סכנת החד-צדדיות

הגדה המערבית על סף רתיחה. גורמים במערכת הביטחון והמודיעין מדברים ברצינות מטרידה על אינתיפאדה שלישית. התקוממות עממית אלימה נוספת שתשטוף את הגדה המערבית ואת עזה. בשבוע שעבר נורתה למוות סטודנטית במחנה הפליטים אל-ערוב – האישה הראשונה שנהרגת בגדה המערבית מזה 6 שנים. אליה מצטרפים עוד שלושה הרוגים בחודש האחרון בתקריות אלימות. התקשורת הישראלית מסקרת בהרחבה את ההתחממות בגדה המערבית ומרבית הפרשנים מצביעים על אפשרות של התקוממות עממית מאורגנת כעל אפשרות סבירה. מאידך, "קשב" פרסמו תחקיר המבקר את מסגור הסיקור של הרג הפלסטינים בתקשורת הישראלית כ"אינתיפאדה שלישית" בפתח. בקשב גורסים כי ישנן סיבות פוליטיות להכנסת המושג "אינתיפאדה שלישית" למרכז החדשות ושעמדת המפקדים בשטח שונה בתכלית מזו המוצגת בעיתונות. אולם, ללא קשר למסגור האירועים בעיתונות, אנו עדים לאחרונה לעוד ועוד אירועים אלימים בגדה המערבית המסתיימים במותם של פלסטינים לא חמושים.

לאחר אינתיפדת אל-אקצא, הציבור הישראלי התרגל לחשוב על הגדה המערבית כעל מקום שקט שקפא על שמריו אי שם בשנת 2007. תקריות אלימות ספוראדיות, בלתי מאורגנות, רובן באיזור חומת ההפרדה ומספר מזערי של פיגועים בשנים האחרונות מעידים על המצב הביטחוני המשתפר. ולמה שהישראלים לא יחשבו שהפלסטינים קפאו במקומם? הרחבת ההתנחלויות – הסטירה המצלצלת ביותר נגד התהליך המדיני ונגד מחמוד עבאס לא גוררת זה שנים שום תגובה אלימה של ממש בגדה המערבית. הפלסטינים בגדה, לעומת אחיהם ברצועת עזה, ממקדים את מרצם בתהליך הדיפלומטי. בין היתר דרך החברות באו"ם כמדינה משקיפה והחרמה כלכלית-חברתית-תרבותית של מדינת ישראל בפורומים בינלאומיים. אף על פי כן, נראה שההצלחה החלקית בלבד של תנועת החרם הפלסטינית ורפיסות התגובות הבינלאומיות על סיכול התהליך המדיני בידי ממשלת נתניהו מתחילים לתת את אותותיהם. מקרים של השלכת אבנים ובקבוקי תבערה ותקריות אש אלימות הולכים ומתרבים בגדה המערבית.

בנוסף, הפלסטינים בגדה מביטים אל עזה ורואים את המערכה הכושלת והמיותרת שנתניהו ניהל נגד החמאס ומבינים כי החמאס יצא מחוזק מן העימות. הוא הצליח להרתיע את צה"ל מלפלוש לעזה והוכיח כי יש ביכולתו לפגוע בלבה של ישראל. דבר בסטטוס-קוו הבטחוני לא השתנה. יתירה מזאת, מבחינה מדינית החמאס חוגג התחזקות בקרב הציבור הפלסטיני. אם החמאס מתחזק אחרי שפלסטין התקבלה לאו"ם כמדינה משקיפה ולא הפתח, זה משום שהמערכה הצבאית המוצלחת של החמאס נחשבת בעיני הפלסטינים יותר מזו הדיפלומטית של הפתח.

