סכנת החד-צדדיות

חד-צדדיות ביחס לפלסטינים הפכה לפתרון הישראלי המצוי. עבור רבים הסכסוך הוא חלק מהסטטוס-קוו הנסבל של החיים בישראל. זו שגיאה חמורה
אלדד לוי

סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת בן גוריון שבנגב

הגדה המערבית על סף רתיחה. גורמים במערכת הביטחון והמודיעין מדברים ברצינות מטרידה על אינתיפאדה שלישית. התקוממות עממית אלימה נוספת שתשטוף את הגדה המערבית ואת עזה. בשבוע שעבר נורתה למוות סטודנטית במחנה הפליטים אל-ערוב – האישה הראשונה שנהרגת בגדה המערבית מזה 6 שנים. אליה מצטרפים עוד שלושה הרוגים בחודש האחרון בתקריות אלימות. התקשורת הישראלית מסקרת בהרחבה את ההתחממות בגדה המערבית ומרבית הפרשנים מצביעים על אפשרות של התקוממות עממית מאורגנת כעל אפשרות סבירה. מאידך, "קשב" פרסמו תחקיר המבקר את מסגור הסיקור של הרג הפלסטינים בתקשורת הישראלית כ"אינתיפאדה שלישית" בפתח. בקשב גורסים כי ישנן סיבות פוליטיות להכנסת המושג "אינתיפאדה שלישית" למרכז החדשות ושעמדת המפקדים בשטח שונה בתכלית מזו המוצגת בעיתונות. אולם, ללא קשר למסגור האירועים בעיתונות, אנו עדים לאחרונה לעוד ועוד אירועים אלימים בגדה המערבית המסתיימים במותם של פלסטינים לא חמושים.

לאחר אינתיפדת אל-אקצא, הציבור הישראלי התרגל לחשוב על הגדה המערבית כעל מקום שקט שקפא על שמריו אי שם בשנת 2007. תקריות אלימות ספוראדיות, בלתי מאורגנות, רובן באיזור חומת ההפרדה ומספר מזערי של פיגועים בשנים האחרונות מעידים על המצב הביטחוני המשתפר. ולמה שהישראלים לא יחשבו שהפלסטינים קפאו במקומם? הרחבת ההתנחלויות – הסטירה המצלצלת ביותר נגד התהליך המדיני ונגד מחמוד עבאס לא גוררת זה שנים שום תגובה אלימה של ממש בגדה המערבית. הפלסטינים בגדה, לעומת אחיהם ברצועת עזה, ממקדים את מרצם בתהליך הדיפלומטי. בין היתר דרך החברות באו"ם כמדינה משקיפה והחרמה כלכלית-חברתית-תרבותית של מדינת ישראל בפורומים בינלאומיים. אף על פי כן, נראה שההצלחה החלקית בלבד של תנועת החרם הפלסטינית ורפיסות התגובות הבינלאומיות על סיכול התהליך המדיני בידי ממשלת נתניהו מתחילים לתת את אותותיהם. מקרים של השלכת אבנים ובקבוקי תבערה ותקריות אש אלימות הולכים ומתרבים בגדה המערבית.

בנוסף, הפלסטינים בגדה מביטים אל עזה ורואים את המערכה הכושלת והמיותרת שנתניהו ניהל נגד החמאס ומבינים כי החמאס יצא מחוזק מן העימות. הוא הצליח להרתיע את צה"ל מלפלוש לעזה והוכיח כי יש ביכולתו לפגוע בלבה של ישראל. דבר בסטטוס-קוו הבטחוני לא השתנה. יתירה מזאת, מבחינה מדינית החמאס חוגג התחזקות בקרב הציבור הפלסטיני. אם החמאס מתחזק אחרי שפלסטין התקבלה לאו"ם כמדינה משקיפה ולא הפתח, זה משום שהמערכה הצבאית המוצלחת של החמאס נחשבת בעיני הפלסטינים יותר מזו הדיפלומטית של הפתח.

כרזה של פרויקט ששים ואחת
כרזה של פרויקט ששים ואחת

האיפוק ואורך הרוח שהדיפלומטיה דורשת מתחילות לשחוק את ההנהגה הפלסטינית המתונה. אבו-מאזן מתראיין לטלויזיה הישראלית ומצהיר על נכונותו לוויתורים כואבים אך המנהיגות הישראלית מבטלת ומגמדת אותו. הוא זוכה לביקורות קשות בקרב העם הפלסטיני ומצטייר כמתרפס בפני הישראלים המרחיבים את שליטתם בגדה המערבית. בסמוך לזמן שארה"ב ואירופה "מגנות בחריפות" את ישראל על הבניה הנקמנית באיזור E-1, חותמת ארה"ב עם ישראל, כבדרך אגב, על העברת כספי הסיוע הצבאי לשנה הקרובה. גינויים חריפים לחוד ומעשים לחוד.
האטימות הישראלית למצב העדין והמידרדר בגדה המערבית התבטאה היטב בבחירות האחרונות. שלוש מפלגות בלבד דיברו במופגן על תהליך מדיני בילטרלי עם הפלסטינים – התנועה, מרצ וחד"ש. שאר המפלגות טאטאו את הנושא במקרה הטוב אל תחתית סדר העדיפויות. במפלגת העבודה זו הייתה החלטה אסטרטגית. הצבת הנושא המדיני כמשני לנושא הכלכלי-חברתי היתה אמורה לקרב ציבורים מסורתיים-ימניים הקורסים תחת הנטל הכלכלי בישראל. השהיית התהליך המדיני עם הפלסטינים עד שתשוקם המערכת הכלכלית-חברתית בישראל הייתה מבוססת על הנחה שרק לאחר מכן השיקום הפנימי תוכל ישראל להתפנות לפוליטיקת חוץ.
מי שכן הציע תוכנית מדינית מפורטת היה נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי". "תכנית ההרגעה" של בנט הכתה הדים בציבור הישראלי דווקא משום שלא התיימרה לפתור את הבעיה המדינית, אלא רק להקל עליה. לדעת בנט סיפוח מיידי של שטחי C כולל מתן אזרחות לפלסטינים באזור זה אמורה להקל על הביקורת הבינלאומית נגד ישראל ולחסל את הסכנה הדמוגרפית.
מה משותף לתפיסת עולמה המדינית של יחימוביץ' וזו של בנט? אצל שניהם ישראל אינה קשורה לפלסטינים או מושפעת מהם. התגובה הפלסטינית לא מעניינת או לא קיימת כלל. אצל יחימוביץ' הפלסטינים ממתינים במקרה הטוב 5-10 שנים עד שמפלגת העבודה תוביל את השינוי המיוחל להחזרת מדיניות כלכלית-חברתית צודקת, בזמן שהבנייה בהתנחלויות גוזלות מהם עוד ועוד שטחים. אצל בנט, באופן לא מפתיע, הפלסטינים לא קיימים כלל. ישראל תבצע מהלך מדיני חד צדדי והפלסטינים יקבלו זאת. או שלא. אין זה משנה באמת.

המציאות הנ"ל מייצגת לא רע את תפיסתן של רוב המפלגות בישראל. ההצלחה של "יש עתיד" בבחירות האחרונות היא הוכחה לכך: יאיר לפיד נבחר כדי להמשיך ולעסוק בבעיות הפנים של ישראל ובעיקר השוויון בנטל השירות הצבאי ומיסוי מעמד הביניים. ספק אם הבוחר הממוצע יודע מה עמדתו של לפיד בעניין הסכסוך. רובו ככולו של הציבור הישראלי ממשיך לראות בישראל גורם שיכול וצריך לפעול באופן חד צדדי ביחס לפלסטינים. במסגרת זו, הסכסוך הוא חלק מהסטטוס-קוו הנסבל. רוב הישראלים לא הפנימו עד כה שלפעולות שלנו יש השלכות על הפלסטינים ושהן מולידות תגובות בצד השני.

אין זו בקשה מופרזת להבין שהיחסים הישראלים עם הפלסטינים הם דינאמיים ובעלי השפעה הדדית. אני לא תולה תקוות רבות שבבית היהודי יפנימו זאת, אבל אני כן מקווה שהמכה שמפלגת העבודה חטפה בבחירות השבוע תוביל לשינוי תפיסת עולמה ולהבאת הנושא המדיני אל מרכז סדרי העדיפויות שלה. הפלסטינים לא ימתינו לנצח שישראל תחזור למו"מ המדיני עם הצעות קונקרטיות לסיום הסכסוך. התסכול והייאוש יכולים בהחלט להוביל להתחדשות האלימות בגדה המערבית.

אלדד לוי הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת חיפה

לקריאה נוספת

עוד של אלדד לוי

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דור כהן

    ניתוח נכון מאד. אפשר לומר שפלסטיני שעומד מול טיעון "הישראלים מבינים רק כוח" נמצא בבעיה ויהיה לו קשה מאד לענות על זה.
    לדעתי, חסרה התייחסות למאבק העממי הלא אלים שהכה גלים רבים בתקשורת הישראלית, העולמית והערבית. הקמת המאחז הלא חוקי הפלסטיני באב אלשמס בשטחי E-1 הוא רק חלק מהמאבק הלא-אלים הזה, וכולי תקווה שגישה זו תשטוף את הגדה ולא הגישה האלימה של אנתפאדה הכוללת פיגועים, הרג ומוות בשני הצדדים.
    המאבק הלא-אלים הפלסטיני מתחלק לשני חלקים- המאורגן (תנועת החרם והמשטים האירופיים) והלא מאורגן, של בילעין, ניעלין והמאחזים הלא חוקיים הפלסטינים. המאבק הלא אלים, שמונהג, בין היתר, על ידי חברי משפחת אבו-רחמה מבילעין- הוא זה שיש לו את הפוטנציאל הגדול ביותר, לדעתי, לעשות שינוי אמיתי בשטח. אם גם הפלסטינים יאמינו בכך, אנו עתידים לראות צעדות ענק למחסומים בתוך הגדה שישראל תנסה לפרק בצורה אלימה.
    המסר העיקרי לפיו לפעולות שלנו יש השפעה על פעולות הפלסטינים ולהיפך הוא נכון ביותר, אבל בהתחשבות במבנה יחסי הכוח שבין הישראלים שבקו הירוק לפלסטינים שמחוצה לו- לישראלי הממוצע אין שום סיבה לחשוב על הפלסטינים.
    אמרו את זה לפני- הכובש דורש צדק חברתי, הנכבש דורש צדק. מה אכפת לו לכובש?

    1. עמית

      אין כל שחר לאמירה ש"הישראלים מבינים רק כוח". אם כבר משתמשים בטרימינולוגיה (הגזענית-משהו) הזו, האמירה שה"פלסטינים מבינים רק כוח" מוצדקת הרבה יותר, וגם היא כמובן שגויה.
      הדוגמא שבד"כ מביאים היא האינתיפאדה הראשונה, אבל מעבר לזה שהיא לא דוגמא נכונה שכן מה שגרם לשינוי בצד הישראלי זה לא האלימות הפלסטינית, זו גם דוגמא ישנה ולא רלוונטית. האינתיפאדה השניה היא הרבה יותר רלוונטית ובה הפלסטינים הם אלה ש"הבינו רק כוח". במהלך האינתיפאדה השניה הפלסטינים הפעילו את כל כוחם וזה היה אסון עבורם. צבאית, כלכלית, מדינית, הסברתית, ובקרב הישראלים. לעומת זאת הכוח שישראל הפעילה דיכא, כמעט לחלוטין, את האלימות הפלסטינית והביא לניצחונה באינתיפאדה.
      המחשבה שחמאס ניצח במבצע בעזה גם היא תורמת למחשבה שהפלסטינים מבינים רק כוח, וכמה שיותר הם מבינים יותר. הרי מה זה בעצם אומר ש"החמאס הרתיע את צה"ל מלהכנס לעזה"? שאם צה"ל כן היה פולש לעזה (משמע, מפעיל עוד יותר כוח) אז הצד הפלסטיני היה חושב שישראל היא שניצחה?

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    עד מתי ישראל (כל ה,,קונסנסוס" לא תגיב על ההצעה בת העשור שלמדינות ערב לסיום הסכסוך? כנראה שעד שיהיה מאוחר מדי ובשטחים הנתונים לשלטון ישראל יהיה מרחץ דמים הרי ישראל מבינה רק את שפת הכוח והפלסטינים -עקשנים שכמותם לא מוכנים להכנע לכוח הישראלי.

  3. דןש

    לא אנחנו בכוחינו הרב והמוגבל בשימוש, כנגד אוכלוסיה אזרחים ולא הפלסטינאים בכוחם הדל יכולים להגיע לסיום הסכסוך.
    הסיום או לפחות הרגיעה ארוכת הטווח, תבוא רק אם נפרד האחד מהשני. מדוע שלא נלמד מאברהם אבינו, שידע מתי יש לוותר ומתי יש להפרד.
    שתי מדינות לשני העמים הוא כוון הפתרון היחיד המצוי וגם הראלי. ישראל החזקה יכולה לוותר על התנחלויות קקיוניות, לתקן את גבולותיה, באופן שיכללו את מירב אזרחי ישראל שהתנחלו בגדה הכבושה ( כן כבושה – הפעם מידי ירדן, שכבשה חלקים מהמדינה הפלסטינאית שהוכרזה ע"י האו"מ ב- 1947) ויעבירו לידי הפלסטינאים שטחים ממדינת ישראל.
    הפלסטינאים מצידם חייבים לפעול ולמנוע כל פעילות טרור ו/או לוחמה מצידם והחשוב מכל להפסיק כל הסתה ומתן חינוך לקראת חיים ביחד עם המדינה השכנה – מדינת ישראל.

  4. עדי רוזן

    מאמר טוב. לצערי המאמר לא מצביע על הנקודה העיקרית: סיום הסכסוך לא טמון בישראלים או בפלסטינים. רק כוח חיצוני יכול לסיים את המלחמה ואת הכיבוש.
    כאשר מדינות אירופה ויתרה מזו, ארה"ב יחליטו – רק אז יסתיים הסכסוך, ללא קשר למה שבנט ויחימוביץ' עושים או לא עושים.