• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מלבאס אותי אתה עשית תואר

אז הפרחה המזרחית עשתה פדיחה כשהחליטה לשיר לביבי, והשמאל מיהר לקפוץ על זה. מעניין מה היה קורה אם שרית חדד היתה שרה באירוע של מרצ. ואם השמאל רוצה קו אל האושר לסלול, שיתחיל ללכת עד הסוף עם ההבטחות והאמירות שלו
ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר

שרית חדד שרה השבוע לראש הממשלה את שירה המרהיב "אתה תותח". עוד לפני שסיימה להגיד את ה"הופה" האחרון בשיר, הפכה לאויבת השמאל. תשכחו מביבי שעמד שם כולו זחוח ומצעדי הריקוד שלו, תשכחו מהטייקונים, מהמשך הבנייה בהתנחלויות, משביתות עובדי הקבלן, מהריסת הדיור הציבורי, מקשישים שנזרקו בבת ים לרחוב חסרי כל. הכל מתגמד מול 80,000 השקלים ששילמה מפלגת הליכוד עבור שני שירים של שרית חדד.

קודם כל, ונגיד את זה בצורה הכי פוליטיקלי קורקט שאפשר – תאכלו ת'לב. ההתרעמות על עניין האי-חוקיות של הנושא (עיינו ערך סעיף 8 של חוק הבחירות), הגורס כי לזמר/ת אסור לשיר בקמפיין פוליטי, מצביע על ההומניות והנאורות של אנשי ה"הכל פוליטי" בתמיכתם בחוק האוסר על אמן להביע זהות פוליטית; אבל כשהוציאו אמנים תל אביביים מהארון האשכנזי זה בסדר גמור, כי החוק מעל הערכים אצל חובבי אלתוסר. הרי אם שרית חדד הייתה משתתפת במופע התמיכה של מרצ, שהשיר היחידי במזרחית שם היה ביצוע של "השמחות" לזוהר ארגוב, לא הייתה נשמעת תלונה אחת. להפך, היו מהללים אותה כאילו היא מהגזע הנכון ואולי אפילו מחזירים את הקמפיין המביך "הלב שלך בשמאל, נשמה".

מם של עמיר שיבי. מנגנון הדאחקות עובד שעות נוספות

אבל הפרחה המזרחית עשתה פאדיחה כשהחליטה לשיר לביבי, והשמאל קופץ על הפאדיחה השכונתית הזאת. הביקורת הזחוחה והמתנשאת הופנתה לשרית חדד כי קל לנו לשים אותה ללעג, כמו שקל לשים את מירי רגב ללעג. הלעג הוא לא כלפי הדעות הגזעניות והלאומניות של רגב, כי הפלורליזם מוכן לקבל כל עמדה, הלעג הוא על הכפיים. החיבור הזה בין הזמרים המזרחים לניסיון של הליכוד להתחבר לשכונות ולהיות עממי מגיע מהנחה של השמאל, לא מהליכוד. כשאייל גולן שר בעצרת המיליון בקיץ שעבר – אז זה לא היה "ניכוס המזרחים"? ניסיון "להתחבר לשכונות"? לא זכור לנו שמישהו הוציא מילה על זה.

השמאל לא באמת רוצה לקבל את "השכונה" לתוכו. לא את המזרחים, הרוסים או האתיופים. ולא, למרות שאיציק שמולי מייהד את לוד וגר שם יום בשבוע הוא לא נחשב שכונה או פריפריה, גם אם יחימוביץ' דאגה לסדר לו לרוץ על "הבטחת ייצוג פריפריות" (בסוף עשה קומבינה והייצוג בוטל). כי כיצד השמאל ימשיך לעמוד כמיעוט מצטדק, נאור ואינטלקטואלי כאשר תושבי פריפריות גיאוגרפיות וחברתיות יצטרפו אליו? אנשים שגם שומעים זמרים שממלאים את קיסריה בקלות ולא רק זמרים שנאבקים כדי למכור כרטיסים לבארבי התל אביבי? אם עיתונאים מהשמאל עסוקים בלהשמיץ וללעוג לערס המצוי ואז תומכים במפלגות הסקטוריאליות והאליטיסטיות, "החזית האשכנזית העממית", שלא יתפלאו שהערסים מצביעים למי שרק דופק אותם ולא למי שצוחק ומתנשא וגם דופק.

אם זמר ערבי היה שר בשביל ביבי, השמאל היה מריץ בדיחות על חשבונו או שהוא היה טוען שהוא מדוכא שלא מבין את המעשה הפוליטי שלו? מישהו שתומך במפלגות הערביות או הערביות-יהודיות היה מוציא הגה? כך כשזה ערבי זה חוסר מודעות, כשזה מזרחי אז מנגנון הדאחקות עובד שעות נוספות.

קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?

החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת.

ואם לא טרחתם/ן להקשיב לשיר, זה המסר הסמוי שהועבר על הבמה:

כמה התאמצת, עד שהצלחת
קו אל האושר לסלול.
עד הסוף הלכת, כמו שהבטחת
מותק, יצאת גדול.

אם השמאל רוצה קו אל האושר לסלול, שיתחיל ללכת עד הסוף עם ההבטחות והאמירות שלו. יהיה קשה, אבל נתאמץ ביחד, ואז מתוקים, נצא גדולים ונהיה גדולים גם מספרית. ועד אז, מקדישים את זה לשמאל המתנשא:

מלבאס אותי אתה עשית תואר
כמו פארוק שאין לו עבודה.
את הלב שלי נתתי כמו ניתוח
ואתה דחית את ההשתלה.

ואם שנינו נדבר פתוח,
אז לך אין זכות לומר מילה.
הייתה לנו אהבה קצרה,
אבל אתה הפכת לצרה.

יאללה לכו הביתה, שלום ותודה.

אפשר ורצוי למחוא כפיים.

ספיר סלוצקר-עמראן היא פעילה במאבק הדיור הציבורי. אורי אופיר הוא פעיל חברתי

כנראה שיעניין אותך גם: