• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לא על כמיהות רחוקות אני רוצה לדבר

"כשמיטה מתפנה כאן, בדרך כלל שומעים צהלולים וקריאות שמחה. על פי רוב, משמעות הדבר היא שמישהי יצאה לחופשה, או, במקרה הטוב ביותר, המשמעות היא אותה מילה שמתגלגלת בכל יום אלפי פעמים בראשה של כל אחת מאיתנו: חירות!" מרשימותיה של נאזנין דיהימי, שותפתה לתא של נסרין סותודה בכלא אווין שבטהרן. תרגמה:…
נאזנין דיהימי

נאזנין דיהימי היא ילידת 88', סטודנטית במגמת תיאטרון, שנידונה לשמונה חודשי מאסר בכלא אווין שבטהרן אשמת הפרת הסדר הציבורי ופגיעה בביטחון הלאומי. היא שתפתה לתא של נסרין סותודה, עורכת הדין ופעילת זכויות אדם, כלת פרס סחרוב לחופש המחשבה לשנת 2012

אני כותבת לא מפני שיש לי משהו חשוב או הרה גורל להגיד. לא על כמיהות רחוקות אני רוצה לדבר, גם לא על העוול או על טרוניות מסוג זה. ובכלל, איזו זכות יש לי להתלונן, אני, עם תקופת המאסר הקצרה שלי, מול חברותי לאגף שקיבלו את פני בזרועות פתוחות ולמרבה הכאב כנראה שגם ילוו אותי עד לשער בדרכי החוצה? המילים האלה הן רק ניסיון להקטין ולו במעט את המרחק שהקירות האלה פתחו בינינו. לספר על קורות היום-יום שלנו כדי שאם הן יגיעו אליכם, הלבבות שלנו יתקרבו מעט (כמובן שכל מה שאני כותבת מייצג את דעתי האישית בלבד).

לקהילה הקטנה הזו שהתקבצה כאן, באגף האסירות הפוליטיות בכלא אווין, יש כל כך הרבה סיפורים שיכולים לכלכל ימים ולילות ארוכים. האגף הקטן הזה מלא בנשים מכל המינים והצבעים, מכל המקומות, צעירות, מבוגרות ובאות בשנים, עם אלף אמונות ואידיאולוגיות שחלקן שונות זו מזו כמו שמים וארץ. אבל נשים אלה, על דעותיהן העצמאיות, רצונותיהן הפרטיים והציבוריים והררי הדאגות שכל אחת מהן נושאת, חיות זו לצד זו, ואחת מאחורי חברתה. לא אכחיש, קורה שדף הידידות מוכתם לעתים בכתם כהה, אבל אומר ללא היסוס כי השורה התחתונה כאן היא תמיד ידידות ואמפאתיה.

נאזנין דיהימי. שלושים נשים הנושאות יחד את משא הבדידות

26 בחודש אבאן, 2012

כשמיטה מתפנה כאן, בדרך כלל שומעים צהלולים וקריאות שמחה. על פי רוב, משמעות הדבר היא שמישהי יצאה לחופשה, או, במקרה הטוב ביותר, המשמעות היא אותה מילה שמתגלגלת בכל יום אלפי פעמים בראשה של כל אחת מאיתנו: חירות! אבל כבר כשבועיים שמיטה פנויה אחת באגף גורמת לקרביים של כל מי שעוברת לידה להתהפך. לפני כמה ימים גם הקומה העליונה של המיטה התפנתה וראחלה שלנו יצאה קצת להתאוורר. כמה משונה מצבה של מיטת קומותיים זו: הקומה העליונה נרדמת בלילות בחיוך על שפתיה מתוך מחשבות על ראחלה והאושר לו זכתה, והקומה התחתונה ערה, מצפה בעיניים כלות לשובה של נסרין.

אתמול בלילה היה לי קר, והמיטה היתה ערימה של מיתרים, קרשים, ספרים וצמר לסריגה. השעה היתה כבר אחרי כיבוי האורות ומתוך פחד שמא אעיר מישהי, אספתי את השמיכה והסדין ונמלטתי את מיטתה של נסרין, אכולת רגשי אשם. שכבתי והסתכלתי על שורת הספרים שלה. על האמנה הבינלאומית לזכויות אדם, שהיא החזיקה מספר עותקים שלה (אילו ימים משונים!). כשעיני נחו על הבובות הסרוגות שלה – בכל יום סרגה אחת לבנה – עלו דמעות בעיני. נזכרתי בלפני שבועיים. זה היה כעשרה ימים אל תוך שביתת הרעב שלה. הם קראו לה. כנראה אמרו לה שרוצים לדבר איתה בנחת, או לנהל איתה משא ומתן… היא היתה עייפה. אבל נחושה. הלכה. הלילה עלה והיא לא חזרה. דאגה התעוררה באגף, ולחשושים שהלכו והתגברו, עד שהתגבשו למשפט הנורא: לקחו את נסרין לבידוד ב-209.

"מה נעשה? מה אפשר לעשות?" תלינו עיניים מצפות בעולם בחוץ. בכם, אלה שברור לנו שעושים כל שביכולתם לעשות. אני יודעת היטב שהשורות האלה לא יחזירו אותה יותר מהר, כי אלה שזה צריך להזיז להם, אם היה אפשר להזיז אותם במשהו הרי מלכתחילה לא היה צריך שאכתוב את השורות האלה עכשיו.

הימים אינם ימים טובים, חברים. החדשות אינן חדשות טובות. כל יום הורגים מישהו כמו סטאר (בלוגר צעיר שנאסר ועונה למוות בכלא – א"נ) מאחורי איזה קיר ואנחנו נושאים עיניים מבולבלות את הקיר ושואלים "מה נעשה? מה אפשר לעשות?". בכל יום מעלימים איזה אבולפזל (אבולפזל קאסמי, מפעילי גל המחאה הירוק – א"נ) לבלי שוב ואנחנו שואלים "מה נעשה? מה אפשר לעשות?" ומשיבים זו לזו במבט "קחי נשימה עמוקה פנימה, ועכשיו תנשפי החוצה. אני איתך ואת איתי ואנחנו מסוגלות לעבור את הימים האלה ביחד".

נ.ב.

הערה ל"חברים" אחרים: אני לא כותבת כאן גילוי דעת, לא זועקת בקשה כלשהי ולא מניפה באוויר אגרוף במחאה על העוולות. כל מה שאני רוצה זה להגיד לידידי שאני דואגת לנסרין ומתגעגעת אליה. אנחנו עצובות והלב שלנו כבד בגלל מותו חסר הצדק של סטאר, וכי מקומו של אבולפזל מאחורי קיר החצר הקטנה של האגף שלנו נותר ריק. זה הכל.

29 באבאן, 2012

הבוקר האוויר היה קר מתמיד. לבשתי ארבע שכבות ויצאתי לחצר לעשן את הסיגריה הראשונה של היום, כששמעתי צרחות שמחה וצהלולים. החזירו את נסרין שלנו אחרי עשרים ימים. החברות הקיפו אותה וראיתי אותה לרגע, ולמרות שפניה הצטמקו ועורה החוויר, ראיתי את אותה שלווה תמידית על פניה ונרגעתי.

מכל הסיפורים והדיבורים והשאלות והתשובות היום, משפט אחד של נסרין נשאר לי חרוט בזיכרון: "הבדידות של הימים האלה היתה לי כבדה". הבדידות היא כבדה. במקום בו בכל פינה יש זוג עיניים שעוקבות אחריך, במקום בו גם ברגעים הפרטיים ביותר את מרגישה את משקל מבטו של הזולת, הבדידות היא כבדה. אל תשאירו אותנו לבד.

עורכת הדין ופעילת זכויות האדם נסרין סותודה. הבדידות של הימים האלה היתה לי כבדה

6 בחודש אזר, 2012

יומיים. חלפו רק יומיים מאז שנסרין חזרה. הראשון בחודש אזר. והתעוררתי לחדשות איוב שהתובע המכובד, ללא התראה וללא כל הסבר או הנמקה, הורה לבטל לנו את כל הביקורים, את כל שיחות הטלפון הנדירות גם כך, את כל השמחות הקטנות שלנו עד להודעה נוספת. נזכרתי במשפט של נסרין לגבי הבדידות. זה בדיוק מה שהם מעוללים לנו. הולכים וסוגרים עלינו את מצור הבדידות.

סוהרים שהכירו את האסירים, את בעיותיהם ואת טבעם, אנשים שעבדו כאן שנים רבות, היו מתחלפים ללא כל התראה. אמנם הקו המפריד בין סוהר ואסיר לא נמחק לגמרי אף פעם, אבל אפילו המבט והפנים המוכרות, וזיק ההזדהות שאת יכולה לזהות לפעמים בעומק אותו מבט, הופכים את האוויר לנסבל יותר.

