אנרכיסטים באו לקלל, יצאו מברכים

אנרכיזם מתנגד למדינה. לא מדינת ישראל. למדינה באשר היא. אולם בפעולות המחאה שלו, גם אם בלי כוונה, הוא מחזק את המדינה
יריב מוהר

מזה זמן מה שאני משתעשע ברעיון להקים קבוצה בשם "אנרכיסטים למען מדינה חזקה". כן, אני יודע שכל אנרכיסטית שמכבדת את עצמה תזדעזע מהרעיון שהיא מחזקת את המדינה. כוונתה הרי הפוכה לחלוטין. אבל הרעיון מאחורי ההלצה רציני לגמרי, שכן בניתוח שבוחן מה הוא האפקט הממשי של האנרכיזם או מהי הפונקציה שהוא משרת מתגלה תמונה מפתיעה. על פי רוב, הפעולות והפרקטיקות הנחשבות אנרכיסטיות [כאלו שלא מקדשות את המדינה וחוקיה ברמה העקרונית] דווקא מחזקות את המדינה. ליתר דיוק, האנרכיזם מאתגר את המדינה במקומות החלשים שלה, כצורת ארגון מתחרה של החברה, ומאלץ אותה לבסוף להשתפר או לסגת ממקום שהיא אינה יודעת לטפל בו.

באופנים שונים ומשונים האנרכיסטים מחזקים גם את הסמכות ואף את המשילות. הם מגיעים למקומות הכי מוזנחים בחברה, מקומות בהם קבוצות מוחלשות מתנגשות אחת בשנייה וכמהות לסדר חברתי שיפסיק זאת, ומציעים סדר חברתי אחר שצומח מלמטה.

למשל, בקבוצות מאהלי האין ברירה שהשתתפתי בהן בעת המחאה החברתית, התגלעו מתחים בין החברות\ים מהשכבות המוחלשות ואף בין הפעילות\ים שלא פעם גלשו לאלימות קשה, כולל ניסיון דקירה, מכות ואיומים ברצח. מה שהצליח לעיתים למנוע את האלימות היה רק השלטון, כלומר ה"שלטון" המקומי של הקבוצה, המשילות שלה, אותם נשים וגברים שלקחו אחריות על הסיטואציה והפעילו את חברי הקהילה לפעול נגד התוקפנות [ולעיתים אף השתמשו בלית ברירה בכוח פיזי כדי למנוע אלימות]. התארגנות מהסוג הזה, שהיא מעין משילות עצמית, נדרשה לעיתים בעיקר בשל מקרי אלימות, הטרדות מיניות, הזרקות הרואין ואיומים, כלומר בשל "הסוגיות הביטחוניות" הפנים קבוצתיות. וכש"הסוגיות הביטחוניות" במאהלים היו חמורות, כמו מקרים של שימוש בהירואין ליד ילדים או ניסיון דקירה, הן האפילו על המאבק החברתי של המאהל או הקבוצה. העתק עצוב של המצב במאקרו.

מאהל יפו ומאהל התקווה יחד. צילום: חיים שוורצנברג
מאהל יפו ומאהל התקווה יחד לדיור ציבורי. צילום: חיים שוורצנברג

אבל בעוד שנוהגים לראות במשילות משהו שקשור לשלטון מרכזי, לדיכוי וכפייה ממוסדים, הנה דווקא קבוצות פעולה אנרכיסטיות הן המעבדות האינטימיות והמדוייקות ביותר ליצירת תצורות משילות השתתפותיות שבמיטבן גם שומרות על הביטחון. באופן אבסורדי, אנרכיזם זו צורת הסדר החברתי הכי ראדיקלית. בשל הרזולוציה של קהילות קטנות היא יכולה לחלחל לכל חלקי החברה, גם המוזנחים והמרוחקים ביותר, ואולי קודם כל אליהם. זו צורת סדר חברתי שנובעת לא מכפייה שמקורה במוסד מרוחק אלא מחיברות-על, כלומר מן היכולת להביא כל אדם ואדם להפנים קודים ספציפיים של התנהגות בתהליך איטי ומכבד. כפי הנראה, זה לא קורה בלי כפייה כלל, אולם בכפייה מינימאלית. להבדיל, חברת המונים תיכשל במשימה של החיברות או שתיצור אותה באמצעות כפייה שחורגת מהמינימום הנדרש. חשובה פה היכולת של האינטראקציה הדיאלוגית להבנות זהות שאינה "אדם לאדם זאב" גם בלי אלה, אזיקים ואקדח, ובוודאי במיזעור של הכוח הפיזי.

במקום סדר שמקורו במוסד מרוחק ומנוכר, יושבות פעילות ופעילים עם תושבי שכונות, למשל בקבוצת "המעברה" בירושלים, ויוצרים מבנה קהילתי. כך גם שיתפו פתאום פעולה ערבים, פליטים ויהודים מקבוצות מודרות במאהל ביפו ובגינת לווינסקי, בעת המחאה החברתית. זה רחוק מלהיות סיפור הצלחה חסר חיכוכים, ואכן הנוסחה למשילות והסמכות האנרכיסטית הנכונה טרם פוצחה, אבל הקווים שכבר התבססו יצרו נורמות.

על אף הקבוצות הנבדלות הרבות בשראל, מרבית הישראלים כמהים, להערכתי, למשילות. בשל רצונם בסדר חברתי כלשהו הם מוכנים, כך נדמה, לבלוע כל "מבוגר אחראי" כמנהיג, גם אם הוא חסר כל אחריות אך מלא בסמכותנות כוחנית. דווקא קבוצות אנרכיסטיות מציעות מודל משילות אחר. הן לא יוצרות מצב של איש הישר בעיניו יעשה. את הכאוס משאיר אחריו דווקא משטר ההזנחה וההחלשה הניאו-ליברלי, במסגרתו מתנגשות קבוצות מוחלשות אחת בשנייה ורבות על הפירורים.

למרות שאנרכיסטים יכולים להיראות כעוינים למדינה ואף כטפילים עליה, הם מתקיימים לצידה בסימביוזה. למעשה גם בטבע מי שנחשבים לטפילים הם לא פעם אורגניזמים החיוניים לחיה המארחת אותם. זהו מודל של שתי צורות חיים שבהסתכלות שטחית נראות כחיות בקונפליקט, אך בבחינה מעמיקה מסתבר שהן חיות בדו-קיום שחיוני לשתיהן. כך גם האנרכיסטים והמדינה.

יוצא שגם מי שחושבת כי מסיבות שונות ומגוונות יש למוסד המדינה חשיבות רבה, למשל כי בחברה המונית יש יותר איזונים ובלמים, עדיין יכולה לחבור לזרם האנרכיסטי שחי בסימביוזה עם המדינה. זה חשוב משום שהשמאל הביקורתי המסורתי, ה"לא-אנרכיסטי", נפל הרבה פעמים לשיתוף פעולה עם עוולות המדינה משום שלא ראה נפרדות מספקת בינו ובינה, או משום שהניח מראש כי המדינה היא רע הכרחי, במידה כזו שהוא כלל לא ניסה לאתגר את פועלה ולהציע חלופות. לעומת זאת, קבוצות אנרכיסטיות, גם כשהן מקיימות סימביוזה כלשהי עם המדינה זה בא ממקום של נפרדות, של פעולה ישירה מול החברה כך שניתן לעקוף את רוב מנגנוני המדינה ואף לאתגר אותם.

אציין עוד כמה דוגמאות שיבהירו את תפקידו החשוב של האנרכיזם כ"פרקטיקה" – להבדיל מתיאוריה אנרכיסטית – שמסייעת לכינונה של מדינה טובה וחזקה יותר מבחינה מוסרית:

1. מעבדות לחוויה אזרחית עמוקה באמצעות דמוקרטיה ישירה ומעורבות אזרחית פעילה:

קבוצות פעולה אנרכיסטיות המקיימות מנגנונים של דמוקרטיה ישירה ופעילויות שטח מחאתיות מטמיעות בקרב המשתתפים בפעילותן תודעה פרקטית, החזקה ועמוקה יותר מכל עיון תיאורטי, של מה זה להיות אזרח פעיל וביקורתי. פעולות אלו יוצרות מטאפורות חדשות על אודות המבנים החברתיים האפשריים והרצויים. האם יש משהו חשוב יותר בעידן הנוכחי של אסקפיזם וקווי שבר נוקשים שדוחקים הרבה מהמוחלשים לשמרנות פוליטית?

2. התנגדות אזרחית בלתי-אלימה: קבוצות אנרכיסטיות בפרקטיקה הן היחידות שמצליחות להיות ביקורתיות מספיק ולצאת באופן חוצץ ונחוש מספיק נגד כל מיני קווי מדיניות וצעדים דכאניים אך חוקיים פורמאלית מצד המדינה. בעיקר ככל שזה נוגע להתייחסות מפלילה למיעוטים מדוכאים. בפרט זה נכון לגבי מיעוטים ש"חוסר "נחמדותם", שהיא תוצר הדיכוי, משמשת עילה לגיטימית לעוינות גורפת כלפיהם. במקרים כאלו מי שנחשבים לאנרכיסטים הם לרוב מי שמובילים ומניעים מאבקים אזרחיים משותפים עם מי שנחשבים לאויבי המדינה; מאבקים של אי-ציות אזרחי למדינה ולכוחות האלימות שלה; מאבקים ופעולות ישירות המנוגדים לחוק הפורמלי והמערערים על גבולות הריבונות ועל הנאמנויות השבטיות.

המאבקים הללו מחדדים ומקדמים את ההתנגדות לדיכוי עצמו כמנגנון. באופן אבסורדי, הם גם מביאים בתוך כך דווקא להכרה המשמעותית ביותר של הצד המדוכא באנשי הצד המדכא – הכרה בהם כקבוצה מגוונת ולא כדימוי שטחי ודמוני של הדיכוי עצמו. למשל בדוגמא הישראלית בשטחים זו הכרה בישראלים, כשותפים ושכנים, מצד המיעוט המדוכא, כלומר הפלסטינים. זה נכון אפילו מצד אנשי הריאקציה בקרב הפלסטינים. כך במקרה של אנשי חמאס [ממליץ בהקשר הזה לראות את הסרט התיעודי "בודרוס"] שמאבק אזרחי משותף משנה את תפיסתם לגבי ישראלים. כך מובנית המדינה כבית למגוון רחב של אנשים שחלקם לא רוצה לדכא את המיעוט, וחלקם אף מוכן להאבק עמו. ולכן מתאפשר רווח בין הזהות של האזרחים לזו של המדינה כמוסד דכאני. במילים אחרות: קמפיין הרה-לגיטימציה הטוב ביותר לישראל [כשמבינים את ישראל גם כבית לקהילה ולא רק כמוסד פוליטי שעסוק בפרויקט נישול] נעשה דווקא על ידי אנרכיסטים "שונאי המדינה".

3. סקוואטינג: המדינה כופה עלינו את המונופול של השוק הקפיטליסטי ואת מערכת התכנון. כך הפכו המרחבים למקרקעין המחולקים לחלקות ונמכרים\מוחכרים חלקה אחר חלקה. זה חורה שבעתיים כאשר יש בניינים ריקים, ובפרט בניינים השייכים למדינה, למוסדות ציבוריים או לתאגידים, ובמקביל לאנשים רבים אין היכן לישון או לפעול. הפתרון: השתלטות של קבוצות אנרכיסטיות או אנרכיסטיות בפרקטיקה שלהן על בניינים ריקים ושימוש בהם למגורים ו\או לטובת הקהילה. קבוצות אלו מערערות על המוסכמה שמערכת הקניין-תכנון חשובה וקדושה יותר אפילו מהזכות לקורת גג. לאחרונה בישראל גם מחאות של אוהלים, מתחמי בנייה קלה ויוזמות דומות איתגרו לרגע את מערכת הקניין-תכנון. ללא האתגר הזה התיסכול החברתי עוד יגיע לנקודת רתיחה אלימה באופן שאינו בהכרח פרודוקטיבי.

4. הטמעתם של ערכים מופשטים באתוס וזהות – בפרקטיקה, בטקסים ובשאר היבטים של תרבות חיים מקיפה: הלהט של הימין הדתי ובפרט של הימין המתנחלי לדבוק בעקרונותיו נובע להערכתי מהיותם עקרונות מכונני-זהות ומכונני-חיים. הם מוטמעים בטקסים ונוהגים דתיים כמו גם באקט ההתנחלות רב המשמעות. כיום, מהצד היותר שמאלי של המפה הפוליטית, רק תנועות אנרכיסטיות יכולות להציע משהו שקרוב לחוויית חיים מלאה שכזו: מאמנות רחוב ועד תצורת מגורים בקומונות או קולקטיבים; ממערך סמלים ואייקונים ועד קואופרטיבים זעירים ומחתרתיים; ממסיבות אנדרגראונד ועד אורחות חיים אולטרה-אקולוגיים ואפילו יהדות אנרכית או חלופית ורוחנית. האנרכיזם מפיח בערכים המופשטים טעם, צבע וריח, כמו גם טקסים לחיי היומיום.

וכך, באופן אבסורדי, האנרכיזם, הליברטריאני בזיהויו, מקבל מובן דווקא דרך זווית קהילתנית: זה לא החופש של כל אחד לפעול איך שבא לו, אלא המגבלות הנובעות מעולם המשמעות המוגדר של הקהילה האנרכיסטית על ערכיה. זה מה שהופך את הקהילה האנרכיסטית לעוצמתית – משהו להילחם ולהסתכן עבורו. בשמאל הממוסד כבר אין קהילה כזו.

לכן בפעם הבאה שמלכלכים על מחאה חברתית שמתחוללת פה שהיא אנרכיסטית ואנרכית, ניתן לומר בגאווה שתפקידה הוא להיות בדיוק הדבר הזה. וכן, ניתן לתמוך בהווייה הזו גם מבלי להידחק למשבצת של הוזים ששוללים את המדינה. בנוסף, בניגוד לרוח האוטופית של התיאוריות האנרכיסטיות, האפקט של הפרקטיקות האנרכיסטיות הגיע למימוש מיידי ולעיתים רק התקרב אליו. ספק אם הישגים אלו היו מגיעים ללא הרעש שעשו קבוצות אנרכיסטיות שנעו לפני המחנה. הם קירבו, ולו במילימטר, צורה כלשהי של מדינת רווחה, מדינה חזקה יותר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רועי וגנר

    1. אנרכיזם אידאולוגי הוא קודם כל אנרכיזם קהילתני, במיוחד בסצנה האקטיביסטית בישראל (אם כי למעשה אני לא מכיר אף קבוצה בישראל שהיא ממש אנרכיסטית; בישראל יש כמה פעילים אנרכיסטים וקבוצות עם ליבה של פעילים אנרכיסטיים). אנרכיזם ליברטריאני הוא יצור כלאיים זניח בסצנה החברתית בישראל. לכן אין שום אבסורד בפסקה האחרונה שלך.

    2. אנרכיזם קהילתני הוא בהחלט צורה של סדר חברתי – סדר שמבקש לקבל החלטות בקונסנסוס, שמבקש לקיים תנאים שיפחיתו את המוטיבציה ליצור קונפליקטים, ושמציע טכניקות פתרון קונפליקטים בהסכמה במקום בכוח ריבוני – אבל לא כל סדר חברתי הוא שלטון מדינתי. ייתכן מאד שבפועל יש פעילויות אנרכיסטיות שמחזקות את המדינה, אבל זה לא תקף לכל הפעולות והתוצרים האנרכיסטיים שתארת.

  2. אלעד

    אנרכיסטים פועלים כל הזמן לקידום אי הצבעה כמחאה. היחידים שאולי מתפתים לנקוט בשיטה זו הם כולם ממחנה השמאל-מרכז עד שמאל קיצוני, חילוניים. כלומר, באופן פרדוקסלי שיטת האנטי שלהם גורמת לכך שיש הרבה יותר משקל להצבעות הימין, שהופכות את השלטון ליותר גזעני ולפחות דמוקרטי.
    זה די שווה ערך לירי ברגליים של עצמך.