• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

אנא אל תצביעו ל. מורה נבוכים

אולי בבחירות הבאות, תוכל להיות אלטרנטיבה אמיתית לביבי. בינתיים, יש לקוות שייווצר כאן שמאל מסוג אחר

בחירות 2013

א.
אנא אל תצביעו למפלגות שיש סיכוי שבדרך זו או אחרת יצטרפו לקואליציה של הליכוד ביתנו בראשות ביבי [הבית היהודי, עוצמה לישראל, ש"ס, יהדות התורה, יש עתיד, התנועה, העבודה, קדימה].

ב.
ביבי הצליח לנהל את הצד הכלכלי של קמפיין הבחירות שלו עד כה עם סיסמאות על הורדת מחירי הסלולר [יוזמה של משה כחלון שבינתיים פרש] ועל חינוך חינם מגיל שלוש [שאליה נגרר על-ידי המחאה החברתית וועדת טרכטנברג, והופעלה באופן חלקי כאשר כדי לממשה קיצצה הממשלה תקציבים לפריפריה] – בלי שאלות קשות על אילו גזרות תקציביות על העשירונים התחתונים הוא מתכנן בתקציב 2013, ואיך הוא לא ידע שהוא מוביל לגירעון עצום של כמעט 40 מיליארד שקלים, ומה קרה לכל המיליארדים שבוזבזו על הכנות לתקיפת איראן, וקשריו ההדוקים עם הטייקונים והאינטרסים שלהם.

הכשלון של ביבי היה הרעיון המבריק של ארתור פינקלשטיין לאחד בין הליכוד לישראל ביתנו. בסוף הם אולי יגמרו עם מספר מנדטים גבוה רק במעט מהמספר העכשווי של הליכוד, כאשר שליש מהם משוריינים לליברמן. אבל יכול להיות שכל זה היה בעצם תרומה קטנה לחבר, סיוע לליברמן למנוע התרסקות של ישראל ביתנו אחרי כל החקירות, חברי הכנסת הליצנים והעדר עשייה שהם יכולים להציג בתום קדנציה ארוכה כסייענים מספר אחד של ביבי, ולהכין את ליברמן לרשת את ביבי בראשות הליכוד עצמו בעוד ארבע שנים.

ג.
נפתלי בנט יירשם בתולדות המפד"ל לדורותיה [ובגלגול הנוכחי הבית היהודי] כראשון שסיים עם מס השפתיים של דיבור על רגישות חברתית, אחרי עשרים שנה שהמפלגות המגדירות עצמן כדתיות [המפד"ל, ש"ס, יהדות התורה, דגל התורה, אגודת ישראל] מסייעות לכל התהליך הניאו-ליברלי תוך גלגול עיניים ושמירה על תקציבי הישיבות [ולעתים מאבקים סימבוליים קטנים על מחיר הלחם ומחיר הנסיעה באוטובוס, אבל בלי לדבר על טייקונים, כי זה לא מכה הכתובה בתורה] ובלי לנסח אידיאולוגיה ברורה, בנט מעמיד את סדר היום הניאו-ליברלי מבחינה כלכלית בראש סדר היום של תנועת המזרחי הישנה; וזה מפתיע מעט כשזה מתרחש שנה וחצי אחרי המחאה החברתית.

הקמפיין של נפתלי בנט והבית היהודי בפנייה לציבור המסורתי הוא יחסית מבריק [לכל מי שבשבילו שבת זה לא רק שלומי ולאה – יש בית, הבית היהודי, לכל מי שבשבילו הדלקת נרות זה לא רק בהפסקת חשמל, וכו'], ובהחלט מעורר עניין הצורך לפנות לציבור המסורתי [המאוכזב אולי מהחיבור של הליכוד עם ישראל ביתנו החילונית המובהקת], אבל כדאי שכל מי שמגדיר את עצמו מסורתי יזכור שאין כל ייצוג למסורתיים ברשימת בנט והבית היהודי. הם מבקשים לייצג אותם, אבל חס וחלילה לא מציעים למסורתיים לייצג את עצמם בתוך המפלגה.

ד.
אריה דרעי החוזר לפוליטיקה היה הפחד הגדול והתקווה הגדולה של הרבה מאוד אנשים. התקווה – כי הוא היה שובר השיוויון הגדול במציאות הישראלית, שרואה גם את דיכוי המזרחים וגם את דיכוי הפלסטינים, שמדבר על הצורך בשיוויון בתוך מדינת ישראל ועל הסדר בשטחים, ופוסל את קמפיין גירוש המסתננים של אלי ישי. וגם מבקש בסופו של דבר להביא להידברות בין הציבור החרדי לציבורים אחרים בחברה הישראלית, מתוך הבנה שהסטטוס-קוו, למשל ביחס לשוק העבודה וביחס לתוכניות הלימודים, מוביל גם את החרדים עצמם למצב קטסטרופלי.

אבל אריה דרעי חזר בסופו של דבר לש"ס ולא הקים תנועה עצמאית, וש"ס שאליה חזר היא בסופו של דבר יציר כפיו של אלי ישי. קשה להאמין שהוא ישפיע באופן משמעותי, קשה להאמין שעל חלק מהעקרונות שעליהם הוא מדבר הוא יהיה מוכן להוליך את ש"ס אל מחוץ לממשלה – בסופו של דבר נקבל דיבורים עזים על דיכוי המזרחים והצורך בצדק חברתי, ולעומת זאת במישור של המעשה – כניסה לממשלה תוך הצבעה על הישגים סימבוליים קטנים מאוד: שמירה על תקציב הישיבות, אי-גיוס אברכים, ואולי גם מניעת עליית המע"מ. לא יותר מזה, כי דרעי רוצה להיות בממשלה, ואגב – כי אולי מאז שנות התשעים דרעי עצמו הפך מקורב ללא מעט בעלי הון, וויתר על האפשרות להוביל מהפכה חברתית.

צילום: cc by-zeevveez
צילום: cc by-zeevveez

ה.
הרב אמסלם גם הוא היה תקווה מסוימת של לא מעט אנשים לקראת הבחירות הללו. אבל מעבר לעובדה שהוא כנראה לא עובר את אחוז החסימה, וההצבעה לו היא בזבוז קולות, ומעבר לעובדה שמבחינה מדינית הקולות שהולכים אליו, חלקם מאנשי שמאל, ילכו מיד אל ביבי, הרי שהוא גם לא התמיד בתקווה שאותה הוא ביקש לייצג: במקום להעמיד במרכז את האלטרנטיבה היהודית המזרחית המתונה, מול מה שהוא כינה ההפיכה של ש"ס את הספרדים לליטאים [באימוץ גישת החומרה מול כוח דהיתרא, בנטישת המושג של כלל ישראל, באימוץ אידיאל בני התורה וחברת הלומדים עבור כל הבנים, ובאימוץ מושג דעת תורה כמכריע לכל דבר ועניין, גם אם אינו ממש שאלה הלכתית], הוא החליט, כנראה כשהבין שכמעט לא יהיו חרדים שיצביעו לו, להעמיד במרכז את סוגיית גיוס בחורי הישיבה.

הנושא של גיוס בחורי ישיבה – שהיה קמפיין מרכזי של מרצ בעבר, אחר כך של לפיד האב ובימינו של לפיד הבן – הוא עניין בלתי ריאלי לכל בר-דעת, גם אם הוא הופך לסוגיה מרכזית בתעמולת בחירות ובהפגנות עם סיסמאות שווא של "שיוויון בנטל". מעבר לכך – האם לא ברור שסוגיית הרחבת ההשתתפות בשוק העבודה של החרדים, שיכולה להתאפשר על-ידי מתן פטור גורף לחרדים מן הצבא, מה שיאפשר להם לצאת לעבוד באופן חוקי ולא להאריך את לימודיהם עד אין קץ לשם הפטור מגיוס, היא בעלת משקל עצום לאין שיעור על החברה הישראלית ועל הכלכלה הישראלית לעומת שאלת הגיוס?

אמסלם מתייחס גם לשאלת ההשתתפות בשוק העבודה – אך ללא אלמנט ביקורתי – ומדבר על כך שעצם היציאה לעבודה היא שתחלץ מעוני משפחות חרדיות – בלי להתייחס כלל למציאות בהווה, שבה יותר ויותר עניים הם עניים עובדים, המשתכרים משכורות חרפה, ויותר ויותר עובדים הם עניים – בלי התמודדות כלכלית עם סוגיית עובדי הקבלן, למשל, מה הטעם להזדרז כל כך לשלוח את החרדים לעבוד?

ו.
לפיד ג'וניור, דוגמן בנק הפועלים, חדשות ערוץ 2 ועתה תעמולת הבחירות, הוא שידור חוזר, אך אחר, של אביו – שוב הבעיה היא גיוס חרדים [אבל הוא מביא איתו סמלים של אהבת יהדות, מול השנאה היוקדת של אביו], שוב הנושא הוא מעמד הביניים [בלי לומר אשכנזים]. קשה לי להאמין שמישהו בפועל מתכוון ברצינות להצביע לו ברגע האמת לבד בקלפי – אף על פי שהסקרים אומרים אחרת. כואב במיוחד לחשוב שיש מי שיצביע ללפיד בעקבות מחאת האוהלים, כמי שיגן על מעמד הביניים ויעצור את הכסף לחרדים [בלי לדבר על העשירונים התחתונים, בלי להטריד את הטייקונים שהעסיקו אותו ושיעסיקו אותו, בלי לרמוז לכך שלפיד עצמו כבר מזמן אינו מעמד "ביניים"]. כואב לחשוב שיש מי שבפועל מתייחסים אליו כמרכז או שמאל – רק בגלל שהוא תל אביבי-אשכנזי-חילוני, והדימוי שנוצר לקבוצה זאת בחברה הישראלית – אף על פי שהוא ימין כלכלי מובהק ובסופו של דבר גם ימין מדיני, שלא מאמין שיש פרטנר.

