איש השב"כ כגיבור טראגי

הסרט "שומרי הסף" מציג תמונת מציאות עגומה. הוא מציג קלקול, עוון וחטא. אבל לרגע הוא אינו מסמן את מקורם אלא דוחק את צופיו לחיקו של האוהב ולחיבוקו העוטף של הגיבור המיוסר, איש השב"כ. ביקורת
דינה ברדיצ'בסקי ואלי אושרוב

סרטו עטור השבחים המועמד לפרס האוסקר של דרור מורה, "שומרי הסף", כולל ראיונות עם שישה ראשי שב"כ: אברהם שלום, יעקב פרי (מס' 5 ברשימה של יאיר לפיד), כרמי גילון, עמי איילון (יו"ר הועד המנהל של אוניברסיטת חיפה), אבי דיכטר ויובל דיסקין. הראיונות שופכים אור על פרקים ידועים יותר או פחות בהיסטוריה של שירות הביטחון הכללי. "שומרי הסף", כתב אורי קליין בהארץ לפני כשלושה שבועות, "הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים, הממושמעים והבוגרים ביותר שהופקו כאן בעת האחרונה. הוא נושא את חותמו של הרגע הנוכחי במקום הזה. ואם אין זה הרגע הנכון, פחות מחודש לפני הבחירות, לצפות בו ולהיחשף לאמירותיו הישירות והעקלקלות, הרי אינני יודע מהו הרגע הזה". קליין ראה ב"שומרי הסף" סרט מכונן המעצב השקפת עולם "לפני הבחירות".

אכן, נדיר להתוודע לשורה של אנשים שכיהנו בדרג רם כמו זה של המרואיינים המדברים בגילוי לב כל כך עמוק על נושאים כל כך חשובים. מעניין גם להתחקות אחרי ההבדלים ביניהם ברמה האישיותית (בוק ועמוס קלישאות: כרמי גילון. מעניין, מתעתע וכריזמטי: אברהם שלום. רהוט וחסר מודעות עצמית: אבי דיכטר). חשוב גם להתוודע להשקפת עולמם ולניתוח ההיסטורי הביקורתי שהם מגישים. אבל יש ב"שומרי הסף" גם יסוד מתעתע. האם הוא אכן סרט מחולל תודעה וחתרני כפי שרומז קליין?

לאחר הצפייה בסרט הזה מתרחש דבר מה מוזר. נדמה שרושמו ממש מתפוגג מן התודעה מיד בצאתך מאולם ההקרנה. הצופים יוצאים נינוחים, אולי אפילו מפויסים, אם אפשר לומר כך. הצופים מפויסים, וזאת חשוב להדגיש, למרות המסרים הקשים העולים מדברי המרואיינים בסרט המסתיים במילותיו של עמי איילון, ראש השב"כ בשנים 1996-2000, האומר בערך כך: ניצחנו בכל הקרבות, אבל במלחמה הפסדנו. איילון מתכוון בדבריו לפספוס ההיסטורי האדיר מצד מנהיגי ישראל להוביל לנורמליזציה עם הפלסטינים. על שום מה, אם כן, פג רושמו של הסרט עטור השבחים בקלות שכזאת?

מתוך הפוסטר של "שומרי הסף"
הצופים יוצאים נינוחים, אולי אפילו מפויסים. שומרי הסף

קתרזיס הוא מונח שטבע אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה בספרו "פואטיקה" כדי לתאר את ההשפעה של הטרגדיה על הצופים. משמעותו היא טיהור בעזרת רגשי פחד וחמלה. בפרק השמיני ב"פוליטיקה" אריסטו מדבר על יכולת המוזיקה להביא לקתרזיס כשהיא מעצימה את הרגשות המצויים אצל אנשים מסוימים במידה כזו, שגורמת לסילוקם של רגשות אלה, ובכללם חמלה, פחד והתלהבות, ומותירה את המאזינים בתחושת הקלה גדולה. ההסברים התיאורטיים לאותו תהליך של הזדככות שעובר על הצופה או על המאזין הם רבים. נביא רק אחד מהם, לפיו הקתרזיס מציין את עיבודו של חומר נפשי בעזרת מרכיבים מבניים של המחזה ובראשם זיהוי הגיבור הטראגי על ידי נמעני היצירה, כדמות שביצעה מעשה נורא, אך אינה טמאה כי ביצעה אותו בלי כוונת זדון. כך יכולים הנמענים להרגיש חמלה כלפי דמות הגיבור הטראגי ולהזדהות עמו. ברגע זה הם יכולים לסמן את מקור הרוע מחוץ לעולם התופעות ובני האדם המוכרים להם והעומדים מנגד, על במת המחזה. כזה הוא הסרט "שומרי הסף". הסרט מציג תמונת מציאות עגומה. הוא מציג קלקול, עוון וחטא אבל לרגע הוא אינו מסמן את מקורם אלא דוחק את צופיו לחיקו של האוהב ולחיבוקו העוטף של הגיבור המיוסר, איש השב"כ.

