הרי לכם אפוא ספר שהוא בבחינת מעשה רע

פתח דבר

"אפריקה האילמת אינה אלא מגרש כדורגל. שתי נבחרות, תמיד אותן נבחרות, לבנות שתיהן. האחת במדי המינהל האזרחי. האחרת בחליפות של אנשי עסקים. הכושי הוא הכדור. המאבק סביב הכדור עז ועיקש. הלבן איש המינהל האזרחי מגן על הכושי מפני איש העסקים הלבן, אבל מנצל אותו לצרכיו. איש העסקים הלבן מאשים את איש המינהל הלבן בכך שהוא עושה בכושי את כל מה שהוא אוסר על איש העסקים לעשות."

דומה שבמשפטים קצרים וקצובים אלה מבטא אלבר לונדר את תמצית הסיפור כולו: ניצול האפריקנים השחורים בידיהם של האירופים הלבנים. לונדר, המוכר לקוראים בישראל מספרו הבלתי נשכח "היהודי הנודד הגיע", ערך מסע של ארבעה חודשים במושבות הצרפתיות באפריקה המערבית והמשוונית. סדרת הכתבות שלו, שהתפרסמה ב-1928 בעיתונו "Le Parisien", נקראה "ארבעה חודשים בקרב השחורים האפריקנים שלנו". הכתבות זיעזעו את דעת הקהל בצרפת ועוררו ביקורת וגל של השמצות ואיומים נגד המחבר. כל זאת כיוון שהעיתונאי החוקר האמיץ הזה תיאר ללא כחל וסרק את היחס הלא-אנושי, המשפיל והמזוויע לו זוכים הילידים האפריקנים השחורים, שהמינהל האזרחי הצרפתי רואה בהם "מנוע-בננות" – שהנו זול יותר ממנוע בנזין – ושאפשר לנצל אותו עד תום בעבודות כפייה לצורך הפרויקטים הקולוניאליים הגדולים גם במחיר חייהם של שחורי העור. מזעזעים במיוחד הם התיאורים המתייחסים לאתרי העבודה בפרויקט "קונגו-אוקיינוס": בנייתה של מסילת הברזל הזאת – חמש מאות ושניים קילומטרים אורכה – גבתה את חייהם של בין חמישה עשר אלף לשלושים אלף עובדי כפייה שחורים שמתו מתשישות, תת-תזונה ופציעות ומחלות שלא זכו כמעט לטיפול נאות.

את העדויות שאסף במסעו הלא-ייאמן מפיהם של מתנחלים בכל הרמות, מהם טיפוסים ציוריים במיוחד, הרפתקנים ומיסיונרים; מדווח לונדר כצלם וכמקליט אובייקטיבי. לעובדות ה"יבשות" הוא מוסיף את רשמיו האישיים והאנושיים ועושה זאת בלשון צינית שאינה מותירה מקום לספק: צרפת הנאורה, ארץ זכויות האדם והאזרח, נוהגת בבני אדם שחורי עור בחוסר אנושיות ובקהות חושים מטומטמת. ומעל הכול, האמת העירומה שהוא גילה במסעו והמתייחסת לכל מדינות אירופה הכובשות: "באפריקה, העבדות בוטלה רק בהצהרות המיניסטריאליות של אירופה. באנגליה, צרפת, איטליה, ספרד, בלגיה ופורטוגל עולים חברי הפרלמנטים לבימת הנואמים ומכריזים: "העבדות בוטלה, אפשר לסמוך על החוקים שלנו."

רשמית, כן. למעשה, לא!"

בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים שסיירו לפניו במושבות באפריקה אך עטפו את דיווחיהם במעטפת ספרותית ונמנעו מלתקוף ישירות את הממסד הקולוניאלי (דוגמת אנדרה ז'יד ב"מסע בקונגו", 1925), לונדר לא ניסה לייפות את התמונות ולא ניסה לכבס את המילים. (כמוהו נהג גם ז'ורז' סימנון, שביקר במושבות אפריקה המשוונית ב-1932 וכתב על כך בסדרת מאמריו "אפריקה אומרת לכם Merde!").

