חבל ארץ שלא נכנסים אליו כך סתם

שבת לפני כשבועיים, שעת בוקר מאוחרת, קבוצה של כעשרים ישראלים-יהודים משאירים את רכביהם מחוץ למחסום האימתני בכניסה למחנה הפליטים שועפאט שבצפון ירושלים. אנו נפגשים עם ע', נציג הוועדה העממית של מחנה הפליטים, וצועדים בעקבותיו לתוך המחנה. הדרך הקצרה בה אנו הולכים בשורה, כמה מאות מטרים אורכה, עוקפת את המחסום. זהו למעשה שביל סלול וצר המוקף משני עבריו גדרות תיל אימתניות, שמשקיפות על הגרסה המקומית של חומת האפרטהייד. בסופו מעבר ספירלה חד-כיווני המאפשר כניסה בלבד. מכאן ואילך אנו בשועפאט. מרחב שהוא חלק מהשטח המוניציפאלי של ירושלים, אך מרוחק מרחק שנות אור מחלקי העיר המוכרים הנמצאים מרחק נסיעה קצר משם (האוניברסיטה העברית, למשל). מחנה הפליטים הוא חבל ארץ שישראלי-יהודי רגיל לא נכנס אליו כך סתם, ויעידו המבטים התמוהים שנעצו בנו חיילי מג"ב במחסום היציאה מהמחנה, כמה שעות מאוחר יותר.

את פנינו מקבל בכיכר הכניסה למחנה רוכב אופנוע הצועק בערבית: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". לאחר שהוא מוודא כי דבריו הובנו, הוא ממשיך הלאה. רוכב האופנוע ביטא עמדה הנוכחת במקום, עמדה השוללת כל דו-שיח ופעולה משותפת עם ישראלים-יהודים, ואשוב לדון בה בהמשך. בינתיים הופעתו מעוררת לא מעט חשש ואי-נחת.

אז ראשית כל מעט מידע כללי על מחנה הפליטים שועפאט¹. המחנה הוקם בשנים 1965-1966 על ידי הממשל הירדני וסוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם, אונר"א, על מנת ליישב פליטים שהתגוררו מאז 1948 בעיר העתיקה בירושלים (ברובע היהודי במסגרת מה שכונה עד אז מחנה הפליטים אל-מועסכר). פליטים אלו, במקור מרמלה ולוד, מנו בשלב הראשון כ-1,500 נפש, אך עד מהרה הצטרפו אליהם פליטים נוספים כתוצאה ממלחמת 67' ואוכלוסיית המחנה גדלה לכמה אלפים. המחנה הוקם בצפון-מזרח ירושלים, סמוך לשכונות הירושלמיות שועפאט ובית חנינא, על 203 דונם של אדמות שהמשטר הירדני הפקיע מתושבי שכונות אלה. לאחר הכיבוש הישראלי התרחב המחנה והכפיל את שטחו. כיום יש הערכות שונות לגבי מספר הא/נשים המתגוררים בו: בסיור שערכנו נטען כי במחנה חיים כ-60 אלף בני אדם, ב-2006 העריך דו"ח של עמותת עיר עמים את אוכלוסיית המחנה בכ-20,000 נפש ואילו עיריית ירושלים טוענת כי במחנה חיים כ-8,000 בני אדם².

שועפאט הוא מחנה הפליטים היחיד אשר נכלל בשטחה המוניציפאלי של ירושלים, ולפיכך תושביו הם תושבים ישראלים המחזיקים בתעודות זיהוי ישראליות ורשאים לחופש תנועה ותעסוקה בתחומי ירושלים וישראל. יחד עם זאת, ממשלת ישראל הקימה חומת בטון המקיפה את המחנה מכל עבריו והופכת אותו לאי מבודד. במקביל לסגירת כל הכניסות והיציאות הקיימות נפתח לפני שנים ספורות מחסום בכניסה הראשית למחנה, ובו נדרשים לעבור התושבים כשהם יוצאים או נכנסים ממנו³. נחזור כעת לסיור ולמפגש שלנו. מה שאתאר מכאן ואילך עולה בקנה אחד עם הציטוט שהופיע ב-nrg לפני כשנה וחצי: "מחנה הפליטים שועפאט נמצא רק כמה מאות מטרים מבתיה הדרומיים של שכונת פסגת זאב הירושלמית, אבל סיור בו מגלה עולם אחר".

המראה שנגלה מיד לאחר מעבר הספירלה לא היה חריג במיוחד. כיכר מוזנחת, כביש ראשי מאובק ועמוס לעייפה בשיירת מכוניות העושות את דרכן למחסום הסמוך. ברקע, מספר בניינים רבי-קומות חדשים למדי אשר עומדים בניגוד מוחלט להזנחה, ללכלוך, לרעש ולאבק שמסביבם. כל מי שעבר אי פעם במחסום קלנדיה שבכניסה לרמאללה או במחסומים אחרים הסמוכים לערים פלסטיניות, ימצא דמיון רב לתיאור זה. התחלנו ללכת ברחוב הראשי, מקשיבים להסברים על מבנה המחנה, ההיסטוריה שלו והמערכת המוניציפאלית אליה הוא שייך. בדרך עברנו ליד בית ספר שהדגים היטב את אחת הבעיות הקשות במקום, בעיה שזעקה מכל פינה בה דרכו רגלינו, מענני האבק שעלו בשבילים ובכבישים המוזנחים והבלתי-סלולים, מריח הביוב שהרחנו ומכמויות האשפה העצומות בכל מקום – היעדרן של תשתיות בסיסיות לאספקת שירותים חיוניים לאוכלוסייה גדולה כל כך: חינוך, מים, ביוב, חשמל, תחבורה, בריאות, מבני ושירותי ציבור (לקשישים, ילדים וכו'), כבישים ועוד. בית הספר, למשל, עומד סמוך מאוד למפעל מזהם. לא די שאין בו מקום לכל ילדי המחנה, אלה שכן זוכים להצטופף בכיתותיו סובלים לא רק מתנאים פיסיים ירודים אשר אינם עומדים בשום סטנדרט ראוי, אלא גם חשופים לסכנה בריאותית חמורה. הרשות המוניציפאלית או משרדי הממשלה הרלוונטיים במקרה זה נעדרים כמעט לחלוטין משועפאט.

לכל אורך הסיור במהלכו נכנסנו עמוק-עמוק אל תוך סמטאותיו הצרות של המחנה, על חלקיו השונים, למדנו על מידת ההזנחה של הרשויות ועל ההיעדר של שירותים בסיסיים. הביוב אינו מוסדר ובחלקו זורם בסמטאות, פשוטו כמשמעו (מריחים את זה), המים מסופקים במשורה ורק במספר מוגבל של ימים בשבוע, על מדרכות, כבישים מסודרים, גן ציבורי או אפילו עץ או פיסת ירק אין מה לדבר. תכנון אינו קיים במחנה שמרבית הבנייה בו אינה חוקית⁴ ושהתכנון, או היעדרו, משמשים בו (כמו בשאר השכונות הפלסטיניות של העיר) ככלי לאפליה ולדחיקת האוכלוסייה המקומית במקום לאספקת שירותים ולשיפור איכות החיים.

