• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ניצחון הניאו-שמרנות

הליברליות לכאורה של יש עתיד והבית היהודי אינן אלא גרסאות שונות של ניאו-שמרנות שמאשימה מיעוטים מוחלשים במצבם ופוגעת בהם. לפיד, בנט ונתניהו הם ממשיכי דרכם של תאצ'ר, רייגן, פינושה ובוש
ארז צפדיה

הניאו-שמרנות היא המנצחת של בחירות 2013. את המושג ניאו-שמרנות ניתח לעומק דיויד הרווי בספרו "ההיסטוריה הקצרה של הניאו-ליברליזם". הרווי שואל כיצד מתמודדות מדינות עם המשברים החברתיים שמלווים את הניאו-ליברליזם. תשובתו היא: ניאו-שמרנות. זוהי תפיסה מדינית ועשייה פוליטית ימנית רפובליקאית שממשיכה במדיניות הניאו-ליברלית ועמה ההטבות הכלכליות שמעניק הקפיטליזם לבעלי ההון, אבל במקביל מחזקת מוטיבים לאומיים ואף לאומניים ומיליטריסטיים במטרה לייצר סולידריות חברתית מדומיינת. חיזוק המוטיבים הלאומיים עובר לא אחת דרך סימונן של קבוצות מיעוט, בעיקר קבוצות עניות, כאויב והאשמתן במצבן.

תנועות ניאו-שמרניות משוות לעצמן מראה ליברלי, אך מעוות. רוח הקפיטליזם שנושבת מהן מאדירה את החירות, בעיקר זו של השוק החופשי. תביעתן ממיעוטים לאמץ את אורח החיים המודרני לכאורה של הרוב תורמת ליצירת מראית עין ליברלית.

האמת שאין בינן לבין ליברליזם דבר כי הן כושלות בהגנה על זכויות מיעוטים ואינן מספקות זכויות בכלל וזכויות חברתיות בפרט באופן שוויוני לכל אזרח. הן נוטות להאשים את המיעוטים במצבם. למעשה אלו תנועות ימין רפובליקאיות המאמינות בכלכלת השוק החופשי.

רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר - הזוג המלכותי של הניאו-ליברליזם או ניאו-שמרנות
רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר – הזוג המלכותי של הניאו-ליברליזם או ניאו-שמרנות

ההיסטוריה של העשורים האחרונים מספקת דוגמאות רבות למנהיגים ניאו-שמרנים. מרגרט תאצ'ר, למשל, ליכדה את האומה הבריטית סביב המלחמה בפוקלנד, מה שסייע לה בהסטת תשומת הלב הציבורית ממלחמתה בועדי העובדים וממהלכי ההפרטה הדורסניים שנקטה ממשלתה בארצה. אוגוסטו פינושה הוא נציג נוסף של הניאו-שמרנות. את צעדי ההפרטה והליברליזציה הכלכלית שהנהיג ליווה במשטר אימים ורדיפה מתמדת של הקומוניסטים, תוך האשמתם בבגידה באומה הצ'ילאנית. ג'ורג' בוש הבן הוא דוגמא אחרונה. מדיניותו הכלכלית של בוש שירתה במכוון את בעלי ההון ואת המחיר שילמה ארה"ב במשבר הכלכלי של השנים האחרונות. אך במקביל הוא גיבש את אזרחי ארה"ב כל עוד הם לבנים, סטרייטים, וממעמד בינוני ומעלה למלחמתו בטרור הגלובלי וברדיפת המוסלמים בארצו.

למרות ההבדלים בין המנצחות הגדולות של בחירות 2013 – הליכוד ביתנו, יש עתיד והבית היהודי, שלושתן תנועות ניאו-שמרניות. הליכוד-ביתנו בראשות נתניהו הוא נושא דגל הקפיטליזם והלאומיות – מרכיבי היסוד של הניאו-שמרנות. הלאומיות של הליכוד-ביתנו נשענת על פוליטיקה של פחד שהיא תו זיהוי של הניאו-שמרנות – פחד מפני הפלסטינים, החמאס, האיראנים ובשנים האחרונות גם מפני השמאלנים.

היחלשות התמיכה בליכוד-ביתנו בערי פיתוח ובקרב יהודים ממעמד נמוך חושפת הבנה עמוקה של הפריפריות שמהליכוד-ביתנו לא תצמח ישועה סוציאלית.

יש עתיד מסווה טוב יותר את הווייתה הניאו-שמרנית בשורת תכסיסים, למשל אהדתה לקהילה ההומו-לסבית. אך זוהי כסות. בהיבט הכלכלי, זוהי תנועת ימין. היא תומכת בהגברת התחרות וצמצום הממשק בין המינהל הציבורי ובעלי ההון, ובמקביל בהחלשת כוחם של ועדי העובדים, בעיקר בחברות הממשלתיות. היא גם קוראת לדיור בר השגה שהיא מדיניות שמיטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני הגר במרכז הארץ – "שוטרים ומורים, אנשי מערכת הביטחון, כבאים, אחיות ועובדים סוציאליים" (במצע המפלגה). דיור ציבורי או דיור חברתי, שנועד להקל על מצוקת הדיור של המעמד הנמוך בפריפריה, אינו מוזכר במצע.

קריאתה הרפובליקאית של יש עתיד לשוויון בנטל מסמנת בעיקר את החרדים כאויב, אך גם את האזרחים הערבים. סירובו הפומבי של לפיד ליצור גוש חוסם עם "הזועביז" והתחמקותו מדיון בסוגיית הסכסוך מעידים על עמדתו ביחס לערבים. דרישת המפלגה להחלשת כוחן של "המפלגות הסקטוריאליות" (כלומר מפלגות המייצגות חרדים, מזרחים וערבים) מסמנת את המיעוטים בישראל כאויב היציבות הפוליטית.

עיקר בסיס הכוח של יש עתיד נמצא בציבור המבוסס, כלומר יהודים, חילוניים ואשכנזים ממרכז הארץ, שמודע להטבות הכלכליות והחברתיות שיש עתיד חזקה תניב לו.

הבית היהודי היא תעלומה. זיקתה ללאומיות ברורה. אבל משום מה היא מצטיירת כמצדדת במדינת רווחה. סיפורו האישי של בנט, כמו גם של לפיד, הוא סיפור של הצלחה כלכלית. כמו לפיד, גם בנט קורא להגביל את כוחם של ועדי העובדים ולהגביר את התחרותיות במשק. אך יש קריאה ליצור רשת ביטחון שאינה אזרחית אלא מותנית בהתניה הרפובליקאית של שוויון בנטל, במיוחד עבור המתנחלים. כידוע, חיזוק מפעל ההתנחלות בשטחים גובה מחיר מתקציבי הרווחה בתוך הקו הירוק.

הניאו-שמרנות מלווה את הפוליטיקה בישראל מאז שנות השמונים המוקדמות. אבל לראשונה היא הפכה לציר המרכזי בפוליטיקה והעלימה את המאבק המסורתי בין ימין ושמאל בשאלות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על טריטוריה. לא עוד גיוון קולות בין ובתוך המפלגות המנצחות. הקול של המנצחות אחיד – ניאו-שמרני.

והמחאה החברתית? זו של הקוטג', השוויון בנטל ובמידה מסוימת של רוטשילד, זכתה במעט רווחים. זו של מאהלי הפריפריה, שדרשה צדק חברתי, וניסתה ליצור סולידריות חברתית חוצה גבולות אתניים ומעמדיים, היא המפסידה הגדולה של הבחירות.

ד"ר ארז צפדיה הוא מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר

לקריאה נוספת

הקרב על הארנונה | ארז צפדיה

כנראה שיעניין אותך גם: