הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
פנטזיה לא מהגלקסיה שלנו
-"אתה יכול לחיות בלי סכסוך?"
-"אני יכול."
-"אתה, אבל אני לא. אחרי 63 שנים המוזיקה, השירה, התפילה, הצחוק, הבכי, הסלט, הרמאדן, היום כיפור – כולהום זה הסכסוך. ואם אני קם בבוקר ויש איזה מין משהו, פנטזיה לא יודע מאיפה, לא מהגלקסיה שלנו. אני קם בבוקר [בלי ה-סכסוך], איך אני יכול להתהלך, תגיד איך אני אלך ברחוב?”
את הפנטזיה הזאת מציע עלי אל אזהרי לפיליפ בלאיש ואבי מוגרבי בנסיעתם המשותפת לצפון. מה היה נשאר? איזו זהות הייתה מתפתחת? האם היו יכולות הדמויות בסרט להתקיים אחרת, במצב כל כך שונה? שאלות אלה עומדות במרכז סרטו החדש של הבמאי התיעודי/ניסיוני אבי מוגרבי, "פעם נכנסתי לגן". פנטזיה על מציאות אחרת, על גבולות מטושטשים, על מרחב לבנטיני מדומיין ועל הזהויות המתקיימות בו. הסרט משחרר את דמויותיו הראשיות לשחק בגן המזרח-תיכוני המומצא מחדש: אבי מוגרבי הבמאי, פיליפ בלאיש הצלם היהודי צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, עלי אל אזהרי המורה שלו לערבית, ובתו החכמה של עלי, יסמין – כולם ביחד בוחנים את המרחב הזה, משחקים איתו, עם השחרור שבו, ועם המגבלות שלא באמת ניתן להניח לגמרי מאחור. עם הדמיון של "מה אם" אל מול המציאות הקיימת.
הסרט בכלל מתחיל כשהבמאי רוצה לצאת ולגלות את סיפור משפחתו שהיגרה מלבנון. אך בישראל כמו בישראל, החיים וההווה אוחזים בו ומהר מאוד הוא מוצא עצמו בסיפור אחר, מרתק בפני עצמו. אל אזהרי, שאמור היה להדריך אותו בדרך אל עבר משפחתו הלבנונית, עובר מהר מתקן דמות משנה לדמות ראשית בסרט אחר – זה שנרקם לפניהם באופן ספונטני. עצם העיסוק בזהותו של הבמאי מעלה מיד שאלות על הזהויות שכרוכות בחייהם של כל המשתתפים, ושיחה על משפחה בלבנון מובילה מיד לשיחה על משפחה אחרת ביפו ועל נקודות החיבור שבין השתיים.
מכאן יוצאים השניים, יהודי וערבי, עם הרבה יותר נקודות דמיון מכפי שהתרבות הישראלית מוכנה להעניק להם, למשחק משותף בפנטזיה. נדמה שאל אזהרי כבר אשף במשחק זה; העיסוק במקומו שלו במרחב הישראלי כל כך מלא ניסיון ועשיר, שהוא מצליח בהומור אינסופי ובתיאטרליות נשפכת לסחוף אותנו אל סיפוריו ואל שאלותיו בהנאה רבה. במהלך הסרט, שמצולם ברובו בדירה שלו, רגע אחד הוא חובש כאפייה או מפתיע את הבמאי כשהוא יוצא מחדרו עטוי בגאלבייה, ואז הוא רץ אל החדר השני לשים את "כובע ניצול השואה" שלו, מאתגר אותנו ואת תפיסותינו המיידיות לגביו. כך הוא מלהטט בזהותו החיצונית תוך שהוא מוביל אותנו עמוק יותר בדרך להבנת הפרדוקסים והשאלות שכרוכות בו. זו הדרך שלו לחיות ולהבין את סביבתו.
במקביל ישנו סיפור צדי, על מכתבי אהבה ששלחה דמות פיקטיבית של אהובה לבן זוגה שעלה ארצה מלבנון. מכתביה כתובים בצרפתית, ומעלים תהיות לגבי הערגה לזמנים אחרים, לקולוניאליזם מסוג שונה. האם זהותה של הדמות הפיקטיבית "אותנטית" יותר? האם הפנטזיה הרומנטית שלה מגלמת מציאות טובה יותר, או שמא ערגה זו היא רק צורך רומנטי בראשו של הבמאי – האדרה של שאלת ה"מה אם?", שמלווה את הסרט לאורכו ומתערבבת עם המציאות כאשר הבמאי מגלה לאל אזהרי באחת הסצינות כי הכיר אשה לבנונית באחת מנסיעותיו, והוא מוצא עצמו בקונפליקט לגבי היתכנות הקשר ביניהם.
אל אזהרי ומוגרבי, יחד עם דמותו של הצלם הנוכח בלאיש, ממלאים את הסרט ביעילות והומור, וחוקרים את השאלות הרבות שעולות תחת כנפיה המשחררים של הפנטזיה המשותפת. חבורת אנשים מוכשרים ומקסימים, מעניינים, מלאי חיים וסקרנות, ובעלי יכולת נדירה בימינו לבחון את המרחב שסביבם מעבר למבט המובן מאליו. אבל את ההצגה גונבת כאן הפתעה בדמות אחרת: יסמין, הדור הבא לחקור את שאלת הזהות על מורכבויותיה. בהיכרות הראשונה לצופה, יסמין שואלת את הבמאי האם ייתכן שיהיה לה מקום בסרט. בהמשך העלילה נגלה שבסרט לבטח יש לה מקום. אך מה מקומה בישראל ואילו מגבלות מוטלות עליה כבר מגיל צעיר כל כך, נבין הרבה יותר בסוף הסרט. כאשר הדמויות כולן נוסעות לצפון לכפר הולדתו של אביה, הן נתקלות בדרך בגן שעשועים קטן, ומחליטות להיכנס אליו לרגע קט – לפני שהמציאות דופקת שוב בשערי הגן.
הכותב הוא סטודנט לקולנוע תיעודי וניסיוני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, המחלקה לאמנויות המסך
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
כתבה מצוינת של כותב רגיש ומוכשר מהמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל על סרטו של מוגרבי. בימאי קולנוע ניסיוני ומרצה במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. כבוד
סרט מצויין, שאפשר גם לראות אותו כסרט על "מדינה אחת" או "מדינת כל אזרחיה". הסרט מתחיל כבר בהצעה לעבודה משותפת של מוגרבי היהודי, שמוצאו ערבי, עם אל אזהרי הפלסטיני שלא עבר התכחשות לערביותו. שניהם אזרחי ישראל והסרט הוא עשיה משותפת, מתוך עבר משותף ומתוך בקשה של היהודי אל המוסלמי, לעזור לו למצוא את שורשיו, עברו, שפתו ותרבותו.
ואגב, איך אתה יודע שמדובר בדמות פיקטיבית, זו שמאוהבת באלי (במלרע עם שיק צרפתי כמובן…)? קשרים עם הבמאי?
בדיוק המחקר הזה הוא מעניין, אם כי אני חושב שיש ערך לאבחנה בין מדינה ומרחב. ניתן לאמר כי המרכיב העיקרי שהוביל להפרדה בין מוגרבי לאל אזהארי הם אותם גבולות ממוצאים שחצצה ביניהם המדינה, או המדינות השונות במרחב הלבטיני. בסרט מתגלם לו תהליך של "החלמה מבפנים" כאשר הדמויות החיות בשר ודם בונות מתוכן את הגבולות החדשים של מרחב חייהן – שוברות את הגבולות הלאומיים המדומיינים על פי צורכיהן הנוכחים.
האם ניתן לייחס את התהליך רק למדינת ישראל? אינני יודע לענות על כך, אך יש לי התחושה שהמרחב הכולל באזור צריך להתבטא בחלל שאינו מוגבל על ידי מדינות.
לגבי הדמות הלבנונית: אמנם אבי הוא אכן מרצה שלי בבצלאל, אך את האישור להשערה על הפיקטיביות של הדמות קיבלתי בשיח עם הבמאי לאחר ההקרנה הראשונה של הסרט בסינמטק ירושלים, בה הוא נכח. עם זאת אני מניח כי כל צופה המיודע עם סרטיו של מוגרבי ישער זאת די מהר מכיוון שההיבט הפיקטיבי תמיד נוכח אצלו, וקטעים אלו נראים כקרקע פוריה עבורו להתממש גם בסרט זה.
תודה, אביה.
איך מביאים את הסרט לצפון?
אינני יודע לענות על כך במדויק. הסרט מוקרן בסינמטקים השונים ברחבי הארץ, אך זה עתה שלחו לי הזמנה מגלריה בירושלים להקרנה בנוכחות הבמאי.
אם כך כנראה שישנה אפשרות להיענות במקרה של יוזמה לארגון הקרנה מיוחדת. הייתי ממליץ לפנות ישירות לאבי מוגרבי עצמו ולדבר איתו על כך. בעבר אני יודע שהיו גם הקרנות של סרטיו בקולנוע "בית העם" התל-אביבי, אז אני יכול להניח שפניה כזו תיענה בחיוב.
תודה, אביה