לא רק מסעדנים מתנגדים לסימון קלורי

כפיית הידע אודות קלוריות על הציבור מבלי שביקש להיחשף אליו, היא לא מלחמה בשומן – אלא הכתרה ניצחת של שלטון הרזון
הדס צור

תוך כדי כיווץ עיקש של שרירי הישבן ומאבק פנימי לייצור הישבן המושלם (בעיני מי?), מצ'פרת אותנו המדריכה במידע חיוני לארוחת החג: "בנות, רק שתדעו שבכל כוס יין יש 70 קלוריות, אולי צריך יין על מנת לעבור את הארוחה המשפחתית אבל תשקלו זאת היטב". תשקלו את הארוחה, תשקלו את המנה, תשקלו את המזלג. השקילה איננה של הקלוריות. על קצה המזלג מונחת שקילה משמעותית יותר, שקילת ערכים. מאבק בין הדימוי המושלם וההכרח הנובע ממנו – להימנע, לבין הרצון הפשוט לטעום וליהנות. מאבק בין המענג בשבילי לבין היות תענוגו של אחר. אה, סליחה, אנחנו עושות את זה בשביל עצמנו.

מאז שפירטה המדריכה את מספר הקלוריות בכוס היין, המידע הלא הכרחי שלא ביקשתי ולא רציתי בו, טבוע במוחי. איך שלא אסובב זאת אדע את "מחיר" ההנאה שלי מכוס יין ואתלבט אל מולו. כבר באותו הרגע הרגשתי שהיא כופה עליי מידע שאינני רוצה, מדד שאני לא חושבת בו, קלוריות. לא שבלעדי הספירה הקלורית אין התערבות בגופי, הרי אני שם, מתאמצת בשיעור. אבל להסתובב בעולם עם חישובים מתמטיים?

מנכ"ל משרד הבריאות מבקש לקדם אורח חיים בריא ומזין דרך חיוב המסעדנים לפרסם את המשקל הקלורי של המנות במסעדה. אנא ממך פרופ' רוני גמזו, צא לי מהצלחת. אינני מאשרת לך באופן כה אלים להיכנס לי למערכת השיקולים ודימוי היופי הגוף והיחסים הסבוכים שבין הצורך הבסיסי לאכול, הצורך הפחות בסיסי להנות מאוכל והרצון למזער את השפעתו על גופי. אם לפתח אורח חיים בריא ומזין אתה מבקש, לא זו הדרך. אתה יכול להטיל הגבלות מחירים על לחם מקמח מלא הנע בין 17-30 שקלים לפחות, על אורז מלא, ושאר האוכל הבריא אך יוקרתי. אתה יכול להזרים כסף לסדנאות מודעות בבתי ספר הנלחמות בהפרעות אכילה, או למוסדות טיפול באנורקטיות ובולימיות, אתה יכול לשפר את שיעורי הספורט בבתי הספר שהם לרוב בדיחה עלובה יותר ממצחיקה. אולי לממן חוגים ונבחרות בערים שונות בארץ על מנת להחדיר את הספורט כאורך חיים ולא כמלחמה הבלתי נגמרת לשריפת שומנים שנשים גוררות עצמן אליה כאשר הן "נכנסות למשטר".

השמנת יתר הולכת לא אחת דווקא עם עוני ותזונה לקויה, על כן אינני בטוחה שקהל היעד ל"מהפכה" שאתה מנסה לחולל הוא דווקא מי שהולכים להתפנק במסעדות. הם ילכו למסעדה ומשם ימשיכו לחדר כושר או לפילאטיס.
אמנם בעולם יש טרנד של בריאות, וגם האמא הגדולה אמריקה החלה להילחם בהשמנת יתר. אך מה מסתתר מתחת לטרנד הבריאות, האם זו מלחמה בהשמנה או המשך דחיקתם של השמנים? מלחמה בערכים כמו רפיסות, חולשה, חוסר שליטה עצמית שמושלכים תרבותית על שומן? האם העמידה מול הערך הקלורי של המנה אמורה לחשל אותי? לבחון את שליטתי העצמית? לעמת אותי מול החרדה מהשומן והשמנות?

לצד המלחמה בשומן ישנה המלחמה ברזון, בשלטון הרזון והשנאה העצמית המתלווה אליו. כתיבת קלוריות וכפיית הידע הזה על הציבור מבלי שביקש להיחשף אליו, היא לא מלחמה בשומן אלא הכתרה ניצחת של שלטון הרזון, השנאה העצמית, ההכרח להתנזר מהנאה לשם היופי ובעיקר זריקת עידוד להתלבטות האינסופית אם מה ואיך לאכול.

אם זה אורח חיים בריא בעינייך, אינני יודעת מהי בריאות.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דאניי

    אהבתי את הטקסט, והנה כמה הצעות להמשך המהלך והמחשבות…

    מהטקסט עולה תחושה חזקה שמה שהביא אותך לכתוב את הדברים הוא החוויה מהשיעור וההערה של המדריכה. מה שנראה לי מעניין לבחון, הוא מה בדיוק קורה שם שלא מאפשר לך להתנתק מההערה שלה? איזה מנגנונים אנחנו יכולים להפעיל כדי להגיע ל"שחרור" מסוים ממשטור הגוף ודימויו? האם ניתן לדמיין אפשרות שאנחנו אפילו אולי משעתקים, רחמנא ליצלן, את המשטורים הללו בכך שאנחנו "סופגים" את ההערה הזו ולא מוציאים אותה מהראש? אין כאן העברת אשמה אל מי שסופג את ההערות כמובן, אלא נסיון להבין מה באמת קורה כאן.

    עוד נק' למחשבה היא בנוגע לעונה והנאה. ודאי שאני מסכים עם ההתנגדות לכפיית הידע הקלורי – אבל הייתי נזהר יותר עם המינוח של "הנאה". כתבת: "ההכרח להתנזר מהנאה לשם היופי". ואני אומר – מי קבע מה יותר מהנה? יכול להיות שעבור אנשים מסוימים יותר מהנה לא לאכול שמן, או לשמור על עצמם – בדיוק כפי שאחרים מפיקים "הנאה" מכיווץ שרירי ישבן so they can be fit. ובכלל, אם אנחנו באמת חיים בתוך עולם ממשטר שכזה שנשלט בידי המלחמה בשומן/רזון, אולי יש כאלו שעבורם אוכל הוא לא דבר כ-ז-ה מהנה, ועבורם יש הרבה יותר הנאה בכך שלא יספגו הערות בנוגע למשקלם?

    אין כאן ביטול לאף דבר שנכתב, להפך – אני מאוד בעד – אלא רק נקודות להמשך פיתוח בהמחשבה בנושא וראייה קצת יותר מורכבת של המערכת הבאמת מאוד בעייתית הזו.
    המשיכי לשתף בהגיגייך המלומדים!

  2. דןש

    מידע, בתנאי שהוא אמין, לעולם איננו מזיק. ירצו "יאכלו" (תרתי משמע) ירצו "לא יאכלו".
    אני רק מפקפק ביכולת הדיוק של הנתונים – הם תמיד יהיו מקור לספקולציות.
    אם עבור מוצר בסיסי קיימת שיטה מעבדתית לקביעת כמות הקלוריות שהןא מפיק – הרי, לגבי תבשיל יהיה קשה מאד לקבוע, למעט לתבשילים סטנדרטיים, שהם במתכונת חצי תעשייתיים. עוד כפית שמן לסלט, סטייק המכיל שומנים שלא לדבר על רטבים, שכל טיפה שלהם מכילה "טונות" של קלוריות.
    בכל מקרה הפרסום חיובי ורצוי וכל אוכל יעשה את חשבונו.

  3. עמי אשר

    כמה קלוריות יש בארוחה של הפליט? וכמה בארוחתו של החייל? וכמה מתבזבזות כל פעם שזה האחרון מניף על זה הראשון את אלתו?

  4. הדר

    הארת את הדברים מזווית מעניינת שלא חשבתי עליה, אני מודה. תודה לך על זה.
    אבל שאלה לי אליך – סימון קלורי לא, אבל מה לגבי סימון רכיבים (כולל כמויות של כל רכיב)?
    בתור מישהי שרגישה לסוכר, למלח ולמוצרי חלב, אני לא יכולה היום לאכול בחוץ כי בכל רוטב מסכן לסלט דוחפים לי כמויות של סוכר שאני לא יודעת להתמודד איתן. והצורך לנחש מהתפריט מה יזיק לי פחות, הוא סיזיפי ומתיש.
    ובתור מישהי שגם עבדה פעם בבית קפה, אני זוכרת איך פירטנו רכיבים כשאדם ביקש לדעת – למשל רגישים לגלוטן, את באמת חושבת שמישהו מאיתנו ידע לומר להם שגם בסלט ירקות פשוט, יש רוטב סויה שמכיל גלוטן?
    אני מסכימה איתך שאם זה נגמר בקלוריות, זה נורא ואיום וברור שהתכלית של הסימון היא פטרנליסטית ומבזה.
    אבל אם זה כולל גם סימון רכיבים, אני בעד – זכותו של כל אדם לדעת מה הוא מכניס לפה. מעבר לכך, בעיניי זו האחריות של כל אדם והגיע הזמן שנעמוד מאחורי הבחירות שלנו.

  5. דניאל

    מידע כמו שומן רווי, אחוז החלבון והפחמימות באוכל וכמובן שומן טראנס וכולסטרול חשובים הרבה יותר (גם לעניינים כמו השמנה והרזיה) מאשר מספר הקלוריות הגולמי. לחשוב שמדובר אך ורק בקלוריות מייצג תפיסת בריאות ברמה של כיתה א'.

  6. מאור

    גם הנשים* וגם המסעדנים** הם מוחלשים.
    הגיוני וצודק להטיל את חובת הסימון קודם כל על רשתות בנות 10 סניפים ומעלה: הסימון מייצג יותר כי הסטנדרט קבוע בכל הסניפים, עלותו אינה גבוהה כי היא מחולקת על כל הרשת, ומטבע הדברים יש יותר סיכוי שיהיו במנה "הפתעות" בדמות חומרי גלם תעשייתים, מלח, סוכר, שמן רווי וכו'.

    * שנאבקות בסטנדרט הכפול, לפין הן צריכות להיות גם קרייריסטיות וגם אימהות, וכמובן להיות דקיקות ומטופחות תוך-כדי

    ** שנאבקים בשוק רווי, עם מחירי שכירות גבוהים, ודרישות רישוי מחמירות, כמו הרעיון הנוכחי: סיכוי גדול להיכשל, ושולי רווח לא גדולים במקרה של הצלחה

  7. יוסי לוס

    מה שמסתתר מאחורי מדיניות זו הוא ההיגיון הניאו ליברלי של העברת האחריות לפרט. כמו שכתבת, הסובלים מהשמנת יתר הם בעיקר עניים שתזונתם לקויה וזולה. לכן, אין שום קשר בין ספירת קלוריות במסעדות לבין דאגה להשמנת יתר. מה שמדיניות זו עושה הוא בעיקר העמקה נוספת של הרעיון שהפרט חייב להיות אחראי לחייו ולכל דבר וענין. מה שהמדינה צריכה לעשות לכל היותר זה לאפשר לו לקחת אחריות. אם אחרי כל מה שהמדינה הנדיבה עושה הוא עדיין שמן מדי, זו בעיה שלו ושלא יבוא בטענות לאיש.