• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המרחק בין דעם ופוליטיקה מזרחית

דיון מתגלגל סביב זהויות וקדימויות פוליטיות עקב מפגש בין אג'נדה מזרחית למעמדית בחוג בית של דעם, מעלה לסדר היום את האתגר החשוב ביותר בישראל כיום: יצירת גשר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי ולאומי
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי


בחירות 2013

אחת השאלות הפוליטית הרלוונטית ביותר כיום בישראל, היא שאלת הדיאלוג בין מזרחים ומזרחיות לפלסטינים ופלסטיניות. האם ישראלית-פלסטינית יכולה לדבר עם ישראלית-מזרחית על דיכוי נשים? האם מזרחים יכולים לדבר עם פלסטיניות על שיוויון בהקצאת קרקעות? האם פלסטיניות יכולות לדבר עם מזרחים על שלום ישראלי-פלסטיני? האם מזרחיות יכולות לדבר עם פלסטינים על זכות יתר, על דיכוי ועל קיפוח מעמדי-אתני בישראל? האם כל אלה מסוגלים לדבר על "פריבילגיה אשכנזית" כמוסד חברתי ולא כשיוך אתני? האם אפשר לדבר על אשכנזים, מזרחים וישראלים-פלסטינים כקטגוריות חברתיות מתהוות ומשתנות?

שאלות אלה התקבצו במחשבתי לאחר קריאת הפוסט של זויה פושניקוב בבלוג "עיתון שחור", על חוג הבית שקיימה בביתה עם אסמא אגבארייה זחאלקה, המובילה את רשימת דעם במירוץ לכנסת. "בסופו של דבר, קיבלתי סיום מאסמא במשפט שחוזר על עצמו בכל הזדמנות, 'דעם יהיו שם כדי לתמוך בכל מדוכא'", כותבת פושניקוב. "במהלך השיחה נאמרו פנינים כגון, 'הלא נחמדים גזענים כלפי הפליטים בדרום ת"א ואין להם זכות לעשות כך', 'שנאת האשכנזים הגואה בקרב הפעילים המזרחים היא חולנית ומפחידה ולא במקום', ו'התקרבנות לא תביא דבר'". הדיון התגלגל לאחר מכן גם לספק עימות-ספק דיאלוג בפייסבוק, ומתנהל בעיקר בין נשים. הוא נסוב סביב זהויות, סדר יום וקדימויות פוליטיות. כן, יש כאן סלע מחלוקת ממשי ואתגר לא מבוטל לכל הצדדים ולכל המתדיינות והמתדיינים. אך לפני שנצלול פנימה אל תוך מי העימות כדאי להשתהות, לרגע קל, ולהרהר מה ניתן אולי ללמוד ממתודות ניתוח ומהצעות עבודה פוליטיות פמיניסטיות לגבי המציאות בשורש עימות זה.

אחת מתובנות העומק הפוליטיות מפמיניזם של נקיטת עמדה בדרך לשינוי חברתי, מחייבת לא רק לשלב בין יד (פעולה), לב (רגישות) וראש (מחשבה ועיון), אלא גם טוענת כי פוליטיקה של נקיטת עמדה תמיד, אבל תמיד, מתגשמת בגוף ספציפי ובקול מסוים. איזון מתוחכם וחכם בין מרכיבים אלה נתפס כחלק הכרחי וחיוני בדרישות פמיניסטיות לשינוי חברתי. זוהי מלאכת מחשבת של תבונה ורגישות, של נחישות ואורך רוח, של גמישות וביקורת עצמית, של הכלה והגדרה, של עיון והבנה, של מקוריות ותעוזה, של היסטוריה ועתיד, של הבנה ותקווה, של מעשה במחשבה תחילה. הכל חוץ ממחשבה של: "דרכי או כלום". טענה נוספת של דורשי/ות שינוי רציניים/יות הינה שאת/ה חייב להיות קולו של השינוי שאת/ה מבקש/ת לעשות. (כדאי גם לקרוא בהקשר זה את שני הפוסטים האלה).

האם בוויכוח המתגלגל סביב הנושא הנ"ל – המחבר בין פוליטיקה מעמדית לפוליטיקה של דיכוי אתני, מגדרי, לאומי – קיים השילוב הזה של פעולה, רגישות ומחשבה? האם הגוף והקול שעולים מהדיון הזה זוכים להכרה, לכבוד, ליחס אמפטי וללמידה הדדית? שאלות אלה הן מכריעות. התשובות אליהן יגזרו את עתידה של החברה הישראלית. התשובות הניתנות והקיימות כיום יצרו את העיוותים המעמדיים, המגדריים, האתניים והלאומיים, והן אלו שגוזרות את העדר השלום ואת קיומה של המלחמה, את העדר השיוויון ואת קיומו של הניצול, את העדר ההוגנות ואת קיומו של הדיכוי.

בשיח המזרחי העכשווי, ישנן רפורמות שהינן תנאי הכרחי לפוליטיקה רלוונטית. למשל, רפורמה אגררית (ביטול משטר המועצות האזוריות והקק"ל) ורפורמה בנגישות למשאב האדמה בישראל (דיור ציבורי למשל), רפורמה של ייצוג באקדמיה ובמוסדות המייצגים של המדינה, רפורמה בשכר, רפורמה ביישום החוק בקביעת גבול למדינת ישראל, רפורמה בעולם הייצור וההקצאה לייצוגים תרבותיים. האם דעם, למשל, יכולה להיות קשובה לשיח מזרחי? האם שיח מזרחי יכול להכיל את דעם? יצירת הגשר הזה הוא האתגר הפוליטי ממדרגה ראשונה המונח לפני כל מבקשי השינוי בחברה הישראלית, אם הוא בא מדעם או מאג'נדה מזרחית פמיניסטית.

היכן ובמה ייתכן שיתוף הפעולה? אחת מהטענות המרכזיות של פוליטיקה מזרחית סוציאל-דמוקרטית היא פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל. תהליך פוליטיזציה זה עבר קואופטציה (אימוץ כפוי ומעושה) במהלך הקיץ של 2011. הפוליטיזציה של חיי היומיום נבלעה בהמולה וברעש של "המחאה החברתית", ובוטאה במחאה כנגד מחיר הקוטג'. אבל שורשיה של פוליטיזציה זו נעוצים בכלכלה הפוליטית המעוותת והמעוותת הנהוגה בחברה הישראלית, שמבחינה היסטורית נעה סביב ציר של "פריבילגיה אשכנזית". פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל חייבה את ביקורת זכות היתר האשכנזית, ואילו המחאה החברתית באה לעדכן ולשכפל את זכות היתר האשכנזית.

העובדה שיותר ויותר צעירים דור שני ושלישי של "אשכנזים מבתים טובים" הופיעו במחאת הקיץ, נעוצה בהתפרקותה של זכות היתר האשכנזית כמוסד חברתי: פריבילגיה אשכנזית יקרה מדי לחברה ישראלית ניאו-ליברלית, ועל כן היא חוסלה. המעמד הבינוני בישראל נוצר על ידי סיוע מתמשך ומסיבי של המדינה בצורה של שכר, תנאי עבודה, סיוע הון והעדפות בנגישות לשליטה ולשימוש באדמה – אך מבנה ניאו-ליברלי אינו יכול לקיים סיבסוד רחב שכזה יותר. צודקים צעירים/ת המחאה החברתית: אין הם יכולים להשיג את שהוריהם השיגו בעבר. המדינה לא יכולה ואינה מעוניינת לספק את הפריבילגיה האשכנזית של העבר. פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה עימות לא רק על מחיר הקוטג' אלא גם על מחיר העבודה, על מחיר ההון, על מחיר החינוך, על מחיר הדיור, על מחיר הבריאות. זהו עימות על מחיר ואיכות החיים בישראל.

כל אלה הינן בעיות יסוד של מעמד העובדים הנמוך והבינוני בישראל המורכב ברובו ממזרחים/ת ומערבים/ת ישראליים (וגם מ"עובדים אורחים" וממהגרי עבודה). כלומר פוליטיזציה של חיי היומיום בישראל פירושה סדר יום אזרחי, מזרחי, ערבי וישראלי. האם יצטרפו למאבק הסוציאל-דמוקרטי הזה אלה שהוגדרו והוזנו בעבר כ"אשכנזים"? זוהי שאלה פתוחה. נראה כי רבים מהם/ן עדיין תקועים עם ידם, ראשם ולבם במיתוס "השד העדתי" מבית מדרשה של ישראל של "המשטר הישן" – ישראל הנצלנית, העושקת וחסרת הצדק של המאה הקודמת.

אסמה אגבארייה-זאחלקה ונשים פמיניסטיות מזרחיות, כדוגמת שירה אוחיון, הן נשים מנהיגות של תחילת מאה זו. הן נולדו למציאות המזרח-תיכונית של ישראל. הן רהוטות בעברית וערבית. הן יודעות את העולם הזה על תוכו וברו. הן יודעות היכן מרוחה החמאה ומי מקבל/ת את המקל. האם הן תהיינה מסוגלות לנהל דיאלוג באשר לדיון הפוליטי המרכזי של החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21? האם הן תעשנה זאת תוך כדי שילוב ידיהן, לבן וראשן להשמעתו של קול ברור של שחרור, הוגנות וצדק? כל זה תלוי ביכולתן – כדמויות מייצגות וכאישויות עצמאיות – לראות מעבר לחינוך של העבר ביצירת עתיד אחר. הן המנהיגות של העתיד, אך על שאלת שיתוף הפעולה ביניהן רק הן תוכלנה לענות. צריך לקוות שיכולת העיון, הרגישות ועומק המחשבה הפמיניסטית יעזרו גם להן בהתגברות על האינדוקטרינציה של העבר. יש לקוות כי הן תפננה מקום לעתיד של סיכוי, שיש בו מקום לשונות אבל גם להבנה ופעולה של שיתוף.

פמיניזציה של המאבק המזרחי היא עובדה חברתית ברורה למדי למי שקרוב/ה אצל סדר היום המזרחי. השאלה היא, האם פמיניזיציה של הטיעון הפלסטיני-ישראלי בדמותה של אסמא אגבארייה זחאלקה תניב את הפירות של העתיד. האם יתקיים דיאלוג פמיניסטי של דעם עם אג'נדה מזרחית פמיניסטית. זהו האתגר החברתי מספר אחת בישראל של ימינו.

לקריאה נוספת:

עוד על בחירות 2013

כנראה שיעניין אותך גם: