• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

עדיף שנייצג את עצמנו

התעלמות נציגי המחאה לכאורה ממה שקורה בימים אלה בבתי המשפט אינו אלא המחשה לזה שמה שהחל ברחוב חייב להמשיך ברחוב. אחרות רוצות לדבר, והמפלגות יכולות לסייע להן בכך – ולשתוק
עוז גורה


בחירות 2013

בשבוע שעבר עלה ברחבי הרשת תשדיר הבחירות של מפלגת העבודה בכיכובם של סתיו שפיר ואיציק שמולי. "מה שהתחיל ברחובות חייב להימשך בקלפיות" אומרים נציגי המחאה החברתית, ומדגימים בפועל כיצד פוליטיקה של ייצוג יכולה להיות סופה של הפוליטיקה העממית; כיצד בפועל היא מנסה להיות כזו.

מה שהתחיל ברחוב ב-2011, ובאופן מדויק יותר (ולכן גם דוכא באלימות מדוייקת יותר) ב-2012, הוא פוליטיקה אזרחית, חוץ-פרלמנטרית, אנטי-ייצוגית. אחרי שנות דור בהן נשלחו אחרים לייצג, לדבר בשם, קמו קבוצות ויחידים ודיברו בעצמן. דיברו נגד ההפקרות השלטונית המזעזעת, נגד השקר והכזב של הפוליטיקה הייצוגית כפי שזו התפתחה כאן בשנים האחרונות. נגד הממשליות הקיימת.

והייצוגים עצמם – אלו שאמונים על לדבר בשם אחרים? הם נבהלו. המפלגות כולן הסתערו כאחוזות דיבוק על השדרה וניסו להדביק סטיקרים על כל מי שרק יכלו. אתה מדבר על יוקר המחייה? סטיקר של יש עתיד. את מדברת על דיור ציבורי? סטיקר של העבודה. הניסיון לדבר פוליטיקה במרחב הציבורי ע"י אזרחים בשם עצמם, ולא בתיווך הייצוג של המפלגות, נתקל בייצוגים עצמם – המפלגות, ובפעולת הניכוס הדורסנית שלהן. אמנם, לצד הצועדים והצועדות הבלתי מוזהים צעדו פעילים ופעילות מפלגתיים רבים, אישה ואיש מבסיבותיו הוא. הנקודה היא כי בכל המקומות בהן נשמעו קולות בלתי מזוהים הופיעו שלטי המפלגות כפטריות אחרי הגשם. בטרם ניסחו הקולות עצמן את ההזדהות המפלגתית שלהן, במידה ורצו כזו כלל ועיקר, נכפתה עליהן כותונת המשוגעים של המפלגה; כאילו שללא חולצה ירוקה או אדומה מדובר בקולות של משוגעים.

לירון אחדות נעצרת. צילום: דן חיימוביץ
לירון אחדות נעצרת. עוד ייצוג של המחאה. צילום: דן חיימוביץ

אין זה מספיק שהמפלגות, על נציגיהן הנבחרים והפעילות המזוהות איתן, ממלאות את החלל הציבורי 24 שעות ביממה? הן גם צריכות להיות הפה של האחרות כשאלו מנסות לדבר? מעט ענווה. טיפה של שקט. במובנים מסויימים, האלימות המשטרתית כלפי המוחים והניסיון להדביק לאנשים סטיקר של מרצ על החולצה הן צורות שונות של אותה השתקה. יש כאן אחרות שרוצות לדבר, והמפלגות יכולות לסייע להן בכך שיפסיקו לדבר. Step Up & Step Back קראו באוקיופיי. אכן.

אז לא. מה שהתחיל ברחוב אסור שימשיך בקלפי. מה שהתחיל ברחוב צריך רק להאט מעט כדי להשליך פתק אל מכונת הפוליטיקה המפלגתית ולשוב לרחוב כשהיה. הצבתם של שמולי, ובעיקר שפיר כייצוג של המחאה היא עוולה נוראית. כשהם נישאים על כנפי הייצוג של המחאה הם יקבלו כיסא בכנסת ובכך יפסיקו את המחאה הלא-מיוצגת. זוהי פוליטיקה ייצוגית שקוראת לאלו ששלחו אותה, אלו שמחוץ לפרלמנט, לחדול; שהרי, לדידם, היא ממשיכה עכשיו בקלפי. אבוי לנו אם זו הפוליטיקה הייצוגית שלשמה אנחנו נקראים.

עבור רבות מאלו שצעדו בקיציים האחרונים והיו מעורבות ביוזמות העממיות שקמו לאחר מכן, התשדיר של שפיר ושמולי אינו אלא יריקה בפנים.

כשהם נישאים על קולותיהן של אלו שאזרו אומץ לדבר בקולן הן, סתיו ושמולי קוראים לדבר בשמן. אז כן, עכשיו זה כבר הופך לאישי. מי שהיה ברחוב הוא לא תפאורה במחזה הקמפיין שלך, סתיו. ולא שלך, איציק. ולא שלך, שלי. מי שהיתה ברחוב לא שלח אתכם – כי היא לא רוצה לשלוח אף אחד. ואתם, חצופים שכמותכם, משתמשים בשמינו כדי לסתום לנו את הפה. ליף עם כתב אישום מגוחך, פעילות במעצרי בית, עשרות קיבלו מכות ברחוב, ובן אדם נשרף. ואתם? מצטלמים עם שלטים (מפוברקים) של המחאה מאחוריכם. תתביישו לכם.

ברור לי שלא כל הצועדות יזדהו עם דבריי אלו, אך באומרי אותם ארצה להתחבר להלך הרוח הכללי שביטאה היטב דפני ליף בעמוד הפייסבוק שלה כשתקפה אתמול את שפיר ושמולי על חוסר הסולידריות והשתיקה הרועמת שלהם בכל הנוגע לרדיפה המשפטית שמפעיל השלטון כלפי משתתפי המחאה. כך כתבה ליף:

"תודה לכל מי שרץ לכנסת עם דגל מורם של המחאה החברתית. ברור לי שאתם דוברים אמת, שזה מהבטן, כנראה שלכן לא התרעמתם על אף אחד מהמעצרים האלימים שלנו, המפגינים, וגם לא על המשפטים שהתחילו לתקוע לכולנו. תודה לכולכם על היעדר התמיכה, על המילים שאתם לא אומרים בגנות המשטר שהחליט לתבוע את חברי ועכשיו גם אותי. תיהנו בכנסת. אנחנו נמשיך לשלם את המחיר.”

דפני ליף נעצרת. עוד ייצוג של המחאה. צילום: דן חיימוביץ
דפני ליף נעצרת. עוד ייצוג של המחאה. צילום: דן חיימוביץ

אם שפיר ושמולי הם מייצגי המחאה וייצוג המחאה הוא בתשדירי הבחירות, מה שקורה בבתי המשפט נותר כמשהו אחר, אזוטרי, שולי, לא רלוונטי. עבור רבות מאלו שבשמן שפיר ושמולי מבקשים את קול הבוחרים, מה שקורה בבתי המשפט יחד עם הבאתם של המייצגים-לכאורה הם אינם אלא המחשה לדחיפותה של המחאה וחשיבות המשך קיומה ברחובות ולא בקלפי.

עוז גורה הוא תלמיד מ.א. בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב

לקריאה נוספת

עוז גורה | אתם זה אנחנו

עוד של עוז גורה ודותן לשם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דניאל רגב

    פוסט מצויין, נהניתי לקרוא