"איך הקוף הזה מדבר על אידיאולוגיה שצמחה באירופה"

נהוג לחשוב שמזרחים ושמאל הם כמו שמן ומים, לעולם לא ייפגשו. זה מוזר, מפני שרבים מעולי ארצות האסלאם בשנות החמישים, בוודאי בקרב עולי עיראק ומצרים, היו קומוניסטים. כלומר, שמאלנים. בזכותם, מספר סמי מיכאל ב"על צד שמאל", הסדרה הדוקומנטרית החדשה שהכנתי לערוץ 8, הגיעה המפלגה הקומוניסטית במספר מעברות לכדי 20 אחוזי תמיכה, שזה לא מעט. כשאני שואל אותו למה, אם ככה, לא מוצאים אותם במפלגה הקומוניסטית (מק"י) באותן שנים, הוא עונה: "הם (מק"י) ראו בנו פרימיטיביים שצריך ללמד ולחנך אותם, כי מה הם בעצם מבינים בקומוניזם? קראו לזה קומוניזם פרימיטיבי, 'פרולטריון הסמרטוטים'. הצירוף הזה של מזרחי וקומוניסט", מספר מיכאל, "עורר את כל השדים. מבחינתם זה היה שיא החוצפה, שיא הטומאה. איך הקוף הזה מדבר על אידיאולוגיה שצמחה בכלל באירופה? איך הוא מעז? זה היה קומוניזם סלוני".

כאן אולי נעוצה ראשיתו של הקרע. השמאל שנתפס כבר אז כמודרני וכמהפכני (ובצדק) לא התיישב, לפחות בעבור ראשי תנועות השמאל הישראליות, הציוניות והלא-ציוניות וביניהן מפא"י, מפ"ם ומק"י, עם מזרחיות שנתפסה בעיניהם כפרימיטיבית ונחשלת. קודם שילמדו לקרוא ולכתוב, להבעיר כיריים או להשתמש באסלה, טענו, בדיוק כפי שטוענים היום כלפי העדה האתיופית. רק אחר כך ניתן להם לגעת בקודש הקודשים, באנגלס ובמרקס שבמשנתם, אגב, הם לא הדגישו בניית מדינה או צבא אלא דיברו בראש ובראשונה על תיקון המצב הכלכלי. הסעיף של צדק חברתי, מוסיף מיכאל, בכלל לא היה קיים אז.

אבל מק"י לא הייתה לבד. מאז ועד היום, רוב תנועות השמאל הציוניות ראו במזרחים סרח עודף ולא מספיק מתוחכם או מודרני שמסוגל לקבל את רעיונותיו הנשגבים של השמאל. מה לנו ולהם, הם תהו, כמעט בקול, ודחקו שוב ושוב את המזרחים לזרועותיהם המושטות של הימין והחרדים שהעניקו להם חיבוקים וירטואליים, מלאי פאתוס ופטרונות, שתורגמו ל"מבצעים", "תוכניות" או "פרויקטים" ("פרויקט שיקום השכונות", למשל, או "תכנית הליברליזציה" שמטרתה "להיטיב עם העם", כלומר, עם המזרחים ועוד). אנחנו אירופה, אמר השמאל לדורותיו, אנחנו הקדמה והמודרניזציה, החופש והשוויון, הפיס והלאב והם, מה הם? אבק-אדם שכל הזמן מתלונן ומיילל, מוציא את עצמו מכלל "ישראל העובדת", חסר תודעה ציונית ראויה, שייקח לו עוד שנים, אם בכלל, לטפס אל הגבעות המשכרות של תודעתנו הסוציאליסטית הנאורה.

אבל המזרחים לא הבינו. גם היריקות הסמיכות ביותר נתפרשו על ידם כגשמי ברכה. בְּלַה וּבְּהַה, אמרו גם הוריו של פרוספר אזרן, ראש עיריית קריית שמונה לשעבר, שהובלו במשאיות עטופות בברזנט אל סוף העולם והושלכו שם, פשוטו כמשמעו, כשהם טובעים בבוץ שהגיע עד מותניהם, "באלוהים ובמדינה". מה שהמדינה הייתה צריכה, אומר אזרן, עשינו. ככל שהיא מידרה אותנו ככה רצינו להיות חלק ממנה. במהלך שנות החמישים, הוא מספר, ואפילו בשנות השישים של המאה הקודמת כונו לא מעט מזרחים בני הדור השני, שהספיקו להיוולד כאן, בשמות הטעונים: דוד (בן גוריון) והרצל (בנימין זאב). עד כדי כך רצו המזרחים החדשים, שלא רק שגורשו לעיירות הפיתוח ולמושבים בפאתי הארץ ובקצות המדבר אלא גם הפכו לספק-ישראלים או לישראלים-על-תנאי, להשתייך, להתחבר, להרגיש חלק מ. רובם הצביעו למפא"י שאותה זיהו עם המדינה עצמה. שלא להזכיר את גל ההשתכנזות שהתחיל כבר אז ושפירושו היה בריחה מהמזרחיות בכל מחיר – לעדכן ביוגרפיה, לשנות שם, לתקן את המבטא, להסתיר את התרבות.

ושלא יהיה ספק. בשוליים, במחסניה האפלים של הציונות החדשה, היו גרעיני שמאל מזרחיים שגם אם הם לא נקראו שמאל, הם נהגו כשמאל. קחו לדוגמה את מרד ואדי סאליב ב-1959, השנה שבה קמו מאות מזרחים, עולים חדשים ממרוקו שהושלכו אל בתי הפלסטינים ונזנחו שם לעוני ולמצוקה בלתי נסבלת, ודרשו את זכויותיהם בשורה של הפגנות קולניות שדוכאו ביד ברזל על ידי משטרו של בן גוריון. מהי אותה התקוממות עממית, מעמדית, כלכלית ועדתית אם לא שמאל? שלא לדבר על ההתקוממויות המזרחיות הספוראדיות שהחלו עוד בתקופת המעברות (הפגנות פרדס כץ, למשל), כמו גם על תנועות פוליטיות קיקיוניות, מזרחיות בהגדרתן ובהרכבן, שהתמודדו החל מהבחירות הראשונות לכנסת ושרובן לא גירדו את אחוז החסימה. בבחירות הראשונות לאסיפה המכוננת זכתה מפלגת ה"ספרדים ועדות המזרח" בראשות בכור-שלום שטרית ב-4 מנדטים, "התאחדות התימנים" בראשות זכריה גלוסקא זכתה במנדט אחד וכל השאר לא עברו את אחוז החסימה.

במילים אחרות, בשוליים התקיים כמעט תמיד שמאל מזרחי, אך התקשורת המפלגתית ("דבר", "על המשמר", "למרחב" וכו'), התעלמה מנוכחותו בבוטות מכוערת, ואף פעם לא שייכה אותו לשמאל, למרות ששמאל הוא קודם כל שוויון כלכלי. למעשה, חוץ מסדרת הכתבות המונומנטאלית של שלום כהן ב"העולם הזה" ("דופקים את השחורים", ראשית שנות ה-50), דיווח נרחב על "מרד ואדי סאליב" (1959), גם הוא ב"העולם הזה", לא היה כמעט ביטוי, לא למזרחים ובוודאי שלא לשאיפותיהם הכלכליות, החברתיות או הפוליטיות, שעל פי כל פרמטר אובייקטיבי היו שמאל כשר למהדרין.

הם רצו אותי רק חברתי, רק מזרחי, רק עממי

למעשה, עד הקמת הפנתרים השחורים, תנועת השמאל המזרחית הראשונה, כמעט ולא הייתה נוכחות פוליטית מזרחית אלא אם אתם קוראים "מזרחים" לשרי המשטרה, הסעד והדואר. שרים אלה בשנותיה הראשונות של המדינה כמעט תמיד היו "ספרדים" חסרי תודעה, "ייצוגיים" במידה רבה ושתמיד השתייכו למפלגת השלטון, מפא"י (בכור שטרית, משה הילל, ישראל ישעיהו וכו'). כן, דווקא הפנתרים שהורכבה רובה ככולה מפעילי שכונות, בני הדור השני לעלייה הגדולה ושלמנהיגיה קראו צ'רלי וסעדיה ואברג'יל וכוכבי, זיקקה לרגע קט את רעיונות השמאל והפכה, בראייה לאחור, לתנועת שמאל אמיתית. זה קרה זמן קצר לאחר לידתה. פעילים מרכזיים בפנתרים נפגשו לראשונה עם פעילים ממצפן, תנועת שמאל מרקסיסטית, רדיקאלית, אנטי-ציונית, שהוקמה כבר ב-1962 ושנחשבה, עם הקמתה, ל"מסוכנת". בין חבריה ניתן למצוא את עו"ד לאה צמל, מיכאל מיקדו ורשבסקי, משה מחובר, עקיבא אור, שמשון ויגודר וחיים הנגבי, כמו גם את רמי ליבנה, אודי אדיב ואילן הלוי, המשמש היום כנציג של פת"ח במספר ארגונים אירופאיים. המפגש הדרמטי הזה, הגורלי אם תרצו, התרחש אמנם מעל סיגריה מגולגלת ושירים של ג'ימי הנדריקס, אך מהר מאוד גלש לאידיאולוגיה, לחזון ולפרקטיקה.