האיפוק ואורך הרוח שהדיפלומטיה דורשת מתחילות לשחוק את ההנהגה הפלסטינית המתונה. אבו-מאזן מתראיין לטלויזיה הישראלית ומצהיר על נכונותו לוויתורים כואבים אך המנהיגות הישראלית מבטלת ומגמדת אותו. הוא זוכה לביקורות קשות בקרב העם הפלסטיני ומצטייר כמתרפס בפני הישראלים המרחיבים את שליטתם בגדה המערבית. בסמוך לזמן שארה"ב ואירופה "מגנות בחריפות" את ישראל על הבניה הנקמנית באיזור E-1, חותמת ארה"ב עם ישראל, כבדרך אגב, על העברת כספי הסיוע הצבאי לשנה הקרובה. גינויים חריפים לחוד ומעשים לחוד.
האטימות הישראלית למצב העדין והמידרדר בגדה המערבית התבטאה היטב בבחירות האחרונות. שלוש מפלגות בלבד דיברו במופגן על תהליך מדיני בילטרלי עם הפלסטינים – התנועה, מרצ וחד"ש. שאר המפלגות טאטאו את הנושא במקרה הטוב אל תחתית סדר העדיפויות. במפלגת העבודה זו הייתה החלטה אסטרטגית. הצבת הנושא המדיני כמשני לנושא הכלכלי-חברתי היתה אמורה לקרב ציבורים מסורתיים-ימניים הקורסים תחת הנטל הכלכלי בישראל. השהיית התהליך המדיני עם הפלסטינים עד שתשוקם המערכת הכלכלית-חברתית בישראל הייתה מבוססת על הנחה שרק לאחר מכן השיקום הפנימי תוכל ישראל להתפנות לפוליטיקת חוץ.
מי שכן הציע תוכנית מדינית מפורטת היה נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי". "תכנית ההרגעה" של בנט הכתה הדים בציבור הישראלי דווקא משום שלא התיימרה לפתור את הבעיה המדינית, אלא רק להקל עליה. לדעת בנט סיפוח מיידי של שטחי C כולל מתן אזרחות לפלסטינים באזור זה אמורה להקל על הביקורת הבינלאומית נגד ישראל ולחסל את הסכנה הדמוגרפית.
מה משותף לתפיסת עולמה המדינית של יחימוביץ' וזו של בנט? אצל שניהם ישראל אינה קשורה לפלסטינים או מושפעת מהם. התגובה הפלסטינית לא מעניינת או לא קיימת כלל. אצל יחימוביץ' הפלסטינים ממתינים במקרה הטוב 5-10 שנים עד שמפלגת העבודה תוביל את השינוי המיוחל להחזרת מדיניות כלכלית-חברתית צודקת, בזמן שהבנייה בהתנחלויות גוזלות מהם עוד ועוד שטחים. אצל בנט, באופן לא מפתיע, הפלסטינים לא קיימים כלל. ישראל תבצע מהלך מדיני חד צדדי והפלסטינים יקבלו זאת. או שלא. אין זה משנה באמת.

המציאות הנ"ל מייצגת לא רע את תפיסתן של רוב המפלגות בישראל. ההצלחה של "יש עתיד" בבחירות האחרונות היא הוכחה לכך: יאיר לפיד נבחר כדי להמשיך ולעסוק בבעיות הפנים של ישראל ובעיקר השוויון בנטל השירות הצבאי ומיסוי מעמד הביניים. ספק אם הבוחר הממוצע יודע מה עמדתו של לפיד בעניין הסכסוך. רובו ככולו של הציבור הישראלי ממשיך לראות בישראל גורם שיכול וצריך לפעול באופן חד צדדי ביחס לפלסטינים. במסגרת זו, הסכסוך הוא חלק מהסטטוס-קוו הנסבל. רוב הישראלים לא הפנימו עד כה שלפעולות שלנו יש השלכות על הפלסטינים ושהן מולידות תגובות בצד השני.

אין זו בקשה מופרזת להבין שהיחסים הישראלים עם הפלסטינים הם דינאמיים ובעלי השפעה הדדית. אני לא תולה תקוות רבות שבבית היהודי יפנימו זאת, אבל אני כן מקווה שהמכה שמפלגת העבודה חטפה בבחירות השבוע תוביל לשינוי תפיסת עולמה ולהבאת הנושא המדיני אל מרכז סדרי העדיפויות שלה. הפלסטינים לא ימתינו לנצח שישראל תחזור למו"מ המדיני עם הצעות קונקרטיות לסיום הסכסוך. התסכול והייאוש יכולים בהחלט להוביל להתחדשות האלימות בגדה המערבית.

אלדד לוי הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת חיפה

לקריאה נוספת

עוד של אלדד לוי