איך הימין עשה את זה

במשך שנים הפקרנו זירות שרק היום אנחנו נכנסים אליהן… המשפטית, התרבותית, התקשורתית, הסביבתית… אני חושב שהפעילות הזו שלנו בפורום ובכלל יוצקת תוכן לרעיון הזה. לפעמים באים אלי תורמים ואומרים לי 'למה אתה מבלבל אותנו ומתעסק עם 81 נושאים? אתה מתעסק עם ערים מעורבות וייעוץ למגורשים מגוש קטיף, ופעולות חקיקה, ואיכות סביבה, זכויות אדם'. אני עונה להם: אנחנו ב-40 שנה איחור ואנחנו צריכים להיכנס למערכות. אם אנחנו ניקח רק נושא אחד ונטפל בו ונסיים אחרי שנתיים ונעבור לנושא הבא בעוד 80 שנה, אולי נצליח לקדם 10 נושאים. אנחנו צריכים להיכנס בכמה שיותר תחומים כדי להביא לשינוי". (נחי אייל, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל)

לפני כעשור הייתי נתון, כמו רבים מחבריי אשר להם יחס של אהבה-שנאה לארצות הברית, בשפל הדכדוך אודות הכיוון אליו מועדות פניה של מי שהיתה פעם המעצמה הגדולה בעולם. באותה תקופה שאלתי חבר אמריקאי, איש שמאל אמיתי, איך הם הגיעו עד הלום. הוא נכנס לחדרו, שלף משם ספר ואמר בפשטות – אתה חייב לקרוא את זה. והוא צדק. הספר היה Blinded by the Right: The Conscience of an ex-Conservative. כפי שמשתמע משמו, המחבר, דייויד ברוק, מגולל את המהלך של מי שהמיר את תפיסת עולמו ועבר להכות על חטא. חשוב לומר בשלב זה שאין לי סבלנות רבה, בלשון המעטה, לאותם מתפכחים ש"ראו את האור" (לרוב "שמאלנים לשעבר", כהגדרתם, שלאחר שני משפטים אפשר להבין שמעולם לא החזיקו בעמדות שמאל אמיתיות, אלא פשוט היו שייכים למחנה כשהוא היה באופנה).

כשלעצמו, שינוי תפיסה פוליטית לא אמור להיות מעניין יותר מאדם שיום בהיר אחד החליט שחומוס הוא מאכל אלוהי, אחרי שהתנזר ממנו במשך שנים. שונים הם פני הדברים כשמדובר בשחקן פנים (insider), אדם אשר היה מעורב במניפולוציות (בהנחה שהיו), בהונאה (חו"ח) ובבניית מנגנון ומוסדות אשר לא רק יבטיחו את הניצחון הפוליטי הבא, אלא יבטיחו לצד שלו רוב נצחי. זה הסיפור של ברוק. אני זוכר איך קראתי את הספר בשקיקה, כמי שנחשף לדרכי הפעולה של המאפיה. ואכן, כך פעל הממסד השמרני שהביא את בוש למשרה מספר 1 בעולם: קבוצה של פחות מ-50 אנשים שלא יכלו לסבול את כהונתו של קלינטון בבית הלבן, החלו לעבוד לאט, בזהירות ובמסירות, כדי להבטיח לא רק את מפלת הדמוקרטים בבחירות של שנת 2000, אלא לדאוג לכך שלעולם לא ישתקמו. שילוב של הון, תעשייה, תקשורת, משפט ועוצמה פוליטית חברו יחד כדי להשתלט על המוסדות המכוננים של החברה האמריקאית. אם ניתן לחדור למוסד מרכזי כמו הצבא בעזרת הליכי הפרטה – נעשה את זה. אם לא ניתן להשתלט על ה"ניו יורק טיימס" – נשתלט על עיתון אחד ("ואשינגטון פוסט") ונקים עיתון נוסף ("ואשינגטון טיימס"). אם לא נצליח להגיע למידע שישרת אותנו – נשלם לאנשים כדי שיבדו ראיות. ועוד ועוד.

בשנים שחלפו יצא לי לחשוב על הספר לא מעט, בעודי מתבונן בהתדרדרות החברה הישראלית. ניסיתי לדבר עם אנשים מצוינים, אשר עסוקים בפעולה ובחשיבה על "שיקום השמאל", ומשיחה לשיחה סימנתי לעצמי כיצד האסטרטגיה של הימין האמריקאי, אשר הצליחה באופן מוגבל וזמני בארצות הברית (הסבר תמציתי לכישלון המהלך יוצע בסיכום הדברים), מגיעה להישגים מרחיקי לכת הרבה יותר בישראל. ומשום מה, השמאל כנראה עדיין לא מבין איך זה קרה לו.

רק לאחרונה, ניתן לראות מספר דוגמאות בולטות לכך: ארי שביט, כהרגלו, רואה את סיפור ההצלחה של הימין המתנחלי (ומנגד, את כישלון השמאל) כסיפורים של אנשים. הימין הצליח להצמיח את נפתלי בנט, ואילו "לנו" אין אף אחד. הכל אישי. פרופ' אווה אילוז, מצידה, מסבירה בסבלנות למה השמאל צריך להנהיג את ישראל, ומעבירה שיעור סדור ומשכנע שכל כולו היסטוריה, אידיאולוגיה וערכים. נפלא! אם רק אנשים היו הולכים לקלפי ואף מנהלים את חייהם כשהם חושבים מעשה שבשגרה על היסטוריה, אידיאולוגיה וערכים. פרופ' זאב שטרנהל מחבר בין השניים כשהוא קובע כי "התשובה [לשאלת הכישלון הפוליטי] טמונה בהעדר אלטרנטיבה אינטלקטואלית ומנהיגותית בשמאל". אך כיבוש הזירה הציבורית, ובעצם קיבוע החיים בישראל בשליטת הימין המתנחלי, הוא לא סיפור של מנהיגים, ואף לא סיפור של התנגשות אידיאולוגיות. אז איך הגענו עד הלום?

לפני שאבחן את השאלה הזו, חשוב להבהיר במה דברים אמורים, ובאופן מדויק – למה מכוונים שביט, אילוז, שטרנהל ורבים אחרים כשהם מבכים את ריסוק השמאל, ומה כוונתם (ובכלל זה – כוונתי) כשהם מדברים על השלטון המוחלט של הימין. למען הסר ספק, בוודאי שאין הכוונה להתרפקות על עבר סוציאליסטי, אוניברסאלי ושוויוני, שמעולם לא היה קיים. ניתן לומר שבמקרה זה, אפילו הציר החברתי-כלכלי אשר מקבל ביטוי משמעותי יותר בעשור האחרון, אינו רלוונטי. מדובר, אם כן, על מבט צר, אך ממוקד וחשוב, מוכוון הווה ועתיד, שעיקרו בשני רבדים: ברמה הפרגמטית-מדינית, קידום הסדר מדיני בר-קיימא על בסיס שתי מדינות לשני עמים; וברמה הערכית-תודעתית, חיזוק היסודות הליברליים (במובן שיח הנאורות שעומד בסתירה גמורה לשיח הניאו-ליברלי של כלכלת "השוק החופשי") שמעודדים סובלנות, מעודדים חשיבה ביקורתית באופן כללי, וכלפי השלטון באופן ספציפי.

הימין, לפי כותבים אלו, וגם כאן, הוא כמובן תמונת הראי: ברמה הפרגמטית – מניעת האפשרות להגעה לפיתרון מדיני; וברמה הערכית-תודעתית – יצירת חברה לאומנית, ממושמעת, אשר מכפיפה את האדם לאומה ורואה בביקורת – בגידה. הימין הזה מורכב, יש להדגיש, מארגוני החברה האזרחית – עמותות, גופי "מחקר", גופי תקשורת חדשים ועוד – המשתפים פעולה עם נבחרי ציבור ופקידי ציבור ומזינים זה את כוחו של זה. תהליך זה מתרחש לעתים קרובות מעל ראשיהם של ציבורים רבים אשר עמדותיהם נמצאות ימינה מהמרכז, אך תפיסתם פרגמטית וסובלנית בהרבה בהשוואה לסדר היום המקודם על ידי הימין, במובנו כאן.

בארבעים השנים האחרונות חוקרים הרחיבו והעמיקו את ההבנה של תהליכים שהביאו לשינויים מרחיקי לכת של מוסדות. מבין הגישות השונות, המעניינת ביותר וגם הרלוונטית ביותר לענייננו היא הגישה המוסדית ההיסטורית. גישה זו מתמקדת באיתור שינויים קטנים אך קבועים, אשר לאורך זמן פועלים מתחת לרדאר כך שרק לאחר שנים רבות, במבט לאחור, ניתן לזהותם כשינויים מרחיקי לכת (להרחבה, ראו את שני הספרים החשובים האלה). הגישה המוסדית מתארת ארבע אסטרטגיות עיקריות: התקה, ריבוד, סחף והמרה – אשר שימוש בהם יכול להביא לשינוי איכותי (…) ובמסה קריטית. התקה (Displacement) מתייחסת לעלייתו של מוסד חדש עד שהוא תופס את מקומו של הישן; ריבוד (Layering) מתייחס למצב בו יסודות הנמצאים בשולי המוסד הופכים אט-אט למרכזיים יותר בהכוונת אופן פעולתו; סחף (Drift) מציין מצב בו המוסד הישן מוזנח, ובו בזמן שינויים חיצוניים מובילים להעדפת מסגרות חדשות ומדיניות חדשה; והמרה (Conversion) הינה פעולה של עיצוב מחדש של מטרות המוסד על ידי הוספת מטרות חדשות או החלפות מטרות ישנות בחדשות. כפי שנראה להלן, לעתים נראה שאסטרטגיה נתונה, או שילוב של אסטרטגיות, היוו תוכנית עבודה (play book) להשתלטות הימין על מוקדי הכוח המוסדיים בישראל.

