי הרחוב. אי לכך ניצבת העירייה בפני צורך הולך וגובר לתת מענה למצוקות של דרי הרחוב. במקום להשקיע מאמצים ומשאבים בסילוקם, שהוגדר בפסיקה כלא חוקי, העירייה תיאלץ להפנות משאבים לטיפול בונה ומשקם. לכן, חזרנו והתכנסנו ב-12 בדצמבר והחלטנו על הקמת ארגון דרי רחוב אד"ר. מטרת אד"ר היא ליצור מסגרת שבה נוכל לשתף פעולה בין הגורמים הפועלים בשטח ובין העירייה כך שהצרכים של דרי הרחוב ימצאו מענה מהיר ויעיל שפועל לרווחתם ונותן תקווה לפתרון הבעייה בכללותה.

נושאים נוספים שהועלו היו קשורים למיפוי וקבלת תמונת אמת למה שקורה בשטח במקביל ליצירת קשר והפניית דרי הרחוב לקבלת עזרה מתוכניות רלוונטיות שכבר קיימות. פעילות כזו כבר נעשית מזה זמן רב ובמסירות רבה על ידי ויקטור מימון ודיירי רחוב אחרים שמכירים את השטח ומבינים היטב את המערכת ופועלים מתוך מסירות ותחושת שליחות למרות כל הקשיים שנערמים מולם. כמובן דובר על בניית תוכניות השיקום תוך יצירת קשר והמשך לתוכניות שכבר עובדו בעבר ושלא קיבלו שום סיוע או שיתוף פעולה מהעירייה עד כה. חלקן אף נדחו על ידי העירייה שעשתה ככל שביכולתה על מנת לטרפד כל סיכוי להצלחתן. למשל, הפעולות שעשתה העירייה כדי למנוע מההסתדרות לתרום מבנה שהיה ברשותה בשכונת התקווה לטובת פרויקט משותף עם מפוני מאהל התקווה.

ובינתיים נמשיך לאכוף על העירייה את החוקים ונסייע לדרי הרחוב לעמוד על זכותם להתקיים, זכות שנקבעה להם על ידי החוק מעצם היותם בני אדם ולא עכברים או חולדות. כמו כן, נמשיך לדרוש מהרשויות להתייחס אליהם כאל בני אדם ולא כאל מטרד או אשפה כפי שנהגו בהם עד כה. ואם למישהו מציאות זו נראית כשפל מדרגה שאליה אף חברה אסור לה להידרדר, כדאי שייזכר שכל זה קורה מתחת חלון ביתו ובהנהגת נבחריו ושאותם נבחרים עדיין מבכרים לא להגיב ולא להבטיח שימלאו את הוראות החוק ועל פי אמות המוסר הבסיסיות שאיש מאיתנו לא האמין שייאלץ להלחם עליהן ברחובות מול כוחות משטרה ומג"ב בעיר ששמה לעצמה מטרה לייצג את התרבותיות של המדינה.

הרשימה נכתבה לפני כשבוע. אתמול, ה-20 בדצמבר, הסתמנה סוף סוף התפתחות חיובית ראשונה. בגינת לוינסקי הוקמו אוהלים בשיתוף פעולה של מרק לוינסקי, עמותת לשובע והעירייה שפועלים בינתיים בשיתוף פעולה מלא עם קהילת חסרי בית מאורגנת שכוללת אזרחים ישראלים ופליטים.

לקריאה נוספת:

רעות גיא | מהבדידות הזו מתים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. omer

    מבלי לערער את חשיבותו של הנושא שאותו בחרת להציג, ארצה לתת דעתי על הדרך בה בחרת לכתוב את הדברים. את כותבת כאילו אנחנו מודעים לתוכן של המשפט- פעם אחר פעם את מצטטת את השופטת. אך ציטוטים אלה חסרי משמעות. למשל כאשר את מצטטת את השופטת מיכל אגמון-גונן בדבריה על השאלות העקרוניות שמעלה וולדרון, מבלי להציג בפנינו את השאלות, את מותירה אותנו חסרי יכולת. פשוט כך. אנחנו טיפשים, בבקשה תתיחסי אלינו ככאלה. 'המבחן השלישי, המידתיות אינה מתקיימת'. מהו המבחן?

    1. נילי לרנר

      עומר, אתה צודק בביקורת שלך לגבי אופן הכתיבה שכן הפוסט הזה נכתב בהתחלה אצלי בפייסבוק מתוך מחשבה שרוב האנשים שיקראו אותו מעורים בפעילות בנושא ההומלסים והתנכלות הסיירת הירוקה . הציטוטים מהפסיקה שאורכה 44 עמודים, נבחרו בקפדנות על מנת לחזק את השינוי המשמעותי ביותר שחל בעקבותיה. זהו שינוי של קונספט שמאוד קשה להעביר אותו אפילו בשיחה ארוכה פנים אל פנים. הציטוט של וולדרן שבו בחרה השופטת להשתמש מעלה את הסוגיה בצורה הכי ישירה, מאחר שאנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק מאוד קשה עם העיריה אשר מפעילה את כל כוחה ממונה (כספי משלם המיסים) וקשריה היה לי מאוד חשוב להכניס לכתבה את כל העובדות החשובות מבחינת הטענות נגד התנהלות העיריה בהתיחסות ישירה לפסיקה. אני יכולה למלא ספר שלם על השנה שחלפה החל מהרגע שהוציאו אותי באזיקים מישיבת מועצה פתוחה לקהל מאחר שדרשתי תשובה לשאילתה בדבר מספר המיטות שקימות בעיר להומלסים. (חולדאי חוזר וטוען באופן פומבי שיש מיטה לכל דורש, אנחנו יודעים שיש 15 מיטות לאנשים שאינם מכורים קשים ו-45 לאנשים במצבים של סוף הדרך. כמו כן אנחנו יודעים שזה פחד אלוהים להכנס לאותו גגון שיש בו את 45 המיטות ואשר נשלט על ידי איזה מאפיה רוסית. העיריה השאירה את הטיפול בכל נושא ההומלסים בידי עמותות ומבחינתה מעדיפה שלא יהיו פתרונות בתקווה שהאנשים האלו יעזבו את העיר. זו המדיניות הבלתי רשמית והמאוד אקטיבית של העיריה. ישיבות מועצת העיר עדין סגורות בפני הקהל הרחב בגלל כל מה שהתרחש בעקבות אותה ישיבה, שכן מאז לא ניתנה כניסה למספר פעילים מבלי שניתן היה לקבל שום הסבר או החלטה בנושא מהעיריה. פשוט כל פעם שהגענו לישיבות המועצה נמנעה כניסתנו על ידיד המאבטחים . לא יכולנו אפילו לטעון דבר מול רשויות העיריה שכן באופן רישמי לא היתה שום החלטה שמנעה את כניסתנו להלהן הלינק לסירטון שנעשה בנושא הזה http://www.youtube.com/watch?v=sNsaizWyjNc) בכל מקרה אשמח לכתוב כתבה שפונה יותר לקהל הרחב והמאוד לא טיפש 🙂

  2. דןש

    אין כל ספק בצורך הציבורי (ממשלה, עירייה) לטפל בנושא חסרי הדיור. יחד עם זאת אין לאפשר פגיעה בציבור הרחב והשתלטות בלתי ראויה על שטחי ציבור ו/או פגיעה בדיירי רחוב.
    במקרה דנן העיריה מחוייבת, על מנת לשמור על הסדר הציבורי לפנות את המשתלטים. אבל, לפנותם בצורה מסודרת למקום מוגן ולא אל הרחוב ממנו הם באו.
    העירייה חייבת להקצות מקום ולסייע ביצירת מקלט זמני ראוי לחסרי הדיור עד שתפתר בעייתם.
    אני מודע לכך, שקיים חשש, שפתרון זמני ישכיח את הנושא. אבל, בפתרון זה יוקל הסבל הנורא, במיוחד של הילדים וישמר רכושם הדל של ה"זנוחים".
    ימצאו דרכים חלופיות להציף את הבעיה עד לפתרונה.

    1. נילי לרנר

      דוןש, העיריה בראשות חולדאי מובילה מדיניות של הרחקה ודיכוי אלים של האנשים הכי חלשים ומוכים בחברה. רבים הדרי הרחוב הם הלומי קרב שננטשו על ידי המדינה אחרי שעשתה בהם את השימוש המירבי, אחרים הם אנשים שמעדו ונדרסו על ידי מוסדות הביטוח הלאומי בסיוע ההוצאה לפועל עד כדי אי יכולת שיקום. יש משפחות שלמות ובעיקר אמהות חד הוריות שמושלכות לרחוב מדירות הדיור הציבורי בשל המדיניות להביא לחיסול הסעד הבסיסי הזה שמתקיימם בכל מדינה נאורה כולל ארצות הברית הקפיטליסטית. מאותן אמהות שנזרקות לרחוב נלקחים הילדים ומועברים למוסדות שונים, והנשים עצמן ביגונם הרב מגיעות לסמים ולשתיה ובסופו של דבר גם לזנות, גברים גרושים רבים נדרשים לדמי מזונות דרך הביטוח הלאומי שלוקח לעצמו עד כדי 40% מהתשלום שדורש לילדים ומשאיר את האבות חסרי יכולת התקיימות לאחר עיקולים של חשבונות בנק, רשיון נהיגה, או בכלל הזכות לצאת מהארץ ולנסות להתפרנס במקום אחר. אב גרוש שמרוויח 5,000 שקל יכול למצוא את עצמו ברחוב חסר כל ונרדף על ידי המדינה שלא מוכנה לעזור לו להסדיר את חובותיו ולהחזירם למימדים מתקבלים על הדעת. הפסיקה שניתנה אין בה מענה לכל האמור להעיל אך היא באה לעצור את ההתעללות והאכזריות של המימסד במקום שממנו אין יותר לאן ליפול חוץ מאשר לבור הקבר. הפסיקה מנסה לעשות מעט צדר ולדרוש מהעיריה להמנע מלהיות הקברן הראשי של המדינה. בשם הנקיון והסדר הציבורי.

  3. רוני בן אפרת

    יש משהו כה עצוב בפסיקה החדשה הזאת המאפשרת לדרי רחוב לדור ברחוב ללא התנכלויות מצד המשטרה והחרמת מעט חפציהם, משום שהשכל הישר והלב הישר היו קובעים שלאנשים אלו מגיע דיור צבורי ויכולת לחיות בכבוד.

  4. יוסי ברנע

    כמובן שמאמר חשוב זה מעלה מספר שאלות.מהן הסיבות שיש דיירי רחוב? מי אחראי ליצירת מצב זה? כיצד ניתן לצמצם את התופעה? אכן יש מקום לדיון לא רק משפטי אלא גם פוליטי. ולסיום נקודה כחומר למחשבה.מהי זכות פקחי העירייה הייתה להחרים שמיכות ומיזרונים של דיירי רחוב, שלא היא שנתנה להם אותם? חומר מחשבה לקראת הבחירות לעירייה.

  5. פלאטו מלינובסקי

    לאחר קריאת הכתבה הלו אצלי כמה תהיות

    א מהי "מאפיה רוסית ששולטת בגגון"?.האם השימוש ב"מאפיה רוסית" הינו שימוש מטאפורי? לא ברור לי כיצד פשע מאורגן גובה דמי חסות מהומלסים?

    ב. ביטוח לאומי לוקח כסף מאבות גרושים אך ורק במקרים בהם הם אינם משלמים את דמי המזונות לילדיהם. הצד הזה נועד לעזור לחד הוריות שלמרות שקיימת פסיקה של מזונות לטובתם לא מצליחים לקבל את הכסף המגיע לילדיהן.

  6. דרור בל"ד

    וגם רשע ליום רעה – שאם אינו עושה תשובה מוכן לדינה של גיהנום.

    "לא…ולא… אלא בנסיבות בהן יש בסיס אובייקטיבי סביר להניח… מעלה חשש ממשי… סכנה מיידית (immediate threat) לבריאות הציבור או בטחונו".

    איני שותף לביקורתו של עומר. ציטוטים אלה אינם חסרי משמעות. די בציטוט שבחרה הכותבת כדי להסיק ממנו על רצינות כוונותיה או על יכולתה של השופטת להביא צדק במשטר הקיים ובמערכת המשפטית הנוכחית.
    עומר אינו טיפש כלל וכלל, אך אם נקבל, לצורך הדיון בלבד, את הנחתו המופרכת, מחובתנו האזרחית לדאוג לכך שלא ימות טיפש.

    מהי זכות פקחי העירייה הייתה להחרים שמיכות ומיזרונים של דיירי רחוב, שלא היא שנתנה להם אותם?
    זהו כמובן אינו דיון פוליטי. זהו לכל היותר דיון למי להצביע בבחירות לעיריה. דיון פוליטי הוא השאלה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. עם כל הרצון הטוב, השופטת מיכל אגמון-גונן לא רק שאינה עונה על שאלה זו, אלא שפסיקתה דוחה את הקץ (והתשובה) הבלתי נמנע (והבלתי נמנעת) – חורבנו של המשטר הציוני.

    כותב יוסי ברנע: "יש מקום לדיון לא רק משפטי אלא גם פוליטי". דיון פוליטי רלוונטי מוביל בהכרח לדבריה של חנין זועבי: "בל"ד אינה דורשת צדק מהמשטר, אלא היא דורשת משטר צודק. במילים אחרות, צדק אינו דרישה אשר מופנית כלפי המשטר הישראלי אלא הוא מהות המשטר שאנו דורשים. דרישה זו הובילה למהפכה בשיח הפוליטי בארץ, ולמהפכה ביחס "הדין והחשבון" בין יליד הארץ לבין המדינה".
    שנאמר: תּוֹעֲבַת מְלָכִים – עֲשׂוֹת רֶשַׁע, כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא.
    ועוד נאמר: חֲמַת מֶלֶךְ – מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה

    "ככל שהעירייה תכין נוהל שיפרט את אופן הפעלת הסמכות…". איני בקי בשפת המשפט, אך למיטב הבנתי צירוף המילים הנ"ל המכונה משפט בשפה המשפטית הציונית אינו משפט תקין בשפה העברית. "…תפעל העירייה על פי נוהל כאמור…". רוצה לומר – אם הבנתי נכון למרות ההתפלפלות העלולה לשמש את באי כוחם של הרשעים – העיריה נדרשת (או מתבקשת? ככל שהעירייה תכין – פסקה השופטת) להכין נוהל. לכשתכין את הנוהל, היא נדרשת, או מתבקשת, לפעול ע"פ הנהלים שהיא, העירייה, הכינה.
    וכאילו כדי לרמוז, או לאיים, או לכל הפחות להזהיר, מדגישה השופטת המכובדה כי הנוהל "ייבחן כמובן [כמובן שכמובן, איזו שאלה] על פי כללי המשפט המינהלי".

    עידן לנדו, מגדולי מפרשי הפורענות הציונית, מפרש פסק דין אחר. השוו את ההתנהלות המתוארת כאן לפרשה אחרת – אחד משיאי הפורענות הציונית:
    "מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

    "נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

    בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

    כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו".
    http://idanlandau.com/2012/11/08/umm-elhiran-legal-transfer/

  7. נילי לרנר

    להלן כמה וכמה ציטוטים שהוצאתי מן הפסיקה ואשר מסכמים את רוח העתירה והפסיקה. נדמה כי הן העותרים והן השופטת חוזרים פעמים מספר אל אותם נקודות מזוויות שונות אך מגיעים כל פעם לאותם מסקנות בדבר זכויותיהם הבסיסיות של חסרי הבית להתקיים בכבוד במרחב הציבורי, על חובת המחוקק להבטיח זכותם זו וחובת הרשות העירונית להמנע משימוש בלתי נאות או בלתי מידתי בחוקי העזר עריוניים .

    בעתירה טענו העותרים כי אין לעירייה סמכות להרחיק חסרי בית מהמרחב הציבורי, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף על ידי הטרדתם ולקיחת הציוד שלהם. העירייה מצידה עמדה על כך כי נתונות לה סמכויות מכוח חוקים הנוגעים לשמירת הסדר והניקיון.
    אין בנמצא חקיקה הנוגעת לטיפול בחסרי בית. קימים נהלים בנושאים שונים, אליהם אתיחס בהמשך, אך הם אינם נוגעים ישירות לשאלה שלפניי. על כן, אציג את החוקים עליהם מבססת העירייה את סמכותה לפעול. (עמוד 10)

    העירייה טוענת כי החרמת ציוד של חסרי בית, או סילוקו, נעשית מכוח סמכותה לנקוט פעולות לשמירת הסדר והניקיון בתחומה (עמוד 11)

    העותרים טוענים כי פינוי כפוי של חסרי בית מהמקומות בהם הם לנים, או החרמת ציודם האישי, הנדרש להם לעצם קיומם, מהווים פגיעה בכבודם, בחירותם, לרבות חופש התנועה שלהם וכן בקניינם. זכויות, שכולן מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, אם נדקדק בהגדרות חוק העזר, הרי שחסר בית, באשר הוא, מפר מידי יום ביומו, שלא ברצונו, את חוק העזר מעצם היותו חסר בית. (עמוד 13)

    יש להדגיש כי בית המשפט קבע כי אין לציבור זכות קנין בקניין הציבורי אך יש לו זכות שימוש בו,שאינה מונעת זכות שימוש כזו גם מאחרים. ולענייננו, גם אם לא תגדיר את זכותם של חסרי הבית לשהות במרחב הציבורי כחלק מזכות הקנין שלהם, הרי חירויות אחרות כמו כבוד האדם וחופש התנועה מקנות להם את החופש לשהות במרחב הציבורי