בשעות בהן מותר לנו ללכת אל המרפאה הם שומרים על השורות שלנו בהקפדה יתרה כדי שחס וחלילה אף אחד מאיתנו לא יזהה במסדרונות המרפאה מבט של חבר ומכר מבין האסירים מהצד השני של הקיר וישמח מעט על שהצלחנו לראות את אותו מכר בריא ושלם. החוק לו כפופים רופאי המרפאה דואג שהחולים לא יזכו ליהנות מהזכות הטבעית ביותר שלהם ולדבר כמה דקות בפרטיות עם רופא.

כך, משמעות הבדידות עליה דיברה נסרין – נסרין שהשלימה היום את היום ה-41 לשביתה – הולכת ומתבהרת לי. מוחשית ומרה. בכלא המלא במצלמות העוקבות אחריך בכל פינה, וכל אחד מלבד חברותיך לתא מסתכל עליך בעיניים כבות ונטולות הבעה, כאילו ממרחק עצום, משמעות הבדידות היא שגוזלים ממך את האפשרות להחזיק בידי אהוביך, למשש את עורם, לנשום את הריח שלהם. שלא נותנים לך אפילו להניד ראש לשלום ללא קול מרחוק לאסירה ולא מניחים לך לדבר עם רופא ללא נוכחות של אדם שלישי, זר, על כאב הגב או כאב הראש ולחפש במבטו מעט הבנה והזדהות. משמעות הבדידות היא הרגע בו פקעת הדמעות והדאגה בגרון מאיימת לחנוק והם נוטלים ממך את הזכות הנדירה להתקשר הביתה ולשמוע את קול יקיריך.

כן, אנחנו שלושים נשים הנושאות יחד את משא הבדידות. ואנחנו אומרות זו לזו כי הזמן לא עצר מלכת והעולם לא הפסיק להסתובב על צירו. קיבולת הסבלנות שלנו גדולה וצריכה עוד לגדול, לכן אנחנו משיקות את כוסיות הסבלנות שלנו ונזהרות שלא תישפך אף טיפה. הידידות והסיבולת מחזיקות אותנו בחיים וכל עוד אנחנו בחיים אנחנו נלחמות לצמצם את המרחק.

תוספת קטנה המופנית לכבוד התובע, מר דולת-אבאדי:

היום יום שני. יום העבודה הראשון אחרי אותו מסר סתום שהגיע מכבודו. בהתאם למה שאמרת בעצמך, ישבנו כל היום וחיכינו כדי שאתה, או מישהו מטעמך, יגיע ויקשיב למה שיש לנו לומר. שתדבר איתנו. כדי שנוכל לשאול למה אתם מתייחסים אל אסירים שנשפטו ונגזר דינם כאל אסירים ביטחוניים? כדי שנוכל לשאול מדוע יש באגף הזה אסירות הכלואות מזה חודשים מבלי שמישהו יטרח להסתכל בכלל על התיק שלהן? כדי שנשאל למה אתם מפעילים על האסירים כזה לחץ נפשי עד שבכל יום מישהו לוקה בהתמוטטות עצבים או פותח בשביתת רעב או אפילו התאבדות? ממה אתם פוחדים? למה אתם משניאים את עצמכם עלינו יותר ויותר מדי יום? ממה אתם פוחדים, אדוני התובע?

9 באזר, 2012

שלום. אני לא יודעת כמה מהשלומות הקודמים שלי הגיעו לאוזניכם. משהו הגיע אליכם בכלל? בפעם הראשונה שהחלטתי לכתוב את הדברים האלה, בפעם הראשונה שכתבתי שלום, לא היה לי לגמרי ברור למה הצורך הזה לכונן קשר עם העולם בחוץ לפעמים צומח בתוכי למימדים כאלה. צורך שלפני כן, בחוץ, לא חשתי בו מעולם בעוצמה כזו. כשכתבתי את הרשימה הראשונה, מה שהוביל אותי היה הרגש, רגש שניסיתי להסביר לכם בתחילת אותה רשימה; צורך נפשי, כדי לצמצם את המרחק. כמובן שלפעמים הצורך להישמע נובע מסיבות חיצוניות, מאירועים הקשורים ישירות אלינו ואל גורלנו ואנחנו מבקשות ליידע אחרים, אתכם, אודותם. על המצב שלנו, החיים, התנאים שלנו כאן. אם כי בימים האחרונים לא אירע דבר מה חיצוני חדש שיגרום לי לרצות וליידע אודותיו בכל דרך את אלה הנמצאים מעבר לחומה. לא לחיוב ולא לשלילה. אז מה הדבר שמושך אותי כך אל העט והמחברת כדי לספר לכם על קורותי?

תחילה ניסיתי לעמוד בפני הדחף הזה ואחר כך ביקשתי לחקור את מקורו. הדבר הראשון שעלה על דעתי הוא שמטבענו, כשנאסר עלינו לעשות דבר מה – או אז מתגבר בנו הצורך לבצע את אותו הדבר עצמו. כך מצביעת סורגי ביתה של דודתו של טום סוייר ועד לטעימה בסתר מעוגת יום ההולדת שנועדה להגשה לאחר ארוחת הערב. אבל אם זה מקורו היחיד של אותו צורך, הרי שהעמידה בפניו תהיה הגיונית הרבה יתר מאשר להיעתר לו. אבל ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי לסיבה נוספת שגרמה לי להרים את העט. מתכלחילה אמרתי כי בשום אופן אין בכוונתי לכתוב "דברים הרי גורל". אבל אני כן מרגישה שיש בי צורך לדבר. להישמע.

במדינה שלנו, הזכות לדבר גלויות נמנעת ביד קשה מהאסירים, כנראה הודות לאותה שקיפות בבתי הסוהר שאחד מראשי מערכת המשפט התפאר בה לפני ימים אחדים בכלי התקשורת. אם כך, מניעת זכות הדיבור מהאסירים היא הדבר ההגיוני ביותר כי אם משהו ברור כשמש, מה הטעם לחזור עליו שוב?! כשכל העם האציל שלנו יודע בדיוק מה קורה בתוך בתי הכלא, מה יוצא מהעלאת הדברים על הכתב חוץ מבזבוז של דיו ונייר, שהם מהמשאבים הלאומיים שלנו?! אבל על אף כל אלה ולמרות הנזקים האיומים הכרוכים בהתבטאויות מצד האסירים, לא יהיה זה נכון להתעלם גם מהיתרונות של הדבר.

מסיבה עלומה כלשהי, הורגלנו מילדות להשתיק ולא לדבר עד כמה שאפשר מפורשות על הדיעות והמנהגים ואורחות חיינו. העמדת הפנים הפכה לנו לטבע שני. אבל כעת, משהובהר לנו שאנחנו חיים במדינה הדמוקרטית ביותר באזור, לא יהיה זה מן הראוי אם לא נוכל לשמוע ולהשמיע כמה מילים כנות. ננסה, נתרגל ובסוף נלמד איך לדבר זה עם זה בלי צורך בדבק ומספריים. אומרים שבית הסוהר הוא מקום לתיקון. העובדה שלא רכשתי את מיומנויות הדיבור הישיר והכן הטרידה אותי מאוד, ואיזה מקום טוב יותר לתיקון הפגם הזה מאשר כלא אווין?

16 באזר, 2012

לקראת ערב לקחו את נסרין לפגוש את משפחתה, והיא הלכה עם פנים מאירות מתמיד ובחיוך גדול. 49 יום חיכינו לידיעה הזו. בסופו של דבר האחראים הנוגעים בדבר הסירו את צו איסור היציאה מן המדינה מעל בתה בת ה-12, ובכך הסירו את העול מעליה וגם מעלינו, אנחנו שראינו איך היא הלכה והצטמקה מיום ליום. נסרין שברה את שביתת הרעב שלה, ואיתה גם חלק מהחששות שלנו (שלי) מפני העמידה על רצונותינו. כל רצון אמנם מלווה בהתנהלויות ומשא ומתן וויכוחים לרוב, אבל אם נניח לכל אלה לרגע נוכל לראות כי מאבק המגובה בסבלנות ונחישות יכול להביא לשינוי גם בתנאים החשוכים ביותר. אז הקול שלנו מקבל עוד קצת כוח ואנחנו עומדות על שלנו בלב נחוש ובוטח יותר ובגב זקוף יותר, עד ליום הטוב בו במקום להאבק בבני מולדתנו למען הרחבת גבולות הצדק והחירות, נוכל לשלב איתם ידיים כשאנחנו נמרח את המלט והם יניחו את הלבנים.

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים של אורלי נוי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    קנאות דתית לאומנית הרי שולטת כאן בכיפה(תרתי משמע) ומו"כ אסירים פוליטיים ועינויים. קשוט עצמך תחילה. ובתקוה לשינוי גם כאן וגם שם. פריץ