המחנה מורכב מכמה שכונות שנראות זהות: גושי בניינים מטולאים שבחלקם הגדול נבנו על ידי אונר"א כמבנים בני שתי קומות ודירות שני חדרים והורחבו על ידי הדיירים לאורך, לגובה ולרוחב. הסמטאות שבין הבניינים העלובים עד מאוד צרות וכרוכות במעברים ומדרגות מלאי בורות, מהמורות ואבנים, חנויות קטנות וחשוכות והרבה ילדים ואופנועים (כלי הרכב היחידים שיכולים לעבור בסמטאות). המראה העלוב הזכיר לי את המראות שראיתי בסיור שערכתי לפני כשנתיים בפבלות של ריו דה-ז'נרו, אך בהבדל משמעותי – המראות בשועפאט קשים יותר, ההזנחה רבה יותר והריח רע יותר. ע' אשר הוביל אותנו בסמטאות הסביר את ההבדלים בין השכונות ואת הגבולות הבלתי נראים אך מוכרים לכל תושב במחנה בין השכונה שתחת אחריות אונר"א, לזו שתחת אחריות עיריית ירושלים (אחריות שאין בצידה שום גמול עבור התושבים), ולאחת נוספת שתחת אחריות הוואקף המוסלמי. המשותף לכל השכונות הוא ההזנחה, המחסור בשירותים בסיסיים ותנאי החיים הקשים שניכרים לעין. קשה היה שלא לחשוב על טענה ישראלית מקובלת וחביבה במיוחד על דורות של "מסבירנים", שלפיה מדינות ערב לא דאגו עשרות שנים לפליטים הפלסטינים שבתחומם, ותחת זאת הנציחו את בעייתם על מנת לשרת את מטרותיהם הפוליטיות. תהיתי לעצמי כיצד ניתן לטעון טענה מוזרה שכזו בעוד שירדן, למשל, איזרחה מאות-אלפי פלסטינים ואילו ישראל השולטת במחנה שועפאט מאז 1967 לא טרחה לפתור את הבעיה ולשפר את תנאי החיים של הפליטים שהלכו והחמירו עם השנים.

במהלך הסיור נשאל ע' על ידי אחת המשתתפות האם הייתה בעיה לארגן ביקור של ישראלים-יהודים במחנה. שאלה רלוונטית מאוד לאור העובדה שהסמטאות בהן הסתובבנו אינן ממהרות לארח את שכמותנו, ואפילו כוחות הטרור החמושים של מג"ב נמנעים ככל הניתן מלנוע בהן. יתרה מזו, הסיור רובו ככולו התנהל בעברית ועורר עניין רב בקרב תושבי המחנה. ייאמר לזכותו של ע' שלא התעלם מהשאלה המאתגרת, אך ביקש לדחות את הדיון בה לסוף הסיור. הסיור הסתיים לאחר כשעתיים כשהתיישבנו על גג הבניין בן שש הקומות בקצה המחנה, בו מתגורר ע'. מן הגג נגלה הנוף של המחנה כולו המשתפל במורדות ההר, חומת ההפרדה המקיפה אותו ובמרחק מאות מטרים מעברה השני – בתיה המטופחים של ההתנחלות פסגת זאב.

שם, בעודנו שותים תה ותוהים מה חושבים תושבי פסגת זאב כשהם פותחים חלון או יושבים במרפסת אשר צופה הישר לסחי של מחנה הפליטים, המשכנו את השיחה עם ע' וגם עם א', פעיל פוליטי ונציג מחנה הפליטים בוועדת ירושלים נגד הגדר וההתנחלויות. ע' חזר לשאלה שנשאל מוקדם יותר והסביר שנדרשה עבודת הכנה מסוימת על מנת לאפשר את הביקור שלנו. ע' וא' ביקשו להדגיש כי יש במחנה קולות אחרים המתנגדים לשיתוף פעולה, כמו למשל רוכב האופנוע בו נתקלנו בכניסה. שניהם והן משתתפים אחרים ביקשו להדגיש כי קולות אלו המבקשים פתרונות אלימים וכוחניים נובעים מייאוש ומתחושה שהמצב בלתי הפיך, ואי אפשר להתעלם מהם. יחד עם זאת, הם ביקשו לומר מפורשות כי מרבית הציבור במחנה אשר בשמו הם מדברים, מבקש פתרונות אחרים, רוצה בחיזוק הקשר עם הציבור היהודי האנטי-פאשיסטי ומבקש לעבוד יחד. לאחר סקירת המאבקים שמולם עומד המחנה – הן המשפטיים, הן התברואתיים והן הפוליטיים, ביקשו מארחינו הפלסטינים לשמוע את התרשמותנו מהסיור, את דעתנו ואת החזון שלנו ביחס למסר שהם ביקשו להעלות. נערך דיון ראשוני ויש לומר אף חלוצי על האופן בו ניתן לשלב כוחות ולהיאבק במשטר ההפרדה והאפרטהייד הציוני, ממנו אף צד אינו רווה נחת (אם כי אין להשוות את מידת הסבל).

בדרכנו החוצה לווינו על ידי נער מקומי לרחוב הראשי הפקוק והמאובק, ממנו ניתן לקחת אוטובוס פנימי עד למחסום היציאה. הנער הוביל אותנו במבוך של סמטאות, מדרגות תלולות, חללים בנויים ובנייני מגורים שהדהדו את תובנותיו של האדריכל איל ויצמן בדבר ההליכה של חיילי צה"ל דרך קירות בערים ומחנות הפליטים הפלסטינים, אשר "קיצרה והרכיבה מחדש את התחביר האדריכלי ואת התחביר העירוני גם יחד"⁵, אך בהבדל משמעותי – ההליכה שלנו דרך הבניינים וקיצורי הדרך לא נועדה על מנת להילחם, לדכא ולהפר את זכויותיהם של התושבים אלא כדי להבין, ללמוד ולשתף פעולה, עם אלו ש"חלונות חייהם מסורגים"⁶. מה תהיינה התוצאות של הביקור הזה עדיין מוקדם לדעת, מה שברור הוא שזהו עוד נדבך ונכס שנצבר על ידי שני הצדדים לקראת יצירתו של שיתוף פעולה ועתיד טוב יותר לכולם.

————————————————————————————

1 המידע מבוסס על הצלבה בין המידע שהתקבל מע', נציג הוועדה העממית, במהלך הסיור במחנה, ושני מקורות נוספים: דו"ח של עמותת עיר עמים שפורסם ב2006 – "פרופיל של שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט", ואתר סוכנות האו"ם לסעד ותעסוקה לפליטים הפלסטינים – אונר"א.

2 באופן לא מפתיע אתר עיריית ירושלים מספק מידע מקיף על השכונות השונות של העיר, ומידע חלקי על שכונת שועפאט, אבל מתעלם כמעט לחלוטין ממחנה הפליטים. המידע היחיד שהאתר מספק הוא ההערכה (שכפי הנראה רחוקה מהמציאות מרחק רב מאד) של מספר הנפשות המתגוררות במחנה. יתרה מזו, לגבי שכונת שועפאט הסמוכה, המידע המרכזי אותו בוחרת העירייה לספק היא העובדה שקיים בסמוך לה תל מקראי מתקופת שאול המלך, ועוד אנקדוטה תמוהה על מבנה נטוש שהמלך חוסיין החל לבנות בו ארמון.

3 כמובן שהשפעתה של החומה על חיי היומיום של התושבים רבה ולא כאן המקום להרחיב בנושא. כמו כן עצם בניית החומה המבתרת שכונות פלסטיניות שלמות במזרח ובצפון העיר יצרה תופעות של הגירה פנימה אל תוך תחומי השיפוט של העיר, וכן תופעות נוספות כמו למשל גידול עצום באוכלוסייה ה"לא חוקית" של המחנה, קרי תושבים אשר אינם בעלי אישור שהייה בתחומי ישראל, צפיפות גוברת ועומס על התשתיות. להרחבה ראו דו"ח עמותת עיר עמים.

4 על השימוש שעושות הרשויות הישראליות במערכת התכנון על מנת להפלות את תושבי מזרח העיר הפלסטינים עמדו כבר רבים, וכך גם על האופן בו אפליה תכנונית זו משמשת ככלי פוליטי לדחיקת הפלסטינים ממזרח ירושלים לשטחי הרשות הפלסטינית. מידע רב ניתן למצוא בדו"ח המפורסם של "בצלם" משנת 1995 אשר המידע בו עדיין רלוונטי ("מדיניות של אפליה: הפקעת קרקעות, תכנון ובנייה במזרח ירושלים"), או בפרסומים הרבים של עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון.

5 ויצמן, אייל (2008). "ללכת דרך קירות". מטעם, 15.