• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

הביורוקרטיה של הכיבוש וייצור חריגים

ניתוח של משטר ההיתרים בגדה כביורוקרטיה קולוניאלית, עוזר לנו להבין את ישראל-פלסטין כמודל קלאסי של מדינת גזע מודרנית בה ההפרדה בין יהודים לפלסטינים היא עיקרון מרכזי. רונית לנטין על ספרה של יעל ברדה
רונית לנטין

מזה כמה שנים אני עוסקת בניתוח מדינת ישראל כ"מצב חריג" בעקבות ג'ורג'יו אגמבן,1 וכמדינת גזע בעקבות דיויד תיאו גולדברג.2 על פי גולדברג, מדינת גזע כותבת את ההיסטוריה שלה כזיכרון קולקטיבי המתוחזק בידי כוחות צבא ומשטרה. מדינת גזע מכלילה ומוציאה מן הכלל אוכלוסיות מסוימות כדי לייצר הומוגניות המושגת על ידי טכנולוגיות ממשליות כמו מפקדי אוכלוסין, ביקורת גבולות, אבל גם על ידי המצאת היסטוריה ומסורת, טקסים ומורשת ושורשים עתיקים. הציונות כקולוניאליזם מתיישב שדמיינה את הארץ כאירופה הרחק מאירופה יצרה בפלסטינה מדינת גזע קלאסית שבה יש מצב חירום מתמיד. מדינת ישראל ירשה את התקנות לשעת חירום מהמנדט הבריטי, תקנות המתחדשות בקביעות ועל פיהן החוק חל על נתינים ותושבים אך לא על המדינה עצמה.

לדברי יהודה שנהב זה מאפשר "דין אחד (חיים) לרוב אזרחי המדינה ודין אחר (מוות, איום במוות, איום בגירוש) לנתיניה שחייהם הפכו לחשופים".3 גולדברג קורא למשטר זה"פלסטיניזציה גזעית": "הפלסטינים נתפסים לא כאילו גזע, לא סתם כגזע, אלא כגזע דמוני, מוקצה ומושפל".4הפלסטינים נתפסים בעיני הציונות כצאצאיהם צמאי הדם והברברים של הפלישתים – טרוריסטים מקדמא דנא, מגולית ועד חאלד משעל. ישראל, לעומת זאת, מספרת סיפור של תקווה ומאבק, מהיהודי המנודה ועד הישראלי הלוחם, השואף לטהר את האדמה ותוך כך גם לביית את הילידים. זה סיפור קלאסי של גזענות שבו היהודים תופסים את עצמם כגזע עליון (ראו הס, הרצל, רופין ואחרים) המביא את המודרנה אל הפרימיטיביות הערבית. כמדינת גזע מודרנית, גולדברג כותב, ישראל תמיד ראתה את עצמה במונחים של עליונות גזעית, ועל פי הבנתו של מישל פוקו ראתה לעצמה חובה להגן על החברה ולהבטיח את ההומוגניות של "העם" וטוהרו.

בעקבות אגמבן גם אני טוענת שמדינת ישראל מהווה דוגמא למצב חריג. במצב חריג המשטר הצבאי חודר למישור האזרחי והריבון מחוקק את החוק ובה בעת מוציא את עצמו מתחולת החוק. בספרו "הומו סאקר"5 אגמבן טוען שהייצור המתמיד של חריגים מאפשר למדינה הריבונית לקטלג את חייהם של נתינים ואזרחים כ"חיים חשופים", הנתונים לשלטון החוק תוך שהם מוצאים מכלל הההגנה שמספקת מערכת המשפט. אגמבן מפתח את רעיון הביופוליטיקה של מישל פוקו, הטוען שהגזענות מאפשרת ליצור יחס בין חיי האני למותו של האחר. בישראל-פלסטין טכנולוגיות ממשליות מתוכנית ד' של 1948 ועד המדיניות העכשווית של הריסת בתים, הפקעת קרקעות ומשטר ההיתרים בגדה המערבית מאפשרות ליהודים בישראל לחיות על חשבון חייהם של נתינים ואזרחים פלסטינים.

