עדות אישית: גילוי עריות

שלא תעזי לדבר, ילדה סוררת שכמותך. את תעשי בדיוק מה שאני אומר לך. אני יודע מה טוב בשבילך. הדברים הבאים הושמעו מעל בימת הנואמות בעצרת ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים
דפנה ארגמן

שמי דפנה ארגמן, אשה-נערה-ילדה בת 48. אמא לשלושה ילדים אהובים. התבקשתי להביא בפניכם עדות אישית מפי מי שעברה בילדותה אונס והתעללות מינית.

כן, אני, אשה יפה וחייכנית, חוויתי בילדותי גילוי עריות. הנה, אמרתי זאת.

חשבתי לעצמי, מהי הדרך הטובה ביותר שבה אוכל להעביר לכם ולו במעט מה עבר עלי כשהייתי ילדה שנאנסה ואחר כך נערה שעברה התעללות מינית ואחר כך אשה שמנסה לשרוד. אני בוחרת לפתוח במשפטים הלקוחים מתוך הצגת יחיד שלי שאיתה אני מופיעה בימים אלה ברחבי הארץ:

כך הוא אמר לה, ש… ש… שאף אחד לא ישמע, שלא תעזי להוציא הגה מפיך, סטירה על הלחי, תפיסה חזקה של הזרוע. שלא תעזי לדבר, ילדה סוררת שכמותך. את תעשי בדיוק מה שאני אומר לך. אני יודע מה טוב בשבילך. מביט בי בעיניים זגוגיות וממשיך. היד שלי נשמטת. היד שלי שומטת את הבובה. היד שלי קפוצה. היד שלי מתחננת, מושכת לו בשולי החולצה, בבקשה, תפסיק….

היה הייתה ילדה קטנה וחמודה, דפנה שמה. הייתה ופוף, נעלמה. הייתה ונמחקה מעל פני האדמה. נעלמה והפכה להיות זרע קטנטן שאינו תלוי בדבר, אלא רק בעצמו…. בגלל שלא יכולתי להיעלם לגמרי, בחרתי בדרך ביניים, זו המאפשרת להיות נראית ובלתי נראית בו זמנית. קיימת, אבל נעלמת, מחוקה. נושמת נשימה חרישית שקטה. ש… ש… שאף אחד לא ישמע. כמה דמיונות יש לה, לילדה… מה יהיה איתה, היא מדמיינת בלי סוף. בטח את כל מה שקרה, את כל מה שיקרה, היא מדמיינת. ילדה של דמיונות.

כשהייתי ילדה, כשהייתי נערה, כשהייתי איה צעירה, לא יכולתי להגיד לאף אחד "לא". במיוחד לא יכולתי להגיד את זה לו, ואחרי ששוב ש… ש… שאף אחד לא ידע, לא יכולתי להגיד לא לאף נער, לאף גבר, לאף זכר שבא מולי.

אולי הסיוט הזה ייגמר והכאב של ילדה, בעצם כבר נערת תלתלים חמודה, הכאב הזה ייגמר. אבל כמו תמיד, אני רק מעלה חיוך מטופש על פני. אף פעם לא אומרת לו "לא! תקשיב אתה היטב, זה הגוף שלי ואני לא רוצה!!!" אני לא מעזה, אני רק בוכה ובוכה כשאני שמה את הראש על הכרית, כשאני לבד לרגע אחד קטן עם הגוף המתוק שלי. אף אחד לא מקשיב. לא השמים, לא העננים, לא האדמה, אף אחד… אפילו אני כבר לא מקשיבה, אני לא קיימת יותר, אני נעלמת, אני כלום."

משפטים אלו לקוחים מתוך ההצגה "שאף אחד לא ישמע", בבימויה של בתי, לי לוריאן.

ילדה קטנה שאינה מבינה חוקים של גדולים, שכל מה שהיא רוצה הוא להיות ילדה. לשחק בבובות ולהתנדנד בנדנדות. היא אינה מבינה שדבר מה אסור או "לא בסדר". הוא האיש שאוהב אותה. הוא אבא שלה והיא סומכת עליו. היא לא יודעת שמה שקורה אצלה, לא קורה בכל הבתים.

תוך כדי כתיבה אני שמה לב שעדיין אני כותבת על "ילדה", כאילו שזו לא אני ואני לגמרי יודעת ולגמרי בטוחה שזו אני, אבל כנראה אותה חווית ניתוק שליוותה אותי לאורך שנים, מוצאת לעצמה דרך וקיום באופן אחר. ילדה שעוברת אונס על ידי אביה, אינה מבינה שמשהו לא בסדר אבל כל חלק בגופה ובנפשה מבינים זאת. מתוך אותו פער של הבנה ואי הבנה, חל אצלה הניתוק. כלפי חוץ היא נראית מתקיימת, אבל בתוכה היא מחוקה, היא אינה קיימת.

ועכשיו אנסה לומר את הדברים בדרך אחרת. בילדותי עברתי אונס על ידי אבי ולא הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל כל חלק בגופי ובנפשי הבינו זאת. כלפי חוץ נראיתי קיימת ופועלת, אבל בתוכי וביני לבין עצמי הייתי מחוקה, נגררת עם החיים. כל זאת לאורך שנים רבות, גם כשבעצמי הייתי אמא לילדים. אני רוצה שתדעו, שילדה שנאנסת, היא בו זמנית מתה ובו זמנית קמה לתחייה. היא בו זמנית ילדה ובו זמנית אמא של עצמה. היא כל כך רוצה להאמין שהחיים הם הבטחה ויופי ושמחה, אבל היא לא יכולה להרשות זאת לעצמה. אם תאמין בכך, היא תבגוד בעצמה.

אני שואלת את עצמי אם אי פעם הייתי ילדה או נערה. אני זוכרת שנים ראשונות של ילדות שמחה ואחר כך הכול השתנה. נורא רציתי להיות ילדה ומאוד השתוקקתי להיות נערה, אבל לא יכולתי להרשות זאת לעצמי.

כשילדי בגרו ובעצמם חוו חוויות נעורים, ניסיתי להיזכר בנעורי. הזיכרונות שעלו היו דלים ובעיקר הישרדותיים. במשך שנים רבות כאשה, השתוקקתי לחזור ולהיות ילדה ונערה, להחזיר לעצמי שנים אבודות. לשמחתי הרבה אני כבר מבינה שלא ניתן לחזור אחורה בזמן, אבל במשך שנים רבות התעוררתי מדי יום אל הכאב. תהליך הריפוי שעברתי ועדיין עוברת עם עצמי, מאפשר לי לעמוד היום לפניכם ולעמוד פעם אחר פעם על במה ולהביא את סיפורי שהוא סיפורן של ילדות, נערות ונשים, שנפגעו ונפגעות.

ש… ש… שאף אחד לא ישמע, הוא משפט ששמעתי גם ממנו ומאוחר יותר גם מעצמי. הבושה והאשמה היו כל כך גדולים, שלא העזתי לשתף ולספר. אני מבקשת שתהיו ערים לילדים שמסביבכם. שאלה קטנה יכולה להציל חיים ושנים של סבל וכאב. אני יודעת שאם המורה שלי בתיכון הייתה שואלת אותי ומנסה להבין מדוע אני מבולבלת ולא מאורגנת, הייתי משתפת אותה.

אני רוצה שתדעו שבינינו מסתובבות ילדות רבות שנפגעות. זהו אינו תרחיש דמיוני. אני לא מעוניינת לעורר חרדה, אבל בהחלט רוצה לעורר הקשבה ותשומת לב. מצד אחד אני מבקשת שתשימו לב ותקשיבו לילדים שמסביבכם. מצד שני אני מבקשת שכחברה נאפשר לילדות ולנערות להיות מי שהן. שלרגע לא נחשוב שאם היא נפגעה, בטח היא הביאה זאת על עצמה. שמותר לילדה-נערה-אשה להיות שונה, ללבוש חולצה קצרה ולצבוע את שערה, אבל בהחלט אסור לכל מי שחושק, לגעת בגופה ולעשות בה כרצונה.

אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להעביר לכם את כאבה של ילדה קטנה שנפגעה. מבקשת שתכאבו עימי ולו לרגע אחד קטן וזאת לא בכדי שאני אוכל להרפות, אלא בכדי שביחד נוכל לומר "לא!" ו"די!". שביחד נמצא את הקול והכוח להפסיק את פגיעתן של כל כך הרבה ילדות ונערות. אשה היא כוח מניע, בורא ויוצר. אשה היא שפע, פוריות וזרימה. אני רוצה שכל ילדה תדע שאפשרי לה להיות אשה.

לקריאה נוספת:

על אלימות נגד נשים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דפנה ארגמן

    שלום לכן~ם, אני דפנה ארגמן. מתעוררת לבוקר של אחרי הצגה, עניין שלוקח זמן. אני מתרגשת ומודה. תודה על האפשרות לנוע ולהניע. שפע ברכה בעשייה, באמונה שאפשר גם אחרת, שפע יום נעים ואמונה. תודה:)

    1. אלי פרקל

      דפנה שלום,
      התרשמתי עמוקות,
      שמי אלי פרקל ואני מנהל את תחנת ער"ן – עזרה ראשונה נפשית ראש"צ. אשמח אם תוכלי להגיע למפגש עם מתנדבי התחנה.

      אשמח לשמוע ממך.
      אלי
      טל: 0523946003

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    כל-כך לא מתקבל על הדעת שדברים כאלה יכולים לקרות ,אבל עובדה. בושתי ונכלמתי.

  3. יעקב

    תודה דפנה, על האומץ

  4. גילה

    תודה על הכנות והאומץ עובדת עם ילדים ומקשיבה למילותייך ומילות ילדים כדי שתמיד יהיה מי שיקשיב ואולי יוכל לעזור

  5. אילנה

    הייתי בת 14 –לפני 37 שנה עברתי גילוי עריות התעללות קשה מאחי !! שנת 1973
    הנה מגיע החג יום כיפור בערב היה קצת שקט, למחורת זה יום שבת. כולם יצאו מהצום והתחילו לנסוע ולאכול . ושקבלו כולם צו 8 לגיוס חיילים אחי היה בנהיים, שמחתי מאוד שקראו לבוא להיתיצב לפני שיצא מהבית וכולם בכו , אני בקשתי מהשם שלו יחזור אותו לעולם . ניגש אלי ואומר לי אני רוצה לשמוע שאת תהיה ילדה טובה כמו שאני תמיד מבקש ממך לא לצאת לרחוב בשכונה)אך פחדתי גם עליו חשבתי לרגע שכך כולם נוהגים לגדל את הילדים שלהם וכך נוהגים במשפחות , עכשיו שמגיע הזמן לסגור עוד שנה נוספת, תמיד זה בא לי בראייה בעין לפני החג הנפש שלי כבר מתחילה להתפרפר בגוף,
    כמעט כל הזיכרונות עולות למוח ולא נתן לי שקט לשכוח,
    אני שואלת את עצמי יום ולילה אך אחי חיי עם זה? ואין לי מענה.
    כל הזמן נלחמת למה בכלל התחתנתי ולא הלכתי להתלונן עליו ,
    אני יענה לכולם בזמן שהייתי רק בת 14 הפחד נכנס לנשמה שלי מאז ומתמיד…
    מה שקרה לי במשך כל החיים זה שנעשיתי זומביק. הוא תמיד הוביל אותי לאן שרצה ,
    אך לי עולה הסרט שאני הייתי נערה ואחותי ילדה בן,
    ובקשתי ממנו לנסוע להרצליה ברכבת של פעם. לא הסכים צעק עלי תישארי בבית ואז בקש ממני
    להיכנס למקלחת ואני אומרת לו אני במחזור !!
    הוא לא עשה הרבה לקח מגבת ונקה לי את הפוט בלי בושה,
    ואך זה להיכנס למקלחת עם אחי????….. זוועה היה עדיף לקבור את עצמי.
    ולא לחשב שאני חייה בעידן שלנו שאין ללכת ואין למי לדבר!! התיק נסגר חוק התיישנות !!!
    הייתי צריכה לעשות מה שאחותי אמרה לי….. חבל עצוב מר לי כואב כואב כואב אני ניצולה שואה מאחי וגם מהמשפחה שלי תעזרו לצאת לעולם ולדבר ולצלם האם אפשר להיחשף בפנים בתקשרות?

  6. עדי שם בדוי

    שמי עדי שם בדוי, עברתי את ההתעללות שלך. כן אני עומדת ולא מאמינה שאני אומרת זאת. הסוד התגלה לפני 10 שנים כיום אני בגיל 38 העמדתי את אבי לדין ואף הכנסתי אותו לכלא, כן אני זו שליוויתי אותו לכלא זו שביקרה אותו כל יום שני בכלא ואני שהגעתי לשחרר אותו מהכלא לחופשי. אני נשואה ויש לי בעל מדהים שעזר לי בכל התקופה הקשה הזו, שליווה אותי תמך בי ועדיין תומך.כשנישאנו בעלי היה החבר הכי טוב של אבי, וביום שסיפרתי את הסיפור אבי נעשה האוייב הגדול של בעלי. אני סלחתי לאבי על כל מה שקרה נכון שתמיד זה נמצא בנפש בזכרונות הכאב טמון אצלי בלב אבל החיים ממשיכים כמו גלגל שמסצובב ולא חוזר אחורה. כיום ישנם רגעים קשים בינהם יש רגעים פחות קשים נכון שקשה לי לקבל שבעלי ואבי לא ישובו יותר להיות חברים כמו פעם. ומדי פעם הצער הזה עולה שוב ואני שוב הולכת לבעלי ומקבלת ממנו תשובה שלילית עדי זה לא יקרה אני לא מסוגל לראות את הבן אדם הזה. אז נכון שאני מבינה את בעלי ולפעמים יש פעמים שאני אומרת אבי שילם ישב בכלא 4 שנים אז למה לא לסלוח?? אז כן גם אני היתי הילדה הזו ששומעת שששש אל תגלי כלום הסוד הזה הוא שלי ושלך.וכן אשמח להגיע לעמותות עם נסיפור שלי ולהשמיע לנשים אחרות את סיפורי ולומר להם אל תפחדו להוציא את הסוד הנוראי הזה נכון שיש בו רגעים קשים רגעים לא נעימים רגעים שכל המשפחה נטשה אותי אבל אי אפשר לחיות עם הסוד הזה לנצח. תהיו חזקות אני איתכם באהבה עדי