• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הסדר שב על כנו. המזרחים שבו לכפיים

הדור החדש של פוליטיקאים מזרחים בליכוד שונה בעליל מהדור הקודם. במקום להתקדם לעמדות מנהיגות, שבו המזרחים להיות להקת מעודדים למנהיגים האשכנזים
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

שואלים אותנו: נו, מזרחים חביבים, אז איפה אתם בבחירות? ותשובתנו היא: מה זאת אומרת איפה אנחנו? אנחנו בכפיים! הנה אנחנו מציצים מאחור ומוחאים כפיים לנפתלי בנט, הכוכב הציוני החדש; והנה אנחנו מציצים מאחורי גבה של שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה; והנה אנחנו למעלה ביציע בבנייני האומה, מריעים לראש ממשלתנו וליורש העצר אביגדור ליברמן, בעידודה של הזמרת שרית חדד.

מחלכמו למרבית אזרחי ישראל היהודים ונספחיהם, לרוב המזרחים אין תודעה פוליטית מזרחית – כי אם רק תודעה ציונית. די חסר תוחלת לחפש אצלם תודעה כזאת או תודעה של צדק חברתי בכלל. בשנות התשעים, באביב המזרחי הקצר שהיה לנו, עמלנו פעילים מזרחים כדי לעורר תודעה דמוקרטית של צדק ושוויון על ידי דרישות לחלוקת משאבים צודקת כמו קרקעות, דיור ציבורי, פתיחת בתי ספר ראויים ושינוי תוכניות הלימוד. קיווינו שאולי המזרחים ושאר מנושלי החברה הישראלית ינהו אחרינו. אבל הם בחרו מחל ושוב מחל, גשם של מחל, ולעתים גיוונו עם תאומתה המהוגנת מפלגת העבודה. חלקם גם בחר לחזור בתשובה אצל ש"ס, ולנסות לקבל כוח בשם האתניות היהודית שמשותפת להם ולמעמדות הגבוהים. במסגרת העסקה הזאת, אלה שיש להם יקבלו שורשים, ואילו העניים יקבלו כבוד ואולי איזשהו פירור מהעוגה בעתיד.

הציונות התקדשה בלבותיהם של המזרחים בישראל והתמזגה כל כך עם היהדות, עד שהמחשבה על התנגדות לציונות כאופציה לשיפור מצבם נשמעת כמו כפירה בעיקר. כאילו אמרו להם להמיר את דתם. העובדה שאי פעם לפני כמה עשרות שנים לפני שהיגרו לישראל, מנהיגים רבים בקהילותיהם התנגדו לציונות נשמעת כעת כהזיה פרועה. כאילו שהתימנים שעלו לארץ הקודש בסוף המאה התשע עשרה כדי להתיישב בירושלים ולהתפלל בכותל המערבי היו זקוקים לאישור מצבא יהודי כלשהו לפני שיפתחו דף בסידור. כאילו הציונות אינה אלא אידיאולוגיה שמותר במדינה דמוקרטית לבקר אותה, להתנגד לה ואף לתבוע להחליפה.

בימים אלה יש שנוהים אחרי ליברמן שיבוא ויעשה סוף סוף סדר, וגם אם יתמהמה בגלל אי-אלו עניינים חוקיים פעוטים, אז תמיד יש לנו מקום בסיר של נפתלי. לפני זמן קצר התלונן ברדיו הפובליציסט בן דרור ימיני: "המנהיגים המזרחים עקפו את השמאל האשכנזי משמאל, הם לא מחוברים לעם. הם אנטי-ציונים." ימיני התכוון בעובדה זו לתבוע מהפעילים המזרחים לסור מדרכם הרעה ולחזור בתשובה ציונית הולמת, והוסיף, "המזרחים לא רוצים שיכירו בהם כמזרחים. הם לא רוצים את ההגדרה הזאת." מה שנכון, נכון. אף אדם לא רוצה שגורלו בארצו ייקבע על פי זהותו האתנית, אלא אם כן זהות זו עשויה לקדם אותו. אבל האם אין זו מהות המאבק של המזרחים בישראל בתביעותיהם לצדק ולדמוקרטיה?

ברור שאין סיכוי שחסרי האמצעים היהודים ישתפו פעולה עם חסרי האמצעים הפלסטינים, שלא ברור אפילו אם הם יכולים להיכלל במאבק האזרחי על משאבי המדינה. למעשה, יש לעני מעיירת הפיתוח מזל שבכלל יש לו מקום במאבק על משאבי המדינה, שהרי השאלה הבסיסית למי מהאזרחים זכות לגיטימית לתביעה משותפת, למי יש זכות לקחת חלק במדינה ומי נחשב אורח, אינה שאלה מובנת מאליה בישראל – מדינה במצב מלחמה, חסרת תרבות פוליטית דמוקרטית, בעלת גבולות נזילים ומצב רוח טרנספריסטי. אבל הפתרון של ימיני – דבקות באידיאולוגיה הציונית של השולטים – שאמור למלט את המזרחים מגורלם השולי, הוא בדיוק הפתרון שבו מרבית המזרחים נוקטים בו מזה שנות דור ללא הצלחה.

בישראל החד-אידיאולוגית יש שתי אפשרויות, למעט השתייכות לשמאל הרדיקלי הזעיר שאינו ציוני, או שאתה ציוני רדיקל פאשיסט, או שאתה כלום קונצנזואלי. הכלום הקונצנזואלי הוא ישראלי ציוני, ילד טוב ירושלים שהולך לצבא, רוצה לתרום למדינה, בעד מלחמות ובעד מבצעים צבאיים. תנועות המרכז המייצגות את הכלום הקונצנזואלי מתעסקות בהבלים אופנתיים כמו שיוויון בנטל, שאין בהם שום מאבק בפאשיסטים. נכון הוא שבמפלגת העבודה יש אנשים שהם בעד מאבק חברתי ומדיני. כלומר, כפרטים יש שם אנשים עם עמדות מדיניות חברתיות ראויות. אבל זה חריג. פרטים בודדים אינם מייצרים אלטרנטיבה אלא רק תנועה מאורגנת שמעמידה את עצמה לבחירה. משמע, עבור מרבית המזרחים אין כיום באמת אלטרנטיבה לימין.

יחימוביץ שלכאורה אין לה עניין במישור הפלסטיני-מדיני, מגיעה עם אלטרנטיבה של מאבק חברתי. זה חביב אבל מתברר כחסר כוח. מי שמצביע עבור מפלגת העבודה, מרץ ודומיהן הם השכבות המבוססות יותר. כלומר, האסטרטגיה שלהן למאבק חברתי שמבוססת על חיבור לכאורה בין עניים ומעמד בינוני היא מזויפת, שכן אנשים לא יצביעו נגד עצמם. בעלי האמצעים התומכים במפלגה סוציאליסטית לא יסכימו באמת להטיל נטל גדול יותר על השכבות המבוססות.

עברו בצייתנות לספסל האחורי

בעשור האחרון חלה הידרדרות קשה בכוחם הפוליטי של המזרחים. הבאתם של למעלה ממיליון אזרחי בריה"מ לשעבר לישראל הצליחה לחסל, בין השאר, את מעט הכוח הפוליטי שצברו המזרחים בזכות היותם רוב במדינת ישראל. לא רק האופוזיציה המזרחית לשלטון התמוססה בשנות האלפיים, אלא גם כוחם של המזרחים היושבים במפלגת השלטון הנצחית שיושבת איתנה רק בזכות קולותיהם של מרבית המזרחים בישראל. בעבר עוד היה הליכוד, מפלגה עם המרכז הדמוקרטי ביותר בישראל, מרכז אשר בו המזרחים היו שותפים פעילים שקבעו מי יהיו המועמדים ומי יהיה המנהיג כפי שטוענים הסוציולוגים ניסים ליאון ואורי כהן במחקרם המשותף. אולם עתה, במחי לחיצת יד אחת, העביר אותה המנהיג נתניהו ליו"ר ישראל ביתנו ליברמן. פעילי הליכוד ומתפקדיו המזרחים עברו בצייתנות לספסלים האחוריים לנופף בידיהם למנהיג החזק.

ביבי וליברמן בקלפי באשדוד. פעילי הליכוד ומתפקדיו המזרחים עברו בצייתנות לספסלים האחוריים לנופף בידיהם למנהיג החזקצילום מעמוד הפייסבוק
ביבי וליברמן בקלפי באשדוד. פעילי הליכוד ומתפקדיו המזרחים עברו בצייתנות לספסלים האחוריים לנופף בידיהם למנהיג החזק. צילום מעמוד הפייסבוק

מהפך 77 הביא לפוליטיקה את ז'אנר "המנהיגות החברתית". אלה היו בני עניים כביכול, אף אם באו ממשפחות מבוססות בערים עשירות בחו"ל והפכו בישראל לפליטים עניים, כמו דוד לוי, מאיר שטרית ודוד מגן שטופחו על ידי מנהיגי הליכוד. מהקבוצה זאת נותרו במנהיגות כיום רק סילבן שלום ומשה כחלון. אמנם בז'אנר הזה היו גם עלובים כמו משה קצב, אבל האחרים, גם אם היו לעתים אסון מבחינה חברתית-כלכלית כמו מאיר שטרית הקפיטליסט, לא היו חדלי אישים. בני הדור ההוא גם הביאו משהו מהמתינות המזרחית שספגו בביתם לדעותיהם המדיניות.

לעומת זאת, הז'אנר החדש של מנהיגים מזרחים שצמחו פרא ברשימה הנוכחית מגלה תמונה מבעיתה. חוץ מסילבן שלום, פליט הדור הקודם, וכרמל שאמה הנמצא אי שם בסוף הרשימה, כל השאר – דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב וגילה גמליאל נראים כאילו נבחרו בקפידה לככב בתשדיר תעמולה גזעני נגד מזרחים.

עוד לפני שהגיע ליברמן וסתם את הגולל על המזרחים, הפכו בעשור האחרון אפשרויות הקידום הפוליטי למזרחים בליכוד לעלובות. ברי המזל המעטים שהשתחלו לרשימה עשו זאת על ידי השענות על המתנחלים ובני בריתם תוך חנופה בלתי פוסקת אליהם. להם כבר אין קשר ישיר למזרחים ביישובים העניים והם אינם משמשים כנציגיהם. מי שמדבר עם המזרחים הוא רק ראש הממשלה דרך הופעותיו הטלוויזיוניות ובכנסים. אותם פוליטיקאים מזרחים חדשים אינם צריכים, אפילו למראית עין, לנסות להוכיח כמו בני הדור הקודם שעשו משהו במאבק לצדק חברתי. זכויות פוליטיות חברתיות אינן כלל נושא לדיון בקרב חברי המפלגה ואינן מקנות קידום. מספיק להצטלם ליד מערת המכפלה.

חברי כנסת אלו מופיעים בשכונות עוני רק אם אפשר להסית נגד פליטים וזרים. זה מה שמעלה את מניותיהם במפלגה. מזרחים אלה, בעלי יכולות אישיותיות ומנהיגותיות מוגבלות ודלות, חושבים כמו אנשי שוליים ומתנהגים כמו אנשי שוליים. הם משתמשים בכישוריהם כדי להיות נערי ונערות המקהלה של השלטון להראות כמה הם ציונים רדיקליים, אפילו יותר מראש הממשלה (!) או להתחנף במחיאות כפיים למנהיג הגדול כמו שעשו רגב ודנון, המצהיר כי הספר האהוב עליו הוא ספר שערך אביה של שרה נתניהו.

דנון

כמעט נדמה שהפער הבלתי נתפס בין שכבת המזרחים המוכשרים בישראל לבין נציגיהם במפלגת השלטון נובע מקונספירציה כלשהי. לכאורה מצב אנומלי זה היה אמור להוביל לתסיסה פוליטית, אבל אין כמו הסיפור של השר משה כחלון, כדי להדגים מה באמת קורה כשפוליטיקאי מזרחי רק שוקל עצמאות פוליטית. באמצע אוקטובר לפני כשלושה חודשים הודיע כחלון על פרישתו המסתורית מהחיים הפוליטיים. לא עברו אלא מספר ימין, וליברמן ונתניהו הכריזו במפתיע ב-25 באוקטובר על איחוד מפלגות. אז כבר היה יותר ברור למה פרש השר הפופולרי, שגם אם לא ממש עוסק בעניינים חברתיים כמו דב חנין, לפחות מדבר "חברתית".

לאן הלכת, משה?

בדרמה המשולשת ההיא נתניהו, ליברמן וכחלון, מעניין לעקוב אחרי קטעי וידיאו כדי לנסות להבין כיצד מלוהקים המזרחים בתיאטרון השלטון הנוכחי. למסיבת העיתונאים שנועדה לספר לכל הכחלונים בליכוד מה הולך לקרות עכשיו, כחלון לא הוזמן. ליברמן ונתניהו עמדו על הבמה ענודים שניהם בעניבה כחולה זהה. כשנתניהו דיבר, סקר ליברמן את האולם כשעיניו מתרוצצות והוא משחק בנייר שבידו. רק פעם אחת העניק ליברמן לנתניהו מבט חטוף ורק כאשר נתניהו כבר פנה אליו להודות לו, הוא הביט בו. לעומת זאת כשליברמן דיבר, הסב נתניהו את כל הגוף אליו והתבונן בו רוב הזמן בתשומת לב מלאה, ואפילו הנהן בהסכמה. נתניהו הוא זה שניגש אל ליברמן ללחוץ את ידו בחמימות בחיוך רחב כשגמר לדבר. ליברמן בתמורה החזיר לו מין עווית של חיוך. החיזיון של נתניהו מחלה את פניו של ליברמן הבהיר היטב מי האיש החזק בין שניהם.

ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" עוד ניסו לעורר למחרת האיחוד את מרד ה"בשר לבן" בליכוד כביכול, ודיווחו על מזרחים מסורתיים שלא רוצים בשום פנים ואופן לשבת ביחד עם מצביעים המעוניינים בחוקים אנטי-דתיים. אפילו יחימוביץ קראה נרגשת למזרחים לעזוב את הליכוד ולהצטרף אליה. אבל ים הפתקים הצהובים שהתנוסס אל על מספר ימים לאחר מכן, ביום שני ה-29 באוקטובר, כאשר משה כחלון יו"ר הישיבה ביקש בפנים חתומות מאנשי המרכז לתמוך באיחוד המפלגתי, חשף אמת אחרת.

בנוסף, נתניהו שהיה שבע רצון מהתוצאות נראה לופת את כחלון ואומר לו את מלות הקסם הליכודניקיות הנאמרות כבר שנות דור באוזני מזרחים: "משה משה! אתה נולדת בליכוד, אתה תמיד תישאר בליכוד ואתה תעזור לליכוד לנצח בבחירות הקרובות". אמנם במדינה דמוקרטית מפלגה היא רק דרך לארגן כוח פוליטי, אבל לא לקהל המזרחי השבוי של הליכוד. נתניהו כנראה סבור שכדאי שלמזרחים תהווה המפלגה תפקיד כמו אלוהים, כמו משפחה, דבר נצחי שלא בוגדים בו. בוואקום הפוליטי שנוצר בישראל בשנים האחרונות, בו נרשם תור ארוך בלשכתו של רשם המפלגות, משקפת תפיסה זאת בבהירות את פער המעמדות בישראל.

אין כמו הסיפור של השר משה כחלון, כדי להדגים מה באמת קורה כשפוליטיקאי מזרחי רק שוקל עצמאות פוליטית. איור: mysh
אין כמו הסיפור של השר משה כחלון, כדי להדגים מה באמת קורה כשפוליטיקאי מזרחי רק שוקל עצמאות פוליטית. איור: mysh

המבוכה של כחלון באותו אירוע התפרשה נכון על ידי מזרחים ברחבי הארץ. כאש בשדה קוצים פשטה לה השמועה כי יש תקווה למרד מזרחי בליכוד וכי תהיה פרישה של כחלון עם המתונים שסדר יום כלכלי חברתי נתון בראש מעייניהם, כמו ח"כ שאמה. בישובים של ריכוזי מזרחים הייתה התרגשות באוויר: הנה מועמד מזרחי ראוי בעל סיכוי לצבור כוח משמעותי בציבור הרחב יוצא לעצמאות.

ביום חמישי ה-31 באוקטובר כבר יצאה הרוח מהמפרשים כאשר נתניהו הכריז באמצע מסיבת עיתונאים בצרפת באופן החלטי, "משה כחלון הודיע לי בצורה מפורשת, שהוא נשאר בליכוד, אז הוא נשאר בליכוד" (דקה 5:33). נתניהו נשמע כמו אדם שיודע על מה הוא מדבר. הודעה של מישהו שהניצחון כבר בכיסו. במוצ"ש ה-3 בנובמבר הגיעה הודעת הכניעה של כחלון עצמו שהביע את נאמנותו הבלתי מעורערת למנהיג ולמפלגה. נתניהו לא יכול היה להתאפק והיה חייב לחגוג את נצחונו. בכנס שבבנייני האומה הוא קרא כשהוא מנופף לעבר הקהל, "כחלון אתה פה? הי משה!" (37:14).

הרבה לגלוגים היו בתקשורת על כך שכחלון העריך יותר מדי את כוחו הפוליטי. אבל בדיעבד כבר אפשר לראות שכחלון לא קרא את המפה נכון: אילו היה יוצא לעצמאות היה משאיר את נפתלי בנט כלוא בבית המנדטים המסורתי של המפד"ל ואת יאיר לפיד ליד אחוז החסימה. אפשר שוב להיאנח לרווחה ולחלק את תיקים לפני הבחירות. המזרחים חזרו בשלום ליציע ולתור בקלפי. הסדר שב על כנו.

עדכון: לאחר כתיבת המאמר התפרסם שביבי מינה את כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל.

לקריאה נוספת:

עוד של שושנה גבאי

מאיר בביוף | הסוס המזרחי ורוכבו האשכנזי

עוד על בחירות 2013

 

 

כנראה שיעניין אותך גם: