חבל ארץ שלא נכנסים אליו כך סתם

היעדר תשתיות בסיסיות, הזנחה פושעת, ומחשבות על מאבק משותף: רשמים מסיור בסמטאות מחנה הפליטים שועפאט, חלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים אבל בעצם עולם אחר
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

שבת לפני כשבועיים, שעת בוקר מאוחרת, קבוצה של כעשרים ישראלים-יהודים משאירים את רכביהם מחוץ למחסום האימתני בכניסה למחנה הפליטים שועפאט שבצפון ירושלים. אנו נפגשים עם ע', נציג הוועדה העממית של מחנה הפליטים, וצועדים בעקבותיו לתוך המחנה. הדרך הקצרה בה אנו הולכים בשורה, כמה מאות מטרים אורכה, עוקפת את המחסום. זהו למעשה שביל סלול וצר המוקף משני עבריו גדרות תיל אימתניות, שמשקיפות על הגרסה המקומית של חומת האפרטהייד. בסופו מעבר ספירלה חד-כיווני המאפשר כניסה בלבד. מכאן ואילך אנו בשועפאט. מרחב שהוא חלק מהשטח המוניציפאלי של ירושלים, אך מרוחק מרחק שנות אור מחלקי העיר המוכרים הנמצאים מרחק נסיעה קצר משם (האוניברסיטה העברית, למשל). מחנה הפליטים הוא חבל ארץ שישראלי-יהודי רגיל לא נכנס אליו כך סתם, ויעידו המבטים התמוהים שנעצו בנו חיילי מג"ב במחסום היציאה מהמחנה, כמה שעות מאוחר יותר.

את פנינו מקבל בכיכר הכניסה למחנה רוכב אופנוע הצועק בערבית: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". לאחר שהוא מוודא כי דבריו הובנו, הוא ממשיך הלאה. רוכב האופנוע ביטא עמדה הנוכחת במקום, עמדה השוללת כל דו-שיח ופעולה משותפת עם ישראלים-יהודים, ואשוב לדון בה בהמשך. בינתיים הופעתו מעוררת לא מעט חשש ואי-נחת.

אז ראשית כל מעט מידע כללי על מחנה הפליטים שועפאט1. המחנה הוקם בשנים 1965-1966 על ידי הממשל הירדני וסוכנות הסעד לפליטים פלסטינים של האו"ם, אונר"א, על מנת ליישב פליטים שהתגוררו מאז 1948 בעיר העתיקה בירושלים (ברובע היהודי במסגרת מה שכונה עד אז מחנה הפליטים אל-מועסכר). פליטים אלו, במקור מרמלה ולוד, מנו בשלב הראשון כ-1,500 נפש, אך עד מהרה הצטרפו אליהם פליטים נוספים כתוצאה ממלחמת 67' ואוכלוסיית המחנה גדלה לכמה אלפים. המחנה הוקם בצפון-מזרח ירושלים, סמוך לשכונות הירושלמיות שועפאט ובית חנינא, על 203 דונם של אדמות שהמשטר הירדני הפקיע מתושבי שכונות אלה. לאחר הכיבוש הישראלי התרחב המחנה והכפיל את שטחו. כיום יש הערכות שונות לגבי מספר הא/נשים המתגוררים בו: בסיור שערכנו נטען כי במחנה חיים כ-60 אלף בני אדם, ב-2006 העריך דו"ח של עמותת עיר עמים את אוכלוסיית המחנה בכ-20,000 נפש ואילו עיריית ירושלים טוענת כי במחנה חיים כ-8,000 בני אדם2.

שועפאט הוא מחנה הפליטים היחיד אשר נכלל בשטחה המוניציפאלי של ירושלים, ולפיכך תושביו הם תושבים ישראלים המחזיקים בתעודות זיהוי ישראליות ורשאים לחופש תנועה ותעסוקה בתחומי ירושלים וישראל. יחד עם זאת, ממשלת ישראל הקימה חומת בטון המקיפה את המחנה מכל עבריו והופכת אותו לאי מבודד. במקביל לסגירת כל הכניסות והיציאות הקיימות נפתח לפני שנים ספורות מחסום בכניסה הראשית למחנה, ובו נדרשים לעבור התושבים כשהם יוצאים או נכנסים ממנו3. נחזור כעת לסיור ולמפגש שלנו. מה שאתאר מכאן ואילך עולה בקנה אחד עם הציטוט שהופיע ב-nrg לפני כשנה וחצי: "מחנה הפליטים שועפאט נמצא רק כמה מאות מטרים מבתיה הדרומיים של שכונת פסגת זאב הירושלמית, אבל סיור בו מגלה עולם אחר".

    בתים במחנה הפליטים שועפאט וערימות זבל, 19.01.13. צילום: Keren Manor/Activestills.org
בתים במחנה הפליטים שועפאט וערימות זבל, 19.01.13. צילום: Keren Manor/Activestills.org

המראה שנגלה מיד לאחר מעבר הספירלה לא היה חריג במיוחד. כיכר מוזנחת, כביש ראשי מאובק ועמוס לעייפה בשיירת מכוניות העושות את דרכן למחסום הסמוך. ברקע, מספר בניינים רבי-קומות חדשים למדי אשר עומדים בניגוד מוחלט להזנחה, ללכלוך, לרעש ולאבק שמסביבם. כל מי שעבר אי פעם במחסום קלנדיה שבכניסה לרמאללה או במחסומים אחרים הסמוכים לערים פלסטיניות, ימצא דמיון רב לתיאור זה. התחלנו ללכת ברחוב הראשי, מקשיבים להסברים על מבנה המחנה, ההיסטוריה שלו והמערכת המוניציפאלית אליה הוא שייך. בדרך עברנו ליד בית ספר שהדגים היטב את אחת הבעיות הקשות במקום, בעיה שזעקה מכל פינה בה דרכו רגלינו, מענני האבק שעלו בשבילים ובכבישים המוזנחים והבלתי-סלולים, מריח הביוב שהרחנו ומכמויות האשפה העצומות בכל מקום – היעדרן של תשתיות בסיסיות לאספקת שירותים חיוניים לאוכלוסייה גדולה כל כך: חינוך, מים, ביוב, חשמל, תחבורה, בריאות, מבני ושירותי ציבור (לקשישים, ילדים וכו'), כבישים ועוד. בית הספר, למשל, עומד סמוך מאוד למפעל מזהם. לא די שאין בו מקום לכל ילדי המחנה, אלה שכן זוכים להצטופף בכיתותיו סובלים לא רק מתנאים פיסיים ירודים אשר אינם עומדים בשום סטנדרט ראוי, אלא גם חשופים לסכנה בריאותית חמורה. הרשות המוניציפאלית או משרדי הממשלה הרלוונטיים במקרה זה נעדרים כמעט לחלוטין משועפאט.

לכל אורך הסיור במהלכו נכנסנו עמוק-עמוק אל תוך סמטאותיו הצרות של המחנה, על חלקיו השונים, למדנו על מידת ההזנחה של הרשויות ועל ההיעדר של שירותים בסיסיים. הביוב אינו מוסדר ובחלקו זורם בסמטאות, פשוטו כמשמעו (מריחים את זה), המים מסופקים במשורה ורק במספר מוגבל של ימים בשבוע, על מדרכות, כבישים מסודרים, גן ציבורי או אפילו עץ או פיסת ירק אין מה לדבר. תכנון אינו קיים במחנה שמרבית הבנייה בו אינה חוקית4 ושהתכנון, או היעדרו, משמשים בו (כמו בשאר השכונות הפלסטיניות של העיר) ככלי לאפליה ולדחיקת האוכלוסייה המקומית במקום לאספקת שירותים ולשיפור איכות החיים.

המחנה מורכב מכמה שכונות שנראות זהות: גושי בניינים מטולאים שבחלקם הגדול נבנו על ידי אונר"א כמבנים בני שתי קומות ודירות שני חדרים והורחבו על ידי הדיירים לאורך, לגובה ולרוחב. הסמטאות שבין הבניינים העלובים עד מאוד צרות וכרוכות במעברים ומדרגות מלאי בורות, מהמורות ואבנים, חנויות קטנות וחשוכות והרבה ילדים ואופנועים (כלי הרכב היחידים שיכולים לעבור בסמטאות). המראה העלוב הזכיר לי את המראות שראיתי בסיור שערכתי לפני כשנתיים בפבלות של ריו דה-ז'נרו, אך בהבדל משמעותי – המראות בשועפאט קשים יותר, ההזנחה רבה יותר והריח רע יותר. ע' אשר הוביל אותנו בסמטאות הסביר את ההבדלים בין השכונות ואת הגבולות הבלתי נראים אך מוכרים לכל תושב במחנה בין השכונה שתחת אחריות אונר"א, לזו שתחת אחריות עיריית ירושלים (אחריות שאין בצידה שום גמול עבור התושבים), ולאחת נוספת שתחת אחריות הוואקף המוסלמי. המשותף לכל השכונות הוא ההזנחה, המחסור בשירותים בסיסיים ותנאי החיים הקשים שניכרים לעין. קשה היה שלא לחשוב על טענה ישראלית מקובלת וחביבה במיוחד על דורות של "מסבירנים", שלפיה מדינות ערב לא דאגו עשרות שנים לפליטים הפלסטינים שבתחומם, ותחת זאת הנציחו את בעייתם על מנת לשרת את מטרותיהם הפוליטיות. תהיתי לעצמי כיצד ניתן לטעון טענה מוזרה שכזו בעוד שירדן, למשל, איזרחה מאות-אלפי פלסטינים ואילו ישראל השולטת במחנה שועפאט מאז 1967 לא טרחה לפתור את הבעיה ולשפר את תנאי החיים של הפליטים שהלכו והחמירו עם השנים.

מחנה הפליטים שועפאט, חומת ההפרדה פסגת זאב, 19.01.13. צילום: Keren Manor/Activestills.org
מחנה הפליטים שועפאט, חומת ההפרדה ופסגת זאב, 19.01.13. צילום: Keren Manor/Activestills.org

במהלך הסיור נשאל ע' על ידי אחת המשתתפות האם הייתה בעיה לארגן ביקור של ישראלים-יהודים במחנה. שאלה רלוונטית מאוד לאור העובדה שהסמטאות בהן הסתובבנו אינן ממהרות לארח את שכמותנו, ואפילו כוחות הטרור החמושים של מג"ב נמנעים ככל הניתן מלנוע בהן. יתרה מזו, הסיור רובו ככולו התנהל בעברית ועורר עניין רב בקרב תושבי המחנה. ייאמר לזכותו של ע' שלא התעלם מהשאלה המאתגרת, אך ביקש לדחות את הדיון בה לסוף הסיור. הסיור הסתיים לאחר כשעתיים כשהתיישבנו על גג הבניין בן שש הקומות בקצה המחנה, בו מתגורר ע'. מן הגג נגלה הנוף של המחנה כולו המשתפל במורדות ההר, חומת ההפרדה המקיפה אותו ובמרחק מאות מטרים מעברה השני – בתיה המטופחים של ההתנחלות פסגת זאב.

שם, בעודנו שותים תה ותוהים מה חושבים תושבי פסגת זאב כשהם פותחים חלון או יושבים במרפסת אשר צופה הישר לסחי של מחנה הפליטים, המשכנו את השיחה עם ע' וגם עם א', פעיל פוליטי ונציג מחנה הפליטים בוועדת ירושלים נגד הגדר וההתנחלויות. ע' חזר לשאלה שנשאל מוקדם יותר והסביר שנדרשה עבודת הכנה מסוימת על מנת לאפשר את הביקור שלנו. ע' וא' ביקשו להדגיש כי יש במחנה קולות אחרים המתנגדים לשיתוף פעולה, כמו למשל רוכב האופנוע בו נתקלנו בכניסה. שניהם והן משתתפים אחרים ביקשו להדגיש כי קולות אלו המבקשים פתרונות אלימים וכוחניים נובעים מייאוש ומתחושה שהמצב בלתי הפיך, ואי אפשר להתעלם מהם. יחד עם זאת, הם ביקשו לומר מפורשות כי מרבית הציבור במחנה אשר בשמו הם מדברים, מבקש פתרונות אחרים, רוצה בחיזוק הקשר עם הציבור היהודי האנטי-פאשיסטי ומבקש לעבוד יחד. לאחר סקירת המאבקים שמולם עומד המחנה – הן המשפטיים, הן התברואתיים והן הפוליטיים, ביקשו מארחינו הפלסטינים לשמוע את התרשמותנו מהסיור, את דעתנו ואת החזון שלנו ביחס למסר שהם ביקשו להעלות. נערך דיון ראשוני ויש לומר אף חלוצי על האופן בו ניתן לשלב כוחות ולהיאבק במשטר ההפרדה והאפרטהייד הציוני, ממנו אף צד אינו רווה נחת (אם כי אין להשוות את מידת הסבל).

בדרכנו החוצה לווינו על ידי נער מקומי לרחוב הראשי הפקוק והמאובק, ממנו ניתן לקחת אוטובוס פנימי עד למחסום היציאה. הנער הוביל אותנו במבוך של סמטאות, מדרגות תלולות, חללים בנויים ובנייני מגורים שהדהדו את תובנותיו של האדריכל איל ויצמן בדבר ההליכה של חיילי צה"ל דרך קירות בערים ומחנות הפליטים הפלסטינים, אשר "קיצרה והרכיבה מחדש את התחביר האדריכלי ואת התחביר העירוני גם יחד"5, אך בהבדל משמעותי – ההליכה שלנו דרך הבניינים וקיצורי הדרך לא נועדה על מנת להילחם, לדכא ולהפר את זכויותיהם של התושבים אלא כדי להבין, ללמוד ולשתף פעולה, עם אלו ש"חלונות חייהם מסורגים"6. מה תהיינה התוצאות של הביקור הזה עדיין מוקדם לדעת, מה שברור הוא שזהו עוד נדבך ונכס שנצבר על ידי שני הצדדים לקראת יצירתו של שיתוף פעולה ועתיד טוב יותר לכולם.

————————————————————————————
1 המידע מבוסס על הצלבה בין המידע שהתקבל מע', נציג הוועדה העממית, במהלך הסיור במחנה, ושני מקורות נוספים: דו"ח של עמותת עיר עמים שפורסם ב2006 – "פרופיל של שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט", ואתר סוכנות האו"ם לסעד ותעסוקה לפליטים הפלסטינים – אונר"א.
2 באופן לא מפתיע אתר עיריית ירושלים מספק מידע מקיף על השכונות השונות של העיר, ומידע חלקי על שכונת שועפאט, אבל מתעלם כמעט לחלוטין ממחנה הפליטים. המידע היחיד שהאתר מספק הוא ההערכה (שכפי הנראה רחוקה מהמציאות מרחק רב מאד) של מספר הנפשות המתגוררות במחנה. יתרה מזו, לגבי שכונת שועפאט הסמוכה, המידע המרכזי אותו בוחרת העירייה לספק היא העובדה שקיים בסמוך לה תל מקראי מתקופת שאול המלך, ועוד אנקדוטה תמוהה על מבנה נטוש שהמלך חוסיין החל לבנות בו ארמון.
3 כמובן שהשפעתה של החומה על חיי היומיום של התושבים רבה ולא כאן המקום להרחיב בנושא. כמו כן עצם בניית החומה המבתרת שכונות פלסטיניות שלמות במזרח ובצפון העיר יצרה תופעות של הגירה פנימה אל תוך תחומי השיפוט של העיר, וכן תופעות נוספות כמו למשל גידול עצום באוכלוסייה ה"לא חוקית" של המחנה, קרי תושבים אשר אינם בעלי אישור שהייה בתחומי ישראל, צפיפות גוברת ועומס על התשתיות. להרחבה ראו דו"ח עמותת עיר עמים.
4 על השימוש שעושות הרשויות הישראליות במערכת התכנון על מנת להפלות את תושבי מזרח העיר הפלסטינים עמדו כבר רבים, וכך גם על האופן בו אפליה תכנונית זו משמשת ככלי פוליטי לדחיקת הפלסטינים ממזרח ירושלים לשטחי הרשות הפלסטינית. מידע רב ניתן למצוא בדו"ח המפורסם של "בצלם" משנת 1995 אשר המידע בו עדיין רלוונטי ("מדיניות של אפליה: הפקעת קרקעות, תכנון ובנייה במזרח ירושלים"), או בפרסומים הרבים של עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון.
5 ויצמן, אייל (2008). "ללכת דרך קירות". מטעם, 15.
6 כך תיארה המסאית והסופרת שולמית הראבן ז"ל את עתידם של צעירים פלסטינים במחנות הפליטים ברצועת עזה, ברשימה שתיארה את מפגשה עם בחור פלסטיני והמסע שעשתה עימו למחנה הפליטים ג'בליה. הרשימה הופיעה בספרה "ימים רבים, אוטוביוגרפיה", הוצאת בבל, 2002.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נדב פרנקוביץ'

    תבורך

  2. דרור BDS

    תודה לחן משגב ולרוכב האופנוע, המקדמים כל אחד בדרכו את המאבק בפורעים הציונים.

    לא בהכרח קיימת זיקה בין הקריאה הנפוצה "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח" לבין עמדה השוללת כל דו-שיח ופעולה משותפת עם ישראלים-יהודים. בהכרח קיימת זיקה בין "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים כי ביחד אין עליהם" לבין לא מעט חשש ואי-נחת מהקריאה הנפוצה הזו.
    הקריאה הנפוצה הזו אינה בהכרח תמיכה במה שמכונה ארגוני טרור. כותבת עמירה הס: "ב 1994 הזהירו אנשי החמאס את חוגגי אוסלו וטענו, שישראל לא תעמוד בהתחייבויותיה אם האמצעי הוא משא ומתן. ישראל לא תאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, לא תיסוג, לא תפרק התנחלויות, לא תשחרר אסירים ("כבדים"), והעולם יעמוד מנגד. לכן מה שנלקח בכוח ישוחרר בכוח, ועזה החופשית היא ההוכחה".

    אלא שלא רק החמאס הזהיר את חוגגי אוסלו. גם חיידר עבד א-שאפי הזהיר. הזהיר וסולק מהנהגת אש"פ. גם בשארה הזהיר. הזהיר מהסכמי אוסלו עוד מראשיתם, הזהיר את ערפאת בשנת 2000 מפני הנוכל אהוד ברק מפני הכרעה פוליטית על חשבון האחדות הלאומית הפלסטינית עקב עליית חמאס לשלטון ב2006, וסולק ע"י הפורעים הציונים:

    "הדרך לאחדות לאומית עוברת דרך ההבנה שהפשרה בתנאים הנוכחיים אינה אפשרית, וכי אחדות בין פתח, חמאס ושאר הפלגים היא הדרך היעילה ביותר לשבירת המצור בלי לשבש את חיי בני העם הפלסטיני. אחדות זו אינה יכולה להתבצע באופן של כפיית תנאים פוליטיים על חמאס, אלא דרך תוכנית פוליטית המבוססת על מסמך הבנה לאומי והנהגה מאוחדת שתגבש אסטרטגיה של התנגדות וסומוד.
    […]
    זה אינו מה שמתרחש כעת. מה שקורה עכשיו [2006] הוא ניסיון להכרעה פוליטית… המשבר לא ייפתר באמצעות סולחה, חיבוקים ונשיקות. הפתרון היחיד הוא אחדות לאומית אמיתית ושבירת המצור… השאלה היא, אם כן, אינה באיזה צד אנחנו תומכים, אלא מה הוא סוג האחדות הלאומית שאנחנו רוצים. האם זו אחדות המבוססת על סחיטה וויתורים תחת איומים במצור, רגיעה עד לעימות הבא ולקראת הכרעה פוליטית, או אחדות של סומוד המבוססת על רצון לאומי לשבירת המצור"?
    מתוך: דרושה החלטה פוליטית – עזמי בשארה, 29.12.2006
    http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=4430

    גם עמירה הס מזהירה:
    "הרשות הפלסטינית לא השכילה עד כה להדריך את הצעירים, שמגיבים על הכיבוש על דעת עצמם, איך לנהוג בחדרי החקירה, בבתי המשפט הצבאיים. הרשות והארגונים השונים ממשיכים להקל על המערכת המשפטית הצבאית הישראלית, משום שהם אינם מחרימים אותה, ואף ממהרים לחתום עם התביעה על עסקאות טיעון. לכן, בלי שינוי יסודי בעבודת המנגנונים וביחס למערכת המשפטית הצבאית, לא צפויה תגובה פלסטינית אמיתית, מאורגנת, לאלימות המתנחלים". עונת האיומים, הארץ
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1898194

    אזהרה אחרונה לאירופה ולמה שמכונה שמאל-ישראלי התומך בהסכמי הכניעה ובמו"מ אינסופי עם אבו-מאזן (שמאל בעיני עצמו ע"פ עמוס נוי): "אם אירופה [והשב"ע] אינה רוצה שדרך החמאס תוכח כצודקת, עליה לדלג מעבר למעמד של עבאס ולהראות שיש פירות מיידיים ומבטיחים גם למאבק הלא מזוין, הקיים אף על פי שאינו המוני מפני שאנשים עייפו מלהיות סיזיפוס". עמירה הס – קריאה אחרונה לאירופה, הארץ
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1884008

    לדלג מעבר למעמד של עבאס. זו בעצם דרישתו של רוכב האופנוע גם מהיהודים. לאחר שהוא מוודא כי דבריו הובנו כהלכה, הוא יוכל להמשיך הלאה בדרך ההתחברות הלא סלולה – שיתוף פעולה עם היהודים המוסריים שיצטרפו לדרך הלא סלולה אותה מתווים הפלסטינים, כפי שהציעה חנין זועבי.

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      למרותשכבר בתקופת רבין היו כשלים ואבני נגף בבהסכם שהעה צריך להוביל לשלום ישראלי פלסטיני , בעיקר טבח גולדשטיין במערת המכפלה ותגובת הצבא עליו. הרי עד רצח רבין היתה אמונה שני הצדדים על האפשרות שההסכם יוליך לשלום.. אבל גולדשטיין המת שרון הצמח ויגאל עמיר ונתניהו החיים ותומכיהם. מתנחלים ואחרים הצליחו בשאיפתם לשים לאל כל הסכם הוגן לשלום או כל הסכם בכלל .

      1. דרור BDS

        באופן אבסורדי רצח רבין דווקא הפיח תקווה כלשהי בקרב פלסטינים רבים, כאשר אלה קיוו שהחלק השפוי (יחסית) בקרב היהודים יידעו להבחין מי אויב ומי ידיד.
        למרות הסלידה מנתניהו, עיקר הטענות שאני שמעתי מפי פלסטינים בגדה המערבית בשנים 96-98 היו נגד הרשות הפלסטינית שראשיה הוגדרו "יותר גרועים מהציונים".

        השמאל בעיני עצמו, אותה קבוצת "רק לא ביבי" מודל 96-99 עליה נכתב קובץ המאמרים "זמן אמת – אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי" בעריכת עדי אופיר, בחרה שוב (שוב – לאחר סירובם לסרב בתחילת שנות ה90) להטיל את האשמה על מתנחלים, על שרון, על יגאל עמיר, על החמאס, על כל מי שהוא לא הם – שמאל בעיני עצמו.

        ממש כמו ההפרדה הנואלת בין ערבים טובים לבין ערבים רעים ע"י הפורעים הציונים ימ"ש, כך השב"ע ידע להפריד בין מתנגדים טובים לבין מתנגדים רעים. אין פלא שהתפיסה אותה השמיע רוכב האופנוע למען הסר ספק – תפיסה המעידה על ריאליזם פוליטי יותר מאשר על השקפת עולם – נפוצה אצל פלסטינים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית הפלסטינית. התמודדות אמיתית ללא משוא פנים עם ההנחה הזו היא מעבר ליכולות ההכלה של רוב היהודים-הישראלים, ולכן מתפרשת – עוד טעות איומה – כעמדה השוללת כל דו-שיח ופעולה משותפת עם ישראלים-יהודים. במקביל, היא מעוררת לא מעט חשש ואי-נחת.

        אלא שזוהי צביעות. צביעות החשודה בציונות. השב"ע, ממש כמו הפורעים הציונים, אינם חוששים ממה שמכונה טרור. הם חוששים מהדמוקרטיה אותה הציע עזמי בשארה. את בל"ד הם כינו, ועדיין מכנים, מפלגה לאומנית. בדמוקרטיה גם לתפיסה "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח" יש מקום בגבולות השיח הלגיטימי.

        יישר כח לחן משגב המתעלה על עצמו והמסוגל לשתף פעולה גם עם גורמים ריאקציונרים ב"שמאל" היהודי-ישראלי. אני מזמן איבדתי כל תקווה לשיתוף פעולה אפקטיבי עם גורמים אלו, שלא לדבר על הבחילה שדבר זה גורם לי.

  3. דןש

    אחיזת עיניים – לא חוברה ולא יחדיו.
    אין צורך לחלק את ירושלים – היא מחולקת כבר עכשיו.
    למעט אותן השכונות הערביות, שאליהם הוכנסו "בכוח" משפחות ישראליות ניתן לממש בירושלים שתי בירות – ישראלית באותן השכונות בהם קיים רוב יהודי, שבעצם לא גרים בהם ערבים םלסטינאים; והפלסטינאית – בשכונות בהן הרוב הוא ערבי פלסטינאי.

  4. עמי אשר

    שתי הערות קטנות:
    1. אלה המדברים על "איחוד ירושלים" לא התביישו לבנות חומה שעוברת ממש בתחומה המוניציפאלי, אם כי כמובן ביקום אחר לגמרי כמו שתיארת
    2. אלה המטילים את האחריות למצב הפליטים על חבלי הארץ שקלטו אותם משולים לאנס שמתלונן במשטרה על כך שמשפחת הנאנסת אינה מטפלת בה כראוי

  5. חן משגב

    הי עמי,
    תודה שקראת והגבת. לא בטוח אם הבנתי את הההערות שלך – האם הבנת מהרשימה כי אני מדבר באופן כלשהו על "איחוד ירושלים"? אני מניח שההיכרות שלנו רבת השנים הופכת את התשובה על כך לברורה למדי…לגבי ההערה השניה- כמובן שאני מסכים, זו בהחלט הייתה הכוונה ולכן זו לא הערה אלא הבהרה!

  6. אורן

    חומת אפרטהייד? אולי מספיק להשתמש במונחים שקריים כאלו ? בואו נחשוב…למה הקימו את החומה? העובדות הן שרוב תושבי מחנה הפליטים הזה הם גזענים המוכנים לשחוט כל יהודי שיקרא בדרכם. האמת היא שמדובר בלאומנים אלימים שלא יבחלו בשום אמצעי לפגוע ׳׳׳ביישנות הציונית׳׳ . די לצביעות! לא מדובר באנשי תרבות ושלום מדובר באנשי טרור
    מאוד אלימים ומסוכנים. וזו הסיבה לחומה!

    1. פריץ היקה הצפונבוני

      המחזיקים מליוני אדם/בנות חוה בלא כל זבויות אנוש,אזרח ולאום ע"י הפרד ומשול עשרות בשנים בלי כל כונה לשנות עובדה זו. קשוא עצמך תחילה.

    2. דןש

      לא מקובלת הגדרתך הכוללנית. נכון שהם אינם אוהבים אותנו ואין כל סיבה שיאהבו, אבל להפוך את כולם לרוצחים ? לאט לך.
      לי אין כל בעיה עם הגדר/החומה, למעט, קטעים שונים של מיקומה הפוגע בעיקר בפלסטינאים. הגיע הזמן להפרד מהם ל"שלום" (כולל בתחומי ירושלים). זה לא יהפוך את הפלסטינאים לאוהבי ישראל, אבל לבטח ימתן את המתחים ויאפשר חיים זה לצד זה.
      מספיק עם ההגדרות הכוללניות על פיהם הערבים הם רודפי שנאה ודם והיהודים הם הקורבנות. לא איננו קורבנות – אנחנו השליטים והשולטים .

  7. עמי אשר

    אפרטהייד – מילולית הפרדה. ועל כן חומת הפרדה היא חומת אפרטהייד. בדרום אפריקה היו אמנם המון גדרות והפרדות, אבל אפילו הם לא העלו על דעתם להקים חומה שתחצה את כל הארץ לשניים. יתרה מזו, רמת ההפרדה בין החברות היהודית והפלסטינית בארץ קיצונית הרבה יותר לפי כל קנה מידה ואציין שני קני מידה רלוונטיים: השיעור האפסי של נישואי תערובת (בדרא"פ התקיימה קהילה גדולה של נשואי תערובת בסתר) וכמובן העובדה שלאורך כל שנות המשטר הלבן שירתו בו שחורים בכוחות המשטרה והצבא, מה שלא יעלה על הדעת בגרסא היהודית של האפרטהייד.
    הערה אחרונה, אורן, מי שלא רוצה שוחטים גזענים אצלו בעיר יכול להפסיק לנפח את המפלצת הירושלמית שאיבדה כל צלם אנוש ולצמצם את העיר הארורה למידותיה. לחילופין, אפשר לחזור לשיטה הישנה והטובה מימי ה"עצמאות": להיכנס לכפר (גם שועפט היתה פעם כפר לפני שהפכה למחנה פליטים ואח"כ בלעה אותה המפלצת), להפריד בין הגברים לנשים והילדים, לירות בשלושה-ארבעה בחורים כדי לתת דוגמא ואז לראות איך כל השאר "בורחים".

    1. אורן

      קודם כל אני חייב לציין שעצוב לי לקרוא כותבים המשתמשים בנרטיביים מסיתים כפי שמיטב שונאינו עושים. שימוש במילה אפרטהייד מעבר לזה שהיא לא נכונה עובדתית היא מסיתה ומכשירה התנגדות אלימה ומזויינת נגד ישראל/ישראלים.
      ועכשיו לעובדות!
      מתוך מאמרו של יוסי ביילין (שאי אפשר להאשים אותו בימניות יתר)
      "אצלנו זה לא אפרטהייד"

      "האפרטהייד הוא שיטת ממשל שנהגה בדרום אפריקה ואשר עיקרה היה להבטיח הפרדה מלאה בין שחורים לצבעונים וללבנים כך שלא ישהו באותם מקומות, לא ילמדו באותם מוסדות, לא ייסעו באותם אוטובוסים, לא יקיימו ביניהם קשרי נישואין או קשרים אינטימיים, ולא יגורו באותם אזורים…בשיטה זו
      במשך שנים ניסה אש"ף להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד, והצלחתו – בעיקר בשנות ה-70 – לא היתה מבוטלת. העובדה שבישראל קיים רוב יהודי, ושלערביי ישראל יש זכות מלאה להצביע לכנסת, לא מנעה את ההאשמות…"

      מי שבאמת חושב שזו המציאות רואה בצורה מעוותת את הדברים או נדבק בחיידק "השינאה העצמית ".
      ערבים/פלסטינאיים לומדים גם לומדים במוסדות ישראליים (מי שלא מאמין שיבדוק באוניברסיטה העברית)גרים ועוד איך ברחבי ישראל ולפי מיטב ידיעתי אף אחד לא מונע מהם לעלות לאוטובוס…
      ועוד משהו…לגבי הערתך לגבי "השיטה הטובה והישנה מימי העצמאות "
      כנראה ששוב שכחת את ההיסטוריה אז אולי וויקיפדיה תזכיר לך את העובדות :

      "…צעד זה הוביל להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-כ"ט בנובמבר 1947. הוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם" אנשי הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). מדינות ערב דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים…"
      אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו הא ? העיקר שאנחנו הרעים והם המסכנים.

  8. חן משגב

    עמי, שועפט שאני כותב עליו, קרי מחנה הפליטים לא היה כפר אלא כפי שציינתי ברשימה, אדמה חקלאית של אנשי בית חנינא ושכונת שועפט ועליה הוקם המחנה על ידי הירדנים ואונר"א ב65-66. שועפט השכונה היא שכונה בורגנית למדי של פלסטינים הסמוכה למחנה הפליטים אך הבדל של שמיים וארץ מבחין בין שני מקומות המגורים הללו. אין דין שכונת שועפט ומחנה הפליטים.

  9. עדי

    כתבה מעולה. תודה