כריות למכירה במחסום קלנדיה, ינואר 2012. צילום: Anne Paq/Activestills.org

לא תמיד קל להעביר את הניתוחים האלה. מחד אורן יפתחאל רואה במדינת ישראל אתנוקרטיה וטוען שהאפליות מבוססות על אתניות ולא על גזע. ספרם של יהודה שנהב ויוסי יונה6 מעמיד את הגזענות במרכז החלוקות החברתיות בישראל, אבל גם הם לא הולכים עד הסוף ולא מנתחים את מדינת ישראל כמדינת גזע. מאידך אילן פאפה טוען שאי אפשר לנתח את ישראל כדמוקרטיה שהדרדרה למצב חריג ומעדיף להגדיר את ישראל כמדינת דיכוי בסגנון משטרי הדיכוי הערביים.7 אולם הביקורת החשובה ביותר נגד תיאור ישראל כמצב חריג מושמעת בבהירות בספרם החדש של מרסלו סבירסקי וסימון ביגנאל "אגמבן והקולוניאליזם",8 בו הם טוענים שאגמבן נעוץ במסורת אירוצנטרית ואינו מתיחס לקולוניאליזם ולאנטי-קולוניאליזם.

אין בי ספק שמדינת ישראל, כמו גם היחידה המדינית המוזרה ישראל-פלסטין, ניתנת להבנה אם גם חלקית רק דרך השימוש בכלים שמציע אגמבן. לכן אני מתמידה בכך כפי שעשיתי בספרי "לחשוב את פלסטין" הכולל בין השאר, גם את ביקורתו של פאפה. אבל היה זה ספרה החשוב של יעל ברדה, "הביורוקרטיה של הכיבוש",9 שסיפק לי כלים תיאורטיים ואמפיריים להבנת ישראל-פלסטין כמצב חריג המשעתק את מודל הביורוקרטיה הקולוניאלית.

ברדה, עורכת דין המתמחה בתחום זכויות האדם, שייצגה פלסטינים תושבי הגדה המערבית בבית המשפט העליון ובבתי משפט צבאיים, מבססת את ספרה על תזת המאסטר שלה בסוציולוגיה. הספר מגיש את הסקירה החשובה והמקיפה ביותר שקראתי על משטר היתרי התנועה בגדה המערבית. אבל החידוש איננו העובדות, שרבות מהן ידועות ומסוקרות היטב, אלא הניתוח התיאורטי הטוען שישראל שולטת ומתערבת בחיי היומיום של הפלסטינים באמצעות השליטה בתנועתם, שמשמעותה שליטה בפועל בחייהם האישיים, הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים. ברדה מתמקדת בהיבט הארגוני של משטר ההיתרים המתאפיין בשינויים תכופים, בהוראות סותרות ובפעולות אדמיניסטרטיביות המבטלות אלה את אלה, וטוענת שכל אלה מאפיינים ביורוקרטיה קולוניאלית שמפעיליה נותרים בלתי נראים. תוך התבוננות במערכת המנהלית ובפקידי הרשויות השונות המרכיבות את משטר ההיתרים, ברדה משרטטת את דיוקנה המאיים של הביורוקרטיה של הכיבוש.

פלסטינים, עם אישורים כמובן, שהורדו בשרירותיות מהאוטובוס במסוף אורנית בערב עם שובם מהעבודה. האוטובוס המשיך בדרכו מבלי לחכות לבדיקה. 03.01.13. צילום: מחסום ווטש

משטר ההיתרים כפי שמשרטטת אותו ברדה אינו ביורוקרטיה קלאסית הבנויה על עקרונות אוניברסליים של יציבות, ודאות, כללים ברורים והנחיות כתובות, פעולה של אנשי מקצוע מומחים במסגרת סמכות היררכית, מובנית ואימפרסונלית, אלא מבוסס על המודל הקולוניאלי של ניהול אוכלוסיית נתינים. המודל הקולוניאלי, שישראל ירשה ממשטר המנדט הבריטי בראשות לורד קרומר, בנוי על היררכיה גזעית שבה מתקיימת מערכת חוקית וארגונית אחת עבור הקבוצה השלטת ואחרת עבור הקבוצה הנשלטת. יצירת החריגים שהיא מתארת מתאימה לתיאוריות של אגמבן בדבר מצב חריג וחיים חשופים, וההיבט הקולוניאלי של יצירת החריגים מספק תשובה לביקורתם של סבירסקי וביגנל בדבר התעלמותו של אגמבן מהקולוניאליזם.