התמונות הקשות והמילים החריפות שהעביר אלבר לונדר לקוראיו סתרו כמובן את הדיווחים הרשמיים של הפקידות הקולוניאלית במושבות ואת דיווחיהם של העיתונאים-מטעם שהוזמנו על ידי המינהל האזרחי כדי לצבוע בוורוד את המצב במושבות ולהפיס את דעת הקהל בארץ האם. לא פלא על כן שדבריו של לונדר, שהצהיר כי תפקידו של העיתונאי "אינו לענֵג איש ואף לא לגרום עוול לאף אחד, אלא לנעוץ את העט בפצע", עוררו נגדו את זעמו של הממסד הקולוניאלי שסירב להשקיע אמצעים טכנולוגיים בסיסיים במושבות כי "המכונה לא יכולה להחליף את הכושי. בשביל שזה יקרה צריך להיות מיליונר. אין טוב ממנוע-בננות." גלי זעם – שכללו אלימות מילולית קשה, השמצות ואיומים שונים ומשונים ואף תביעה משפטית בגין הוצאת דיבה – איימו לחסל את הקריירה המקצועית של המחבר וזאת במקרה הטוב…

אבל לונדר לא נרתע. הוא כינס את כתבותיו ופרסם אותן כספר בשם: "ארץ ההוֹבנֶה" – הסחר בעבדים שחורים", שראה אור בפריז ב-1929 בהוצאת ספרים אמיצה ומכובדת, אַלְבֶּן מִישֶל.

למרות המרחק בזמן ובמרחב, המחייב להתייחס לדברים בפרספקטיבה היסטורית ובקונטקסט של התקופה שבה נכתבו – מצמרר להיווכח עד כמה יש בספר הזה כדי לעורר רגשות ומחשבות בלב הקוראות והקוראים גם בימינו אלה, כאן ועכשיו ובכל מקום – אולי מכיוון שמדובר כאן באחד המצבים הבסיסיים בקיום האנושי: ניצול האדם בידי האדם תוך התעלמות צינית מכבוד האדם.

ראובן מירן, אוקטובר 2012

פתיחה

הרי לכם אפוא ספר שהוא בבחינת מעשה רע. איני רשאי עוד להתעלם מכך. הדבר נאמר לי. נאמר חזור ואמור.

בקשר למסע הזה, באפריקה השחורה, הובאו לידיעתי עוד דברים: שאני בן תערובת, יהודי, שקרן, להטוטן, איש קטן ממש גמד, מנוול, בז למפעל הצרפתי,¹כִּילַי, עלוב חיים, לעגן קטן, סוכן של עסקים מפוקפקים, מטורף, כפוי טובה, פיליטוניסט נִקלה ונחות. ובאשר לאדם היחיד שכינה אותי רב-אמן – הוא השתוקק להודיע לי שהוא רואה בי יותר זמר מאשר סופר.²

כל נושאי הלפידים בעיתונות הקולוניאלית הגיעו להבעיר את כפות רגלַי. על דמותי כנמלט יצאו מהדורות מורחבות. התומכים הנלהבים – אך מרחוק, כמובן – של הקולוניזציה, שיסעו אותי, ביתרו אותי מכף רגל ועד ראש בשם ההיסטוריה, הרפואה, הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הכותנה, הזהב, נהר ניז'ר, נהר הסֵן ונהר קונגו. תחת הכותרת: "אלה שלא ישיבו לשאלותיו של אלבר לונדר", שכלתנים מחמירים הצעידו בסך באווירת אבֵלוּת קודרת את שמות המתיישבים, את פקידי המדינה ואת הסוחרים שמתו בשנת 1928 על אדמתה של אפריקה המערבית הצרפתית – כדי להוכיח לכול, באורח שאינו ניתן להפרכה, שאפּי נמצא במרכז המצח, לבי בתוך צנצנת של חומצה גופריתנית, לשוני רוויית כוונות רעות ושבעצם הכול שם מתנהל כשורה! מכתבים שהגיעוני במשלוחי הדואר האחרונים מבשרים לי על התארגנותו של מסע צלב חדש בווֹלטה-עילית. אנשים קמים מכל עבר בקריאה כך מחייבת השיגרה! והם מתכוננים לצעוד לא עוד נגד המוסלמים אלא נגד בני האִירוֹקוּאָה, וכולם רבים על הכבוד להיות הראשונים שישברו להם כהוגן את הפרצוף! בינתיים, וכדי לגרום לי להיות סבלני, גוררים את שמונים ושניים הקילוגרמים שלי לפני בתי משפט.

זה שום דבר.

לא-כלום.

העיתונים הקולוניאליים אינם מציפים את הארץ. הם מרווים רק את המנויים שלהם. האם היה די בכך כדי ליצור דֵעה שאי אפשר לעמוד בפניה? לא בדיוק. ואולם, על אבירי הקולוניזציה להוליך גווייה תחת עיני עמהּ של צרפת, גווייה שתזמין נאצות וגידופים מוצדקים מצדו של היודע-דבר ואבנים נקמניות של הדיוטות. הגוויה הזאת נבחרה. זוועה! זו גופתי שלי!

הנה כך אסתלק, עם הזרם המערסֵל, גופי היקר, המסכן, כבול ללוח שעם, זרועי הימנית גדועה, אשֵמה בכך שכתבה; רגלַי מפוחמות, והפרק האחרון³(קודם לכן, בגלל הסכנה, הייתי טורף את כל האחרים) פורח בין שינַי כפרח רעיל.

המימשל הכללי של אפריקה המערבית הוא שהחליט על כך.

הם הזמינו זה עתה תריסר עיתונאים ותריסר חברי פרלמנט בתקווה שעשרים וארבעה אנשים אלה יקבעו ויאשרו שאֵלֶה שהתייחסו אלי עד כה כאל אדם ולא כאל חמור, טוב יעשו אם יואילו להבין שאין להם כל יכולת להבדיל בין הגזע האנושי לזה של חיות הבית.

בשעה זו ממש, שעה גורלית, השליחים-מטעם האלה יורדים לחוף דקאר.

האדון שר המושבות מגיע לשם אף הוא.

מי ייתן שארץ סחר העבדים תהיה חנונה ורחומה עמם כולם.

באשר לי, לא נותר לי לומר אלא מעט, ואלה הדברים: איני מקצץ ולא-כלום מהסיפור שבגללו כינו אותי בשמות כה רבים; להפך, ובמצפון שלֵו לחלוטין, אני מוסיף לו כהנה וכהנה. ספר זה יעיד על כך.

שכן אני משוכנע עדיין שעיתונאי הוא לא נער מקהלה,⁴ושתפקידו אינו לצעוד בראש התהלוכות⁵ כשידו טמונה בסלסילת עלי כותרת של ורדים.

המקצוע שלנו לא נועד לענֵג איש ואף לא לגרום עוול לאף אחד, אלא לנעוץ את העט בפצע.

באפריקה השחורה הצרפתית יש פצע. הפצע הזה, הבה נקרא לו בשמו, הוא האדישות לנוכח הבעיות שיש לפתור. והדבר מוביל לאסונות. מי אשם בכך? האשמה רובצת על המטרופולין יותר מאשר על המושבות.

כשהנורה החשמלית בחדרכם נכבית, אינכם מטיחים אשמה בנורה אלא ברשת החשמל.

רשת החשמל של המושבות הצרפתיות היא צרפת.

ובכן, אם הזרם בין צרפת לדקאר אינו חזק ביותר, הרי שבין אותה צרפת וברַזַאוויל, הוא מנותק.

לא את האנשים אני מוקיע אלא את השיטה. אנחנו פועלים בתוך מנהרה. בלי כסף, בלי תוכנית כוללת, ללא מחשבה ברורה. אנחנו עוסקים בציוויליזציה כמגששים באפלה.

נוסף על כך, כושים יוצאים לגלות, אחרים מתים. נס המרד מונף באוּבַּאנְגי-שָׁארי.⁶ובעוד אנו עוסקים בדיכויו, משרד המושבות מכריז שהוא אינו מאמין שכך הם פני הדברים ומצהיר שהוא אופטימי.

וצרפת מאושרת מכך שמַטעים אותה.

מה אפשר לעשות לנוכח תמונת מצב שכזאת?

לטשטש אותה, או לשפוך עליה מעט אור.

שאחרים יטשטשו, לא אנחנו!

פרק 1: זוהי דקאר

זוהי דקאר!

גוש האבנים הלבנות הזה: ארמון המושל הכללי.

לימיננו: גוֹרֶה, האי שספינות העבדים⁷ האחרונות פורקות בו את העבדים האחרונים על אונייה בשם המוזר – "המוחזר".

שם מוזר, שכן איש מעולם לא חזר!

נוסעי האונייה שלנו היו כבר חבושים בכובעים ולבושים לבן. מאז הבוקר כולם נטלו כינין. נפרדו לשלום מתענוגות השתייה לרווייה, מהאכילה לשובע, מהיכולת לנשום באופן חופשי, ומעל הכול – מהשׂיער היבש. באשר לי, בחנתי את האפשרות להחליף את מטפחת האף במגבת. אפשר היה לומר שהשמים והים הושמו תחת שכבת מיקה.⁸ הטבע היה דחוס. הייתה זו אפריקה האמיתית, המקוללת: אפריקה השחורה.

רציף "המעמיסים המאוחדים" המתין לנו. ה"בֶּל אִיל"⁹הטילה עוגן.

"תישארו איתנו," הפטיר הרב חובל, "זו ארצו של השטן!"

כבר ביקרתי בדקאר. נזכרתי, הייתה זו שעת לילה, בחודש ספטמבר הקשה. החום עלה מן האדמה, בקע מן הקירות, נפל מהשמים. הנוסע חווה את חוויית הלחם הנאפה בתנור. העיר נראתה ספוגת עצבות מדכאת. שוטטתי אז לכל שנשאוני רגלַי ללא חשש שאלך לאיבוד, כיוון שחשתי שהעיר אינה גדולה. דקאר, שער האימפריה השחורה שלנו! מה הסתתר מאחורי שעריה? מהמגע הראשון הזה, הנה שני זיכרונות: מנגינות הפטיפון שהתנגנו בִּרחובות הרובע המינהלי, נעימות אירופיות שנשׂרכו כמו גוֹלים בארץ שבה חשו אבודים. ולמטה, בחדר האוכל של בית מלון המכונה "מֶטרוֹפּוֹל", כמאה לבנים, צעירים ברובם, ללא מקטורן, בלי אפודה, בחולצה פתוחה חושפת חזה, מניפים בכבדות מזלג בו נעוצה פיסת בשר זול שאינו מפתה אותם כלל וכלל. המתיישבים!

בשני מקרים אחרים לא יכולתי להגיע לדקאר. חל איסור. היא הייתה נתונה בהֶסגר. הספינות נמלטו ממנה במלוא הקיטור, חומקות ממַדֵיירה או מהאיים הקנאריים ישירות לפֶּרְנַמְבּוּקוֹ או לריו דה ז'ניירו. היה זה בזמן הקדחת הצהובה.

זמנים יפים! קדחת נאה!

זה לא מנע מצרפת לנום את שנתה. מי ידע? ובכל זאת…

"בוא," קראו לי במכתב שמצאתי בשובי מאחד המסעות, "בוא ותראה קצת מה קורה בדקאר. הגענו כבר למאה ועשרים ושמונה מתים (לבנים). אפשר לפרוץ את ההסגר אם לא מצהירים על זה. אנחנו שומרים לך כּילָה בביתנו… בוא."

