לידה כמקרה חירום: סימפטום של שליטה

רופא שביקר אותי לאחר אחת מלידותיי אמר לי כי "לידה שמסתיימת כמו שצריך היא בגדר נס רפואי". על חוסר האמון של המערכת הרפואית בנשים והצורך של היולדות בשיתוף פעולה – לא במאבקי שליטה
צילי פז וולק

במאמר "תנו לרופאים לנהל את הלידה" (הארץ, 26.11), טוענת פרופ' דרורית הוכנר-צלניקר, מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית החולים האוניברסיטאי הדסה הר הצופים בירושלים, שבשנים האחרונות ניכרת מגמה מדאיגה של התמקדות בחוויית הלידה באופן המשכיח את הדבר החשוב ביותר בהקשר זה – בריאות התינוק והאם. לדבריה, "ניהול לידה הנו מיומנות שיש ללמוד אותה, להתנסות בה ולהתמקצע בה". על רקע זה תובעת הכותבת להעניק לצוותים הרפואיים את השליטה המלאה בלידות במקום לדרוש לידה כזו או אחרת.

מאחר והמאמר התפרסם בתגובה לדבריה של היולדת רונה מור, אשר נכוותה מיחס המערכת הרפואית, נוצר פולמוס סביב הנושא ורבו התגובות בעניין. הדינמיקה של התנהלות הדיון מוכרת לעייפה ואפילו מעט מדכאת. הסיבה לכך היא שנושא הדיון הוא לכאורה הלידה, אולם בפועל הוא עוסק בסוגייה אחרת לגמרי – שליטה מוסדית בנשים. האשה דורשת לנהל את לידתה בעצמה בעוד מנהלת המחלקה דורשת לנהל אותה עבורה, ובין השתיים נוצר שיח חירשים מכיוון ששני הצדדים מתמקדים בהשגת שליטה במקום באפשרות לשתף פעולה.

בכדי להצדיק את הדרישה לשליטה עושים בתי החולים שימוש בשני אלמנטים מרכזיים: הגדרה צרה למונח "בריאות" וקידום של תפישת הלידה כ"מצב חירום".

הגדרת הבריאות 

בניגוד לרושם אותו מנסה הוכנר-צלניקר ליצור, אין כאן שני צדדים למתרס. הנשים התובעות מהממסד הרפואי לצמצם את מעורבותו בלידות מבקשות בדיוק את הדבר עליו מצביעה גם הוכנר-צלניקר כחשוב ביותר – הבריאות. אולם נדמה כי קיימת מחלוקת ביחס לשאלה הבסיסית ביותר – מהי בריאות? מן הכתוב עולה כי ההגדרה לבריאות היא מקור לכוח ומכאן לשליטה.

בתי החולים עושים שימוש בהגדרה צרה מאוד של בריאות שמתמקדת בחיים ובמוות. הנשים התובעות להחזיר לידיהן את השליטה בלידה עושות שימוש בהגדרה רחבה בהרבה אשר חורגת ממתחם חדרי הלידה ומחלקות היולדות וגולשת אל תוך החיים שלאחר הלידה והשחרור מבית החולים.

קרעים בפתח הנרתיק, קרעים ברצפת האגן, חתכים בשרירי הבטן עקב ניתוחים קיסריים ושאר צרות, שניתן היה אולי למנוע, הם מנת חלקן של מרבית הנשים היולדות. לב הטענה שלי הוא כי לידה טבעית, המנוהלת על ידי היולדת בתמיכת הצוות הרפואי, מקטינה את הסיכוי לצרות כאלה ומובילה להגדלת הסיכויים שבריאות האם והתינוק תובטח מכל אספקט שהוא כולל הנפשי. מדבריה של הוכנר-צלניקר ברור כי אלמנטים אלו אינם בראש מעייניה, וכי היא מוכנה להסתפק בהגדרה צרה בהרבה לבריאותן של נשים. כאמור, ההגדרה הצרה יותר מתמקדת במקרי הקיצון ובשאלות של חיים ומוות. כאשר הדברים מוצגים כך, ומבוססים על הפחדה ואיום, קשה יותר להתנגד למסר לפיו הרופאים הם אלו אשר מצילים את הנשים ותינוקותיהן מסכנות המוות בלידה. זאת, על אף שמדובר בתהליך טבעי לחלוטין שגוף האשה אמור להיות ערוך ומצויד היטב לקראתו.

קרעים בפתח הנרתיק, קרעים ברצפת האגן, חתכים בשרירי הבטן עקב ניתוחים קיסריים ושאר צרות, שניתן היה אולי למנוע, הם מנת חלקן של מרבית הנשים היולדות. צילום: cc by-koadmunkee

בכדי להבין את עומק המחלוקת בשאלת הבריאות אפשר לעשות שימוש במקרה המבחן של הקרעים. נשים רבות מסיימות את הלידה עם קרעים ברצפת האגן, בפתח הנרתיק או בשרירי הבטן המופרדים בעת ניתוח קיסרי. כל קרע שכזה עשוי בקלות להפוך לגורם הפוגע בצורה משמעותית בבריאות האשה, ולהתבטא בכאבים, בקושי לנוע, בקיום יחסי מין, באובדן שליטה על הסוגרים, ובעוד רשימה ארוכה של סימפטומים. למרות זאת, אשה המשוחררת מבית החולים עם קרעים מסוגים אלה מוגדרת כבריאה. אם נולד תינוק בריא והיולדת בחיים, הלידה מוגדרת כמוצלחת. האם ייתכן שהטבע תכנן אותנו, הנשים, כך שאיברים רגישים וחשובים יינזקו בשיעורים גבוהים בלידות? התשובה היא כמובן שלילית.

את המחיר הכבד ביותר משלמות הנשים עצמן, אולם גם מערכת הבריאות כולה (ומכאן, הציבור כולו) משלמת על כך מחיר כבד. בעקבות נזקים הנגרמים בלידות נאלצת מערכת הבריאות לממן מערך שלם ויקר של טיפולים מסוגים שונים. החל בפיזיותרפיה מתמשכת לרצפת האגן, עבור בתמיכה נפשית ועד ניתוחים מסובכים. בנוסף, חשוב להבין כי כל נזק שכזה מגדיל את רמת הסיכון בלידות עתידיות, ובכך משית עלויות נוספות על אותן המחלקות בהן הנזק נוצר מלכתחילה. יולדת בסיכון זקוקה למשאבים גדולים יותר של המערכת מאשר יולדת אשר אינה בסיכון.

מכאן ברור ששימוש בהגדרה רחבה של בריאות, כפי שדורשות הנשים, עשויה להוביל לבריאות אמיתית של נשים לאחר לידה ולחיסכון ניכר במשאבים ציבוריים. אולם לשם כך, יש להשיג מן היולדות שיתוף פעולה מלא בלידה ולהימנע מהקטנת חלקן ושליטתן במהלכה.

מצב חירום 

מדבריה של הוכנר-צלניקר ניתן ללמוד כי היא רואה בלידה סוג של מצב חירום אשר את השליטה בו יש ללמוד. הגדרת הלידה ככזו היא עניין של בחירה. בחירה אחרת תגדיר אותה כשיאו של תהליך טבעי אשר מתנהל בדרכו, כולל מרכיב גדול של חוסר וודאות. האומנם כל חוסר וודאות הנו תנאי מספק לצורך הגדרת מצב חירום? על פי הגדרת הלידה כמצב חירום קל לדרוש שליטה ולתיתה בידי אנשים מנוסים ובעלי ידע. קשה להתעלם מהפן המעגלי של הטיעון שבו הגורם האמון על טיפול במצבי חירום הוא המגדיר את הלידה ככזו.

על פי הגדרת הלידה כתהליך טבעי, גם אם כזה הכולל אי-ודאות, אין שום צורך באנשים בעלי ידע או ניסיון לניהולו השגרתי. אנשים אלו יידרשו רק כאשר התהליך הטבעי יהפוך מסיבה כלשהי לבעל מאפיינים של מצב חירום. בניגוד לטענת הוכנר-צלניקר, את מיומנות הלידה אין כל צורך ללמוד. הלידה היא התנהלות טבעית לגמרי ועל כן האשה היולדת היא המנהלת הטובה ביותר של לידתה. הצוות הרפואי מוזמן לתמוך במנהלת בעזרת הידע והניסיון, אולם מוטב לו לשמור על צניעות ביחס לכל אלו ולא לתבוע זכויות שאינן שלו.

הראיה החותכת ביותר לאמון אותו נותנות נשים בצוותים הרפואיים גלויה לכל – רק מאות ספורות של לידות מתנהלות כיום בבית, וגם בקרב יולדות הבית נמצאת דרישה גורפת לנוכחות מיילדת מוסמכת, עדיף עתירת ניסיון. מנהלי מחלקות אינם צריכים לקרוא לנשים ללדת בחסות הממסד הרפואי מאחר והן עושות זאת מרצונן. אי לכך, אין כל סיבה לנצל את משיכתן לביטחון שמקנה הממסד, ולבקש מהן למסור בעמדת הקבלה כל רצון חופשי או דעה.

שותפות שונה בין הצדדים והעדפתה על מאבק השליטה עשויה להוביל למראות שונים לגמרי של לידות. נקבות בטבע אינן צורחות לעולם בשעת לידה. הן משחררות קולות נמוכים ועמוקים שמן הצד נשמעים כמעידים על התכנסות פנימה ולא על מצוקה. נקבות בטבע אינן מקובעות במקום אחד בשעת לידה. הן נעות ותומכות באופן אקטיבי בוולד היוצא מתוכן. אין לחיות בטבע מיילדת שמנחה אותן מתי ללחוץ, ועל כן הן אינן לוחצות אלא דווקא מרפות, ומאפשרות לגופן לבצע את הלחיצה המדויקת בזמן המתאים לו, מבלי להתנשף, לכווץ את הפנים ולהאדים, מבלי לגרום עקב כך לנזקים חמורים. כך נראות גם לידות טבעיות של נשים. טענת הנשים בזכות לידה טבעית היא שקיום אלמנטים אלה בלידה מקטין את הסיכוי לאותם קרעים ונזקים שהפוגעים באיכות חייהן עוד שנים רבות לאחר הלידה. על כן, הן עומדות על זכותן ללדת כפי שהטבע תכנן, בעוד אנשי הצוות הרפואי נכונים לעזור באם עולה הצורך, אך אינם משתלטים על הלידה בהיעדר כל צורך שכזה.

חשוב לשים לב כי אין מדובר כאן בטענה הניאו-ליברלית המוכרת, על פיה האחריות מוטלת במלואה לפתחו של הפרט. אין זו קריאה לקיום של לידות בית או של לידות ללא צוות רפואי, על אף שאלו שני נושאים שראוי לקדם במקביל לטובת הרוצות בכך. הטענה נוגעת אך ורק למהות היחסים בתוך חדרי הלידה ולאופיים, ומתמקדת בדרישה בסיסית לצניעות מצד אנשי הצוות הרפואי, ולרגישות גבוהה בהרבה, מזו הקיימת כרגע, לצרכיה המשתנים של היולדת אותה הם מלווים. מדובר בדרישה אשר תביא תועלת לכל טיפול רפואי באשר הוא, אולם בכל הנוגע ללידה, השלכותיו יוצרות את ההבדל בין בריאות לבין חולי. בין אשה המסיימת לידה כשהיא בריאה באמת, לאשה המסיימת את הלידה עם נזקים לא הכרחיים, ויוצאת מבית החולים בריאה פחות ממה שהיתה כאשר נכנסה אליו.

על הרופאים בכלל, ומנהלי המחלקות המודעים להיבטים כלכליים בפרט, לחבור אל היולדות מנקודת מבט שונה לגמרי – במקום לתבוע לעצמם את הזכות לנהל את הלידה, עליהם לדרוש ביחד עם היולדות את התנאים האופטימליים ללידה שבה היולדת יכולה לממש את זכותה לנהל את לידתה. לידות טבעיות בתנאים טובים צורכות הרבה פחות משאבים ונוטות להסתבך הרבה פחות. מספיק לחשוב על החיסכון האדיר ברופאים מרדימים ובחומרי הרדמה, לו נשים אשר רוצות ללדת ללא משככי כאבים היו זוכות בתמיכה מלאה, שלא לדבר על עידוד. לידות כאלה מאפשרות לצוות הרפואי לעבוד פחות קשה, להסביר פנים לכל יולדת, ולגייס את מיטב ניסיונם לטובת אלו שבאמת זקוקות לכך.

את מאבק השליטה, שנדמה כי כולם מפסידים מהתנהלותו, ניתן בקלות להחליף בשיתוף פעולה. לשם כך, ייאלצו הרופאים לוותר על התפישה כי הם יודעים טוב מהאשה כיצד נכון וראוי ללדת, להעניק משקל רב להיבטים רחבים של בריאותה, ולהתחיל להתייחס ללידות כתהליך טבעי אשר מסיבות שונות מתנהל בבתי חולים על אף שאינו מהווה מחלה בשום צורה שהיא.

צילי פז וולק היא ד"ר לקרימינולוגיה ואם לשלושה

לקריאה נוספת

אוהבים אותך אצלנו, יולדת | אומי לייסנר

מאמרים נוספים של צילי פז וולק

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    עלי להעיר שתי נקודות.
    – לגבי הקשר בין האדם לטבע.
    לאדם יש ראש גדול במידה חריגה.
    האדם גם הולך זקוף- מה שמכתיב אגן צר יחסית.
    לפי דסמונד מוריס, גופי האישה והתינוק הם פשרה בין הדרישות האלו: התינוק נולד עם ראש קטן ולא מפותח (ולכן הוא תלוי במשפחתו לפרק זמן ארוך מאוד), פחות או יותר בגודל המירבי שאימו יכולה להוליד עם סבל רב וסיכון מסוים. אינני יודע האם הסיכון הוא של 5%, 1% או 0.01%. ברור שבחברות קדם-תעשיתיות, יולדות בריאות ומנוסות שקיבלו סיוע של מיילדת מנוסה היו בסיכון ממשי בלידה. ועל כך נאמר "בעצב תלדי בנים".
    כך שיש צדק מסוים בטענת הממסד הרפואי.

    – למרות הלך הרוח הפטרוני ו/או מתגונן של הממסד הרפואי, קיימת תשתית נהלית ופיזית מסוימת ללידה טבעית:
    * בתי החולים מקבלים תשלום ממשרד הבריאות עבור כל לידה, מה שנותן להן תמריץ למשוך נשים ללדת אצלם.
    * בבתי חולים רבים , לפחות במרכז, יש חדרי לידה טבעית

    ברגע שיותר נשים תבקשנה לידה טבעית, בתי החולים יימחלו על כבודם וירחיבו את האפשרות ללידה טבעית.

    אגב, לגבי ההגדרה הרחבה של בריאות: בסיור בחדר לידה טבעית בזמנו, האחות הסבירה לנו שחלק מסוים מהנשים הפונות אליהם הן מחלימות מסרטן, שמעוניינות במינימום התערבות רפואית בגופן. חשוב להן מאוד לא להרגיש חולות ותלותיות כשיש חלופה.

  2. לימור לוי אוסמי

    תודה,
    אני יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות', שם אנחנו דנות רבות בנושאים הללו, ונקודת המבט הזאת חשובה בעיניי.
    בהחלט, יש מקום והגיע כבר הזמן לשיתוף פעולה. הגיע הזמן שהרופאים והצוות הרפואי ייראו את העיניים שלנו ולא רק את הגוף והגיע הזמן שגם אנחנו נבין שלצוות הרפואי יש כוונות טובות עבורנו.
    מאוד מקווה שלא ירחק היום שנשים תצאנה מבית החולים לא רק עם ידיים מלאות, אלא גם עם לב מלא וריק מטראומה.
    כתבתי לאחרונה משהו בנושא זה תחת הכותרת " האם הרופאים בלידה נגדי?"
    http://www.medabrotimahut.co.il/2012/11/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%99/

  3. יעל

    הכתבה לא רצינית ולא מקצועית. נאמרות טענות על בסיס תחושת בטן. חסרה סטטיסטיקה של מקרים:

    1) אחוז המקרים שלידות בבתי חולים גרמו לפציעות או פגיעות שלא היו נגרמות במקרה של לידת בית או של התערבות.

    2) אחוז המקרים שלידות בבתי חולים הצילו את האם או התינוק.

    3) אחוז המקרים שלידות בית הסתבכו ונגרמו בפגיעות של היולדת או התינוק.

    4) אחוז מקרי הפגיעות לפני העידן המודרני בו כל הנשים ילדו בבית.

    אין ספק שיש להטיל ביקרות על הרפואה המודרנית והגישה בבתי החולים. עם זאת, חל שיפור ניכר בשנים האחרונות ולא צריך לגמד את תפקיד הרופאים בלידה.

    ילדתי שלוש לידות בבתי חולים, הראשונה הסתבכה בגלל קשר בחבל הטבור (שלא נגרם ע"י התערבות רפואית) ובשנייה ובשלישית אף אחד לא הטריד אותי תוך כדי הלידה…

    לסיכום, אין בסיס לטענות וסביר להניח שמה שנאמר לקראת הסוף הוא נכון: הצוות הרפואי צריך להפגין יותר רגישות ליולדות. ואני אוסיף כאן, שאם באים בגישה משתפת פעולה עם רופאים, מקבלים בדרך כלל יחס נעים. ראיתי יולדות שמגיעות בגישה לוחמנית והרופאים מפתחים גישה לא נעימה בעקבות כך.

  4. שרה סגרה

    הציק לי מאד בבית החולים שהתינוק לא היה לידי. מה יותר טבעי שתינוק יהיה צמוד לאימו לאחר הלידה, למה שיהיה בחדר נפרד????

  5. צילי פז וולק

    שלום יעל,
    לדעתי, הסטטיסטיקות שאת מבקשת לא יתרמו דבר לדיון. כל שהן יעשו זה לזרוק עוד מספרים חסרי חשיבות למדורה. ההשוואות הללו אינן מספקות מידע בעל ערך והנה הסיבות.

    1) אחוז המקרים שלידות בבתי חולים גרמו לפציעות או פגיעות שלא היו נגרמות במקרה של לידת בית או של התערבות – לאף לידה אין קבוצת ביקורת ולכן אין אפשרות לדעת מתי נוצרה בעיה עקב מה שמכונה "מפל ההתערבויות" ומתי מדובר בבעיה שהיתה נוצרת בכל מקרה.

    2) אחוז המקרים שלידות בבתי חולים הצילו את האם או התינוק – אם התערבות רפואית היא זו שסיבכה את המצב אזי אין טעם בסטטיסטיקה. בנוסף, כאשר יש "הצלה", בהיעדר קבוצת ביקורת, לא ידוע מה היה קורה אילו. יהיה זה משונה לסמוך על הרופאים שיקבעו שהם הצילו ושבהיעדר טיפול היה נגרם נזק או מוות.

    3) אחוז המקרים שלידות בית הסתבכו ונגמרו בפגיעות של היולדת או התינוק – יש סטטיסטיקות כאלה והן מגיעות למספרים נמוכים מאוד. כאן יש לציין שללידות בית מגיעות רק נשים שאין בלידה שלהן סיכון כך שקשה להשוות.

    4) אחוז מקרי הפגיעות לפני העידן המודרני בו כל הנשים ילדו בבית – לדעתי חסר משמעות. כולנו צעדנו קדימה. אם לידת בית יכולה להתקיים כיום בצורה בטוחה אזי אין שום צורך להשוות אותה לעידן אחר בו חסרו התנאים לקיומה בביטחה.

    שנית, אין בדברים שלי כל הסתמכות על תחושת בטן. מדובר בעובדות. לידות בבית חולים אינן נראות כמו לידות בטבע. לא מבחינת מראה, לא מבחינת קול ולא מבחינת התנהגות. ככל שאת מתרחקת ממה שאמור לקרות במהלך טבעי כך גם התוצאה פחות טבעית. לי זה נראה כמו לוגיקה די בסיסית. אני עצמי ילדתי שלוש פעמים ואני מוקפת יולדות. טרם פגשתי יולדת שיצאה מלידת בית חולים כשכל איבריה שלמים. מה שכן, לעתים קרובות הנזקים הם פנימיים ומתגלים רק כאשר הם גוררים אחריהם נזק נוסף. הדוגמה הטובה ביותר היא צניחות של אברים פנימיים. שוב לוגיקה – לא ייתכן שתוכננו כך שכל לידה תגרום לנו נזקים שכאלה. זה פשוט לא סביר.

    אם באים בגישה משתפת פעולה עם רופאים, מקבלים בדרך כלל יחס נעים – מה המשמעות של שיתוף פעולה? בבית החולים זה אומר לקבל את הפרוטוקול. אם הוא מזיק אין שום סיבה לקבל אותו ואין זה סביר בעיניי שכדי לזכות ביחס נעים אני אצטרך להיכנס להלך רוח כנוע.

  6. צילי פז וולק

    שלום מאור,
    כתבת –
    ברור שבחברות קדם-תעשיתיות, יולדות בריאות ומנוסות שקיבלו סיוע של מיילדת מנוסה היו בסיכון ממשי בלידה – השאלה היא למה. יש לכך תשובות מגוונות. הראשונה היא הגיינה, שכיום נראית אחרת לגמרי גם בבתי החולים וגם בבתים פרטיים. מעבר לכך, צריך להבחין בין סכנת מוות בלידה, שהוא מצב חירום בכל קנה מידה, לבין קשיים ומצוקות אשר אינם מייצרים סכנת מוות ויש אפשרות להיחלץ מהם בעזרת פתרונות טבעיים ללא התערבות רפואית. במצב כיום הפתרונות הללו נדחקים במהירות לטובת התערבות מיותרת בעלת פוטנציאל לגרימת נזק.

    עוד כתבת – בבתי חולים רבים , לפחות במרכז, יש חדרי לידה טבעית

    אכן כך. והדבר אכן נבע מדרישה. אבל חלקם עולים סכומים דמיוניים על אף שמדובר ברפואה ציבורית ובנוסף, לא תמיד החדרים הללו פעילים עקב בעיות כמו מחסור בכוח אדם. לטעמי מוטב לשנות באופן כללי את הגישה מאשר להפוך לידות טבעיות ל"לידות נישה".

  7. שרית

    תודה גדולה על מילותייך שקוראות לשינוי מהותי ומשמעותי בתוך מה שמתקיים ועושות גישור הלכה למעשה בין הצדדים.
    כולי תקווה שרופאים ורופאות בתחום המיילדות יקראו את המאמר.
    ההבנה שכול אחד פועל מתוך רצון טוב היא מהותית לתהליך כי ההתנגדות באשר היא מעכבת וחותרת תחת הזרימה הטבעית של תהליך הלידה.
    שחרור השליטה מאתגר את בסיסה של הרפואה כפי שהיא מתבטאת היום. היא לא בהכרח תומכת בגוף וסומכת עליו אלא חותרת לצמצום אי וודאות ולשליטה. היא לא רואה את המכלול אלא רק את החלק של הגוף שהגיע לטיפולה. חלקים אחרים, שעלולים להנזק שייכים להתמחות אחרת.

  8. איל

    דמיינתי את זה אחרת, יותר אינטימי יותר מגונן. רק הרגע יצאתי מהמקום הנעים והבטוח בעולם, ולמה אני צריך לעבור את מסכת הייסורים הזאת, מה זה הרעש וההמולה סביבי, אני זקוק לך ורק לך על תיתני להם לקחת אותי מימך, חבקי אותי שמרי אותי אני כל כך חסר עונים בלעדיך את הביטחון שלי. אני יודע כמה סבלת עד עכשיו אבל אני כל כך לבד בלעדיך , נכון שאני עדיין לא מדבר אבל אני מרגיש ושומע הכל. זה היום הכי משמעותי בחיי, הרגע הגעתי לעולם אני רוצה התחלה טובה עם חוויות זה נורא חשוב לי להמשך. ,תבטיחי לי שבפעם הבעה זה יהיה אחרת.

    (התינוק הבא שלך)

  9. אורלי

    כותבת יפה ברור ורציף, אהבתי. מה שקשה לי לקבל שימוש ב"מנטרות" ממגזר המיילדות הטבעית\בית, כאילו שאין לידות טבעיות במגזר הציבורי וכן החדרים הרגילים, עם מקלחת \ג'קוזי גם זה קורה ואין לי ספק שכפי שכתבת יודלת שמכווננת תמצא עצמה במציאות שיצרה לעצמה!כי זה אכן בחוקי הטבע. לעניין הקרעים- אחת המנטרות, לא רק התנוחה כבדת המשקל בעניין התוצאה(פרקדן או חצי פרקדן)לידיעתך, יש יולדות שבשלב הזה אינן לוחצות וחייבות עזרה..כן כן גם בלידה טבעית כשהיא מעורפלת מרוב אנדורפינים, או תזונה שאינה מספקת במהלך ההיריון, או לידה חטופה או דופק עוברי שאינו תקין שמחייב ילוד תינוק במהרה או הכי חשוב הDNA הפרטי..כן וגם שימוש עודף באפי- נו שהופך רקמה לפריכה עם הרבה קרעים..ועוד..ויש לי עוד להרחיב על נקודות נוספות שהעלית אולם בגדול אני שמחה שאת מעלה לדיון כה חשוב זה כי אכן חייבים לחולל רפורמה במערך המיילדות אולם עליו להעשות על ידי צוות מקצועי רופאים ומיילדות מכל המגזרים. מקווה שנשים רבות ימשיכו גחלת כי רק זעקה ציבורית גדולה תעורר את המערך להביא לשינוי המיוחל לטובת בריאות הרוחנית והגשמית הפרטי והציבורי שלנו.

  10. אסתר

    1. ההיבט הכלכלי – הניסיון לקדם גישה יותר מאפשרת כלפי היולדת בנימוק ש"זה ישתלם כלכלית למערכת" – מדבר אל מנהלי המחלקות בשפה שהם מבינים, אבל גורם לי אי נחת. הייתי מעדיפה לחשוב שרווחתם וטובתם של היולדת והיילוד הן סיבות טובות מספיק ואין צורך 'לחזק' אותן בנימוקים 'גבריים'.
    2. יש סיכון מובנה ברעיון של ניהול לידות 'טבעיות' במחלקת היולדות, עד לנקודה שבה מוכרז מצב חירום. בהינתן שצוות המחלקה מסוגל לטפל ב-X אירועים, מה שקורה כנראה כיום הוא שהצוות 'מנהל' את הלידות בין השאר בהתאם לכ"א הזמין במחלקה. ממש כמו פס ייצור 'יעיל' במדדים של תפוקה. בתנאים של לידות טבעיות שעלולות להגיע למצבי חירום בלי שליטה ובלי תכנון מוקדם, עלול להיווצר מצב שבו הרופאים עסוקים במקרה חירום א' ואינם יכולים להעניק טיפול למקרה חירום ב', ג' וד' – מה שעלול להסתיים באסון/ות.
    3. בעיה פחות חמורה, ועדיין בעיה, היא התמשכות הלידות הטבעיות. בלי פקיעת מים וזירוז וכיוצ"ב – יולדות 'ייתקעו' בחדרי הלידה לזמן ממושך יותר, מה שמחזיר אותנו אל ההיבט הכלכלי ואל פגיעה אפשרית בשוּרת הרווח.

    בקיצור, עוד ארוכה הדרך, אבל לפחות מתנהל שיח בנושא. גם זה משהו.

  11. אורנה

    קראתי בעניין, ונראה לי שיש להכניס למשוואה הזאת נדבך קדום יותר, והוא היכולת שלנו להתייחס לכאב. לדעתי, מכאן מתחיל כל הדיון.
    חיות בטבע חיות עם סוגים שונים של כאב ומתמודדות איתו כל הזמן. רעב, פציעה, המלטה ועוד. כך היינו פעם, עד שהתפתחו הטכנולוגיה והרפואה. בכל התרבויות בעולם קשה לחיות עם כאב או עם מצוקה, והרבה משאבים מופנים למניעתו. מבחינה מסויימת, ככל שכואב לנו פחות, כך אנחנו מפותחים יותר מבחינה תרבותית.
    כאשר אי-אפשר למנוע כאב, המערכת "נכשלת". החולים סובלים, המשפחות מתלוננות. כך זה בבתי חולים ובמרפאות שיניים.
    וגם בלידות.

  12. צילי פז וולק

    לאורלי – בנוגע ללידת טבעיות ברפואה הציבורית, בוודאי שיש. הדבר בהחלט אפשרי, אבל קשה יותר להגיע אליו. לידה וגינלית ללא אפידורל אינה בהכרח טבעית. אם היא מתרחשת תחת אורות נאון בוהקים, רעש וכניסת אנשים לחדר או כל גירוי אחר, היא לא תהיה טבעית מאחר והיולדת מתקשה להאזין לעצמה, לגוף שלה.
    בנוסף, כתבת שיש יולדות שלא לוחצות. התופעה מוכרת בהחלט אך שוב, אינה טבעית. יולדת שאינה לוחצת וזקוקה לעזרה היא אשה שלא מצליחה להתחבר לגופה. הניתוק נגרם בגלל שהסביבה מנתקת, בין אם בפעולות שננקטו ובין אם בהתנהלות הרוחשת, מלאת הרעש והלא טבעית.
    יחד עם זאת, כאשר יולדת זקוקה לעזרה היא חייבת לקבל אותה ובשביל זה יש צוות. השאלה היא האם הצוות העוזר והתומך הוא לא במקרה זה שיצר את הבעיה, על אף כוונותיו הטובות.

    עניין חשוב לגבי הלחיצות – אשה לא אמורה ללחוץ. הלחיצות הן בין הגורמים המובהקים לקרעים ולא ברור לי כלל מדוע מלמדים נשים שכאשר הן מרגישות לחץ עליהן להשתתף בלחיצה. הרחם נלחץ מעצמו ופולט את התינוק. השתתפות בלחיצות הנה מיותרת לגמרי ומזיקה. תפקידה של האשה מול הלחץ הוא להרפות עד כמה שניתן ולאפשר לרחם לפעול מבלי הפרעה. אם מתבוננים בחיות יולדות רואים זאת היטב. אין שום מאמץ שנראה כמו לחיצה בשרירי הפנים שלהם אלא דווקא רפיסות כלשהי. זה המנגנון הטבעי.

  13. צילי פז וולק

    אני מקבלת את הערתך בנוגע לאי הנוחות בשימוש בהיבט הכלכלי. דעתי כדעתך אולם כפי שאת מראה בעצמך בסוף דברייך, כסף מדבר. והוא חשוב. זהו משאב ציבורי שיוצא מהכיס של כולנו וניתן למצוא לו שימושים טובים יותר.
    אני מאמינה שרווחת האם והתינוק אכן עומדים בראש מעייניהם של אנשי הממסד אולם כאשר הרווחה מוגדרת באופן צר כל כך זוהי התוצאה. לכך כיוונתי בדבריי.

    בנוגע להערתך השנייה – לידות טבעיות אכן יכולות להפוך למצב חירום בלי שליטה ובלי תכנון אולם הדבר נכון גם ללידות שאינן טבעיות. הטענה היא שבלידות טבעיות הסיכוי לכך קטן יותר.

    בנוגע להערתך השלישית – לידות טבעיות אינן נמשכות זמן רב יותר מלידות אחרות. מצב זה מתרחש כאשר מפריעים ללידה. או אז הצירים נעלמים פתאום. תופעה מוכרת מאוד היא היעלמות צירים סדירים מייד עם ההגעה לבית החולים…
    לו היה בית החולים מעוצב אחרת לגמרי, ממש ברמה הארכיטקטונית וזו של עיצוב הפנים, אולי היה הדבר נמנע. הוסיפי לכך יחס אחר לגמרי מצד הצוות ותקבלי לידה שמתנהלת כסידרה.

  14. צילי פז וולק

    תודה על הערתך החשובה!
    אני מסכימה מאוד שתפישת הכאב בחברה שלנו מחבלת באפשרות ללדת באופן טבעי וזה נכון גם ללידות בית. אשה שיולדת ללא אפידורל נתפשת כאמיצה וגיבורה, ולא כמי שגופה ציית לחוקי הטבעי הבסיסיים שלו.
    בכתיבה על לידות טבעיות יש התייחסות רבה לאפידורל, ושאר משככי כאבים לא טבעיים, כגורמים הראשונים להתדרדרות של לידה טבעית ללידה מסוכנת ומצב חירום. הטענה היא שאופן ההתערבות הזה, שכלמטרתו למנוע כאב, פותחת את מפל ההתערבויות שבלתי אפשרי לעצור לאחר מכן.

    בחשיבה טבעית גוף האשה מתוכנן לשאת את כאב הלידה ובמצב הטבעי מופרשים בגוף הורמונים שכל תפקידם להפוך את הכאב לנסבל. בבית החולים מופרע תיפקוד ההורמונים הללו והכאב אכן עשוי להפוך לבלתי נסבל, כך שפתאום נדרש הליך רפואי בעל פוטנציאל לנזק.