    מגבלות על המרחב הציבורי, כפי שאפרט, מגבילות בעיקר את אלו שאין להם קנין פרטי. אם לא ניתן יהיה לישון בפארק, מי שיש להם קנין פרטי בו הם יכולים לישון, אמנם לא יוכלו לישון בפארק אך הם אינם נדרשים לכך שכן יש להם בית לישון בו, ומנגד יהנו מפארק מוסדר בו אף אחד לא יישן ויטריד את מנוחתם. כמובן שמי שנפגע מכך הם מי שאין להם קנין פרטי, חסרי הבית, ולכן פתחתי את פסק הדין בדבריו של אנטול פראנס על האיסור לישון תחת הגשרים (עמוד 19)

    חסרי הבית רשאים לבצע פעולות קיום במרחב הציבורי. על כן כל הדרה או נסיון להרחקה של חסרי בית מהמרחב הציבורי בו הם שוהים בניגוד לרצונם )גם אם למרחב ציבורי אחר או אף למעון או מקלט(, מהווה פגיעה בראש ובראשונה בעצם קיומם, בכבודם, בחירותם, ובזכות התנועה שלהם, כפי שאפרט להלן.

    א. פגיעה בקיום ובכבוד האדם
    חסרי הבית חיים במרחב הציבורי בהעדר מרחב פרטי בו יוכלו לשהות. הם מתקיימים במרחב ציבורי, ומנהלים בו את חייהם. הם מבצעים בו את כל פעולות הקיום. הדרתם מהמרחב הציבורי מאיימת על עצם קיומם. (עמוד 24)
    חסרי בית קיימים ומתקיימים על אף הקשיים הרבים והניסיון להפוך את חייהם לקשים, אם לא בלתי אפשריים. הסדרת המרחב הציבורי, והפעלת הסמכויות מכוח חוקים אלו כנגד חסרי בית, שוללים למעשה את קיומם של חסרי הבית. (עמוד 26)
    כאשר מפנים ציוד של חסרי בית כשהם ישנים עליו או מתחתיו, או לוקחים ציוד שלהם במטרה להרחיקם מהמרחב הציבורי בו הם נמצאים, למעשה מונעים מהם להתקיים. פוגעים פגיעה חמורה עוד יותר בכבודם להתקיים ולו במרחב הציבורי, לישון במקום בו בחרו לישון במרחב הציבורי. לישון בחברת חסרי בית אחרים. הדבר פוגע בזכויותיהם הבסיסיות ביותר הזכות להתקיים – וכבודם כבני אדם, ממנו נגזרת הזכות לנהל את חייהם כחסרי בית בכל מרחב ציבורי שירצו. (עמוד 27)

    ב. הזכות לתנועה
    הרחקת חסרי הבית מאזורים מסוימים בעיר, והגבלתם או העברתם לאחרים, מעבר לפגיעה בעצם יכולתם להתקיים ובכבודם, פוגעת גם בחירות התנועה שלהם, לנוע במרחב הציבורי ולשהות היכן שהם מעוניינים לשהות. הזכות לתנועה, החירות לנוע היא אחת מהזכויות החשובות ביותר. (עמוד 28)
    הרחקת חסרי בית מהמרחב הציבורי בו הם שוהים פוגעת גם בזכות זו. לעניין זה אין זה משנה אם מרחיקים אותם פיזית, או גורמים להם לעזוב על ידי כך שמפריעים להם בשנתם, ולוקחים להם את הציוד עליו הם ישנים, יהיה זה קרטון או תהא זו שמיכה. (עמוד 29)

    ג. זכות הקנין, הזכות להליך הוגן וזכויות נוספות
    נטילת חפציהם של חסרי הבית פוגעת גם בזכות הקנין שלהם, וכיון שנעשית באישון לילה, ממילא לא ניתנת לחסרי הבית זכות לטעון כנגד החרמת הציוד ואף לא לקבלו בחזרה. (עמוד 29)
    לעניינו נטילת ציוד של חסרי בית גם פוגעת בזכות הקנין שלהם, באותו ציוד שנלקח מהם.(עמוד 31)

    העותרים טוענים, כאמור, כי העירייה פוגעת בכבודם כבני אדם, פוגעת בזכויות היסוד שלהם לחירות, לתנועה ולקניין. לטענתם, חסרי הבית לנים או שוהים במרחב הציבורי, באופן שאינו מפריע לאחרים, ולמרות זאת העירייה, באמצעות פקחיה, מורה להם להתרחק, לוקחת את הציוד שלהם, גם כאשר מדובר בקרטון או שמיכה עליהם ישנים חסרי הבית בשעה שהם ישנים עליהם. טענת העותרים היא כי המניע בבסיס פעולות העירייה היא הרצון להפריד בין חסרי הבית שהתקבצו בקבוצות בעקבות המחאה החברתית, להרחיק את חסרי הבית אל שכונות בעלות מאפיינים סוציו אקונומיים נמוכים יותר, או אף מעבר לתחומי העיר תל אביב. לטענת העותרים אין לפעולות העירייה דבר וחצי דבר עם המטרות שעמדו ביסוד החקיקה שהעניקה להם את הסמכויות הרלבנטיות.(עמוד 31,32)

    המקרה שלפניי שונה בשני מובנים. ראשית, אין מדובר במחאה אלא בעצם קיומם של חסרי הבית. חסרי הבית ככל האדם צריכים לישון. לצורך כך עליהם להניח את ראשם במקום כלשהו. כיון שהם חסרי בית, הם עושים זאת במרחב הציבורי. הם עשו זאת לפני המחאה החברתית והם ממשיכים לעשות זאת גם אחריה. אותם חסרי בית מתקיימים במרחב הציבורי, וכתוצאה מקיום זה, מפרים בעצם קיומם את חוקי העזר. בניגוד למפגינים, אין להם מקום אחר ללכת אליו.
    שנית, העותרים אינם מבקשים פתרון דיור. הם אמנם ישמחו לפתרון כאמור, אולם בקשתם היא כייאפשרו להם להתקיים בכבוד, על ציודם האישי וציוד הלינה שלהם, במרחב הציבורי.
    מדובר בחסרי בית שאין להם היכן לחיות פרט למרחב הציבורי. על כן במקרה שלפניי על אף שלעירייה קיימת סמכות לפעול כנגד ציוד של חסרי בית מכוח אותם חוקים עליהם עמדתי לעיל, יש להפעיל את הסמכות תוך התחשבות ואיזון עם זכויות היסוד של חסרי הבית. יש לבחון, האם הפעלת הסמכויות הללו כנגד חסרי בית היא סבירה ומידתית (עמוד 35)

    אל לה לעירייה לעשות שימוש בחוקים הנוגעים לשמירת הסדר והניקיון כדי להרחיק חסרי בית ממקום מסוים ולהעבירם למקום אחר או להפריד ביניהם. (עמוד 36)

    במקרה שלפניי הזכויות כנגדם יש לאזן את זכות הקיום, כבוד האדם, זכות התנועה והקנין של חסרי הבית, הם זכותו של הציבור לעיר נקייה ומסודרת ללא מטרדים ומפגעים תברואתיים. על כן, כדי לפגוע בזכויות חסרי הבית יש צורך כי הפגיעה בתושבי העיר האחרים תהיה חמורה ובהסתברות גבוהה (עמוד 37)

    מבחן המשנה השני הפגיעה בפרט תהיה במידה הקטנה ביותר –
    בענייננו לא מתקיים המבחן שמדובר בפגיעה הקטנה ביותר האפשרית בפרט. ההפך, נראה כי מדובר בפגיעה קשה בזכויות הבסיסיות של חסרי הבית. אם, אכן, ציוד השינה מפריע, יכולה הייתה העירייה לספק לחסרי הבית עגלות, או מקום להניח את הציוד בשעות היום, שאינו מפריע לניקיון ולסדר הציבורי. הפרעה לחסרי הבית בשעות הלילה כאשר הם מנסים לישון, או מתן הוראה כי יתרחקו שאם לא ילקח הציוד שלהם פוגעת קשות בעצם יכולתם להתקיים בכבודם כבני אדם וביתר 18 הזכויות עליהם עמדתי לעיל. (עמוד 38)

    המבחן השלישי, המידתיות עצמה אינה מתקיימת. הפגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של חסרי בית היא ללא יחס ראוי לתועלת, שהוא מביא בהגשמת התכלית הסדר והניקיון בעיר. גם – אם פעולות הפקחים מביאות לשמירת הסדר והניקיון, הרי שהדבר נעשה תוך פגיעה קשה בזכויות חסרי הבית והדבר אינו ראוי. (עמוד 38)
    לקיחת ציוד השינה מחסרי הבית, בשעות הלילה שעה שהם ישנים, או נטילת ציוד שהם דואגים להסתיר כדי שלא יהווה מטרד, לא יכולה להיות פעולה בתום לב על פי חוק העזר. בשעות אלו הציוד אינו מפריע לאיש. פעולה כזו פוגעת בזכותם לקיום אנושי ובכבוד האדם של חסרי הבית. פעולות אלו אין להתיר.
    אם, כך הפעלת הסמכות בידי פקחי העירייה כפי שהיא עולה מתצהירי העותרים ודבריהם בבית המשפט, פוגעת בזכויות חסרי הבית שלא כדין. (עמוד 39)

    על הנוהל לאמץ מבחן שיקח בחשבון מספר פרמטרים. ראשית, יש לבחון האם מדובר בציוד נטוש אם לאו. שנית, יש לבחון את אופי הציוד בו מדובר. ככל שמדובר בציוד בסיסי הדרוש לאנשים חסרי בית לעצם קיומם, או בחפצים ומסמכים אישיים, יש להימנע מהחרמתו )כך למשל שמיכות, מסמכים אישיים(. שלישית, המקום בו מדובר, ככל שההפרעה לציבור קטנה יותר כך יש להימנע מפגיעה בחסרי הבית. אם מדובר למשל בציוד המונח בשולי הגן שאינו מפריע כמעט, אין לקחת אותו. רביעית, השעה בה מדובר. ככלל, איני רואה מקרים בהם על העיריה לפעול כנגד חסרי בית בשעות הלילה (אלא אם כמובן מדובר בחשד לביצוע עבירה ואז ממילא תפקידה של המשטרה לטפל בכך)
    בנוסף, כיון שמדובר בחסרי בית, והמרחב הציבורי הוא המקום בו הם מתקיימים, יש צורך במבחנים של פגיעה ממשית בניקיון או בסדר הציבורי. ייתכן כי שמיכות של חסרי בית המוסתרות מתחת לשיחים בגן, אכן נוגדות את חוק העזר ומפריעות במידה מסוימת לסדר ולניקיון, אך כיוןשאין מדובר בהפרעה ממשית מצד אחד ומנגד מדובר בציוד הנדרש לקיום חסרי הבית, ולזכויותיהם הבסיסיות ביותר, אין לפנותו במקרים כאלו.
    מובן כי מדובר אך בדוגמאות. העיקרון שצריך לעמוד בבסיס הנוהל הוא שמירה על זכויות היסוד הבסיסיות ביותר של חסרי הבית, בהפעלת סמכויות העירייה על פי החוקים הנוגעים לשמירת הסדר והניקיון בעיר. המטרה היא לעמוד במבחן המידתיות כפי שהוצג לעיל, בעיקר במבחן המשנה השלישי.
    עד שיוכן נוהל כזה אורה את שהתבקש בעתירה. (עמוד 40)

  8. נילי לרנר

    ביום חמישי הקרוב עולה לדיון בבית המשפט העליון העירעור של העיריה על הפסיקה. להלהן הלינק עירעור ותגובתי אליו
    להלהן ערעור העיריה בנושא התנהלות הסיירת הירוקה שיעלה לדיון בבית המשפט העליון ביום חמישי הקרוב. וכן התיחסות שלי לנקודות העירעור
    http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2012/11/hit105irur.pd

    אקדים ואגיע לנקודה האחרונה שנדמה לי יכולה להוות נקודת מפתח בהגנה על הפסיקה וחיזוק הטענה והדרישה של השופטת לקביעת נהלים ברורים.
    למעשה השופטת בפסיקתה לאחר תאור המציאות כפי שהיא מתבטאת בעדיות העתירה, מניחה את העקרונות הבסיסיים שעל פיהם יש לכתוב נהלים חדשים להפעלת הפקחים העירוניים אל מול אוכלוסית חסרי הבית המתגוררים ברחוב.
    בסעיף.10 ד. שכותרתו קריטריונים ונהלים אומרת השופטת שלכאורה ניתן היה לסיים את העתירה בלהורות "כי עריית תל-אביב לא תסלק בכפייה אנשים הלנים תחת כיפת השמים משטחים ציבוריים שונים ברחבי העיר תל-אביב יפו ולהחרים את ציודם" אולם כפי שממשיכה השופטת, בכך לא די שכן יתכנו מצבים שבהם יש לפעול על להזזת האנשים וציודם ממקומם במהלך היום (מקרה לינה במגלשות ומשחקים . או לחילופין במקרה של פעולות קיום יפעלו הפקחים בצורה שפוגעת בזכויות אלו וידרוש עתירות חוזרות ונישנות)
    השופטת עומדת על כך שכיום אין כל נהל של העיריה המעגן את השיקולים שעל הפקחים לשקול ושבהעדר נהלים קשה לדעת איזה שיקול דעת מפעילים הפקחים בשטח. " על העיריה לעגן את הקריטריונים והנסיבות להפעלת החוקים הנוגעים לשמירה על הסדר והנקיון כלפי חסרי הבית.
    בהמשך חוזרת השופטת על דרישתה ש"על הנוהל לאמץ מבחן שיקח בחשבון מספר פרמטרים" שאותם היא מפרטת.
    השופטת מסכמת את פסיקתה בקביעה שאין להרחיק חסרי בית מהמרחב הציבורי ולא לקחת את צידום אלא במקרים שאותם היא מציינת גם כן. כמו כן דורשת השופטת מהעיריה להכין נהל שיאפשר לפקחים לפעול על פי האמור.
    נושא יצירת נהלים ברורים שעל פיהם יפעלו הפקחים הנו קריטי ביותר . נדמה לי שעל זה יפול ןיקום דבר שכן בתאוריה אי אפשר יהיה לטעון כנגד העיריה כל עוד לא תעביר חוקים הנוגדים את זכויות האדם הבסיסיות. אך השיטה שמאפשרת התנהלות כזו למרות החוקים בונה על האפשרות לעקוף אותם בעזרת חוקים אחרים והחורים בינהם ובכך להמנע מהצורך לאכוף אותם הלכה למעשה.
    מבחינה משפטית ברבות מטענותיה בעירעור מוכיחה זאת העיריה על עצמה, שכן היא חוזרת וטוענת שהמדיניות שלה אינה מכוונת להרחיק ולפגוע בחסרי הבית החיים ברחוב, ועם זאת כפי שמוכיחות העדיות הדברים הללו התרחשו בעיר באופן עיקבי בשנה החולפת. אי לכך, אם אכן הבעיה הנה בדרך שבה מפעילים הפקחים את שיקול דעתם, הרי שצודקת השופטת בדרישתה ליצור נהלים ברורים.. מעבר לכך לא יתכן להשאיר בידי אנשים שלא הוכשרו לפעול מול, אנשים פגועים במצבים סבוכים אלו של החוק והזכויות את האחריות להחליט ללא שום הנחיות ברורות, אלא אם כן אכן יופעלו בעיר פקחים שהם בהכשרתם אמונים , על זכויות אדם וכן בעלי השכלה של עובד סוציאלי. כמובן זה אינו המצב כיום וקשה להאמין שניתן לצפות לרמה כזו אצל כוח הפיקוח העירוני. כמו כן, ונדמה לי שזו נקודה חשובה לא פחות. אין זה ראוי ואף עומד בניגוד לזכויותיו של הפקח עצמו לשאת את האחריות לשיקולים סבוכים כל כך. הפקחים עצמם זכאים לנהלים ברורים להתנהלותם על מנת שיוכלי להגן על עצמם מפני תביעות נגדם. שהרי אם הדברים נתונים לשיקול דעתו של הפקח הרי שהוא זה שאחראי להם בפני בית המשפט והאחריות כולה רובצת על כתפיו בעוד שבשטח הוא פועל כפקוד של מפקד הכוח שהוא עצמו פקוד של בא כוח העיריה.
    לסיום אפנה אתכם לסעיף 100 בעירעור שבו מנסה המערערת לטעון שקביעת נהלים הנם בגדר מיטת סדום ויפגעו באיכות הטיפול, על כך יש רק להוסיף ולהביא את העדויות על איכות ה"טיפול" שלו זכו דרי
    הרחוב מהפקחים בשנה האחרונה שמתיחדת בכך שיש עדויות רבות לאישושם
    לסיכומו של עינין, (תקנו אותי אם אני טועה) נדמה לי שאם נצא מהעירעור כשהדרישה לקביעת נהלים ברורים של הפקחים עומדת בעינה, הרי שגם אם יקבל בית המשפט חלק מטענות העיריה, עדין יכבלו ידי העיריה מלעשות ככל העולה על רוחה מבלי לתת על כך את הדין. עצם הצורך ביצירת נהלים העומדים בלשון החוק יחייב את העיירה לפעול על פי אמות המוסר המקובלות בחברה ועל פי המדיניות ההומנית והאנושית שהיא טוענת ש"משמשת נר לרגליה" (חולדאי מרבה להשתמש במושג הזה