"לאט-לאט", מספר צ'רלי ביטון, ממנהיגי הפנתרים השחורים, "התחלנו לשמוע מחברי מצפן רעיונות חדשים, לא רק על שכונות וכלכלה וקיפוח אלא גם על התנחלויות וגבולות וסדר עדיפות לאומי. אני בא מבית ציוני", הוא אומר, "אבא שלי היה ליכודניק שרוף. הרעיונות האלה נראו לי משונים בהתחלה, אבל לאט-לאט התחלתי להשתכנע". "שנים הייתי פעיל במצפן", מספר שמשון ויגודר, "השתתפתי במאות פעילויות נגד הכיבוש וההתנחלויות. אבל רק כשהתחברתי לפנתרים הבנתי פתאום מה זה להיות מרוקאי. המכות והאלימות שחטפנו שם לא דומים בכלל למה שחטפנו במסגרת מצפן, וכולם יודעים איזה רדיפות מטורפות היו אחרי מצפן". למה, אני שואל, מה הפחיד אותם כל כך? "החיבור הזה בין מזרחים לשמאל", אומר ביטון, "הם הבינו שחיבור כזה הוא סוף שלטונה של מפא"י".

אבל רעיונות השמאל האלה לא עברו בקלות את שדרת ההנהגה של הפנתרים. למעשה, הן פילגו אותה וריסקו אותה לרסיסים. חלק הצטרף למפא"י, חלק התמקד בפעילות בהסתדרות הכללית, והחלק המשמעותי הצטרף לחזית משותפת עם רק"ח הקומוניסטית, אותה מפלגה שזרקה משורותיה את פעילי השמאל המזרחים הראשונים, כזכור. ביטון, למשל, היה חבר כנסת במשך 4 קדנציות מטעם רק"ח. עד שהתפכח. "השמאל הישראלי הוא צבוע", הוא אומר היום, "הוא רצה אותנו רק כקבלני קולות. כל פעם כשהשמעתי דעה מדינית וילנר וטובי היו קופצים לתקרה. הם רצו אותי רק חברתי, רק מזרחי, רק עממי". אז מה, אני אומר לביטון, היית הדוד לוי של רק"ח? כן, הוא אומר בלי להתנצל, הייתי הדוד לוי של רק"ח. לא יותר ולא פחות.

טריילר לסדרה "על צד שמאל":

מפלגות השמאל שתקו, התעלמו, הרימו ידיים

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה השנייה, הקריטית. תנועות השמאל הישראליות, האמיתיות והמדומות, תמיד ראו במזרחים קבלני קולות, פיתיונות אטרקטיביים להמונים הנבערים, ולא שותפים מלאים ושווים שיכולים ומסוגלים לדבר באותו הלהט על רפורמה כלכלית ותעסוקתית, כמו גם על שלום וביטחון. כך זה היה במפא"י, כמובן. כך זה היה במפ"ם הקיבוצית והעלק-שמאלנית. כך זה היה ברק"ח הקומוניסטית, וכך זה היה בתנועות השמאל החדשות שקמו אחרי המפץ הגדול ב-1965 – "העולם הזה – הכוח החדש" בראשות אורי אבנרי, "רצ" של שולמית אלוני, ואחר-כך "שלי", "מוקד" ועוד. תנועות שמאל אלה לא רק שהיו אשכנזיות, בורגניות ועדתיות במידה רבה, אלא שהן גם עסקו בנושאים שלכאורה רחוקים מהציבור המזרחי – זכויות אדם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפרדת דת ומדינה וכו'. וכך, בשעה שרוב-רובו של הציבור המזרחי נאנק ממצוקה כלכלית, משוליות חברתית, מהדרה כמעט מוחלטת בכל תחום (פוליטיקה, חינוך, תעסוקה, תרבות, גיאוגרפיה ועוד), עסקו רוב תנועות השמאל החדשות בנושאים שנתפסו בקרב הציבור המזרחי כבורגניים או כמפונקים.

איך אני יכול לדבר על השלום ועל הסכסוך, תוהה ביטון ארבעים שנה אחרי, כשהציבור שלי מחפש את הארוחה הבאה? ועמיר פרץ אומר: תנועות השמאל הציוניות לא רק שהפכו את השלום למועדון סגור בעיקר בפני ההמונים, הן גם התעלמו, כמעט בהפגנתיות, ממצוקותיהם האמיתיות ואחר כך באו אליהם בטענות כאילו הם ימניים, פרימיטיביים, נעדרי כל תודעה סוציאליסטית מינימאלית. ופרוספר אזרן מוסיף: תנועות השמאל שאחרי 1967 היו תנועות נישה. הן עסקו רק בנושא אחד מרכזי שבו לא הייתה לי ולשכמותי כניסה אליו – בשלום. למעשה, הוא אומר, הם רצו אותי רק כשדיברו על משכורת מינימום, ביטוח לאומי, או עיירות הפיתוח. אבל אני, הוא מוסיף באירוניה, רציתי פתרונות כוללים ולא רק פתרונות נקודתיים. ראיתי בעצמי אדם נבון המסוגל לדבר, בו זמנית, גם על השלום והביטחון וגם על כלכלה ולחם-עבודה. אם תבדוק את עמדות הציבור המזרחי לאורך השנים, מוסיף עמיר פרץ, תמצא שתמיד הוא היה בעד פתרונות מדיניים, מתון לגמרי, למרות הרטוריקה המתלהמת שלא מצא בתנועות השמאל את ביתו הפוליטי. מהבחינה הזאת, הוא אומר, היה פה טנגו מושלם. ככל שתנועות השמאל ובראשן מפא"י דחו את המזרחים מלבד כמצביעים כפופים, כך הציבור המזרחי הלך והתרחק מתנועות השמאל עד שצימק את כוחן למינימום.

צריך לציין פה גם את הממד הרגשי שמרבים לדבר עליו. הציבור המזרחי שזוהה, נראה, דיבר והתנהג כערבי לכל דבר ועניין, רצה לבדל את עצמו מהאויב הערבי המסוכן והלא-לגיטימי, ולכן רץ לזרועות הימין והחרדים שתיעבו, חששו ורדפו את הערבים ברי"ש גלי וללא התנצלות, בניגוד לשמאל הציוני שלכאורה היה בעד הערבים. אני לא רוצה להיות ולהיראות כמו ערבי, הוא כאילו אמר לעצמו. אני רוצה להיות ישראלי, הכי ישראלי שיש, וישראלי פירושו ציוני (במידה מופרזת), שונא ערבים, פטריוט מוחצן וחצי גזען. כך, למרות שבקוד הגנטי שלו הוא היה חלק אינטגראלי מהערביות, הנראות שלו הלכה והפכה עם השנים לימנית, זוללת ערבים ושמרנית במידה מבעיתה.

ומה עשו מפלגות השמאל מול המהלכים ההיסטוריים האלה, שדחקו את הציבור המזרחי אל הפינה החשוכה ההיא? שתקו, התעלמו, הרימו ידיים. במקום להסתער על הציבור המזרחי המסוכסך והמפולג, המוכתם והמתנצל-תמיד, ולהביאו באלף ואחת דרכים להיות גשר לשלום, הלכו מפלגות השמאל, הציוניות והאנטי-ציוניות, הפרלמנטאריות והחוץ-פרלמנטאריות ("שלום עכשיו", "יש גבול" וכו') והסתגרו. לא רק במנעד הנושאים שבהם עסקו אלא גם במבנה האתני שלהם (אשכנזים ומשתכנזים) ובמילייה החברתי שלהם (בורגנים, עירונים, חילונים, משכילים).

מה התוצאה? האצת הקפיטליזם החזירי (שהחל עוד בתקופת מפא"י, למרות הדאווין של בן גוריון וחבריו הסוציאליסטים-לכאורה; שלא לדבר על ממשלתו הראשונה של יצחק רבין ז"ל שינק את ערכי הרפובליקנים והקפיטליסטים עוד בתקופת היותו שגרירנו בוואשינגטון ויישם אותם פה); האטת ועצירת תהליך השלום, כמו גם זירוז ההתקוממויות הפלסטינית (האינתיפאדות); הרעה דרמטית במצבם הכלכלי-חברתי-פוליטי של המזרחים (שלכאורה, שייכים אוטומטית לימין ולכן האחריות למצבם ולגורלם כאילו הופקעה מהשמאל שלא הרגיש עוד מחויב, בודאי לא אחרי המהפך של 1977); החרפת הדימויים השליליים של הציבור המזרחי שכבר לא השתייך למחנה הנכון (בוודאי מבחינת התקשורת השמאלנית) ועוד. איך אומרים בעברית צחה? בהצלחה לכולנו.

רון כחלילי הוא במאי סרטים ויוצא הסדרה "על צד שמאל", שהוקרנה השבוע בערוץ 8 של הוט וזמינה ב-VOD. לצפייה בכל פרקי הסדרה באתר ynet

המאמר באנגלית

לקריאה נוספת:

תום מהגר | השמאל הישראלי והבעיה המזרחית