מהנחת מוצא זו ולפיה הביורוקרטיה של הכיבוש הישראלי בפלסטין מעוצבת על ידי עקרונות קולוניאליים, מוציאה ברדה את שלוש הטענות-מסקנות העיקריות של הספר. הטענה הראשונה היא שמשטר הכיבוש מבוסס על היררכיה גזעית המבחינה בין שליטים (יהודים) לנשלטים (פלסטינים). הטענה השניה היא שהמודל הקולוניאלי מייצר תשלובת של פרקטיקות שליטה במרחב, שברדה קוראת להן פרקטיקות ריבוניות, ופרקטיקות של מעקב אדמיניסרטיבי אחר האוכלוסייה הנשלטת, שברדה קוראת להן פרקטיקות ממשליות. פרקטיקות אלה מבוססות על קיומה של היררכיה גזעית העוקפת קטגוריות של אזרחות ותושבות ומאפשרת אינדיבידואליזציה של ניהול האוכלוסין המכריחה כל פלסטיני ופלסטינית לדון אישית במצבם מול השלטונות, ולעתים קרובות מול שירותי הביטחון המכריעים הסופיים בדבר הנפקת אישורי מעבר. יש לכך משמעות מיוחדת בעיקר מאז הסכמי אוסלו והקמת הגדר, שהפכו את הפלסטינים לספקי מודיעין שתנועתם בין המחסומים נתונה לפיקוח מתמיד של שירותי הביטחון. הטענה השלישית, החמורה בהרבה, היא אי-ההפרדה בין הביורוקרטיה השולטת בחיי הנתינים הפלסטינים לבין ניהול משטר העבודה בתוך מדינת ישראל עצמה כפי שמתארות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן בספרן על הגירת העבודה בישראל.10

הביורוקרטיה הקולוניאלית של משטר ההיתרים הכולל גמישות מנהלית וייצור מתמיד של חריגים על ידי "הריבון הנעלם" מיועדת לנתינים, אבל נמצאת בלב לבה של המערכת המדינתית. בכך מודגמת טענתו של אגמבן בדבר העדר ההפרדה בין נתין לאזרח. אי-הפרדה זו מגלמת גם את חדירת הפיקוח לחייהם של אזרחי ישראל היהודים שהמדינה אינה חפצה ביקרם, כמו פעילי זכויות אדם ולאחרונה גם אקדמאים (כמו למשל המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון). מעל לכל מדגימה ברדה את מרכזיותם של שירותי הביטחון בהנפקת אישורים, או בסירוב להנפיקם, משמע בהשפעתם על יכולתם של פלסטינים רבים לעבוד ולהשתכר ואף לחיות.

הניתוח שמציגה ברדה ובעיקר הדגשת תפקידו המרכזי והחסוי של השב"כ במתן או במניעת אישורי תנועה, מדגים יותר מכל את המצב החריג של ישראל-פלסטין – בו השב"כ הוא לא רק הריבון הנעלם, אלא גם מעבדה מנהלית לייצור חריגים. מתיאורה של ברדה עולה שכל השחקנים במשטר ההיתרים – השב"כ, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת ואפילו ארגוני זכויות האדם – חיוניים למנגנון ייצור החריגים. ואכן ייצור החריגים הופך לשיגרה שעל פיה מתנהל משטר הכיבוש. ברדה מרחיבה ואומרת שהמניעה הביטחונית של פלסטינים מסוימים, בשרירות לבם של שירותי הביטחון, יוצרת מעין פנאופטיקון ("רואה כל"). זהו מתקן אדריכלי שהגה הפילוסוף המדיני ג'רמי בנתם כמודל של כליאה, ופותח על ידי מישל פוקו כמטפורה מרכזית להבנת כוחה הממשמע של החברה המודרנית כמייצרת אמצעי שליטה אך גם משמעת עצמית בקרב המנועים הבטחוניים החרדים למצבם וכתוצאה מכך מתנהלים בזהירות קיצונית מול שוטריהם.