הסרט מחולק לפרקים. הפרק הראשון והאחרון עוסקים במנהיגות. הראשון נקרא: "אין אסטרטגיה, יש רק טקטיקה". בפרק זה הצופים מתוודעים לאברהם שלום, ראש השב"כ בראשית שנות השמונים, שמלין על ראשי הממשלה תחתיהם עבד על כך ש"מעולם לא התעניינו בפלסטינים" ואומר כי לדרג המדיני "אין אסטרטגיה, יש רק טקטיקה". הסרט מסתיים בפרק "הזקן בקצה המסדרון". הזקן הוא בן גוריון. הדימוי הוא של עמי איילון, שמספר שכשהיה ילד בקיבוץ סיפרו לו הוריו על זקן שיושב בירושלים, בתוך בניין, בחדר בקצה מסדרון, מאחורי דלת ו"מקבל החלטות" עבור כולנו. כאשר בגר הילד עמי והגיע לאותו בניין בירושלים, גילה לתדהמתו ש"אין דלת" וש"אין אף אחד בחדר".

הבחירה העריכתית, להתחיל ולסיים בסוגיית המנהיגות, מדגישה שתי טענות. נתחיל בטענה הראשונה ולפיה "אין מדיניות". אבל הסרט עצמו מגלה, מבלי להתכוון לכך, שדווקא יש. האם הכשרת התנחלויות תמיד בדיעבד עליה מדברים ראשי השב"כ אינה "מדיניות"? האם שחרורם מהכלא של חברי "המחתרת היהודית" אינה חלק ממדיניות? יעקב פרי מספר שאנשיה נתפסו בעודם מנסים להניח מטען מתחת לאוטובוסים פלסטינים בירושלים. להערכתו פעולה זו הייתה אמורה לרצוח כ-250 איש. האם ההתנקשויות הסיטוניות של מנהיגים פלסטינים על ידי מדינת ישראל אינן "מדיניות"? האם הכנסת עם שלם לשגרת חיים של חקירות, עינויים, משת"פיות, ומאסרי עולם אינה "מדיניות"?

החלק המשלים את הטענה שאין מדיניות היא הטענה ש"אין דלת בקצה המסדרון ואין זקן שמקבל החלטות". לראות את עמי איילון, כמי שפיקד על חיל הים ותפס את עצמו כמועמד לראש ממשלה, מדמה את עצמו בתפקיד ראש השב"כ לילד המחפש דמות אב הוא כשלעצמו דבר מקומם. שתי הטענות הללו משלימות זו את זו והן חלק אינטגראלי מטקס הכפרה על שורת העוונות שראשי השב"כ העלו במו פיהם.

יבוא מי שיגיד שאחרי הכל, הסרט מציג ראשי שב"כ שחושפים מידע חשוב באופן ביקורתי. אכן, ואי אפשר גם להתעלם מכוונותיו הטובות של הבמאי. מורה עוסק בשאלות של מוסר ומדבר על סבל הנתינים של המשטר שהונהג על ידי השב"כ בשטחים. כבמאי, הוא מעמת את מרואייניו עם שאלות קשות ואף בוחר לסיים את הסרט בציטוט מדבריו של ישעיהו לייבוביץ' בשנת 68' שחזו את ההתרוששות המוסרית והחברתית של חברה שהתמסרה כל כולה לתחזוק משטר של כיבוש. ובכל זאת ולמרות כל אלה, הסרט מותיר אותנו שלווים, מפויסים, מזוככים. כמו בטרגדיה במיטבה רגשות של פחד נמהלים ברגשות חמלה כלפי הגיבור, ראש השב"כ. רגשות אלה מוצאים את פורקנם ומאשרים שהערכים שהאמנו בהם כילדים, שהדברים שרצינו להאמין בהם על אודות אותו זקן חכם היושב לו בקצה המסדרון, היו, בסופו של חשבון, דברי אמת וכי הטוב דינו תמיד לגבור על הרע.

המרואיינים מוארים בתאורה מחמיאה, אין אף זווית צילום שמערערת את תדמיתם המאוזנת, השלווה והבוטחת. הסרט לא מציין נתונים אובייקטיביים, לא מתייחס למספרי אסורים או לכמות התנקשויות. יותר מכל, האנימציה התלת-ממדית שמלווה את הסרט מייצרת הזדהות עם ה"אקשן" שבסיפור השב"כי. הניגוד בין השפה הוויזואלית לבין הדיאלוג הביקורתי שמקיים דרור מורה עם מרואייניו ניכר במיוחד בתיאור הרציחות הפוליטיות. כאשר אבי דיכטר מדבר על ניסיון התנקשות בצמרת החמאס בעזה ועל ההתנקשות ביחיא עיאש, מורה מפקפק בחכמה שבצעד כמו התנקשות בתקופת רגיעה ומביא דברים של ראשי שב"כ אחרים (אברהם שלום באמירה חדה באופן מפתיע), שפוסלים את המוסריות שבהרג חפים מפשע גם בעת חיסול "ממוקד" בעזה הצפופה. אבל האנימציה שברקע מתמסרת לסיפורי ההתנקשות וסוחפת את הצופה להתפעלות מההישג הצבאי טקטי. זוהי אמביוולנטיות ישראלית, או שמא אנושית, מוכרת. מצד אחד שאט נפש, מצד שני התרגשות מהאקשן.

הנה עוד תמונה: הסרט נפתח בקטע מתוך ראיון עם יובל דיסקין (ראש השב"כ בשנים 2005-2011) המספר על שגרה של התנקשויות. הוא אומר בערך כך: "גם אחרי המבצעים המוסריים ביותר, הנקיים ביותר, מגיעה אותה הרגשה. היא תוקפת אותך פתאום לפעמים כמה ימים אחרי, לפעמים במיטה, לפעמים בזמן הגילוח… ואתה שואל את עצמך באיזו זכות אני…". מנקודה זו, נקודת הפתיחה בסרט, אנו מובלים שלב אחרי שלב, דרך רגש הפחד מעתיד של פורענות וודאית, דרך הרגשת חמלה כלפי הגיבור הסובל (כמו יובל דיסקין באפיזודה המתוארת, האדם הסובל הוא תמיד התליין, לרגע לא הקורבן הממשי, האנושי שלו), אל ההשלמה עם המצב ועם הטעות הטראגית, שלא הוא האחראי לה ושהובילה לאסון. שלא כמו הסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שמראיין שופטים במערכת המשפט הצבאית, "שומרי הסף" אינו תובע אחריות מהמרואיינים. לכן כאן גם אין שום מקום למסר החריף של שמשתמע מ"שלטון החוק": למעלה מדרג מסוים אתה לא יכול יותר לטעון כי אתה רק בורג; אתה עצמך הופך להיות המפעיל של המכונה. או שאתה הוא המכונה.

ההיסטוריה של ישראל רצופה בווידויים על פשעי מלחמה. מ"חרבת חזעה" ועד "שוברים שתיקה". בדרך כלל הם מעוררים זעזוע אבל כמעט לעולם המתוודה לא יבוא על עונשו. לעתים מזומנות החייל מצויר כקורבן של הנסיבות, של "היעדר האסטרטגיה". מהי, אם כן, האסטרטגיה? האם לא נכון יהיה לומר שחלק מרכזי מהטקטיקה לצורך יישומה של האסטרטגיה "אפופת המסתורין" הוא לטעון שהאסטרטגיה אינה קיימת? ככל שהבמה מכובדת יותר והטוען בכיר יותר, כיאה לגיבור טראגי, הטענה השקרית הזו מקבלת משנה תוקף של אמת. עצם הדיון בשאלת האסטרטגיה הנעלמה משכיח שמי שעומד בראש השב"כ הוא אחד מהמנועים שמייצרים וגם קובעים את המדיניות. בהסכמותיו, בצייתנותו או בסרבנותו, אם אי פעם הייתה כזו. לכן יצירה קולנועית, גם זו המוסרת את המידע החשוב ביותר, שתטשטש את הקשר שבין המדיניות ההרסנית של ישראל לבין אחריותם של פקידים בכירים, לא רק שלא תחולל שינוי תודעתי ביחס למציאות הפוליטית, אלא תתרום בדרך מתוחכמת מאוד לתובנה הכללית ש"אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים". אבל במציאות אנחנו כל הזמן הולכים לשם.

