הנשורת הקיומית אחרי הטבח בניוטאון

אנחנו צריכים להרחיב את הסימפטיה העמוקה והכאב שחשנו לנוכח הקורבנות בניוטאון, גם למשפחות שאיבדו את קרוביהן בחצר האחורית של החברה שלנו
ג'ויאנג לי

לבי כבד עלי הלילה. מחשבותיי ותפילותיי נתונות למשפחות של ניוטאון. הירי בניוטאון הוא טרגדיה נוראית. הוא הזכיר לי לקחים שהפקתי במהלך מחקר של משפחות של קורבנות רצח.

במשך השנתיים האחרונות חקרתי את חיי היומיום של משפחות שאחד מהן נרצח. היה זה מחקר קשה, ולעתים קרובות קורע לב. לילות רבים ביליתי במחשבה על כך שאני מתייחס למשפחתי, לחבריי ולאנשים אחרים בחיי כמובנים מאליהם. אני חושב על האימהות, האבות, הסבים והסבתות, הדודות, הדודים וצאצאיהם שהמחשבה הראשונה והאחרונה שלהם בכל יום נתונה לאדם שהם אהבו ואיבדו. הדברים שראיתי והסיפורים שליקטתי הותירו חותם עמוק ובל יימחה בנפשי.

האם לא הגיע הזמן למתנת חג המולד?

בין המחשבות הרבות שמתערבלות להן בראשי, אני שב וחוזר לסטנדרט כפול ומטריד.

מצד אחד, הירי בניוטאון מזכיר לנו שאלימות קטלנית יכולה לפגוע בכל זמן ובכל אדם. זוהי תזכורת מכאיבה שהחיים יקרים מפז ושהם יכולים להיחטף בכל רגע. הירי בניוטאון גורם לרבים מאיתנו לחוש נשורת קיומית. איך זה יכול היה לקרות? מדוע זה היה חייב לקרות? ומה זה אומר לגביי?

עבור רבים מאיתנו, מקרי ירי כאלה פוגעים קצת יותר מדי קרוב לבית. הם פוגעים באנשים מסוימים שמזכירים לנו את עצמנו, ואנו מתחילים לתהות: "האם אנחנו אי פעם באמת בטוחים?", "האם הילדים שלנו ישובו הביתה מבית הספר היום?" "האם זה יקרה בבית הקולנוע האהוב עלי?"

רעיונות אלה מעצבים בתורם את רגשותינו ביחס למשפחות שמתאבלות כתוצאה מטרגדיות אלה. אנחנו חשים אמפתיה עמוקה, חמלה ועצבות למשפחות ולקורבנות בניוטאון. אנחנו מדברים על הקורבנות כילדים חפים מפשע אשר נתקלו במוות נורא מחוץ לשליטתם. אנו תוהים איך המשפחות והחברים של הקורבנות יתמודדו עם אובדן כזה.

אבל, סימפטיה וחמלה דומות לא מופנות גם כלפי משפחות שמאבדות את ילדיהן בירי רחוב שמתרחש מדי יום. מצבים אלה זוכים לטיפול אחר לגמרי על ידי התקשורת, על ידי מנהיגינו, ועל ידי רבים מאיתנו. אנחנו רואים במקרי ירי אלה כאירועים שפוגעים באנשים שנקלעים לסביבה הלא ראויה. אנחנו מניחים שקורבנות הירי – שבדרך כלל הם ילדים – לבטח סחרו בסמים, היו חברים בכנופיות, או עשו משהו שהביא עליהם את סופם הנורא. אלימות יומיומית ברחובות הערים שלנו תומכת במיתוס יקר הערך: אלימות קטלנית פוגעת אך ורק באנשים שהביאו אותה על עצמם. אם אנחנו יכולים להאמין בכך, או לכל הפחות לחשוב שמשפט זה יכול להיות אמיתי, אנחנו מאששים מחדש את תחושת הבטחון שלנו.

כיצד אנחנו מיישבים את התגובות הסותרות הללו לטרגדיות דומות?

אני טוען שרבות מההנחות הפופולריות שנוגעות לקבוצה השנייה של הקורבנות הן בעייתיות ומוטעות. רבים מאלה שליוויתי במהלך השנים היו גברים צעירים שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. זהו מסר חזק שג'ון ריץ' – רופא מלומד שדוגל בהתערבות טיפולית – טוען בעבודתו רבת העוצמה על חוויית הטראומה של צעירים שחורים.

זוהי תמה שמופיעה גם בעבודה שלי. משפחה שליוויתי במחקר איבדה את בנה הצעיר ביותר בהוצאה להורג בירי רחוב. מה שחיכה לאם ולשני האחים המבוגרים יותר של הקורבן לאחר הרצח היה עולם חסר סימפטיה ולעתים אף אכזר. העיתונות עסקה במקרה כדוגמא לכך שמשפחות צריכות להגביל את ילדיהן ולהשגיח עליהם מקרוב. מנהיגי קהילה מקומיים וכמרים בכנסיות השתמשו באירוע כדי לגנות סחר ושימוש בסמים בקהילה. ההתייחסות הפוגעת מכולן עבור האם הייתה מצדם של האחראים עליה בעבודתה. הם הגישו תלונות נגדה על כך שתפוקת עבודתה ירדה אחרי מות בנה. כשאמרה להם שהיא בכתה בשירותים על בנה הצעיר, היא פוטרה וקיבלה פיצויים.

זוהי טרגדיה אחת מני רבות אחריהן עקבתי בפילידלפיה. אני מקווה שזה מבהיר את הצורך לחשוב מחדש איך אנחנו מעבדים אלימות קטלנית ונותנים לה משמעות באופן גורף. אנחנו צריכים להרחיב את הסימפטיה העמוקה והכאב שכולנו חשנו לנוכח הקורבנות בניוטאון כדי להגיע גם למשפחות שאיבדו את בנים, בנות, בני ובנות זוג, סבים וסבתות, דודים ודודות, חברים קרובים וקרובי משפחה אחרים בחצר האחורית שלנו באופן יומיומי.

ג'ויאנג לי הוא מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת טורונטו. הוא עוסק במחקר של פשיעה, גזע/אתניות ובריאות. תירגם: יוסי לוס

התפרסם לראשונה בבלוג של לי "נשק, ראפ, פשע". עלה במקביל בבלוג "מקום גלובלי"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.