לסיכום, ברצוני לטעון שהניתוח של ברדה את משטר ההיתרים כביורוקרטיה קולוניאלית שאינה חשופה לעיני הנתינים ונציגיהם, ומנהלת גם את הביורוקרטיה של המנהל המרכזי, עוזר לנו להבין את ישראל-פלסטין כמודל קלאסי של מדינת גזע מודרנית בה ההפרדה בין יהודים לפלסטינים הופכת לעיקרון מרכזי בניהול המערכת. ייצור החריגים המתמיד במשטר ההיתרים המתאפשר על ידי קיומו של מצב חירום קבוע בישראל מאז הקמתה, משלים את הבנתנו את ישראל-פלסטין כמדינת גזע וכמצב חריג אגמבני קלאסי.

רונית לנטין היא פרופסור חבר לסוציולוגיה באוניברסיטת דבלין, טריניטי קולג. ספריה האחרונים כוללים את זיכרון ומלנכוליה: ישראלים מנציחים את הנכבה הפלסטינית (2010), ומהגרים אקטיביסטים ואינטגרציה מלמטה באירלנד (2012).

bardaהביורוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית 2000-2006

יעל ברדה

מכון ון ליר/הקיבוץ המאוחד

—————————————————————————

הערות:
1 G. Agamben. 2005. State of Exception. Chicago: Chicago University Press.
2 D. T. Goldberg. 2002. The Racial State. Oxford: Blackwell.
3 י. שנהב. 2006. "חללי ריבונות, החריג ומצב החירום: לאן נעלמה ההיסטוריה האימפריאליסטית?" תיאוריה וביקורת, 29, 205-18.
4 D. T. Goldberg. 2009. The Threat of Race: Reflections on Racial Neoliberalism. Oxford: Wiley-Blackwell.
5 G. Agamben. 1995.Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life. Stanford: Stanford University Press.
6 י. שנהב וי. יונה (עורכים). 2008. גזענות בישראל. ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
7 Pappe, I. (2008) ’The Mukhabarat state of Israel: A state of oppression is not a state of exception’, in R. Lentin (ed.) Thinking Palestine, Zed Books, London.
8 M. Svirsky and S. Bignal (eds.) 2012. Agamben and Colonialism. Edinburgh: Edinburgh University Press.
9 י. ברדה, הביורוקרטיה של הכיבוש: משטר היתרי התנועה בגדה המערבית 2000-2006,מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
10 א. קמפ ור. רייכמן. 2008. עובדים וזרים: הכלכלה הפוליטית של הגירת העבודה בישראל. ירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי אשר

    לא חשוב אם היהדות היא דת, אתנוס או מועדון גברים אשכנזים. לכל דבר ועניין היא מתפקדת כאן כמו גזע.

  2. גבי

    אני רק שמח על כך שאף אחד מניצוליהם של מדינות הגזע המודרניות האמיתיות לא יקרא את השורות האלה. או אפילו נתין של אחת המדינות של ימינו שמחזיקות מחנות ריכוז ממשיים ולא מטאפורים.

  3. יוסי ברנע

    גישת הכותבת כמי שמתייחסת לשנת 1967 כקו פרשת המים הינה גישה ידועה בסוציולוגיה הפוליטית של ישראל. אולם יש קוי פרשת מים מאז הוקמה המדינה: הכרזת העצמאות שלא הפכה לתוכן מחייב. חוק השבות וחוקי האזרחות שיצרו סוגים שונים להתאזרחות ולאזרחים. ושלישית אי הקמת מערכת חינוך ממלכתית כלל אזרחית ליצירת ליבה רפובליקאית.

  4. פריץ היקה הצפונבוני

    בפועל מדינת ישראל היא גזענית מראשיתה אבל הערבים היו אזרחים. (ניתנה להם אזרחות כדי לא לערער על סיפוח שטחים מעבר ל גבולות הצעת החלוקה מ,,ב" בנובמבר1947. אבל עם כיטול הממשל הצבאי ב1966 קיבלו אזרחי ישראל הערבים -פלסטינים איזה שהם זכויות דמוקרטיות. לעומת זאת בשטחים הכבושים הם חסרי כל זכויות שהם מה שנמשך עשרות שנים ז.א. מצב של קבע בלי שישראל מתכונת אי פעם לשנותו ועוד היא טוענת שהיא מקימת את הסכמי אוסלו. איזו חוצפה! במובן הגנטי חלק מתושבי הגדה בעקר האוכלוסיה הכפרית הם צאצאי התושבים הקדומים של האיזור שכן רב האוכלוסיה לא הוגלתה ע"י הכושים למינהים ואוכלוסית החקלאים הקיומיים שהיתה עד למאה העשרים הרב הגדול של האוכלוסיה ,קכלה את דתו ותרבותו של הכובש..

