• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

אופוזיציה הישרדותית

במקום לחשוב על הפליטים כעל מי שחיצוניים לפוליטיקה, צריך היום לחשוב על הפוליטיקה האוניברסלית של הפליטים

Opposition 13 Mann

כשחבורה של עשרים אנשים מתיישבים על הגבול ומבקשים בחירוף נפש לעבור, האם הם מבצעים מעשה פוליטי? התשובה המשפטית הסנטנדרטית היא שלא. אם הם פליטים, לא היתה להם ברירה: הם נסו על נפשם כי לא יכלו עוד להישאר בבית. הם לא עזבו מתוך בחירה. מי שאינה יכולה לבחור, ממילא גם אינה יכולה להתייצב בציבור, להחליף דעות, או להשתתף בעיצובו של עתיד משותף.

להיות פליט – והתפיסה הזו נמצאת באינספור טקסטים משפטיים, פוליטיים ופילוסופיים – משמעו להיות מעבר לתחום הפוליטי ומחוץ לפוליטיקה. כל הטקסטים האלה אומרים לנו בצורה כזו או אחרת שקיומו של פליט הוא קיום שמתמצה במטרה פשוטה: לשרוד. הסיפור הוא על פליטה שאין לה קול במרחב הציבורי, היא אינה מכירה את השפה בה מתנהלת הפוליטיקה, ובאופן כללי היא דומה יותר לחיה שזקוקה למים, מזון ורחמים מאשר לאדם בעל אינטרסים.

אבל זו תפיסה מנחמת, לכל היותר. היא מספרת לנו שאנחנו יכולים לדאוג לשלומם של האנשים השחורים שבגבול ולא לוותר על כלום; להכניס את הפליט כגוזל פגוע תחת כנף וללקק את הפצעים, מבלי להתייחס כלל לטענות לפיהן הפליטים הם בסך הכל מהגרי עבודה. הטענה המנחמת הזו מניחה שיש בשמים מפתח שיגיד לנו מי פליט ומי לא פליט, בלי שנצטרך לערב את עצמנו באכזריות הבלתי נמענת של ההכרעה. אבל מעבר לכך, התפיסה הזו מבוססת על תיאור שגוי של העולם הפוליטי. אם היתה בה אי פעם מידה של אמת, היא מזמן התפוגגה ונעלמה. במקום לחשוב על הפליטים כעל מי שחיצוניים לפוליטיקה, צריך היום לחשוב על הפוליטיקה האוניברסלית של הפליטים.

תא במתקן הכליאה "שדות" שהוקם בנגב עבור מבקשי מקלט, "שדות", 01.11.12. צילום: Shiraz Grinbaum/ Activestills.org
תא במתקן הכליאה "שדות" שהוקם בנגב עבור מבקשי מקלט, 01.11.12. צילום: Shiraz Grinbaum/ Activestills.org

כשגורשו פליטי האקסודוס מפלשתינה המנדטורית ביולי 1947, הגישו בשמם שני עורכי דין בריטים עתירה דחופה לבית משפט אנגלי. העתירה דרשה לקבוע שהגירוש של הפליטים מהארץ אחרי מעצר במים בינלאומיים איננו חוקי. ב-1947 עדיין לא היתה אמנת פליטים, והטענות שהועלו נגעו לסמכויות המעצר של הבריטים מחוץ לשטחי המנדט. בפסק דין קצר אבל מרתק סילק השופט ג'נקינס את השניים מאולמו והשית עליהם את הוצאות המשפט. בין היתר, הוא קבע שהפליטים ידעו שהם יפרו את החוק כשניסו לעבור את הגבול וידעו שייעצרו על ידי הבריטים. מדוע אפוא יצאו למסע המסוכן? לדעת השופט, הפליטים ביקשו מלכתחילה להפקיד את עצמם בידי הבריטים, "לשים עצמם בידי הצי" כפי שהוא כותב, וכך להביך את חיל הים של הממלכה. חשיבותו של פסק הדין הזה נוגעת להתייחסותו של השופט ג'נקינס לעניין המבוכה. האם יש בידי קבוצת פליטים כדי להביך את הצי של האימפריה? השופט מניח שפליטי האקסודוס הבינו שהם לא מותירים בידי הבריטים ברירה: או שיכניסו את הפליטים לפלשתינה, או שייגרמו שערורייה, ייתפסו כמי שאיבדו צלם אנוש, ויחזירו פליטי חרב על עקבותיהם. ובאמת, הפליטים הוחזרו לגרמניה, ובריטניה הואשמה בביצוע פשעים נגד האנושות. האסטרטגיה הזו של ההבכה הפכה לאחת האסטרטגיות הפוליטיות החשובות ביותר.

נכון שאין כאן חידוש מהותי. נזכרתי בהקשר הזה בראיון שנתקלתי בו לפני איזה זמן עם סטוקלי קרמייקל (Carmichael), אחד הדוברים הרהוטים והמיליטנטים ביותר של תנועת הפנתרים השחורים. בראיון משנות השבעים קרמייקל מספר על יחסו למורו ורבו לשעבר, הד"ר מרטין לותר קינג. "ד"ר קינג", הוא מספר, "אמר לנו להתמודד עם האדם הלבן ללא נשק. הוא חשב שנעמוד מולו מבלי לזוז עד שלא תהיה לו ברירה: לקבל את דרישותינו או לירות בנו." הבעיה, אומר קרמייקל, היא שקינג היה תמים. האדם הלבן החליט לירות, ו"לנו לא נותר אלא להחזיר אש". הפוליטיקה הפליטית של מי שנעמדו על הגבול, דומה לפוליטיקה התמימה של ד"ר קינג. ישראל לא עמדה במבחן שמעמידה האסטרטגיה הזו, כפי שקרה גם במקרה של האקסודוס. ואף על פי כן, האסטרגיה – אסטרטגיה של אופוזיציה הישרדותית – עוד לא אמרה את מילתה האחרונה. כפי שדיווח הגרדיאן במאי 2011, דיוקנו של קינג מודפס על שטרות הכסף המקומי המשמשים למסחר בין הפליטים והמהגרים הרבים, שחיים בכפר ריאצ'ה שבמחוז קלאבריה בדרום איטליה.

גם אם קינג יכול לשמש מקור השראה לאופוזיציה ההישרדותית, היום הפוליטיקה הזו שונה מאוד מהפוליטיקה של קינג. גבולותיה נמצאים במקום שבו מישהי יכולה לומר באופן משכנע: אם לא תשנו את מדיניותכם, אני אמות. מי יודע כמה אנשים נמצאים, בכל רגע נתון, בסכנה קיומית שניתן למנוע? אבל קיומה של סכנה כזו אינו מספיק כדי לטעון משהו ביחס למדיניות של סמכות כלשהי. לשם כך, הסכנה חייבת להיות מופנית לנמען ברור. בדרך כלל, הנמען הקרוב ביותר, בשלב הראשון, הוא חייל ששומר על הגדר או ספן בלב ים. הם אלה שצריכים לקבל עליהם את עול ההחלטה המוסרית, באופן אישי. הפליטה מציבה אותם בפני דילמה: "אתה ולא אחר תקבע עכשיו אם אחיה או אמות." בשלב השני עוברת הדילמה הזו ביורוקרטיזציה. הסמכות ניטלת מידיו של הפרט הצופה בפליטה דרך חור המנעול, ועוברת לידי זרועות השלטון – פקידי משרד הפנים ובית המשפט, שינסו למצוא דרך להתמודד עם החבילה האנושית, מבלי להודות באחריות אישית: אני המתתי את הפליטה הזו. כשיצאו השחורים בארה"ב להפגנות למען שיוויון, הם לא יכלו להצהיר באופן משכנע, "אם לא תשתנה המדיניות אני אמות". הם נלחמו עבור החיים הראויים, ולא עבור החיים עצמם. הפרדיגמה של המאבק שלהם היא הפרדיגמה של המאבק על זכויות אזרח במדינה דמוקרטית. הפליטים מציבים שאלה מוסרית ופוליטית מוקדמת לזו: מי הם המשתייכים לחברה האנושית?

אתה ולא אחר תקבע עכשיו אם אחיה או אמות. ילדה פליטה מסוריה נמשית מהמים בידי איש משמר החופים הטורקי
אתה ולא אחר תקבע עכשיו אם אחיה או אמות. ילדה פליטה מסוריה נמשית מהמים בידי איש משמר החופים הטורקי

עד כמה מטושטש הגבול בין החיים הראויים לחיים עצמם לימדו אותנו, תחילה, פליטי האקסודוס. כשברחו ממחנות הפליטים באירופה כבר הסתיימה המלחמה, וכנראה שכבר לא היו בסכנת חיים ממשית. כך בדיוק טענו הבריטים, שגם הוסיפו – כמו הלוחמים האציליים ביותר נגד סחר בבני אדם – שהציונים חטפו מאתיים ילדים יהודים והעלו אותם על הספינה. אולם בסופו של דבר, כשהאו"ם ראה את תמונות היהודים שהורדו מהספינות בגז מדמיע, הלקח היה שהבריטים הפרו את זכותם של היהודים לחיות. הפקודה שניתנה לחיילים בגבול ישראל-מצרים בספטמבר האחרון – להעביר לפליטים מים על מנת שלא יתייבשו, אבל לא יותר מזה – לימדה אותנו שוב את אותו שיעור מצמרר. מטרתה של הפקודה הזו היא לנטרל את הטענה ההישרדותית של הפליטים, ובה בעת לחסום כל טענה אפשרית ביחס ל"חיים הראויים". חלוקת המשאבים הגלובלית, לא מאפשרת אפילו את קבלתן הצרה ביותר של טענות הישרדותיות. כל חלוקה-מחדש של משאבים כמו מים ומזון בין העולם הראשון והעולם השלישי תסמן את סופה של ההגמוניה על משאבים אלה. האופוזיציה ההישרדותית היא אופוזיציה להגמוניה הזו. כשפליטה עומדת על הגדר, היא אומרת לנו לדאוג קודם לכך שהסדר העולמי הקיים לא ימית אותה, ורק אחר כך להגדיר לעצמנו איך אנחנו רוצים לחיות.

בספרה "מקורות השלטון הטוטאליטרי" הסבירה חנה ארנדט בצורה המצמררת והרהוטה ביותר, כיצד הורדו הפליטים בין מלחמות העולם למדרגת חיות. בגלל שחיפשו אחר מזון ומחסה, הפליטים איימו לדעתה על האפשרות לפוליטיקה. הפליטים פועלים כמו תופעות טבע כדי לשמר את הגוף, דבר שעומד בניגוד לפוליטיקה. בפוליטיקה, בניגוד להישרדות, בני האדם פועלים באמצעות השפה ובהתאם לתכליות שהם קובעים לעצמם באופן חופשי. כבר בשנות החמישים ארנדט המשילה את הפליטים שבין מלחמות העולם לזרם של פראים מאפריקה. היא ניסתה לומר בכך, שהפליטים עשויים לחסל את האפשרות לכינון קהילה פוליטית.

אבל בין השורות, ארנדט מראה גם כיצד קיבלו הפליטים החלטות אסטרטגיות כדי לשמור על עצמם. כך למשל, כדי למנוע גירוש או כדי לדאוג למזון ומחסה, ביצעו הפליטים עבירות קטנות שבעטיין קיבלו עונשי מאסר. העבירה עצמה נתפסה בעיני ארדנט כמעשה אנטי-פוליטי. מנקודת מבט עכשווית, העבירות הללו מסמנות את אפשרותה של פוליטיקה אחרת, כזו שמשתמשת בגוף. מטרתה לא לאפשר לשלטון להביא למותו של הפליט, ולחייב מדינות – יהיו אשר יהיו – להזינו. העבירה הפרדיגמטית בהקשר הזה היא עבירה קלה שלא פוגעת באדם: מעבר הגבול בלא ויזה.

החלוקה לגבולות לאומיים יכולה וצריכה להיות משנית בלבד לזכות של כל בן אנוש לשרוד. אך לא די בטענות מופשטות במסגרת שיח הזכויות כדי לממש את העיקרון הזה. כאשר עומדים עשרים פליטים בגבול הם אומרים לכל המדינות המפותחות בעולם את אותו הדבר: או שתשמרו על הערכים שלכם ותפתחו לנו את הגבול, או שתבצרו את הגבולות שלכם ותשתתפו במעשה רצח. הם שואלים אותנו באיזה צד אנחנו בסופו של דבר רוצים להיות: לצד קואליציה של מדינות וסדר עולמי שמאפשרים חיסול שיטתי של אנשים, או באופוזיציה הגלובאלית לסדר הזה שצומחת, בו זמנית, בכל צדדיו של הים התיכון. זוהי אופוזיציה המבוססת על לקיחת סיכון מודעת. אף פעם אי אפשר לדעת מראש כיצד תתבצע ההכרעה לגבי הישרדותו של אדם פרטי, ובטח שאי אפשר לדעת מהו הסדר החדש שהאופוזיציה הזו מכוננת. בכל מקרה, במרכזן של שתי ההכרעות עומד גוף פגוע שמבקש לא לשוב ולהיפגע, והשאלה האתית הנגזרת, באופן בלתי נמנע, מן הפנים.

איתמר מן הוא דוקטורנט בבית הספר למשפטים של ייל. הוא ממייסדי עמותת אנו פליטים. לאתר העמותה

מאמרים נוספים ב"פרויקט האופוזיציה":

הקדמה | ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות | ג'יאני ואטימו

בין הלווייתן לבהמות | יעל ברדה

על צלו של הפוליטי | אמל ג'מאל

המחאה כהכרזת בעלות על ההיסטוריה | מרזוק אלחלבי

זה נראה מהמם | נועם יורן

פעם בוגד היה בוגד | צבי בן-דור

אל-שעב יוריד איסקאט אל-ניזאם: מי הם האל-שעב (העם)? | לאורה גריבון

מה מעכב אותנו? | מנואלה בודז'ייב

ממחאה לאופוזיציה  | נעמה נגר 

על אופוזיציה ועל תקוות | ראיף זריק

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי אשר

    קראתי את המאמר כולו לפני שהבנתי שהוא בעצם מדבר רק על פליטים לא-פלסטינים. בדקתי גם את העמותה, ומסתבר שזהו עיסוקה. העוול הנעשה לפליטים המגיעים לכאן מאפריקה נורא. אך לכתוב מאמר עיוני שלם בנושא הפליטים, עכשיו, בארץ שלנו, ולא להזכיר את המלה "פלסטיני" אפילו פעם אחת זה סוג של עוורון חמור, ואפילו מסגיר. מילא הפליטים שאיננו נחמדים אליהם – אבל מה אם הפליטים שאנו אחראים לפליטותם? חסרי הבית זה 65 שנה? מה יהיה עליהם כשהיהודים כולם מעדיפים לעסוק בכל נושא אחר מלבדם???