כמו בארצות הברית (ולעתים במימון אותם בעלי הון), גם בישראל קידם הימין מהלך משולב שבבסיסו תנועת מלקחיים: השתלטות על מוסדות המדינה אשר ניתן להשתלט עליהם, ובהם הצבא והמגזר הציבורי; נטרול מרכיבים עוינים במוסדות אחרים, כדוגמת האקדמיה והתקשורת, ובניית חלופות; ורמיסת מוסדות אשר להם זהות ביקורתית מובנית לאידיאולוגיה השלטת, ובראשם ארגוני זכויות האדם.

הצבא

במקרה זה, נפתלי בנט הוא רלוונטי: הוא באמת סמל, סימפטום, והוכחה להבנת הימין כי הצבא מהווה ציר מרכזי בעיצוב התודעה בישראל, ולפי אחד האתרים שמעודדים שירות צבאי במגזר זה – "כרטיס כניסה לחברה הישראלית". כאשר בני ובנות (במקרה זה בעיקר בני) מגזר מסוים מתנדבים לשירות ארוך, משמעותי וקרבי, לא ניתן יהיה להתייחס אליהם כסרח עודף להוויה הישראלית ("משגיחי הכשרות"). כמו כן, לא ניתן יהיה לראות אותם כחותרים תחת אותה ההוויה עצמה. ראש אכ"א יכול לפקפק בתרומה של תושבי תל אביב כי הם לא נהרגים מספיק בשירות צבאי. מנגד, המועצה האזורית הר חברון המאגדת התנחלויות ומאחזים לא חוקיים זכתה למכתב הוקרה של ראש אכ"א בהיותה המועצה עם השיעור הגבוה ביותר של מתגייסים בכלל, ולשירות קרבי בפרט. אין זה מקרה שחיילים דתיים בכלל, ומתנחלים בפרט, מסיימים בהצטיינות את קורסי הקצינים. הסיפור הזה כל כך ברור וכל כך ותיק במושגים ישראליים, שדי מדהים כי תוך כדי כתיבת דברים אלו יוצא ספר שמטרתו לחקור את האופן בו "הצליח הציבור הדתי-לאומי לתפוס עמדות מפתח בצה"ל", כאילו מדובר בתופעה חדשה ומפתיעה.

הניכוס של הצבא בידי הימין לא מגולם רק בביוגרפיה של בנט. הניסיון להכניס חייל דתי בפוטושופ לתמונת קמפיין של הבית היהודי מעניינת בשל המניע הבסיסי: הצבא זה הבית היהודי, שמח, גאה, מוביל. אתה מזדהה עם הצבא? אז אתה מזדהה עם הבית היהודי.

ההקשר המפלגתי הוא הפחות חשוב כאן. כפי שעולה מכתבה מרתקת של עמוס הראל מתחילת החודש, החשוב הוא שמעבר לשינוי התודעה בקרב הציבור הישראלי בכללותו לגבי המתנחלים (חשבתם שיצהר זה רק נוער גבעות? הנה, יש לנו שני מצטיינים בקורס קצינים), יש כאן תוכנית פעולה שיטתית ויסודית להגיע לכל מידע רלוונטי שעלול להשפיע עליהם (למשל פינוי מאחזים) ולסכל את היוזמה בדרגים הפוליטיים (כמה טוב שבנט יהיה בכנסת) או באופן "מבצעי".

המגזר הציבורי

אחד הסודות הגלויים ביותר בקרב כל מי שיש לו דין ודברים עם אנשי המגזר הציבורי, הוא האופן בו זה שינה את פניו בעשור האחרון. משרד הפנים, השיכון, החינוך והמשפטים מתמלאים בצעירים חדורי אידיאולוגיה, אשר עושים שימוש בתפקיד כדי לנתב משאבים והחלטות באופן שייטיב עם מוסדות ואישים בעלי אוריינטציה ימנית, ימנע פגיעה בהם במידה ויש יוזמה ביקורתית, ויחזק וירחיב את פעילותם ואחיזתם.

ייתכן שיש מי שעדיין מחזיק בתפיסה הרומנטית לפיה "משרתי הציבור" אמונים על טובת הציבור בכללותו, וגם אם הם מגיעים לתפקיד עם מטען אידיאולוגי נתון – המעמד כובל אותם מלממשו. למעשה, מרחב שיקול הדעת שיש לפקידים בשירות המדינה מאפשר לקבל החלטות מדיניות, לפרש החלטות של דרגים פוליטיים, להקצות משאבים, להטיל סנקציות או להימנע מלהטילן, להגיע לפשרות או לחילופין לעמוד בתוקף על כל תו ותג.

בדברי הימים של מפעל ההתנחלויות שמור מקום של כבוד למי שהיתה מנהלת המחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה, עו"ד פליאה אלבק. קל להעלים עין מתפקידם ומהחלטותיהם של פקידי שלטון. כמה מקוראי מילים אלו יודעים מי מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה כיום? בדיוק בכך טמון חלק מסוד עוצמתם. אלבק התגאתה בכך שבזכות מנגנון הפקעת האדמות והכרזתן כאדמות מדינה שפיתחה, הוקמו למעלה ממאה התנחלויות. בשל עוצמתה של אידיאולוגיה מגזרית זו, במשרדי המטה של משרדי הממשלה בירושלים נוצר מעגל קסמים שמאפשר גם את הרחבת המגזר הציבורי בתוך ההתנחלויות. כך, כ-45% מכלל המפרנסים בהתנחלויות מועסקים במגזר הציבורי (לעומת כ-30% המועסקים במגזר זה בכלל האוכלוסייה). הדבר בולט במיוחד בשיעור המועסקים במינהל הציבורי – קרוב ל-12% בהתנחלויות לעומת 5% בכלל האוכלוסייה, ובשיעור המועסקים בחינוך – 23% מול 12%.

כך, בזמן שמדינת הרווחה בישראל-גופא הולכת ומתכווצת, ההשקעה בתשתיות הפיזיות והאנושיות בשטחים הולכת ומתרחבת. 27 מיליארד ₪ בעשרים השנים האחרונות הושקעו במסילות רכבת, כבישים ובנייה ציבורית, מושג שכבר עבר מן העולם בשיח הישראלי שבתחומי הקו הירוק. ההשתלטות על המגזר הציבורי באה לידי ביטוי גם באחד המוקדים אשר אמורים להיות חשופים פחות מכל לאידיאולוגיה סקטוריאלית – ביטחון הפנים והסדר הציבורי. הודות לארגונים כמו "יש דין" הציבור בישראל חשוף למספרים מעניינים מהסוג הבא: מבין 162 תיקי חקירה שנפתחו בעקבות פגיעה בעצים של פלסטינים רק במקרה אחד הוגש כתב אישום; תיקי אלימות שמפעילים מתנחלים כלפי פלסטינים נסגרים באופן שכיח בעילה של "עבריין לא נודע" או "חוסר ראיות מספיקות" מבלי שמבוצעת חקירות אלמנטריות. הסמכות להחליט אלו פעולות חקירה לבצע, או לא לבצע, ובסופו של יום לסגור את התיק מצויה בידי השוטרים. וכמה נוח יהיה זה אם השוטרים יהיו "מאנשי שלומנו"?

אבל אין זה אומר שהמטרות החדשות המעוצבות במוסד מתמקדות אך ורק בדאגה לאיכות החיים של תושבי ההתנחלויות. כל מי שיש לו ילד/ה בגיל הגן או בית הספר רואה כיצד מערכת החינוך משתנה לנגד עינינו, מרמת המטה ועד רמת השטח. ברמת המטה זכור כיצד אנשי ימין ניהלו מתוך משרד החינוך ומהאקדמיה מאבק תקדימי וחסר פשרות לפיטוריו של מפמ"ר אזרחות, אדר כהן, באופן ש"חייב" את הדחתו של יו"ר ועדת המקצוע, פרופ' ידידיה שטרן, אשר התנגד למהלך; בימים אלה, רם כהן, מנהל בית ספר שהעז להביע ביקורת על המהלכים האנטי-דמוקרטיים של הממשלה הקודמת במאמר שפירסם ב"הארץ" מוזמן לשימוע לפני פיטורים.

ומי היה יכול להעלות על הדעת לפני עשר שנים שיום גיבוש לבכירי משרד החינוך יתקיים דווקא בחברון? חשוב להדגיש שהסיורים הללו הם רק חלק, גם אם בולט, מתוכנית שלמה שהתגבשה במשרד החינוך לאינדוקטרינציה סקטוריאלית שמופעלת על תלמידי ישראל בזמן שלהוריהם נדמה שהם שולחים אותם לחינוך ממלכתי. בקישור ישיר לרמת השטח, הורים רבים, ובהם הח"מ, שומעים בתדירות הולכת וגוברת כיצד סייעת בגן ממלכתי, או מורה קבועה או מחליפה בבית ספר ממלכתי, מדברות עם הילדים לא רק על "נצחונות היהודים", "רשעות המצרים/היוונים", "העם היהודי" בלהט קמאי, אלא גם על החשיבות שבאמונה באלוהים ועל ייחודה של "ארץ ישראל" (ולא סתם "ישראל", חלילה).

גם תחום התרבות עבר שינוי משמעותי בעשור האחרון. החלטת שרת התרבות לעזוב במופגן את הקרנת הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום כי הסרט לא הולם את עמדותיה היא עניין של (חוסר) טעם. אבל ההחלטה לייסד את "פרס היצירה הציונית" מהווה סוג של שינוי בדרך הפעולה ובמטרות של מוסד התרבות בישראל, לאורך זמן. האסטרטגיה הזו חלחלה גם אל הכנסת עצמה, כפי שעולה מהמקרה של ד"ר גלעד נתן, חוקר בכיר במחלקת המחקר והמידע של הכנסת, אשר הודח בעקבות קמפיין אינטנסיבי וממוקד של ארגוני ימין.

במונחים של התיאוריה המוסדית ההיסטורית אשר הוזכרו לעיל, הצבא והשירות הציבורי עברו, ועדיין עוברים, תהליך של המרה, אשר במסגרתו מטרותיהם מעוצבות מחדש על ידי שחקנים "חתרניים" (במונחי הגישה) אשר מנצלים את היעדרם של נוגדנים בגוף הרלוונטי, ואת הערפול בכללים הקיימים הקיימים. כיוון שלצבא ולמגזר הציבורי יש אתוס ניטראלי, מקצועי ונטול אידיאולוגיה פוליטית, הם לא היו בנויים להתמודד עם מהלך מרוכז של השתלטות אידיאולוגית. מתסכל לראות כל פעם מחדש את ההלם של הצבא לנוכח תופעות של הדרת נשים או של התארגנות פוליטית, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נתקל בכך. במגזר הציבורי, כך נראה, ההטמעה היתה טבעית יותר והתפיסה האידיאולוגית מקבלת ביטוי יומיומי בכלים פרופסיונאליים של החלטות מדיניות, קביעת זכאויות, והקצאת משאבים, בלא שיש צורך בהפגנת עמדות בוטה מדי.

בשונה מהאסטרטגיה שבה נקט הימין ביחס לצבא ולמגזר הציבורי אשר תוארה בחלקו הראשון של המאמר, בבואו לטפל במוסדות שמאופיינים בנטייה ליברלית וביקורתית מובנית, כדוגמת התקשורת והאקדמיה, האסטרטגיה של הימין היתה חייבת להיות שונה. כאן אין די בחדירה איטית. יש צורך בהריסת המסד האנושי הקיים וברמיסת האתוס שלו. אם נזדקק גם כאן (ובפעם האחרונה) להמשגה התיאורטית, מדובר בעיקר בתהליך של התקה, אשר במסגרתו מוסדות חדשים מחליפים מוסדות ישנים; כהשלמה, ניתן גם לזהות תהליכים של ריבוד, במסגרתו כוחות שהיו בשולי המוסד משנים בהדרגה את מעמדם והופכים מרכזיים ודומיננטיים בו.

במקרים מסוג זה הימין הישראלי קידם מעין מהדורה מקומית ואזרחית של "הלם ויראה" (Shock and Awe) אשר האמריקאים פיתחו במלחמה בעיראק. לא במקרה מכונה האסטרטגיה הזו בז'רגון הצבאי "דומיננטיות מהירה" (rapid dominance). השימוש בכוח בלתי מרוסן לא רק כדי להביא להישגים נקודתיים, אלא כדי להשפיע על רצון הצד השני להגיע להישגים משלו, ועל התפיסה שלו בדבר האפשרות שינצח בהמשך הדרך, הם המרכיבים הקריטיים באסטרטגיה. אם נמשיך עוד צעד אחד עם אנלוגיה זו, נעמי קליין מסבירה כיצד מוסדות חברתיים, ובעיקר כלכליים, נכנסים לתוך הוואקום שנוצר (בעיראק, בניו אורלינס; וראו את היישום למקרה הישראלי בעקבות השריפה בכרמל) ובעצם נבנים בצלמם, בדמותם ולפי רצונם של אקדמאים ופוליטיקאים המקדמים מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית.

אם נחזור לענייננו, נגלה ששיטה זו יושמה, בשינויים המחויבים, גם בתקשורת ובאקדמיה.

התקשורת

אין הרבה תופעות מפתיעות ומתסכלות יותר מההתעקשות לדבוק בתמונת התקשורת בישראל כ"תשקורת סמולנית". אין מקום לחזור על מהלכי הטיהור וההפחדה הידועים בהם נוקטת לשכת ראש הממשלה והפקידות הציבורית כדי להביא לוואקום ביקורתי בערוץ הראשון, השני ובערוץ 10 (כאן, כאן ובעיקר כאן). למעשה, זהו המשך המהלך שנקטע באיבו בקדנציה הקודמת של נתניהו, עם מינויו של הקומיסר אורי פורת לתפקיד המנכ"ל. התהליך נמשך. עשרה ימים בלבד לאחר שמיקי מירו מונה למנהל קול ישראל, דווח שכתבים מלינים על כך שנאסר עליהם להביע עמדות ביקורתיות כלפי הממשלה. יוני בן-מנחם מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כמועמדו של נתניהו אף שנכשל במבחני התאמה, לאחר שנקבע שהוא "אדם חסר כושר ארגון ויכולת הנעת אנשים, חושש מקונפליקטים, אינו עמיד בלחצים וחסר נוכחות סמכותית, החלטית ומנהיגותית". בדיוק מה שלשכת ראש הממשלה צריכה.

כתבים, שדרנים ופרשנים בעלי אוריינטציה ימנית ממלאים את המסך, ובאופן אירוני ממשיכים להלין על הדרתם ממנו. מה יש עוד לומר על רוני דניאל? כפי שקבע מורן שריר ב"הארץ": "כבר אי אפשר לדבר עליו, אבל מוכרחים". זאת, כיוון שהוא הפך לא רק ל"סמל [וביתר דיוק: למטרה נוחה] של השמאל הברנז'אי", אלא של המיינסטרים הישראלי, אשר קורא מעמדת הפרשן להחריב את עזה; וזה עוד לפני שדיברנו על בן–דרור ימיני או על ישראל היום.

התהליך עלה מדרגה מוסדית עם פתיחתו של בית הספר לתקשורת "עובדה", שמגדיר את מטרתו כ"הכשרת עיתונאים ציונים" או בניסוח מפורש יותר: "לקדם את האג'נדה הימנית בעיתונות דרך אנשי המקצוע שיוכשרו בתחומו". למעשה, מדובר כבר בעיצוב וקיבוע דורות העתיד על בסיס המהלך המוצלח שכבר הושלם. תעיד על כך הרשימה המפוארת של המרצים הקבועים והאורחים של המוסד, העובדים כיום או שעבדו עד לאחרונה בתפקידי מפתח בתקשורת הממוסדת: כתבת החינוך של ערוץ 2, שרה בק; עורך יומני החדשות של קול ישראל, בני טייטלבום; כתב גל"צ לשעבר ישי הולנדר; ומנכ"ל רשות השידור לשעבר, מוטי שקלאר. אכן, דור החלוצים הכשיר את הקרקע לעצים ולפרחים שילבלבו אחריו. במצב זה, אפשר למנות אדם הספוג כל כולו באידיאולוגיה הנכונה כמו מנכ"ל "אם תרצו", ארז תדמור, לתפקיד ראש הדסק ב"מעריב". ועולם כמנהגו נוהג.

האקדמיה

שנת 2012 היתה שנה קשה לאקדמיה. במידה לא מבוטלת היא מגלמת את תנועת המלקחיים שתוארה לעיל. מצד אחד, התנהלות בריונית, משולחת הרסן ונטולת אינטגריטי אקדמי הגיעה לשיאה במהלך שנועד לסגור את אחת המחלקות הביקורתיות והמרתקות ביותר באקדמיה הישראלית – המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. מן הצד השני, הכרה במרכז האקדמי באריאל כאוניברסיטה.

בשנים האחרונות מתחרים מספר ארגונים זה בזה על התואר "ציד המכשפות של האקדמיה הישראלית" (לזרעי התהליך – ראו את התגובות למאמר מ-2004 של פרופ' לב גרינברג בגנות מדיניות החיסולים, ובעיקר את התייחסותו האופטימית של גרינברג באותה תקופה. לא בטוח שהוא חושב כך גם כיום). לפחות שלוש עמותות מנהלות "רשימות שחורות" של מרצים "ביקורתיים", תוך ניהול מעקב אחר מאמרים אקדמיים, חתימות על עצומות, הופעות בכנסים, השתתפות בהפגנות ואפילו באופן מעט מגוחך בחינה של סילבוסים. מיילים היוצאים מטעמה של אחת העמותות, אקדמיה מוניטור, מסתיים בהצעה שאינה משתמעת לשתי פנים: "האם את/ה תורם למוסד אקדמי ישראלי? היה מודע לפעולות שנעשות עם תרומותיך!". ואני חשבתי שלטעון ששימוש של יהודים בכסף שלהם כדי להשיג תוצאות חברתיות-פוליטיות היא האשמה אנטישמית.

כאמור, המאבק "ליישר" את האקדמיה הגיע לשיאו עם ההחלטה, שהושעתה בינתיים, לסגור את החוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. אין זה המקום לפרט את השתלשלות העניינים, על המינויים התמוהים של הוועדות, הקריאה המופרכת של ההמלצות, ואחר כך מינוי ועדה נוספת מטעם, כדי לקבל את התוצאה המדויקת בה רצו הפוליטרוקים מלכתחילה. כחודשיים לפני שהפכה לשם מוכר גם בקרב מי שאינם עוסקים בהיסטוריה של המדעים והרעיונות, כתבה פרופ' רבקה פלדחי את הדברים הבאים:

דומה כי אנו ניצבים עתה בפני רגע של אמת. מי שסבר כי פעילותם של גופי ימין קיצוניים כמו 'אם תרצו' מסתכמת באיום ובהפחדה לשם סתימת פיות ומניעת ביקורת – עלול לגלות כי מדובר ביותר מזה: בהנפת גרזן ממש על המשך קיומה של מחלקה באוניברסיטה…בשנים האחרונות הולך ומיטשטש הגבול בין ביקורת לרדיפה, בעידודם של גופים פוליטיים.

אבל כאמור, האסטרטגיה של הימין במקרה זה אינה רק הריסה אלא גם בניית חלופה. ראשית הדרך היתה עם הקמת מרכז שלם, כסוג של think-tank ניאו-שמרני הממומן על ידי תורמי נתניהו, אדלסון ולאודר, אשר ייתן גיבוי "אקדמי" לעמדות הממשלה וישתף איתה פעולה באופן הדוק. אנשי המרכז משתלבים באופן טבעי במסדרונות השלטון. מה הפלא, אם כך, שהממשלה הנדיבה גם מקצה למרכז קרקע? והנה, ממש עם כתיבת שורות אלו הושלם מהלך שהוביל שר החינוך להכרה אקדמית במרכז שלם, לא כדי לסייע בחקר אמת אוניברסלית, אלא לפי הצהרת הכוונות של המרכז "ליצור מנהיגים בעלי חזון עבור המדינה היהודית והעם היהודי". יתר על כן, במסמך החזון של המוסד מצוין שהוא מהווה מענה ל"חזית אנטי-ציונית [אליה] נוספים קולות מבית ומחוץ, המטילים ספק בלגיטימיות של מדינת הלאום היהודי".

ומה הולם יותר מסגירת המחלקה הביקורתית בד בבד עם הכרה באוניברסיטה בשטחים, ועוד ביישוב ששותף באופן אקטיבי להפרות זכויות אדם ברמה היומיומית, ולא רק מעצם היותה בשטחים? ממש הרמוניה. כפי שציין ריצ'רד סילברסטיין, הכרה באריאל מעניקה תמיכה אדירה לתנועת החרם האקדמי נגד ישראל. המסתייגים מהחרם האקדמי, ובהם הח"מ, ניסו במשך שנים להצביע על קיום קו הפרדה ברור בין מה שקורה בישראל לבין מה שקורה בשטחים (ככל שהדבר נעשה קשה, משנה לשנה). קו זה טושטש לבלי היכר עם ההכרה באריאל כאוניברסיטה. אבל אולי כל הטיעונים הללו הם פוליטיים כשמסיבות ענייניות המוסד היה ראוי להכרה?

כך כותב יו"ר הות"ת, פרופ' טרכטנברג, על עבודת הוועדה המקצועית שהמליצה על שדרוג המוסד (ההדגשות שלי):

היעדים שהציבה ועדת הבדיקה התייחסו לדבריו 'רק למספר מדדים אקדמיים צרים … [היא] הסתמכה כמעט אך ורק על חומרי הערכה עצמית של המרכז האוניברסיטאי אריאל ועל דו"חות התקדמות שנמסרו לידיה… עבודת הוועדה הצטמצמה למעשה לבדיקה טכנית דמויית צ'ק ליסט … התהליך שהתרחש בפועל לקראת הכרה במרכז האוניברסיטאי באריאל כאוניברסיטה סובל מפגמים מהותיים, ועל כן קיים קושי בסיסי לקבלו ללא קשר למסקנותיו'.

בחינה של האימפקט פקטור של אריאל בהשוואה לשאר המוסדות בישראל ממקם אותה, לפי טבלה אחת, במקום ה-25 (אחרי המרכז הבינתחומי, בית ברל, המכללה למינהל, ספיר, מכללת אורנים, מכללת חולון, מכללת נתניה, עמק יזרעאל, הגליל המערבי, ותל חי, בין השאר); ולפי טבלה אחרת במקום ה-18 (אחרי רשימה מאד דומה של מוסדות). מכאן, אין כל סיכוי שהמוסד באריאל היה מקבל דירוג של אוניברסיטה אם היה צריך לעמוד בסטנדרטים שנדרשים ממוסדות אקדמיים אחרים בישראל.

"מזל" של המרכז, אם כן, שהוא ממוקם בשטחים ולכן פטור מאותם כללי משחק. כך, השר האחראי לשדרוג המוסד הוא שר הביטחון, הפקיד האחראי הוא בעצם מפקד צבאי, וברקע מוקמת ועדה (מל'ג יו"ש) שאחראית רק על מוסד אקדמי אחד. אודה על האמת: לפני עשר שנים חשבתי שהאקדמיה נשארה אחד המקומות המבוצרים מפני האסטרטגיה הזו. האמנתי שהיא בעלת מסורת מפוארת מדי מכדי להרוס, ובעלת אינטגריטי גדול מדי מכדי להפוך להיות כלי שרת של השלטון. טעיתי.

ארגוני זכויות האדם

נרמסים, נתונים להפחדות ואיומים מתמידים, חושבים כל העת שגרוע מזה לא יכול להיות רק כדי לגלות שוב ושוב שהם טועים. זהו המצב הקיומי של ארגוני זכויות האדם בתחילת 2013. כאן מדובר על תמונת הראי של האסטרטגיה שננקטה כלפי הצבא. לא השתלבות כי כזו אינה אפשרית, אלא הכחדה. הגורם היחיד אשר יכול להשמיע קול ביקורתי כלפי מדיניות הממשלה (כל ממשלה) הוא פרסונה נון-גרטה בישראל של המאה ה-21. ההשתלטות המוסדית המוחלטת על ההווייה והתודעה של אזרחי ישראל אינה אפשרית על רקע זמזום מתמיד של דוחות בצלם שעשויות להיחשף בניו יורק טיימס, עתירות של האגודה לזכויות האזרח שעשויות להצליח, ותחקירים של מרכז אדוה שיחשפו את שקרי הממשלה. רשימת החוקים שהעבירה הכנסת הנוכחית, או שבהם דנה, ברובם בשנתיים האחרונות, מרשימה. היצירתיות, האינטנסיביות והשקדנות שהושקעו במיגור ארגוני זכויות האדם עומדות בסתירה לדימוי של חברי הכנסת כמי שמתבטלים על חשבון משלמי המסים. הנה רשימה מקוצרת (לפירוט והרחבה – ראו באתר האגודה לזכויות האזרח):

• החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 ;

• חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, התשע"א-2011;

• הצעת חוק העמותות (תיקון – איסור תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות פוליטיות בישראל), התשע"א-2011;

• הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מיסוי הכנסה למוסדות ציבוריים המקבלים תרומה מישות מדינית זרה), התשע"א-2011;

• הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על ציבור ועל רשויות המדינה), התשע"א-2011;

• הצ"ח שירות המדינה (מינויים) (תיקון – אפליה מתקנת), התש"ע-2009;

• הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון – הכרזה על גורמים עוינים ואיסור על כניסתם לישראל), התשע"א-2011

• הצעת חוק יסוד: השפיטה (תיקון – עותר ציבורי)

• הצעת חוק העמותות (תיקון – סייגים לרישום ופעילות עמותה)

ואלו הצעות חוק בלבד: לפני שדובר על הקמפיין להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת מימונם ופעילותם של ארגוני זכויות האדם בישראל. הקמת הוועדה נדחתה לפי שעה, לאחר שגם היועץ המשפטי לכנסת וגם היועץ המשפטי לממשלה הביעו את התנגדותם להקמתה. אך לא לעולם חוסן. אפשר להניח שהאסטרטגים הנאמנים, תרתי משמע, כבר מבינים מה צריך להיות הצעד הבא: יועצים משפטיים שהם (עוד יותר) "משלנו".

כאן בולטת עוד יותר הטקטיקה שכבר אוזכרה לעיל, ואשר תילמד לימים במחלקות למדיניות ציבורית: שיתוף הפעולה ההרמוני בין ארגוני החברה האזרחית לבין נציגי הממסד הפוליטי. המהלכים הציבוריים והתקשורתיים של אם תרצו, שמתברר עתה שהנם לפחות בתחום האפור מבחינה פלילית (כולל מעקב אחרי ארגוני זכויות אדם ועורכי הדין המייצגים אותם), לא היו יכולים אפקטיבים כל כך לולא היו זוכים לתמיכה עמוקה של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר.

לסיכום

פתחתי בתמונת המצב של הפוליטיקה האמריקאית לפני כעשור. כעת אסגור מעגל: מדוע אסטרטגיה זהה, שנוסתה במקור בארצות הברית וכשלה שם, הצליחה דווקא בישראל? אפשר להצביע כנראה על שני מרכיבים: ראשית, היסטוריה ומסורת ארוכים יותר בארצות הברית הובילו לביסוסם של מוסדות בתקשורת, באקדמיה, וגם בצבא ובמגזר הציבורי, כך שלא ניתן להעלות על הדעת את כריתתם תוך שנים ספורות. במילים אחרות, ההתנגדות למהלך היתה משמעותית הרבה יותר מזו המופגנת בישראל; ומצד שני, התמיכה של הציבור האמריקאי הרחב למהלכים כל כך משמעותיים לא היתה מספקת, בעוד שהציבור הישראלי נרתם בהתלהבות לביקורת כלפי האקדמיה הפוסט-ציונית, התקשורת הביקורתית, בית המשפט "השמאלני", יוצרי הסרטים הבוגדניים וכו'. הרוח הגבית הנדרשת לשינוי קיימת בישראל באופן ניכר בהרבה.

שנית, הדמוגרפיה. באופן אירוני, בארצות הברית מתרבים הקולות הגורסים שדווקא הדמוקרטים הם שקרבים ל"רוב נצחי" במדינות השונות, וכנגזר מכך בקונגרס ובבית הלבן. מצע הרפובליקנים מפנה עורף לזכויות הומואים ולסביות ובכך לדור צעיר עצום שלא מבין על מה המהומה; לזכויות נשים בתחום ההפלות והשוויון בשכר (כנ"ל); ולזכויות מהגרים על רקע הגירה והתאזרחות משמעותיים של אזרחי מרכזי אמריקה. ההתעקשות של הרפובליקנים להמשיך עם מצע זה מובילה לכך שבלא שינוי רדיקלי של מדיניותם – קשה לראות את שיקום המפלגה.

ובישראל? כאן ההיפך הוא הנכון. מצד אחד, העדר הנכונות של רבים מבין הפלסטינים אזרחי ישראל להצביע בבחירות הכלליות וייצוגם האפסי או הזניח במסגרות כמו הצבא, השירות הציבורי והתקשורת. מצד שני, רתיעה של השמאל, לעתים ממניעים אינדיווידואליסטיים, אך במקרים רבים ממניעים אידיאולוגיים, לקחת חלק משמעותי בשירות הצבאי או במגזר הציבורי (ואפשר שהתהליך יתרחב לתקשורת ומשם לאקדמיה). השילוב של השניים מוביל מעגל אשר מזין את עצמו, הולך ומתעצם, הופך בטוח בעצמו, אגרסיבי ובלתי מתפשר.

מי שרוצה להבין מדוע נכשל השמאל, צריך להתחיל מהבנת האופן בו הימין השתלט על מוקדי הכוח בישראל. במידה וזה אפשרי, שם צריך להתחיל גם מי שרוצה לשקמו.