  5. בטי

    הספר של יעל ברדה פורש ומסביר בצורה מרתקת את ההפרדה הגזענית בשליטה בשטחים הכבושים. אולם הוא ג מצביעה על הסכנה הגלומה בגישת השליט הנעלם גם כלפי מי שנושאים בפריבילגיה של אזרחים בישראל, לא רק כיוון שמשטר החירום, שחל גם בתוך ישראל, יכול לגזול מכל אחד ואחת את זכויותיו והחופש שלו אלא גם כיוון שאותה תרבות שלטונית מחלחלת לתוך ישראל ואחת הדוגמאות הבוטות לכך היא חוק ההסדרים …

  6. מושון

    כרגיל במחוזות א-סמול הכותבת מערבבת את המזרחים עם האשכנזים לסלט הישראלי למרות שבתור מומחית לגזענות היא לא תעשה זאת כלפי קבוצות כמו המזרחים בסיטואציות של חו״ל. היא שוכחת לכאורה שהמשטר האשכנזי קודם כל התאמן על המזרחים ועל ערביי 1948 עם הביורוקרטיה האכזרית שלו ואח״כ שיכלל את השיטה על ערביי יו״ש ועזה.

  7. אריקה

    הרי כל המאמר היפה של פרופ' לנטין דיבר על ההמשכיות. קראתי את הספר של יעל ברדה. היא לא טוענת למשטר אחר בשטחים. יותר מזה, היא מראה כיצד המבנה הזה נובע מן המרכז!
    תודה יעל על הספר החשוב ותודה לך פרופ' לנטין על ההבהרות הרחבות. למדתי באוניברסיטת תל אביב את הספר שלך על פלסטין ומצב החירום ומאוד למדתי.

  8. אלי אמינוב

    המאמר על ספרה של יעל ברדה הוא טוב מאד אך לדעתי מתומצת מידי. למרות הדיוק בהצגת העובדות במאמרה של לנטין,הרי שהתמציתיות מקשה במידת מה על הבנתו. בעניין מדינת הגזע היהודית שהיא בו זמנית מדינה קולוניאלית, האחרונה בעולם כיום, כלומר מדינת מתנחלים אירופיים ו כן מדינת אפרטהייד. אימוצן הנלהב של התקנות הקולוניאליות לשעת חירום שירשה מדינת היהודים מן האימפריאליזם הבריטי עברו בקלות למערכת המשפטית הישראלית, משום שהתאימו ככפפה ליד למדינה החדשה שהוקמה ב1948. זו בהחלט מדינה מיוחדת שאין כדוגמתה וחוקי הקרקעות שלה, חוקי האזרחות וההגירה שלה מקבילים לאותם חוקים שהיו בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הסיבה היחידה לקיומה ולתמיכה הנדיבה שהיא זוכה לה, היא היותה צבא שיש לו מדינה ולתפקידה המיוחד במזרח התיכון במערכת השליטה האימפריאליסטית.

  9. עמית

    ככל שהמאמר חוזר יותר ויותר על אותם מונחים מפוארים ("מדינת גזע, קולניאליזם, קולניאליזם, גזע, קולניאליזם, מדינת גזע"), כך הוא פשוט דומה יותר ויותר לטוקבק ארוך במיוחד מטעם איזה טוקבקיסט מאלג'יריה באתר "מען" או אתר חדשות ערבי אחר שפשוט ממטיר קללות על ישראל. העיקר שהכל תחת מעטפה "סוציולוגית".

    1. נועם א"ס

      ככל שהשם עמית חוזר יותר ויותר, כך אנו יודעים מי תומך באלימות ממוסדת בילדים כאמצעי מוצדק למטרת דומיננטיות אתנית מזרח-אירופאית בין הירדן לים.