ויקי זה לא סרט

חשבתי הרבה על מה אני הולכת לדבר. על חברות נפש? נאמנות? ברית של אהבה? מלים שהוקראו באירוע לזכרה של ויקי שירן
זמירה רון

בשנת 1990 פגשתי את ויקי לראשונה, בטקס הענקת מלגות של קרן אייסף שהתקיים בריפבליק בנק בניו יורק. עד אז הכרתי אותה רק מהטלוויזיה כדוברת היפהפייה של מפלגת תמ"י, קראתי לה שהראזאד מסיפורי אלף לילה ולילה. הבנתי שהיינו מוכרחות להיפגש. הלב שלי דפק במבוכה כשוויקי חייכה מעומק הלב שלה ושאלה לשמי, ואמרה "את עיראקית". אז עוד בחרתי להסוות תארים של זהות, ואת עיסוקי במחול ובתיאטרון החברתי כדרך חיים. בפגישה עם ויקי מצאתי חברה בקבוצה עצומה ואוהבת, קראו לה הקשת הדמוקרטית המזרחית. זמן קצר לאחר מכן שבתי ארצה מלימודי המחול שלי בניו יורק. בחזרה בבית כבר חיכתה לי הסטאר של השיח הפמיניסטי-מזרחי החדש, אך לשמחתי היא הייתה ישירה ומלאת הומור – מה שנתן מיד לגיטימציה גם למהפכנית הרדיקלית שבי.

הצחוק שפרץ מיד בהתחלה מתוך איזו אנרגיה אינטנסיבית היה גם הוא מהותי לנרטיב שחיבר בינינו. על פני השטח חיפשתי חברים לשיחה, מתחת לפני השטח הגעתי לפגישה עם שסע ב"אני" הנשי המזרחי ומה שרוחש מתחת לאדמתי הרותחת, ובצעד של מרד ובמהלך מורכב של התרסה ונאמנות לקול האחר ושל דחף לחשוף איזה קול אישי, מזרחי, שהודחק. אם להתחיל לצטט את עולם מונחיה של ויקי, זה נשמע כך:

הישראלים שבאו מארצות המזרח הערבי והמוסלמי, אלה הם ה"ספרדים", צאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו בכל ארצות הים התיכון, אלה הם "עדות המזרח", עולי ארצות אסיה ואפריקה, אלה הם "ישראל השנייה", בניה ובנותיה של פרחה, של מסעודה משדרות, של לימור ומירו, של ה"ערסים", של "מוכרי החמוצים" ו"בעלי הבאסטות", בקיצור, אלה הם האבות והאמהות שלנו, ואנו עצמנו, ילדינו. (מתוך המאמר "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש")

מרחב של שחרור. ויקי שירן ז"ל
מרחב של שחרור. ויקי שירן ז"ל

והיום חשבתי הרבה על מה אני הולכת לדבר. על חברות נפש? נאמנות? ברית של אהבה? ואולי להביע שמחה על השקת הסרט על ויקי, "שוברת קיר". אבל ויקי זה לא סרט, כי ויקי מעולם לא הייתה בסרט. ויקי שייכת להיכל התהילה, מקום משכנם של בני אנוש יפים ורגישים. מרחב שבו היתה יוצקת הילה על ראשן של חברותיה ואף פעם לא שכחה לומר, כמה שאתן יפות. לו בחייה היתה כל החברה האזרחית מקשיבה לה, אפשר היה לצפות בסרט במציאות שאינה מדומה, סרט שבו היה המיקרופון צמוד לפיה של ויקי והיא פשוט מדברת. לא צריך יותר מזה. היא הייתה פורצת במונולוגים הכי סקסיים, הכי חריפים והכי הכי מלאי תשוקה בחכמת נשים. ויקי משוררת עם כנפיים. ואין לי צל של ספק שמה שהיינו רואים זה מרחב של שחרור, ורטוריקה שנמלאת באור ובפיוס.

כשהיא משתחררת האשה עפה
שיכורה מן המרחב,
הכנפיים שלה מתוחות לצדדיה (משירה את הפחד הפנימי) נוסקת וממריאה כמוהו ואחר כך גומאת את מרחק (בודקת את עצמה) ושוב בולעת נשימה ענקית לירידה (כמעט בטוחה בעצמה) מרחפת על פני המים, נוגעת בהם, מלאה אותם, ממריאה שוב, הכנפיים מתוחות והיא מתרוממת ועפה (בבטחון רב), חוגגת את החופש הנפלא שלה… (מתוך השיר "אשה כמו שחף").

אני מתפללת ומייחלת שאת הכפפה שהרים הבמאי יצחק חלוצי ימשיכו כמה שיותר יוצרות ויוצרים. אני גם סבורה שוויקי הייתה מעדיפה יוצרות מזרחיות – שיעלו את ויקי בשלל האומניות היפות, בשיא גדולתה, במונולוג זועק לברוא עולם חדש עם ביטוי לאהבתה לאדם באשר הוא אדם, לשמים הכחולים, לחיים. פשוט לחיים. רטוריקה של אהבה שהיתה גם רטוריקה של תביעה. ויקי, את ביקשת ממני "תהיי חמושה". הצטיידי בידע, בביקורתיות, בהבנת הזולת, ברגישות לאי-צדק, בסולידריות עם חברותיך למאבק. אמרתי לך: אגרתי מספיק תחמושת. וכיום בחלומי ויקי, נגמרה לי התחמושת כי סוהרים וסוהרות מזרחים ומזרחיות נשלחים ונשלחות לשכונות לעשות את העבודה המלוכלכת, ולמחרת היום פרצוף של איזה שחצן מרוח על עמודי העיתונים, יושב ומבסוט מהחיים. אין לי רטוריקה אחרת בכדי לתאר בפניך את הייאוש שאוחז באומללים, אוחז בנו. ואת לא פה לידנו כדי לומר מה את חושבת על הסיוט שעוברים העניים. סיוט זו גם המילה הנכונה להעביר אליך את התחושות שעוברות בינינו כאשר אנחנו משוחחים ולפתע את עולה לפנינו במלוא הדרך. כולנו חותמים את השיחות שלנו ב"מעניין מה ויקי הייתה אומרת".

אבקש לצטט את ויקי גם בהקשר המדיני-פוליטי:

…אבל גם פמיניסטיות מזרחיות אינן נקיות מהתנהגות דומה. ביחסיהן עם הקבוצה הערבית-פלסטינית המדוכאת על ידיהן הן מגלות דפוסים דומים. עם זאת, העוול הנגרם תחת ידיהן קטן הרבה יותר, כי אין להן עמדות כוח לחלק או להשפיע באמצעותן… מעניין לבחון דפוסי התנהגות של פמיניסטיות יהודיות, מזרחיות ואשכנזיות כלפי נשים ערביות-פלסטיניות בכל הנוגע לסכסוך המדיני. קונפליקט הדמים הממושך בין הישראלים היהודים לבין הפלסטינים הערבים נידון בשיח הפמיניסטי מנקודת מבט יהודית, וכמובן תמיד במונחים רכים של "שלום" ו"דו-קיום". כך התאפשר לפמיניסטיות יהודיות רבות לצקצק בלשונן ולהשתתף בהפגנות ומפגשים למען השלום ונגד הכיבוש, אך בו בזמן להימנע מדיון במשמעויות העמוקות של מבנה הכוח המעניק ליהודים, מזרחים ואשכנזים, זכויות יתר מפליגות לעומת הערבים-פלסטינים, גברים ונשים.  (מתוך המאמר "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש")

המפגש הגורלי עם ויקי הוביל לחברות נפש. לא היה זה קשר תלותי של מנהיגה כריזמטית ואשה באמצע מסע. בחובו של הקשר היתה מעין ברית בין מי שמגלפות מכל הכיוונים את מרחב הצדק, מפסלות את הנשיות המזרחית שהאור שלה בוהק מתוך האפלה החברתית, ומוצאות אלה בכל אשה. קשורות זו לזו בדיאלוג לוהט ומתריס. וכששאלתי אותה מאיפה מהכוח לברוא עולם חדש? ענתה לי, מחברותי. אך מהו אותו עולם ישן – האם הוא לא זה שבועט בנו? ששוטף אותנו באווירה גזענית, מרושעת ואלימה? בורר באופן בוטה ותוקפני את בעלי ובעלות הפריבילגיה על חשבון החלש, חסר הזכויות, זה שלא רואים אותו ממטר, זה שלגיטימי לגזול את נכסיו? אלה שזה ממש בסדר להרעיב אותם? אלה שזה ממש בסדר לספר להם שהאשמים במצבם הנואש, זה כל האחרים, הזרים, הערבים והנשים שנרצחות?

השמועה על המחלה שהתנפלה על ויקי, על חוסר האונים של חבריה וחברותיה לראותה רגע לפני מותה; מחזה קורע לב של קינת האוהבים באונקולוגית של איכילוב, מתובלים באמירת התליין חסר הרחמים של ויקי, כשנפרדתי ממנה ימים ספורים לפני מותה: "אז מה אם אמות", אמרה לי. נוחות הסוף רק חידדה ביתר שאת את הדבקות העקשנית של ויקי במין מתמיד של מאבק. וכפי שהתבטא בשיריה, זה טבוע גם באושיות נרטיב-העל של מאבקה:

אשה ללא בעל היא לא אשה
אמרה לה אמה
אשה היא אשה רק במיטה
אמר לה בעלה
נשים מתות מאהבה
אמר השיר ברדיו
ועדינה כתבה בהתרגשות על קיר השרותים בדירתה
שלוש הרגלים של העולם
הן אהבה ואהבה ואהבה
והתייפחה על האסלה שיכורה מן היופי (מתוך השיר "עדינה והנסיך").

ישראל של היום, ויקי, עצובה ומבוהלת מתמיד.

זמירה רון היא דוקטורנטית במחלקה לספרות באוניברסיטת בן גוריון. חוקרת סיפורי אהבה באזורי סכסוך

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איציק

    כך שיהפוך לתיאורטי ללא נגיעה למציאות האנטי ספרדית\מזרחית בישראל מצד השלטון האשכנזי? ומי אחראי לצינזור?

    הערך המצונזר הנוכחי

    "בדוקטורט שהגישה בשנת 1991 לאוניברסיטת ג'ון ג'יי בניו יורק, בדקה שירן את השחיתות בישראל מאז הקמתה, תוך ניתוח השחיתות השלטונית והציבורית בארץ. היא טענה במחקרה ש"יש מושחתים שווים פחות, ויש מושחתים שווים יותר". על-פי מחקרה, ככל שהאדם או הארגון המושחת היה רחוק יותר מההגמוניה השלטת, כך היה גזר הדין המשפטי והציבורי בעניינו חמור יותר."

    הערך המקורי לפני הצינזור

    "בדוקטורט שהגישה בשנת 1991 לאוניברסיטת ג'ון גאי בניו יורק, בדקה שירן את השחיתות בישראל מאז הקמתה, תוך ניתוח השחיתות השלטונית והציבורית בארץ. היא הראתה במחקרה ש"יש מושחתים שווים פחות, ויש מושחתים שווים יותר". היא מצאה, שככל שהאדם או הארגון המושחת היה רחוק יותר מההגמוניה השלטת, כך היה גזר הדין המשפטי והציבורי בעניינו חמור יותר. לפי מאמרו של רפי שובלי (ראו קישור), שירן הראתה כי בסופו של דבר, הפוליטיקאים הנשפטים על שחיתות כפשע היו בדרך כלל המזרחים והערבים אזרחי ישראל, אשר רשת הביטחון הציבורי-היסטורי שלהם דלה יחסית""