במפגש המרגש והמזכך עם ראשי השב"כ האמונים על ההתנקשויות, החיסולים, החקירות, הטלטולים, שמתגלים לנו מבעד למעטה המסתורין אנושיים כל כך, מיוסרים כל כך, מהורהרים ומחושבים, דווקא במפגש הזה, אנו מגלים שיש לנו, אחרי הכול, מדינה טובה שבה מתקיימים הרחק מעינינו דברי הזקן "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". שם למעלה בפנתיאון שוכנים האלים של הטרגדיה שלנו, אלה הם המדינאים הגדולים שמניעיהם נותרים (כמה מעניין) מסתוריים וחידתיים לאורך כל הסרט, מהם נפחד ואותם לא נבין. אבל כאן, על פני האדמה אנחנו מובלים בידי מי שמבטיחים לתת לנו מחסה מפני האלים הגדולים ההם, מי שדואג לנו, מי שמאיר בזרקור של אור תבונה ומוסר את עולמנו; אור הזר כל כך למרתפים, לחדרי החקירות והעינויים שעל הכוחות המולידים אותם ועל המנגנונים המפעילים אותם אין הסרט מגלה דבר.

הכותבים הם סטודנטים ומורים

לקריאה נוספת:

יוסי לוס | הצבא הישראלי כאלוהים ומבצעים חסויים כחוויה דתית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שושנה גבאי

    תודה רבה לכם על דברי הטעם הנבונים והמעמיקים שלכם

  2. סמולן

    אם המסקנה היא שאולי בעצם יש לנו מדינה טובה – אדלג על החלק שבו "אנו" מובלים למקום שבו לא הייתי אף פעם – מה רע ? זו שאלה לא רטורית. נניח שיש סרט, שבאמצעים כאלו ואחרים מייצר באופן משכנע, וביקורתי, וחושף, ונוקב, והכל – את המסקנה שהמדינה טובה. האם זה אומר שהוא גרוע, כי לא יעלה על הדעת שהמדינה טובה ? האם זו לא המתודה שמופעלת כאן, בפוסט שלמעלה ?

    האם זה לא קצת כמו הדבר ההוא, מרכסיזם לא ביקורתי ? כלומר, אם במרכסיזם – או במרכסיזם הוולגרי – אתה בהכרח נגד הקפיטליזם או בעל תודעה כוזבת, הרי שאצל ברדיצ'בסקי ואשרוב, או שאתה מייצר משהו שגורם לתודעה נגד-מדינתית, או שאתה טועה בהכרח. מסקנה: לברדיצבסקי ואשרוב (וכמובן לא רק להם) יש אקסיומה קדם אנליטית, לפיה ישראל היא מדינה רעה. אם מפרקים את המערכת הרעיונית הזו, רואים שההגדרה היא למעשה הפוכה: רוע הוא כל מה שדומה לישראל, ומדינה הופכת לטובה ככל שהיא רחוקה מישראל. מה, לא ככה ?

    מכל מקום: החיסולים הם כנראה לב העניין. אבל חיסולים הם דרך למנוע מוות בהיקפים ניכרים. לפי בצלם (בעצם: לפי ויקיפדיה המצטטת את בצלם), מדיניות החיסולים של ישראל הובילה למותם של 425 בני אדם. לפי בצלם, 60% מהם היו יעדי החיסול, ואילו 40% היו לא יעדים, כלומר חפים שנהרגו ללא סיבה. יהונתן דחוח-הלוי, כפרה עליו, בחן את נתוני המוות של אלו שלא היו יעדי החיסול, והגיע למסקנה שבערך חצי מהם היו לוחמים. מכאן, שחיסולם היה מותר מוסרית למרות שלא היו יעדים מפורשים לחיסול. לפיכך, מדובר בערך ביחס של 80-20.

    מה כל ספירת הגופות הזו מייצרת ? נכון, את התחושה ההפוכה בדיוק מזו שברדיצבסקי ואשרוב מלינים עליה. ואחדד: בדיוק על כך כנראה מדבר דיסקין. המשמעות, בהתאמה לניתוח החביב של אריסטו, למעלה(גם הוא כפרה): אם יהיו פה יותר סרטים ציונים, הם יוכלו לייצר את נקיעת הנפש הראויה והרצויה מן הציונות. ממש כמו שסרט א"צי מחויב מייצר בעצם את ההפך. האם יתכן שאחיזת החנק של הא"צ בחוגים למדיה היא חלק ממבנה הכוח והידע של המדינה הבכלל לא רעה הזו ?

    1. נטליה

      הפוסט לא ניתח את המציאות, אלא את הדואליות של הסרט. הוא דווקא התחיל מן הנקודה של – הסרט ביקורתי, הסרט מציג את ישראל באור רע (הביקורת של קליין). הפוסט מנסה להבין איך למרות שהסרט לכאורה מציג את ישראל באור רע, הוא למעשה מציג את ישראל באור טוב. הוא לא התייחס ל-האם ישראל "טובה" או "רעה". טענתו של הפוסט, כפי שאני הבנתי אותה, היא שהוא נופל בקטיגוריה הידועה עד לזרא כבר, של יורים-בוכים (וואלס עם באשיר, חירבת חיזעה, שוברים שתיקה) – עשינו דברים נוראיים, אבל אנחנו לא אחראיים להם, אלא איזשהו רע מחוצה לנו. גם הכותבים וגם הסרט לא חושבים שישראל "טובה" – הרי גם הסרט טוען שישראל עושה דברים נוראיים ומלאי איוולת. הכותבים מנסים להסביר איך הסרט מנתק את אותם דברים נוראיים מהאנשים שעשו אותם ומאפשר לקהל ללכת הביתה בתחושת סיפוק, כי העושים האמיתיים נותרים מיתיים. אבל אתה, הו אתה, סמולן, אתה עסוק בהצדקת החיסולים, ולפיכך מדבר עם עצמך. כתוב פוסט, קרא לו "הצדקת החיסולים", ודון שם עם דחוח הלוי על היחס הראוי בין לוחמים לעוברי אורח. אני מציעה להטיל לשם כך קוביית די-אנד-די עם מאה פיאות.

      1. שאול סלע

        או לא מבין מה רע בשריפת ספרי הברית החדשה

      2. סמולן

        הקריקטורה השמאלנית מיוצגת על ידי דמות יודעת כל, שמניחה שהאחרים פשוט לא הבינו – גם משהו שנאמר כמה פעמים ברצף. לענייננו, ברור שהפוסט עוסק בביקורת החוויה הדואליות של הסרט. זה ברור לגמרי, בין היתר כי זה נכתב שוב ושוב. למעשה, הפסקה האחרונה בתגובה שלי מבקשת להכליל קצת את הרעיון של הכותבים.

        (וכמובן, מוזר לקרוא שהפוסט אינו עוסק בשאלה אם ישראל "טובה" או "רעה". הוא אכן לא עוסק בכך, אבל הוא חסר משמעות בלי ההנחה שישראל רעה ואפילו מאד; הוא אינו פתוח כלל לאפשרות שהתוצאה העולה מן הסרט איכשהו (שישראל טובה) היא סוג כלשהו של אמת).

        1. נטליה

          ההנחה שישראל רעה, או לפחות טועה מאוד, היא לא הנחה של הפוסט, אלא של ה-ס-ר-ט. של ראשי השב"כ שהתראיינו בו (חוץ מדיכטר). הפוסט ניסה להסביר מדוע למרות הנחת היסוד של הסרט שישראל רעה, עדיין אפשר לצאת ממנו בשמחה וריקודים. אבל הכובע אצלך בוער כל הזמן.

          1. סמולן

            תוכלי אולי ל-נ-מ-ק את אחת הטענות שלך ? נסי למשל לנמק את הרעיון שלפיו הפוסט לא מניח כלל שישראל רעה.

            (נסי לעשות את זה אחרי שתתבונני באתר שהפוסט הזה מופיע בו, אחרי שתשימי לב לשמות המחברים, ואחרי שתנסחי לך משהו שיסביר למה הקשר מהסוג הזה אינו רלוונטי כלל לפרשנות של טקסט).

            אחרי כן, נסי להסביר איך הגעת לרעיון שיש לי כובע בוער, בלי שכתבתי אפילו מילה אחת על כובע או על בעירה. הרעיון הוא לא להצדיק את זה על סמך דברים שכתבתי במקומות אחרים – אם כי נורא מחמיא שאת עוקבת – או שאחרים שנראים לך דומים לי כתבו במקומות עוד יותר אחרים. הרעיון הוא להצדיק את פרשנות הכובע הבוער באותם כלים שבהם את מצדיקה את התיזה אודות היעדר ההנחה המוקדמת בפוסט, ותוקפת אותי על הקריאה פרשנית מרחיבה.

            אם תעשי את הכל תוך המנעות מרטוריקה שמאלנית-מתנשאת-מעצבנת (זה קשה, גם לי יש את הבעיה הזו, ושמתי לב שאת נוקטת בה גם כשאת מתכתבת עם שמאל), אני מבטיח לאכול את הכובע. בעודו בוער.

          2. נטליה

            אתה בעצמך מודה שהפוסט הוא על הדואליות של הסרט, שהפוסט קורא כעוד סימפטום לפתולוגיה ישראלית ידועה, קרי, יורים בוכים, בקירוב לפחות.

            אבל אתה לא התייחסת לכך. לא התייחסת לטענה המרכזית של הפוסט. הוצאת דברים מהקשרם, דברים שנכתבו בסוף הפוסט ונשענים על כל מה שמעליהם – ש"טוב פה". הרי ברור שהטוב פה הוא אירוני, טוב פה רק בגלל שמכונת התרבות הישראלית, לדעת הכותבים, מייצרת שוב ושוב את התחושה הזאת על-ידי ניתוק המעשים ממבצעיהם, עד שאנשים שבמו פיהם פיקדו לעשות כל מיני דברים מתלוננים על זה שהם נאנסו לעשותם על-ידי אותם דמויות מיתיות עלומות שתמיד עוברות מיסטיפיקציה.

            אבל אתה הלכת לעולם המניכאי שלך. את התגובה שלך, שהחל מרגע מסוים מחליטה שהכל זה "חיסולים בעד או נגד", יכולת לכתוב כמעט בתגובה לכל פוסט בבמה הזאת, בלי שום קשר למה שנכתב בו.

            כל פוסט בבלוג הזה ביקורתי כלפי ישראל, ולכן מניח ש"ישראל רעה". כל פוסט מתמקד באספקטים אחרים של הרוע הזה. הפוסט הזה התמקד באופיו המתעתע והאימפרסונלי.

            כשתכתבי שזו לא הנחה של הפוסט, התכוונתי שזו לא הנחה ר-ק של הפוסט, אלא של הסרט שהפוסט מבקר. הפוסט ביקור ייצוג של רוע, או יותר נכון, ייצוגו של רוע תוך ניסיון לאלחשו. אתה התעלמת מזה, וגייסת עמדה שלישית – לא ייצוג של רוע, לא נסיון לאלחשו, אלא "אין רוע" (סליחה על הקטיגוריות הוולגריות, כמובן שכל אחת מהן מעט יותר מורכבת). כלומר, לא ניהלת דיאלוג עם הפוסט. נשאת מונולוג. במעין הפוך על הפוך "הוכחת" את טענת הפוסט, תוך חוסר מודעות גמורה למהלכיו. אבל אתה, כמובן, הרבה יותר חכם מזה, אתה מודע למהלכי הפוסט, ומתעלם מהם, כי נוח לך.

          3. נטליה

            אנא ממך, סמולן, באמת – על איזו "מדיה" אתה מדבר, ועל איזו אחיזה? על התוכנית ה"אנטי ציונית" ארץ נהדרת שיורדת ללא הרף על ערבים ומזרחיים? על כל שאר הזבל שמשודר השכם וערב בערוץ 2, שנוטף מסרים מיליטריסטים וגזעניים, כולל החדשות? על ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה שאחרי שפצצה הורידה בית במבצע "עמוד ענן" יצא בכותרת "התמונות שהחמאס חיכה להן" או משהו כזה? אז פעם בשנה (וזה בשנה טובה) יש שני סרטים ביקורתיים כלפי הכיבוש במקום "אהבה קולומביאנית 7" ו"רומן תל-אביבי 4", געוואלד!

