כנראה שנאלץ להמשיך לאכול לבד

התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת טען כי "אכילת סטייק מבטאת אפוא טבע ומוסר כאחד", וכי "כל המזגים האנושיים אמורים למצוא בו את מבוקשם". בחודשים האחרונים המחשבה על אכילת בשר מעוררת גם בקרב קרניבורים מדופלמים תחושת קבס. תחקיר "כלבוטק" ששודר לפני כחודשיים וחשף התעללות בבעלי חיים במשחטת "אדום אדום", ממשיך לעורר הדים. הזיכרון ממראות התחקיר מייתר לחלוטין את אמירתו של בארת, עד כדי כך שקשה אפילו לשזור את המילים "סטייק" ו"מוסר" במשפט אחד.

בצדק רב עוררה הפרשה דיון ציבורי שעסק באופני ייצור הבשר בישראל. המגיבים הראשונים היו אנשי עמותות זכויות בעלי חיים שקראו לצרכנים להחרים את החברה והגישו תלונה במשטרה בגין ההתעללות הפיזית בעגלים ובפרות. בהמשך הורחב הדיון לסוגיות מוסריות נוספות. כאן באתר, למשל, כתבה הילה קרן סקירה על אתנוגרפיה של בית מטבחיים. נטע אחיטוב תיארה בכתבת המשך במוסף "הארץ" את אופני ניצולן של אוכלוסיות מוחלשות, הנאלצות להתפרנס בבית המטבחיים ממלאכות מן הסוג שכבר תואר כעבודות ה"מ" – מלוכלכות, מתישות, מסכנות ומשפילות.

אפיזודות בהן נחשפות "תקלות" בייצור המזון אינן מתרחשות רק בישראל. שפעת העופות, שפעת החזירים ומחלת הפרה המשוגעת הן רק מקצת מהמקרים המחזקים את תקפות טענתו של הסוציולוג הגרמני אולריך בק, שהמשיג את החברה בת-זמננו כחברת הסיכון. פרשיות אלו הגבירו את חוסר ביטחונם של צרכנים רבים ביחס למערכות ייצור מזון, ונטעו בקרבם את ההחלטה שחייבים לעשות משהו בנדון. צמחונות, טבעונות, יוזמות כמו יום שני ללא בשר, הימנעות ממזון מעובד, צריכת אוכל אורגני או מוצרי סחר הוגן הן תגובות צרכניות ראויות למחדלים תזונתיים. אולם מדובר בפרקטיקות וולונטאריות, המטילות את האחריות לעצירת המפגעים על הצרכנים עצמם. גם במקרה של "אדום אדום" גרסו חלק מהמוחים כי "לצרכן יש אחריות, וכי הכוח האמיתי לעצור את ההתעללות הוא בידיים שלנו, בכל ארוחה". כך גם בגיליון האחרון של מוסף הארץ שבו כ-ו-ל-ם – הצרכן, היצרן, המשווק – אחראים להשלכת כמויות עצומות של מזון לזבל, רק לא מוסדות המדינה שהם למעשה ובסופו של דבר הגורם המנהל את חיינו.

הצרה היא שמדובר בקריאה לשינוי ההרגלים הבסיסיים, היומיומיים והעיקשים ביותר שלנו – הרגלי האכילה. שינויים אלה מצריכים מניע משמעותי (תשאלו כל מי שגזר על עצמו, או שנגזר עליו, לעמוד במשטר של דיאטה כלשהי), פנאי, ידע, הון כלכלי והון תרבותי מתאימים. לפיכך, ייתכן ודפוסי אכילה אתיים תורמים במעט לזכויות בעלי חיים, לאיכות הסביבה או לשכר הוגן, אך דומה שאין להם דבר עם ציבור גדול המתמודד עם מצוקות בסיסיות יותר של היומיום ושאין בידו האמצעים הדרושים כדי "לאכול טוב" מבחינה מוסרית ומבחינה בריאותית.

בעיה נוספת קשורה במישורים הסימבוליים של האופנות הקולינאריות האתיות, אשר הולכות ונעשות כפופות למערכות תקשורת ההמונים ולתאגידי ייצור המזון הגדולים. אלה האחרונים פועלים נמרצות כדי להפוך את סגנונות האכילה האתיים ל"נישה" או ל"סגנון אכילה", המשתלב במרחב של סגנונות קולינאריים אסתטיים. הנה למשל, בעונתה השלישית של סדרת ה"קולינריאליטי" "מאסטר שף" שהסתיימה בשבוע שעבר אירע דבר יוצא דופן בתחום תוכניות הבישול. נבחרת המתחרים על התואר הנכסף, המזוהה עם הפגנת יכולות של צליית בשר, טיגון ויצירת קציצות בשר למיניהן, כללה מתמודדת טבעונית בשם מיה בן צבי. היא ייצגה את "המטבח הטבעוני והצמחוני" ושולבה בתחרות כנגד מתמודדים אחרים, שייצגו בופה של סוגות בישול וביניהם בישול מסורתי, אוכל מרוקאי, מטבח מזרחי, מטבח דרום-אמריקאי, מטבח צפון-אירופי ועוד. כך נוכסה הטבעונות על ידי תרבות הפנאי הגסטרונומית, תוחמה כסוגה קולינארית אופנתית, כסגנון חיים, כאשר ניטלו ממנה ממדיה הביקורתיים.

נראה כי בכל הנוגע לאוכלוסיות מוחלשות, הקריאה לאימוץ נוהגי אכילה מוסריים ובריאים היא בבחינת לעג לרש. הצלחתן האופנתית של היוזמות הקולינאריות-אתיות הפרטיות מחזקת את התפיסה כי יש בכוחן להוות גורם מאזן לכשלי תהליך ייצור המזון והשלכתו לפסולת. יוזמות וולונטאריות נתפסות כדרך היחידה להבטחת תנאי ייצור נאותים ואת תזונתם המלאה והבריאה של כלל תושבי ישראל. דבר זה מחזק את המגמה הנהוגה בקרב גופים מדינתיים, הנמנעים מפיקוח מהותי על אופני ייצור המזון, להוציא מעורבות בפעילות של הגברת התחרותיות בשוק המזון כמו למשל פתיחת שוק החלב לייבוא ופעולות אחרות שנועדו כדי לגרום להורדת המחירים לצרכן, תוך התעלמות מוחלטת מאיכות והוגנות תהליכי הייצור.

שינוי אופני ייצור המזון בישראל חייב להיות מבני ולא אופנתי-סימבולי. הקריאה לצמחונות או לאימוץ וולונטרי של דפוסי אכילה אתיים הינו בבחינת מציאת פתרון של יחידים לבעיות קולקטיביות. על כן ראוי להקדיש מחשבה למיסוד הרגולציה של ייצור המזון בישראל. כיום, הפיקוח על המזון נופל בין כיסאותיהם של גופים רבים: משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, משרד הפנים, הרשויות המקומיות, המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר ומשרד הבריאות. מזה כ-40 שנים מתנהל בישראל דיון בצורך להקים רשות מזון לאומית אשר תפקידה יהיה לפקח על ולארגן את אופני ייצור המזון ומכירתו, שיווקו וייצוגו בתקשורת, סבסוד מוצרי מזון מזינים ומפוקחים והפצתם בפריפריה ואף עידוד להרגלי צריכה שיתרמו לבריאות, לסביבה ולטוב הכללי. עד היום הדיון בנושא זה לא נשא כל פרי. האם ישנו סיכוי שאכן יכונן גוף מסוג זה בישראל? אם ניקח בחשבון את מגמות ההפרטה והדה-רגולציה הרווחות בחברה הישראלית, סביר יהיה להניח כי נאלץ להמשיך לאכול לבד, על פי צו מצפוננו, בהתאם למידת היכרותנו עם מערכות ייצור המזון, לפי יכולותינו הכלכליות, או על פי אופנה קולינרית שנאמץ. המדינה, מצידה, תמשיך להתנער מאחריותה למה שעולה על צלחתנו.

רפי גרוסגליק הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן–גוריון