בסוף, הקיטש של שאלות "מה ישראלי בעינייך?" [והתשובה בעיניים מצועפות: אני יאיר] ייכנס לממשלת ביבי בתפקיד של איזה שר, ויצדיק את התנהלותו של ביבי בממשלתו השלישית. יש לקוות שלפחות כך ידהה קסמו של הדוגמן, ובבחירות הבאות כבר לא יהיה עתיד למפלגתו, בדיוק כפי שקדימה הצליחה למחוק את עצמה.

ז.
ציפי לבני לא במקרה היתה בליכוד. בסופו של דבר היא ליכודניקית [וכך מפלגתה היא הליכוד ב', כפי שקדימה היא הליכוד ג', ונפתלי בנט הוא הליכוד ד', וישראל ביתנו שהיתה גם היא ליכוד ו' חזרה והתאחדה בתוך מפלגת האם, רק כדי להתפלג שוב לאחר הבחירות]. אבל הציבור הישראלי הלך כל כך ימינה שליכוד מסוגה נחשב שמאל או מרכז.

ציפי לבני לא במקרה היתה מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות, ובתפקיד זה היתה המפריטה הלאומית. היא לא היתה פחות ימנית כלכלית מביבי, גם אם אולי הנושא הזה לא באמת עניין אותה – והלוואי שהיא הבטיחה לעמיר פרץ ולעמרם מצנע שבנושאים הללו היא נותנת להם את הזכות לנווט את המפלגה.

עתה משווקים אותה כמי שתנהל משא ומתן מדיני – ומשכיחים את חוסר הצלחתה במשא ומתן, ואת העובדה שאת המשא ומתן הזה היא תצטרך לנהל מתוך ממשלה מסויימת – ואת זה היא וודאי לא תוכל לעשות מתוך ממשלתו של ביבי. אם היא תיכנס לממשלתו היא תהיה עלה התאנה המדיני שלו, ואולי אפילו תנהל משא ומתן, שיהיה כולו מסע שימשך ארבע שנים ולא יביא לכל תוצאה מלבד מה שהיא מבטיחה – היחלצות מבידוד מדיני.

למעשה לבני חושפת את המקום שממנו באים חלק מתומכי המשא ומתן בחברה הישראלי – הם מפחדים מהיום שבו ארצם תוחרם כארץ אפרטהייד והם לא יוכלו לטוס לאירופה ולאמריקה. הם רוצים לנהל משא ומתן אינסופי עם הפלסטינים, שבו הם לעולם לא ישלמו את המחיר הנדרש, כי זה בעצם משא ומתן סמוי עם אירופה ואמריקה, שיקבלו אותם ויאהבו אותם ב"עולם", כלומר במערב [כלומר לא "השלום" או העדר מלחמה או סיום הכיבוש הוא מה שהם מבקשים בסוף המשא ומתן, אלא הצטרפות לאיחוד האירופי, הסכמי סחר מיוחדים עם אמריקה או שייכות ל"מערב"].

ח.
שלי יחימוביץ' לא מטעה כשהיא אומרת שמפלגת העבודה מעולם לא היתה שמאל. היא צודקת היסטורית שהמפלגה שהובילה דיבור על סוציאליזם, אבל שלא כלל מזרחים וערבים, קשה להחשיב אותה כשמאל. המפלגה שהובילה את הממשל הצבאי, הפקעות הקרקעות, שליחת המזרחים לפריפריה ופרולטריזציה שלהם, וראשית ההתנחלות בשטחים אינה שמאל. המפלגה שתמכה במלחמת לבנון בראשיתה, שעיצבה את חוק ההסדרים, ששר הביטחון שלה ביקש לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים באינתיפאדה הראשונה, ושהיתה חלק מרכזי מתהליך ההפרטה בשנות התשעים אינה שמאל. יחימוביץ', כדי להוכיח את טענתה, חתמה על הסכם עודפים בין מפלגתה לבין יאיר לפיד במקום עם מרצ, כפי שנהגה עד כה. והמתבונן משתאה מה הוא מצג השווא? האם סדר היום הסוציאל-דמוקרטי שיחימוביץ' טוענת שהיא מבקשת להוביל אכן דומה לסדר יומו של יאיר לפיד? או שסדר יומו דומה למעשה לסדר יומה? האם זה עצוב או מצחיק?

ומי יכול להבטיח ששלי יחימוביץ' לא תודח רגע לאחר הבחירות, או שנה לאחריהן כשמפלגתה "תתבשל" באופוזיציה, והקולות שניתנו לה ישמשו את מי שיבוא תחתיה להיכנס, כפי שנכנסו ראשי מפלגתו בעבר, לקואליציה של ביבי כעוד עלה תאנה?

עצוב, אגב, בהקשר של הסכמי העודפים, גם מה שעשתה מרצ: היא התבוננה לצדדים, לאחר ביטול ההסכם עם מפלגת העבודה, ואולי ראתה לרגע את חד"ש לשמאלה וחשבה להציע לה לחתום על הסכם עודפים, בשל קרבה אידיאולוגית יחסית בין המפלגות. ואז היא נזכרה שמדוברת במפלגה ערבית-יהודית, הנמצאת מחוץ לקונצנזוס החמים [שגם מרצ נמצאת למעשה עם חצי רגל מחוץ לו בחלק גדול מן הציבור הישראל], ונעה ימינה הרחק כדי לחתום על הסכם עודפים עם ציפי לבני.

ואם אפילו למרצ אסור לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה ערבית-יהודית, אז ברור לגמרי שגבולות ההצבעה הם כגבולות השבט [גם סיסמת הבחירות של מרצ, "השמאל של ישראל", רומזת לכך שידידתה משמאל, חד"ש, אינה "השמאל של ישראל", וכל אחד זכאי לפרש האם היא רומזת בכך שחד"ש אינה ממש "שמאל" או שמא אינה ממש "ישראל"; גישה זו, שאולי אפשר היה להבין פטרונותה ב-92, כשלמרצ היו 12 מנדטים ולחד"ש 3, נראית תמוהה מעט עתה כשלחד"ש 4 מנדטים ולמרצ 3].

ט.
אנא הצביעו למפלגות שיצרו אופוזיציה שמאלית משמעותית שבעתיד, אולי בבחירות הבאות, תוכל להיות אלטרנטיבה אמיתית לביבי. שמאל שהוא חזית משותפת יהודית-ערבית, שמאל שמשלב פעילות בשטח עם פעילות פרלמנטרית, שמאל התובע חלוקה אחרת של ההון והרכוש, והנאבק למען זכויות עובדים ונגד חברות עובדי הקבלן, תוך ביקורת על מהלכי הכלכלה הניאו-ליברלית והגלובליזציה, שמאל של הסדר מדיני עם הפלסטינים בשטחים וסיום הכיבוש ושל תיקון העוול ההיסטורי כלפי פלסטינים וכלפי מזרחים אזרחי ישראל (בין היתר על-ידי הרחבת שטחי השיפוט של הרשויות הערביות ועיירות הפיתוח ושינוי דרמטי של מצב הפריפריה, למשל בתחומי החינוך, שישנה את מצב הדיור הציבורי ויקדם תוכנית רחבה להכרה והסדרה של הכפרים הלא-מוכרים), שמאל שיתקן את העוול ההיסטורי כלפי התרבות המזרחית, התרבות הערבית ותרבות היידיש, ויהפוך את הערבית והיידיש לשפות מרכזיות בכל מערכת החינוך, שמאל שלא יזדהה אוטומטית עם ארה"ב והאיחוד האירופי בכל דבר ועניין, ויבחן את מקומו גם ביחס למאבקים במזרח-התיכון ובעולם השלישי, שמאל שיתנגד בקול ברור לגזענות (גם כשהיא גזענות חילונית כנגד הדת והחרדים) ולמילטריזם (ובתוכו תעשיית הנשק הישראלי ומכירות הענק שלה לאזורי סכסוך בעולם), שמאל שלא יהיה רק שמאל משפטי, או שמאל של דיבור על זכויות אדם, ושלא יגדיר את עצמו רק דרך חילון ואנטי-חרדיות, שמאל מעמדי, מזרחי, פמניסטי, ירוק, מסורתי.

לבלוג של אלמוג בהר

 

לקריאה נוספת:

מאמרים נוספים של אלמוג בהר

עוד על בחירות 2013

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    אולי הוא היה מבין מדוע הוא הצליח להיות ראש הממשלה בעל הכהונה המצטברת הארוכה ביותר מאז ב"ג.
    כיצד הוא הצליח לייצב קואליציה שלבני, אולמרט, ורמון האריכו ב-2009 שתקרוס (ולכן סירבו להרכיב איתו ממשלת רוטציה).
    נתניהו הוא פרגמטיסט.
    למשל:
    א. "הסדר מדיני": מה הפלא שיחימוביץ מצניעה את היותה "שמאל"? רוב המצביעים סבורים- ולדעתי, בצדק- שאין סיכוי להסדר ראוי. רוב המצביעים לא רוצים להעביר את מזרח י-ם ואת טול-כרם, קלקיליה וג'נין לידי פלסטין, שעלולה בכל רגע ליפול לידי החמאס, ולסכן את ישראל בירי שסופג כיום הדרום.

    אי אפשר להפריד את המדינאות מהביטחון. רוב האזרחים מסתכלים על הרקורד של ארבע השנים האחרונות, שהיו מהשקטות ביטחונית אי פעם, ומרוצים.

    ב. אתיקה: לביבי יש קשרים הדוקים עם טייקונים? ואללה? זה אמנם מתאים לאג'נדה השמאלנית, אבל לא למציאות; ביבי מקושר למיליארדרים אמריקאים שיש להם אחזקות בארץ (לאודר ושלדון); הטייקונים השולטים במשק הישראלי (תשובה, דנקנר, לבייב ובן-דב) דווקא הגיעו לפשיטת רגל בתקופתו.
    אגב, דווקא דרעי קיבל מיליונים מדנקנר (למה לומר בלשון נקיה "מקורב לבעלי הון"? מה, הוא למד איתם בחברותא? הוא היה שכיר שלהם!!)- אבל מי זוכר את זה.. הרי יש סיכוי שהוא ייזכר שהוא נגד ביבי.. חבל להרוס..

    ג. כלכלה: ביבי דווקא קיבל (לבסוף) את דרישות הרופאים; העובדים הסוציאליים; האחיות; וההסתדרות בנושא עובדי הקבלן. האם כך פועל "ניאו-ליברל"? או שמא זוהי פעולה פרגמטית?

    1. נתן

      ראשית לאדלסון אין שום השקעות בארץ למעט העיתון "ישראל היום" שהוקם כדי לשרת אדם אחד.
      שנית מדובר בקשר שגורם נזק למדינת ישראל- לדגמה ההתערבות של נתניהו לטובתו של רומני בבחירות של ארה"ב היתה בניגוד ברור לאינטרסים של מדינת ישראל , אבל טובה לשאיפות של אדלסון בעצמו.

  2. עידו לם

    הבעיה בטור הלא קוהרנטי הזה: אין שום דיכוי מזרחים ולכן הטור פגום ולא אמין.

  3. מיכאל לינדנבאום

    לכן, אחרי שהליכוד הפריט את את כמעט כל החברות הציבוריות והפך את עובדיהן לעובדי קבלן, מובטלים וכמובן יצר את פושעי ההפרטה – הטייקונים שהם למעשה פושעים של המשטר הליכודי, הוא נכנס לישורת האחרונה.
    הכוונה להפריט את חברת החשמל, הרכבת, הנמלים, תאגידי המיים ומיזם הסיבים, לשדוד אותם ולהעבירם לידי משפחות הפשע הפוליטי (דנקנר,תשובה,בינו צדיק ושאר הטייקונים) ולשבור סופית את העבודה המאורגנת בארץ.
    חוץ מזה, מי עושה "תספורות בשוק ההון, שודד את הפנסיונרים, זוכה למחיקת חובות מהבנקים ובכלל לתנאים לומיים לגבי רווחים כלואים וכך הלאה.
    ביבי טוב לטייקונים, ורע לסקטור העסקי הקטן והבינוני שנאלץ לשלם את כל המיסים, מיסים שהטייקקונים פטורים מהם.
    חוץ מזה, מי צריך בכלל טייקונים, שלא היו כאן לפני 30 שנה, והשתלטו בחסדי הפוליטיקאים הניאו ליברלים על חברות ציבוריות משגשגות.
    מוזר מאד שכותבים לא מדגישים את הפשע הגדול של הניאו-ליברלים מימין עם המשת"פים שלהם בעבודה.
    לולא ההפרטה הפושעת, הטייקונים כלל לא היו באים לאויר העולם.

  4. סמולן

    א. נפלא בעיני לראות מישהו שכותב מאמר מנומק, המסופרר באותיות עבריות. גם הסוגרים המרובעות שוות להפליא.

    ב. יאיר לפיד הולך לקבל ים של הצבעות, ורבות מהן הצבעות של מזרחים ומזרחיות. אפרט: אמנם כל ההכפשות אודותיו די נכונות עובדתית, אבל הן מתעלמות מפיל גדול שנמצא באמצע החדר. הפיל הזה הוא ספר ביוגרפי נפלא, שווידא שהקוראים בו יתוודעו לטומי ויאיר לפיד. בשלב כלשהו הבנתי, שהספר הזה יצר היכרות אינטימית לגמרי – כלומר, תחושה מדומיינת שלה – בין קהל מצביעים לא מבוטל, ובין הלפידים. ההכפשות לא מעניינות את האנשים האלו, ובמידה רבה – בצדק. יאיר יבחר לכנסת בגלל שכתב ספר מרגש על חיי אביו. זה לא נשמע משהו אנטי-מזרחי. הייתי אומר שעבור מזרחים רבים, יאיר מייצג משהו שהם יכולים להזדהות אתו בקלות רבה ומתוך המזרחיות שלהם – שהיא כמובן לא הנאמנות העיוורת למדינות ערב וגם לא שנאת אשכנזים, שנאת מפא"י וכן הלאה, כלומר לא המזרחיות שמבוטאת כאן בהעוקץ.