          4. סמולן

            נראה לי שאנחנו מתכנסים קצת. עברת מלטעון שלא כתוב בפוסט שום דבר שטענתי, לטענה שברור לגמרי שיש שם מרכיבים אירוניים חוץ טקסטואליים, שאני מכפיש באופן די אוטומטי, ושאני אוחז בראיית עולם מניכאית. חיזקת בעוד כמה מרכיבים שלא אתייחס אליהם, כי זה נהיה ארוך.

            ובכן, אני מסכים לטענה הראשונה – זה בעצם מה שהתווכחתי אודותיו. אני גם מקבל את השנייה, אם כי מסיבות אחרות: ההכפשה הספציפית הזו קלה ואוטומטית, היות והיא נוגעת לטקסטים שמכילים את המושא שלה (ישראל=רוע) באופן אוטומטי. גם את זה טענתי בהרחבה. מניכאיות: אני בעד מאני. הוא גם חמוד, גם אחלה וגם קצת יהודי, אם כי פרענק מצפון בגדד. רדיפת מניכאיות, עד כמה שידוע לי, היא מאפיין מובהק של הכנסייה הקתולית, כלומר האוניברסלית.

  3. נפתלי אור-נר

    מאחר והפוליטיקה היא אחת מהתחומים בהם קובעים ערכי האדם והחברה, אין כל אפשרות לטעון שהדברים מתנהלים ללא מדיניות (ובעולם הפרט, החלטה). גם אי קיומה של החלטה מודעת:ציבורית ופומבית, תוך המשך התנהלות העניינים השוטפת, מהווה, בפעל, החלטה. כאשר אדם פוסע למרגלות הנהר ורואה מישהו טובע הזועק לעזרה, וכל אשר הוא עושה אינו אלא התלבטות האם לקפוץ לנהר, תוך סיכון חייו, בניסיון להציל את הטובע, ובמהלך התלבטות זו טובע האדם המצוי בנהר, בפועל הוא החליט שאינו מצילו. כך גם כ"א מאזרחי המדינה, וודאי מהמוציאים לפועל שלה, שהסרט מדבר על אלו המצויים בעמדות בכירות שלה, עמדות המאפשרות את מדיניות הסיפוח תוך המשך דיכויו של העם הפלשתינאי

  4. מאיר עמור

    תודה עבור הצגת המאמר והסרט. בטוח שאלך לראותו. ניטשה שהיה אחד מהטובים ביותר שגם בביקורת והסבר מהות ומשמעות הטרגדיה, טען כי סוקרטס היה אחד האחראים להריסתה של הטרגדיה היונית. סוקרטס הרס את הטרגדיה היונית באמצעות המתודה הראציונליסטית של תיחקור, ההבנה של המציאות והאמונה המוסרית. בקיצור, טוען ניטשה, לקיומה של טרגדיה צריכים היו היונים את קיומם של האלים המטופשים שלהם. כמעט כמו אלוהי איוב והשטן, גם שם, ביון – מאפשרים ויוצרים האלים את המשחק האנושי. על לשון: "ישחקו הנערים לפנינו". גם זדון וגם ציניות ובעיקר הרבה אכזריות אלוהית. כי כך, באמת היו אלוהיהם – טיפשיים (תחשבו על זאוס האנס). בניגוד לטרגדיה היונית, במציאות הישראלית ישנה הנחה על קיומו של האלוהים. החדר שבסוף המסדרון מלא. תמיד. ישנם זקנים המקבלים בו החלטות. כל הזמן. אחת מההחלטות הראשויות שלהם היא ללמד את תלמידי בתי הספר הישראלים "כאילו" אין מקבלי החלטות בחדר שבסוף המסדרון. כאילו ההחלטות נובעות "מתוך עצמן" ו"מכורח הנסיבות". "יורים ובוכים" היא התזה המרכזית. זקנים אלה היו רוצים שנאמין שיש בסיס קיומי לטרגדיה הישראלית. אנו, לעומת זאת יודעים, כי אין בסיס לטרגדיה הישראלית-יהודית. אין אלים ואין מיתולוגיה. יש הרבה אלימות. יש אנשים ויש היסטוריה. מה שיש הוא רק את חוסר הרצון לשאת באחריות שתפקידך כאדם וכבעל שררה מטיל עליך. אין רצון לשאת באחריות ההיסטורית על מעשיך כבעל שררה. זהו מרחק גדול ביותר ממהמרכיבים של הטרגדיה היונית. לא צריך בשביל זה את סוקרטס החכם באדם. הזבוב המעיר את הסוס הישן לא מצליח במשימתו. אפשר להוציא את סוקרטס להורג. פעם נוספת.

    1. אורה לב-רון

      גם אני ראיתי כאן את המשך מסורת היורים והבוכים. והפעם, אסא כשר בתפקיד סוקרטס-לעניים, מציג את "הרציונל המוסרי" מאחורי הפרקטיקה של האלימות. ואת מקום האפולוגיה תפס, לאור יום, הקוד האתי.

  5. ג. אביבי

    כתבה מעניינת. טרם ראיתי הסרט.
    כדאי לשים לב לכך שהמרואיינים הם שחקנים טבעיים – זה חלק מהמקצוע שלהם.
    אברהם שלום, זקן השבט, היה האחראי על רצח שני האסירים מקו 300 (הפקודה בוצעה ע"י אהוד יתום וצוותו), על החשדתו של איציק מרדכי ברצח ובדוי ראיות נגדו ועל הולכת כל המערכת הפוליטית שולל. מבצעי הרצח קיבלו זיכוי לפני משפטם. באותה פרשה, אנשי הפרקליטות שחקרו את המקרה, היו נתונים להפחדות ואיומים לבל יתמידו בחקר האמת.

  6. אומר זאת כך

    אמש ראיתי את הסרט הזה – שהוא באמת חשוב, מנקודם המבט המאוד מר"צ-ציונית שלו. השורה התחתונה של הסרט ושל המרואיינים היא שהיה צריך כנראה "לעשות משהו אחר", כדי לשמר את היישות הלא ברורה שהיא מדינת היהודים, ואולי להשאר עם קצת פחות דם על הידיים.
    תועבה טהורה, מקבץ נדיר של הודאות בפשעי מלחמה מצטברים, בהרס חייהם של עשרות אלפי חפים מפשע, ומבטי שמן זית זך של ששה גברים (אשכנזים) מדושנים, שבסך הכל מילאו פקודות. ועכשיו, – כדבריו של טייקון הסקסופון בנק-מזרחי-טפחות-מקום-חמישי-ביש-עתיד – הם כבר קצת סמולנים. הללויה.

  7. איציק

    שני מזרחים למאסר עולם בבידוד? (מזל שלא הוסיפו עבודות פרך)

    זה הגוף שרודף מזרחים ומתעלל בהם כדי להשתיק אותם שלא יעלו
    על סדר היום את הדרישה לחשוף את האחראים לחטיפת התינוקות וניסויי הקרינה בילדים מזרחים?

    בוז לשבכ העלוב

  8. איתי

    של אבי מוגרבי.
    סרט מבריק שמתמודד גם עם השאלה של משמעות הסרט עצמו ככלי למירוק עוונות, ודווקא של "בורג" קלאסי – חייל פשוט. ממליץ בחום

  9. אחד העם 15

    מי הם ומה הם המתכוננים למשפטי נירנברג הגדיר יפה, אף כי מתוך בורות, עמי איילון. באחד הקטעים הוא אומר 'יש אימרה .. הבנאליות של הרשע' ומתעמק בהגיגי פרוטה לפתיח שלעיל. ובכן אין מדובר באימרה אלא במאמר שכתבה לפני עשרות שנים חנה ארנדט ובו ניסתה להסביר כיצד יכלו פקידים בכירים לנהל תעשיית השמדה ובערב לחיות כאחד האדם ובלי שמשהו מעברם מרמז על מי שהם עתידים להיות. אילו איילון לא היה בור מתיימר היה מבין שהמאמר כולו מתאר נאמנה אותו וחבריו ל 'שרות' הרואים את הפשע הגדול ביותר בכך שלא קודמו אחר מילוי מסור של תפקידם הרצחני ואף כפי שקובע אברהם שלום, נבגדו ע"י פוליטיקאים. ומה עם התעללות באלפי אנשים, חיסולם, הלינץ' בקו 300 ובידוי ראיות לתפירת תיק ליצחק מרדכי?, עזוב אותך משטויות קטן עלינו