תפאורה מקומית

ובין כל הצילומים שמנסים לשדר גלאם של פעם, בלי נקיפת מצפון אחת, מופיעה התמונה הזו, שבה יעל רייך באוברול קצרצר ואדום מחבקת שתי עוזרות בית שחורות. הערה על הקולקציה החדשה והקטלוג של המעצבת דורית בר אור
רוויטל מדר

מה שיפה אצל דורית בר אור השחקנית/המעצבת/הטאלנט (כשיפה נתון בכל המרכאות הכפולות והמכופלות שיש בנמצא), זה שאין לה טיפה של מודעות עצמית. כשאת מסתכלת על דורית בר אור, או על התצוגה של מותגה Pas Pour Toi שהתקיימה ביום שלישי האחרון במסגרת שבוע אופנה גינדי תל אביב, את רואה מה קורה כשהמודעות נשארת בבית, כלואה ונעולה מאחורי ארון, בלי שום סיכוי למצוא את דרכה החוצה.

אחרי שבשנה שעברה התרפקה בר אור בתצוגתה על תרבות ערב בליווי מוסיקה של אום כלתום, עת הקולקציה נשענה על צבעי שחור וזהב והורכבה בעיקרה מגלביות – מבלי לחשוב לשנייה את המקום ממנו אשה לבנה יהודייה בישראל הכובשת מתרפקת על אותה תרבות מודרת – השנה היא הלכה למחוזות אחרים, או שמא יש לומר הרחיבה את הקודמים. השנה כל הים-תיכוניות באשר היא מצאה את דרכה למקורות ההשראה של בר אור. אך גם הפעם רפלקסיה לא התגלתה כצד החזק של בר אור. מה שהוצג על המסלול היו בעיקר שכפולים של מקורות ההשראה שלה – כלומר של אותו האובייקט עצמו – בלי שום רווח ביניהם. השיא היה הרגע שבו השמלה שבתוכה צעדה דוגמנית היתה זהה בגזרתה לשמלה שריצדה על המסך, בו הוצג בליל חומרי ארכיון משנות ה-60 בשחור-לבן הכי יומיומי וחמים שיש.

בין אותם קטעי ארכיון שודר גם צילום של בר אור שרה את השנסון "במבינו" של דלידה. אמרה עורכת אופנה חריפה אחת, שלא לציטוט, בתגובה לשאלה האם בר אור שרה בעצמה או שמא היה מדובר בפלייבק, ש"היא כאילו שרה. כמו שהיא כאילו מעצבת". הכל שם היה אכן נתון בתוך כאילו, אך לפחות במקום של בר אור כדיווה – כאשר יותר מכל בלטו בפריים השפתיים המוכרות שלה – היתה אירוניה מכוונת או לא כלפיי דמותה של בר אור עצמה, שיש בה הרבה מן הקריקטורה והתיאטרליות. ובמקרה של בר אור זה הרבה יותר ממה שלו ניתן לצפות. 

מעניין לראות כיצד חוסר המודעות משתרשר לכל פינה בעשייה של בר אור. אם הוא יופיע במקורות ההשראה, אז הוא יזלוג גם למסלול, לעיצובים וכמובן שגם לקטלוג שצילם יניב אדרי. הקטלוג, שהודפס רק ב-1,000 עותקים וחולק לבאי התצוגה, נשען על חלום ישראלי ישן של נשים עשירות בווילה ישראלית טיפוסית, עם ארכיטקטורה ישראלית משנות ה-50-60* – אותה ארכיטקטורה שכל כך מוכרת מסרטי הבורקס, אותה ארכיטקטורה שדרכה הוצג העושר האשכנזי שסגור למזרחיות ומזרחים. שוב בלי טיפת מודעות, בלי אותה ביקורת הכרחית כלפי אותה אליטה מקומית שדאגה לבסס ולכרות לעצמה את המקום הגבוה והנינוח הזה בכל הכוח.

Pas Pour Toi באמת. מתוך קולקציית אביב קיץ 2013

אם לא די בכך, אז בין כל הצילומים שמנסים לשדר גלאם של פעם, בלי נקיפת מצפון אחת, מופיעה התמונה הזו, שבה יעל רייך באוברול קצרצר ואדום מחבקת שתי עוזרות בית שחורות. הקטלוג צולם במלון דן אכדיה הרצליה, וככל הנראה עוזרות הבית הללו הן החדרניות של המלון, שהתבקשו להצטרף לצילומים ולו לרגע אחד – ככה, בשביל הכיף, כי אין על צילום שמתובל בריאליזם, מהסוג שידגיש את פער המעמדות בכל צורה ואופן. מעניין אם הכיף הזה היה בתשלום. כך או כך, הן עומדות שם כדי להוות תפאורה ותו לא לאשה הלבנה המלאת שביעות רצון עצמית. הרי אין תכונה יותר ישראלית מזו.

*מלון דן אכדיה נבנה בין השנים 1955-1958. ארכיטקט: ורנר יוסף ויטקובר. תודה לצבי אלחייני, מייסד ארכיון אדריכלות ישראל, על המידע.

לקריאה נוספת

למאמרים נוספים של רוויטל מדר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אכדיה

    כיף בתשלום
    עם עוזרות בית שחורות
    באוברול קצרצר ואדום
    אין תכונה ישראלית מזו

    סבל בחינם
    עם גבר מזרחי מיוזע
    בתחתון חושף חריץ
    זה כנראה הרבה יותר טוב

  2. טובה

    שמתקיימת בישראל.
    אני מוצאת שיש נקודת אור מסויימת, (לבנה ובהירה, כמובן) בזה שאין טיפת מודעות או ביקורת עצמית.לכלום. הכל נאמר ובגלוי, משוחרר מהצורך להיות אפילו פוליטיקלי קורקט, באישיות של בר – אור ובהוויה התרבותית – אופנתית – המערבית הלבנה והשבעה שהיא ושכמותה מייצגות. מקווה שקצת נהנית בתצוגה, לפחות ולו רק מהזכות לגיחוך.

  3. גילה

    לפני כ-8 שנים הגדיר פרופ גבי ויימן מעמד חברתי חדש לו קרא "הנאו ערסים"
    .http://www.haaretz.co.il/misc/1.1044737
    כדאי לקרוא את המאמר המצורף בלינק. הוא נכתב לפני יותר משבע שנים וזיהה מעמד עולה שהיום נדמה כאילו תמיד היה כאן. הוא מצטרף למעמד תרבות הראפרים שהשפיעה על לבנים רבים ויצרה מעמדות היברידיים מקבילים בכל מקום בעולם.
    ניתן לתהות מדוע ערסים? מושג שהיה משוייך לעדות המזרח? ובכן אין לי תשובה אבל אני מניחה שלא היה משהו יותר מובהק מלשייכו אליו לאור הגינונים המתוארים במאמר והיו מובהקים באיפיון הפריחה והערס/צ'חצ'ח והפכו נחלת הכלל.
    המוטיב הבולט הוא חוסר מודעות אישית באופן התקין הידוע וזלזול במערכות החברתיות התקינות לכאורה תוך ביטוי מוחצן של ה"אני". יש מטרה, לרוב חומרית או קידום אישי בכל מחיר ועבור זה הכל קדוש: מייחצון הפרטיות של חדרי החדרים או בני המעייים ועד
    ניכוס או דריסת הזולת בשם ערכי ה"אני".
    דורית בר אור-מדעת או לא מודעת, זה ממש לא משנה. גם חוסר המודעות הוא סוג של מודעות הבונה טיפוס ממותג שאומר "אני כאן וכולכם תחוגו מסביבי כי השמש זורחת לי מהתחת."
    במציאות נקודתית לוקאלית שןהפכת מהר מאוד לגורפת בגלל מערכת ייחצון מגוייסת, הופכת בר אור לבשורה הגדולה ביכולת למחזר את האותנטיות של אחרים ולנכסה לעצמה. העיקר הלוק הנכון, שימת הזיין על המציאות והניסיון לדיבור תקין, יצירת נקודת הזינוק לתודעה תוך סירוב אפילו להיות קצת נחמדה שבאה לידי ביטוי בשם המותג: פה פור טואה-יעני לא בשבילך. זה שמור לאנשים כמוני שאני בלבד יודעת מי הם. אני כל כך לא משתדלת למכור כי אני לא חייבת להתפרנס, בקיצור אני יצור אלוהי. לא מהמקום הבנאלי המיוזע והמיוסר.
    השאיפה לסבנטיז או לסיקסטיז היא עוד מוטיב אופנתי טרנדי חולף, אולי בגלל שמיעטו לחפש את ההתחשבות
    והיו סידרי עולם מאורגנים בו ידעו אנשים להיכן הם שייכים גם אם ניצני הערעור החלו לנבוט.
    מכיוון שהחברה בה מסתובבת בר אור וממנה היא שואבת את כוחה שייכת למתחם גאוגרפי וחברתי מאוד מסויים הרי שהדברים מתיישרים עם המציאות המדומה שהיא מייצרת, רק שבניגוד לאותם שנים בהם החלוקה היתה מאוד ברורה בה הפרחות והערסים היו מחוץ לתמונה של המרכז ושימשו רקע לחיזוק האני הנינוח ואליטיסטי, הרי שבר אור כמו חברותיה הנאו ערסיות היא חלק מהתמונה הכללית המכתיבה כלפי מי שמחוץ לקטגוריה את המציאות המדומה של לב תל אביב המביט בערגה לניו יורק ובימות הפורט אה פורטה בניסיון למצוא את אי המפלט מהחיים עצמם.

  4. ישראל ישראלי

    אולי
    פרגון זו
    תכונה ישראלית של
    נשים שכותבות פה מהמקום
    שממנו השמש זורחת
    אצל אחרות
    מהן?