    ג. מפלגת העבודה אכן אינה שמאל, וזאת מעשר סיבות. ראשית, היא אינה שואפת להיות גוף אוונגרדי קטן, מטומטם ומסומם, אלא לנהל מדינה. שנית, מפלגת העבודה מחויבת לסוציאליזם, בעוד שהשמאל מחויב ליהלומים שבפירסינג בקצה הוגינה. שלישית, מפלגת העבודה מחויבת להומניזם, בעוד שהשמאל מחויב לתיאורטיזציה רדיקלית. רביעית, מפלגת העבודה לא עוסקת ברצח בורגנים וגזלת הונם, בעוד שהשמאל חולם רק על זה. חמישית, מפלגת העבודה לא מדמיינת את העולם כמשהו שבמרכזו מטרופולין שיש להשתלט עליה – כמו מוסקבה או פריז – אלא כדבר מה פוליפוני ומגוון בהרבה, שיש ליצור בו. שישית, מפלגת העבודה מחליפה את ההנהגה שלה באופן דמוקרטי, בעוד שהשמאל מוריש את הנהגת המפלגה באופן כמעט שושלתי. היום, הוא נשלט על ידי בוריס השני. שביעית, מפלגת העבודה מונהגת על ידי נשים, בעוד שהשמאל מונהג על ידי גברים ופסיכית שמתקפלת בפני תיאורטיקנים גברים (כן, גברת גלאון: זו את). שמינית, מפלגת העבודה לא עובדת בדרכי כחש ומאחורי הקלעים, כלומר כן, אבל לא בצורה שמתקרבת לנכלוליות שבה חנין ושות' הובילו את המחאה. תשיעית, מפלגת העבודה היא בעד ישראל, השמאל נגד. עשירית, ומתוך הסעיף הקודם, מפלגת העבודה מחויבת לקשר עם המציאות. השמאל, אה, בואו נדלג על זה.
    ג.

  5. יעל

    מאמר מעניין, תודה.
    יש לי רק נקודת ביקורת אחת קטנה: אני חושבת שהביקורת שהוצגה כאן כנגד הסכם העודפים בין מר"צ לתנועה היא לא מאוזנת. במשך שנים לחד"ש היה הסכם עודפים עם רע"ם -תע"ל, שהמרחק בינה לבין חד"ש הוא מרחק שנות אור. אני בטוחה שבוחרי חד"ש היו חותמים על נציג רע"תע"ל שנכנס בזכותם לכנסת.
    אבל חשוב יותר, קל לגלגל את תפוח האדמה הלהוט לפתחה של מרצ בלבד ולטעון שהיא רצתה הסכם עם "תנועה ציונית". אם מר"צ הייתה פונה לחד"ש ומבקש לחתום איתה על הסכם עודפים חד"ש הייתה מסכימה? אני בספק. בצדק, אני חושבת, הרבה מאוד ממצביעיה של חד"ש היו מתנגדים למהלך כזה ובעצמם מעדיפים מפלגה שאיננה ציונית.

  6. יניב אידלשטיין

    אבל העבודה הצהירה חד משמעית שלא תשב בקואליציה עם נתניהו. אם יחימוביץ' תחליט שהיא מפרה את ההבטחה, ואני לא מאמין שהיא תעשה את זה – יהיה מרד בתנועה וחצי מחברי הכנסת יצטרכו לפרוש ולהקים סיעה עצמאית. קשה לי מאוד מאוד להאמין שזה יקרה.

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    אצביע חד"ש כי למרות אני מגדיר עצמי כציוני-תומך בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ולמרות שאני מה שהקומוניסטים קוראים בבוז ,,רפורמיסט",נשבר לי מהשמאל הציוני שתמך ביציאה לכל מלחמות השוא והתחרט כשכבר היה מאוחר, של ישראל עד כה. ותודה לזהבה גלאון שפעם ראשונה מרצ התנגדה למחמת ,,עמוד הענן "מראשיתה. אבל היא מממשיכה להסתגר בסקטור היהודי.זו משמעות ההגדרה העממית שלה ,,שמאל ציוני"
    בעצם גם אין לי כל ויכוח עם עמדותיה של חד"ש עצמה למרות שהיא כמובן גוף שנשלט ע"י מק"י.

  8. דוב

    המאמר יוצא מהנחה שגוש הימין מנצח. לצורך ההנחה אני מוכן להמר כאילו מה שנקרא גוש המרכז-שמאל מנצח בבחירות כלומר משיג גוש חוסם של לפחות 61 מנדטים. אני טוען שגוש חוסם כזה הוא בכלל מופרך ואין לו כל סיכוי להרכיב ממשלה לא עכשיו ולא בעתיד.
    מי שחושב שמפלגת לפיד תשב בממשלה שנשענת על קולות הערבים לא יודע איפה הוא חי. בכלל, מפלגת לפיד היא מפלגת ימין מובהקת ולא משנה מה היא מצהירה על עצמה. בנושא הכלכלי-חברתי אין בכלל מה לדבר, זו מפלגה קפיליסטית, היא תומכת בטייקונים והם תומכים בה. מבחינה מדינית, באופן עקרוני היא לא שונה מהליכוד ובנט אלא שהיא מפלגת ימין פרו אמריקנית מובהקת. ההבדל בינה לבין הימין הלאומני המוצהר הוא בזה שהיא לא מוכנה לזוז צעד אחד מהמדיניות של ארה"ב באזור. ארה"ב משלימה עם הכיבוש ולא לוחצת על ישראל בשאלה זו כבר למעלה מארבעים שנה. אלא שהמדיניות שלה היא להשאיר לפלסטינים פתח של תקוה-אשלייה כדי שלא ישברו את הכלים ויערערו בכך משטרים חשובים לה כמו מצרים ירדן ומדינות המפרץ. הימין הלאומני קיצוני גם לכך לא מוכן וזה כל ההבדל.
    ציפי לבני לא שונה מלפיד בכלום אלא שהקרע בינה לבין מפלגת האם שלה, הליכוד ובין נתניהו עמוק.

  9. מאיר בביוף

    כמו רבים וטובים גם הכותב נופל לפח הכזבים, שמשתוקקים לספר לנו את הבדותה המצוצה מן האצבע, כאילו נעשה "עוול היסטורי" לז'רגון היידי. תמיד שמעתי עד כמה, רחמנא לצלן, נרדפה היידיש. נער הייתי וגם זקנתי, ובכל ימי חלדי מעולם לא נתקלתי ב"עוולות" או "רדיפות" כלפי היידיש. הסיפורים על כך היו חלק ממסך הערפל של המשטר הלבן, שבפועל רדף ודיכא אך ורק את דוברי הערבית – בדיוק כפי שהוא מקפיד לעשות גם היום – כש"רדיפת" היידיש היתה מס שפתיים, שנועד להצדיק את הדה לגיטמציה של התרבות המזרחית. עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת התקיימו בבית העם בי-ם (ז'ראר בכר של ימינו), שהיה במרחק יריקה מבית הוריי, הצגות של שמעון דז'יגן ואיציק מאנגער בשפה היידית. הקהל האשכנזי נהר בהמוניו ונהנה, וגם לוי אשכול, ראש הממשלה באותם הימים, נהג "לתבל" את דבריו ביידיש. ואם זה לא מספיק עדיין, אז גולדה מאיר, שירשה את אשכול, קבעה שמי שאינו דובר יידיש אינו יהודי מושלם. והבדיחה הייחודית כל כך למדינה האשכנזית שלנו היא, שהג'יברוש האשכנזי ביידיש נחשב ליותר יוקרתי מאשר השפה הצרפתית של עולי צפון אפריקה…אז מי אמר שאין סאטירה בישראל?

  10. אלמוג בהר

    מאיר, אכן לא נסכים,
    האם כשבן-גוריון אמר בעצם ימי השואה לעדה שהגיעה משם לכאן ונשאה את עדותה ביידיש – "שמענו עכשיו שפה זרה וצורמת, זרה וצורמת" – היתה כאן חיבת יידיש?
    אבל בעיקר (כי לגבי לוי אשכול וגולדה אתה צודק) – התרבות האשכנזית המזרח-אירופאית נמחקה במידה רבה (לא רבה כמו המזרחית, אבל רבה מאוד – ולדעתי לא כתירוץ למחיקת התרבות האשכנזית, ולא בהקשר החרדי) – יחד עם מחיקת מה שהוא דתי וגלותי – ובמקומה הושלטה התרבות האשכנזית הישראלית (הקשורה כמובן לזאת המזרח-אירופית) –
    במובן מסויים – אשכנזים לעיתים לא שמים לב לכך שתרבותם נמחקה, מאחר שלכאורה התרבות הישראלית הפכה אשכנזית – אבל אשכנזית של הצברים שביקשו למחוק את מזרח אירופיותם

  11. מאיר בביוף

    כנראה שלא ירדת לסוף דעתי. התכוונתי לומר, ואולי לא התנסחתי אלא במרומז, שברמה הדקלרטיבית אכן נאמרו דברים ברוח הציטוט שאתה מעלה. אולם, מה אך בפועל, בחיי היום יום, דוברי היידיש לא נתפסו כבלתי לגיטימיים. מותר להניח, שבחדרי חדרים גם קלגסי משטרת הלשון התבדחו, פה ושם, בשפת היידיש. לעומתם, ולא אכפת לי למחזר את דבריי, מי שנרדפו באמת ואות הקין הודבק על מצחם עד כדי נידויים הטוטאלי, הם דוברי הערבית – יהודים ולא יהודים. את דבריי אלה אינני מלקט מארכיונים וממעבדות, זטהי המציאות שעליה גדלתי, ושבה משתמשים לצורך הפצת שקרים מקוממים.

  12. אלמוג בהר

    מאיר שלום,
    אכן היחס ששוללי היידיש ביקשו לעורר אצל דוברי היידיש וצאצאיהם היה אמביוולנטיות, שנאה אהבה, בעוד היחס שביקשו לעורר אצל דוברי הערבית וצאצאיהם היה שנאה עצמית, וברור שבעוד היחס אל היידיש היה סוג של התאבדות, היחס אל הערבית היה רצח, ובעוד שהיידיש היתה "רק" נלעגת וגלותית, הערבית היתה נלעגת, גלותית, פרימיטיבית ואוייבת.
    בסופו של דבר גם אתה תסכים שהצליחו לחסל את השפה, כשפה שיש בה שימוש, אצל דובריה הלא חרדים, ושהצאצאים גם הם בחרו ברובם להתרחק מן התרבות המזרח אירופאית ומן היידיש – וניסו להשתייך אל התרבות המערב אירופאית ומאוחר יותר האמריקאית – וזאת היתה תוצאה של מהלך אמיתי, לא תיאורטי, של דחיקה של היידיש, לא בכל מקום, לא בכל רגע, לא בלי שהיה לה גם הרבה מקום של חיבה ושל יחס, ועדיין.

    1. ג. אביבי

      מאמר יפה כרגיל, אבל עובדתית אני מסכים עם דברי מאיר.
      היו דיבורים מלווים בזעקות שבר על מותה של היידיש, כמו האמירה ההיא של ב"ג, אבל איש לא הרג אותה בישראל. אני שומע על "מותה הקרב" של היידיש מאז שאני שומע ש"האפליות (נגד המזרחים) הסתיימו ומחר/מחרתיים שוויון ואין כבר הבדלים…".
      רק תבדוק כמה תיאטראות יידיש קמו בשנים האחרונות וכמה לומדים יידיש כמסלול אקדמי. את זה תנסה להשוות למקביל עבור שפת הלדינו או לערביה מע'ריביה. היחס הוא באופן מובהק לטובת היידיש. תרבות היידיש בחברה האשכנזית חילונית חיה ובועטת גם כיום. היידיש היא שפתם הראשונה של חרדי אשכנז שמתרבים במהירות. כשדיברו על "מותה של היידיש", אותם הדוברים תכננו למעשה את מותה של הערביות/ספרדיות של המזרחים והצליחו בזאת.

  13. דוב

    מדובר בשתי תקופות שונות לחלוטין. הציונות עד הקמת המדינה היתה תנועה של יהודים אשכנזים-מזרח ארופיים ובשבילם. המזרחיים כלל לא היו בתכנית ולא חשבו עליהם בכלל אלא לצורך כיסוי נישה מסויימת שהאשכנזים לא יכלו למלא בד"כ על מנת להתחרות בעבודה קשה בשכר נמוך עם הערבים. צריך לזכור שבקרב יהודי מזרח ארופה – מאגר כוח האדם למטרות הציונות היא היתה מיעוט. הציבור הרלוונטי בשבילה ברובו השתייך לבונד המפלגה הסוציאליסטית היהודית ששפתם היתה אידיש כאידיאולוגיה. על מנת להתנתק מהם וליצור כאן לאום חדש ישראלי(אשכנזי) שהסמל שלו היה "הצבר-יפה הבלורית והתואר" היה הכרח לנתק אותו מהיהודי כלומר בראש וראשונה מהאידיש ותרבותה. זה נעשה באגריסיבות לא פחותה מאשר דחיקת הערבית מהמזרחיים. פליטי השואה שהגיעו כבר שאפו להצטרף ללאום החדש ותפיחת שכם באידיש רק עודדה אותם כאחים.
    המזרחיים זה סיפור אחר. מאחר שהמאבק נגד הילידים הערבים לנישולם מהארץ הוא המאבק הציוני החשוב ביותר, הרי שמי שהוא יהודי הוא קודם כל נגד הערבים. כמובן מי שנגד ערבים צריך להשיל מעצמו את תרבותו הערבית כדי להצטרף ללאום הישראלי. למזרחיים נתנה הברירה יהם הצטרפו אם כי במעמד נחות, כי בחברה מעמדית החדשים מתחילים מלמטה ודרכם חסומה למעלה עד שלא יבואן אחרים במקומם, כגון פועלים פלסטינים וזרים.
    המזרחיים (ככלל) העדיפו את ההשתלבות ונלחמו בפנים לחלוקה צודקת של הפריבילגיה שהצונים מחלקים ליהודים. לכן הפוליטיקה המזרחית ושמאל זה אוקסימורן כמו שפוליטיקה ציונית שמאלית זה אוקסימורון. השמאל במהותו מתנגד לכל פריבילגיה על רקע אתני-לאומי-דתי מגדרי וכו'. הוא תומך בפריבילגיה למנוצלים על חשבון המנצלים ללא הבדל דת גזע לאום מגדר וכו'..

  14. רועי

    בדיקת עובדות לפני כתיבה היא פעולה מומלצת ביותר גם לכותבים וגם לעורכים. הסיפור על כך שמרצ החליטה שלא לחתום עם חד"ש הסכם עודפים אינו נכון.
    כשהעבודה החליטה לסגת מהסכם העודפים המסורתי שהיה לה עם מרצ (לאחר שכבר נוהלו מגעים בין מזכ"ל מרצ לבוז'י הרצוג) כבר היה לחד"ש הסכם עם רע"מ תע"ל, כך שהאופציה הזאת לא היתה קיימת.