חלום הבלהות נמשך חמישה חודשים. מת וחצי ליום! הנשים והילדים עזבו. נותרו רק הגברים, וזה היה הדבר הנכון לעשותו! הכומר שקבר הבוקר, נקבר למחרת היום – בקבורה אזרחית! עם הגופה המאה וחמישים הגיעו רופאים מהוללים מפריז, על כתפם ציוד לקטילת יתושים. יש לדעת שהקדחת הצהובה נגרמת מיַתוש בשם סְטֶגוֹמִיָיה. לא היה אפשר לשאול את היתוש שעקץ אותך אם הוא סטגומייה. הם לא מדברים, בעלי החיים האלה! תביטו בפרצופו של מתיישב בכל פעם שהתגרד, כלומר כל היום וכל הלילה!

פִּרסמו צווים ונקטו אמצעים. על הדלתות והחלונות להיות מרושתים. אין לאכול או לישון אלא מתחת לכּילָה. החל מהשעה שש אין לצאת מהבית בלי לנעול נעליים גבוהות, ללבוש שרוולים ארוכים וכפפות ולחבוש ברדס.

ככה חיים.

דקאר הייתה רדופת רוחות רפאים עוטות כפפות וחובשות ברדסים.

אם לא תשכחו שמיד עם רדת הלילה יהיה חם קצת יותר מאשר במשך היום, תקבלו מושג לגבי הסיפוק שחשו המטיילים הלבושים כך, בטעמם את צינת הערב.

מאה ותשעים ושבעה מתים, אומרים השלטונות.

יותר משלוש מאות, אומרים המתיישבים.

האמת קבורה באדמה.

השעה שש! מחברים את הכֶּבֶשׁ לאונייה.

הפקידים הקולוניאלים חשים במתח שצובט להם את הלב. הם לא יודעים בעצם לאן הם הולכים, האנשים האלה. האם ימשיכו לדהומיי, לגינֵאָה, לסודן,¹⁰לחוף השנהב, לטוגו, לווֹלטה עילית, לניזֶ'ר? האם מסעם הגיע לקיצו? האם יש לפניהם עוד עשרה, עשרים או שלושים יום במכונית, על דוברָה, בטיפּוּאָה?¹¹מישהו יבוא ויתלה במסדרון הודעה על גורלם.

מישהו אכן תלה. הנה הם מתגודדים סביב דף הנייר החתום בַּשם: "קַארְד,¹²מושל כללי". צעקות! מחאות! מילות גנאי! התרסות! נשמעות מילים גסות. אישה נשבעת שהיא לא תתלווה לבעלה לזינְדֶר. הסגן הזה, שביקש להיות מוצב בטימְבּוּקְטוּ והראה לנו את הציוד הצבאי המדברי שלו, שולחים אותו לחוף השנהב! וזה שקיווה להישאר בחוף נשלח למדבר סהרה. בני הזוג הזה, שבילו עשר שנים באזורים לחים סביב הלָגוּנוֹת של אַבּידג'אן – משוגרים לארץ יבֵשה – וַואגַאדוּגוּ!

"אני אמות מזה," מכריז הבעל, "וגם אַת, אשתי. קַארד רוצה לפשוט לנו את העור, אז שיעשה את זה מיד! הנה," הוא אומר לנציגו של הפְּרוֹ-קונסול,¹³ "תביא לו אותו כבר הערב. הוא יעשה מזה נעליים לאשתו."

אבל האישה לא רוצה לתת את העור שלה כדי שיעשו ממנו נעליים למאדאם קארד.

"קח! קח את זה כבר!" ממשיך לצעוק האיש שלא אוהב את ארצות היובש, "אחר כך הוא ייקח לנו את העצמות בשביל הכלב שלו!"

הכול בגלל "הדלת המסתובבת".

הדלת המסתובבת הומצאה על ידי האדון קארד.

בעבר היו הפקידים הקולוניאליים משרתים באותה מושבה במשך כל תקופת שליחותם. כיום האדון מרקיד אותם ממקום למקום. הם לא אוהבים את הריקוד הזה. להיות פקיד קולוניאלי אין פירושו להיות בעל אופי הרפתקני. הקריירה הזאת התברגנה באופן מסוכן. לא עוד ההתלהבות הראשונית, הקולוניזציה הרומנטית, הסיכונים המבוקשים, הבִּקתה בערבה, כיבוש הנפש השחורה, המוּסוֹ¹⁴ הקטנה! עכשיו מגיעים לכאן עם האישה, הילדים והחותנת. זו המושבה ברוֹלִים!¹⁵

יורדים לחוף.

"הלו, הלו! סבל!"

"סבל?" משיב לי חבר לדרך, "אתה נגוע בשיגעון האריסטוקרטיה. בסנגל הכושים לא מְסַבּלים, אדוני, הם מצביעים."

וביורדו בכבש האונייה הוא ממלמל: "הם מצביעים! הם מצביעים! ובקרוב הם ירקדו גַאבוֹט!"¹⁶

היי שלום, "בֶּל-אִיל!" הפליגי לבואנוס איירס להעמיס את הבשר הקפוא. היֵה שלום, רב חובל רוּסְלֶה, זאב ים ותיק ויקר, עוד נראה אם אכן כאן היא ארצו של השטן! והנה אני כבר קרוב לכבשׁ. אני נעצר. אי אפשר לעבור. איש לבן ואיש שחור מתקוטטים שם, חובטים זה בזה בידיים וברגליים.¹⁷

"'תה מרביץ?" אומר השחור, "אה! 'תה מרביץ? כאן לא צרפת, זה סנגל, 'תה להבין? סנגל, מולדת שלי, כאן, בית שלי, 'תה להבין?"

הכושי הופתע בעודו בודק מבפנים ומקרוב מדי את אחד התאים. נער הסיפון גירש אותו משם בעודו משתמש יותר ברגליו מאשר בידיו.

"כאן," הוא השיב, "כאן זה צרפת, ואם תעלה לפה עוד פעם…" והצביע על נעלו.

"אתה, אם 'תה יורד מהאונייה, אני להביא אתה למשטרה, 'תה להבין? פה סנגל, הה? פה לא צרפת!"

והוא יורק כאילו כדי להטביע באותה רקיקה את נער הסיפון, את האונייה ואת כל הלבנים וכל הפֶּקלאוֹת שלהם בבוז ענק.

עדיין לילה שחור משחור כשאני יורד לְחוף הארץ הכושית הזאת. וגם הפעם לילה.

וּוֹלוֹפִית¹⁸ קשישה נשענת על שער הברזל של הנמל, מעשנת מקטרת.

"ערב טוב," אני אומר לה.

"הִים! הִים!" היא משיבה.

זאת הייתה ברכת השלום היחידה של ארץ סחר העבדים.

הלכתי העירה.

הנה! הדואר החדש כבר גמור. זה ממש לא חבל! הבניין הקודם היה כל כך מגעיל שאי אפשר היה ללקק את הבולים שמכרו שם. אבל הכול כל כך עצוב! מה? כבר אין מרפסות של בתי קפה על המדרכות, המרפסות הישנות והטובות האלה, חזותה של המולדת, שצרפת מקפידה לייצא לכל המושבות שלה? מה קורה כאן? קורה שהאמצעים שננקטו נגד הקדחת הצהובה עדיין לא בוטלו. הסְטֶגוֹמִיָיה עדיין בכושר? איפה המרסס שלי? עלי לאחוז בו ולפזר לפנַי ענן מגן. המרסס נשאר אצל החנווני. אילו ידעה זאת אִמי! מה שנכון זה שהשרצים האלה הכי אוהבים דם טהור וטרי. אבל…

דקאר איננה עוד אלא כילה אחת גדולה. המסעדות מרושתות. האנשים בחלונות, המְדַמים לעצמם שהם שואפים אוויר, נמצאים גם הם מאחורי רשתות מתכת. שני המתיישבים האלה, הלוגמים את האפריטיף שלהם, מתמוגגים מנחת במרכזו של מְזווה נטוע באיזה גן. ככל הנראה, עקרת בית זהירה וחסכנית הֵגֵנָה על המצרכים מפני החתולים והזבובים כדי לבשל אותם בבוקר שלמחרת! נדהם ונבוך אני מביט בהם, והם:

"נו, נָחַתָּ?"

אני ממשיך בדרכי.

על האדמה אני שומע את נקישת צעדַי… המקישים על דלתה של אפריקה.

*הָבנֶה, הובנה (ביוונית, ebenos) הוא עץ טרופי כבד וקשה. ליבת גזעו בעלת מירקם צפוף והיא שחורה כפחם. מחירו יקר מאוד והוא משמש לפיסול ובניית רהיטים יוקרתיים. צבעו השחור הוליד את הביטוי: "שחור כהוֹבנֶה".

"ארץ ההובנה"

אלבר לונדר

תרגם מצרפתית: ראובן מירן

נהר ספרים

 לרכישת הספר ישירות מההוצאה

1"Œuvres françaises à l’étranger", מוסד קולוניאלי שהוקם בעקבות הארגון-מחדש של שירות התעמולה הצרפתי. אחד משני מנהליו הראשונים (בין השנים 1924-1921) היה הסופר והמחזאי ז'אן ז'ירוֹדוּ. [כל ההערות הן של המתרגם]

2 במקור chanteur; ייתכן שלונדר מרמז באירוניה לשם הגנאי סחטן, maître-chanteur.

3 המחבר מתכוון לפרק האחרון בסדרת הכתבות שלו.

4 הכוונה לנער מקהלה בכנסייה, במובן של "ילד טוב ירושלים".

5 הכוונה לתהלוכות הדתיות הנהוגות בנצרות.

6 Oubangui-Chari, אובאנגי-שארי, טריטוריה צרפתית במרכז אפריקה.

7 במקור négrier, שם כולל לספינות-מִכלאה שעסקו בהובלת העבדים מלב היבשת אל הנמלים שמהם נשלחו לאירופה ולאמריקה.

8 Mica, מחצב שקוף נטול צבע, מקבוצת הסיליקטים.

9 Belle-Île, שם האונייה שלונדר הפליג בה לאפריקה; קרויה על שמו של אי ידוע ביופיו, מול חופי ברטאניי בצרפת.

10 הכוונה כמובן למושבה סודן הצרפתית.

11 צרפתית, tipoye, שם אפריקני למושב-כורסה המונח על שני מוטות עץ ונישא בידי שני אנשים, אחד מלפנים ואחד מאחור.

12 Jules Carde, המושל הכללי הקולוניאלי של אפריקה המערבית הצרפתית בין השנים 1923- 1930.

13 מושל פרובינציה ברומי העתיקה. המחבר משתמש באירוניה בתואר הרומי האימפריאלי שמשמעותו גם סוג של קוף-אדם אפריקני.

14 Mousso, שיבוש צרפתי של המילה מוּזוֹ (muso, אישה בשפת בַּמְבָּארָה, שפה נפוצה במערב אפריקה. בקונטקסט הקולוניאלי זה גם כינוי לאישה שחורה, פרי הפנטזיות של הגבר הלבן).

15 גלגלי שיער.

16 La gavotte, ריקוד עממי צרפתי שנודע החל מהמאה השש עשרה והיה לריקוד סלוני ואופראי.

17 במקור savate, איגרוף צרפתי שבמהלכו משמשים הגפיים כלי לחימה, סוג של קיקבוקסינג.

18 בת סנגל, על שם הממלכה הוולופית העתיקה בסנגל.