• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

כל פעם שהלכתי עם החוק הפסדתי

הסיפור של הדיור הציבורי הוא סיפור נשי על אלימות ממסדית המתחבאת מאחורי פסקי דין, חוקים ומדיניות המונעים מנשים מוחלשות קורת גג. בעקבות הפינוי האחרון של רבקה לוי
רותי לביא

"אני שומרת חוק. תמיד ניסיתי ללכת עם החוק, אבל כל פעם שהלכתי עם החוק, הפסדתי". כך אמרה גב' רבקה לוי כמה שעות לפני שאנשי ההוצאה לפועל והיס"מ הגיעו לביתה שבפתח תקוה ופינו אותה תוך הפעלת כוח ומעצרים. ביום חמישי האחרון 31.01.13, רבקה לוי הפסידה שוב לחוקם של בעלי הכוח. לכאורה, הם פעלו על פי חוק, על פי צו פינוי שניתן על ידי שופט/ת בישראל.

ביום-יום שלי, פינוי משמש להשלכת רהיטים שאין בהם צורך, אשפה וחפצים שבורים, כדי לפנות מקום לדברים חשובים. הפינוי מרחיק את חסר הערך, שאין בו צורך, הפוגע באיכות חיי. ביום-יום של משרד השיכון, עמידר, חלמיש, עמיגור, ההוצאה לפועל, המשטרה, היס"מ – הא/נשים הם חסרי הערך, המיותרים, הפוגעים חס וחלילה באיכות חייהם המפוארת. הם מעין אשפה שיש להשליכה לסל, וחסל.

ברוב המשפטים שמנהלות החברות המשכנות נגד נפגעות הדיור הציבורי מחליט בית המשפט לטובת החברות המשכנות, אלו שבית המשפט רואה בהם את הממסד, את הכוח האמין-לכאורה. למוחלשות אין עורכי דין משלהן. לחברות המשכנות יש כי אנחנו משלמים את משכורתם דרך המסים מכספי תקציב המדינה. המוחלשות חייבות להתחנן בפני עמותות, בפני הסיוע המשפטי, שייצגו אותן. לא תמיד הן מצליחות. לעתים הן "לא מספיק מסכנות" כדי לקבל את הזכות לייצוג זה. במדינה הזאת צריך לחיות מתחת לגשר ועם מקרר ריק כדי לקבל איזושהי נדבה. במדינה הזאת יש זכויות רק לבעלי הכוח.

גם כאשר הן כבר מקבלות ייצוג משפטי, עורכי הדין שלהן לרוב מוצפים בפניות ומנסים לסיים ולהגיע אל המקרה הבא. רוב המשפטים האלה אכן מסתיימים בפשרה בין עורך הדין לחברה המשכנת. מסכימים לדחייה כלשהי בצו הפינוי, והמשפט נגמר לכאורה "בהסכמת שני הצדדים". הנתבעת, התלויה בעורך הדין המייצג אותה חינם, "משתכנעת" לוותר כי הוסבר לה שאין סיכוי. נתבעת הפוחדת מאותה שופטת תקיפה העומדת מולה ומגמגמת בעדותה. היא, שאינה מרשה לעצמה לוותר על ימי עבודה כדי להופיע לעוד דיון, כדי לרוץ ולהביא עוד מסמכים, כי ממה תחיה…

אחר כך אומרות החברות המשכנות: "מה אתם רוצים? היא הסכימה, זה כתוב בפסק הדין". וגם: "היא מרמה, כי הרי כבר הסכימה לפינוי". וממשיכות ואומרות: "היא מרמה כי לא הביאה את המסמכים הדרושים." שהרי הכוח להתיש בידיהן. להריץ ממקום למקום ולדרוש עוד מסמך ועוד מסמך. הם מכירים בבירור את חולשתה, אותה יצרה מדיניות הממשלה, ומנצלים אותה.

בפה מלא אני אומרת: מנצלים, מרמים, משקרים וממציאים, מכיוון שהם יודעים שאין בכוחה להתמודד עמם. יחסי הכוח שבנה השלטון משמשים אותם כדי להמשיך לעשוק, לנצל ולהשליך לרחוב. בעיניים שלי ראיתי פסקי דין, שאילו רק היה שם ייצוג הולם לאותה נפגעת דיור, היא היתה זוכה. שופטת אחת ציינה, ש"לא ייתכן שנתבעים לא יהיו מעורים בפרטי תיקם", והסיקה מכך שהם רמאים. ברור: במקום בו חיה אותה שופטת יכולים נתבעים לדרוש, לברר וללמוד את התיק שלהם. זה הוא מקומם של החזקים.

פינוי רבקה לוי מביתה בפתח תקוה, 31.01.13. ביום-יום של משרד השיכון, עמידר, חלמיש, עמיגור, ההוצאה לפועל, המשטרה, היס"מ - הא/נשים הם חסרי הערך, המיותרים, הפוגעים חס וחלילה באיכות חייהם המפוארת. צילום: yotam ronen / activestills.org
פינוי רבקה לוי מביתה בפתח תקוה, 31.01.13. ביום-יום של משרד השיכון, עמידר, חלמיש, עמיגור, ההוצאה לפועל, המשטרה, היס"מ – הא/נשים הם חסרי הערך, המיותרים, הפוגעים חס וחלילה באיכות חייהם המפוארת. צילום: yotam ronen / activestills.org

רבקה לוי הביאה שכנים שהעידו כי טיפלה בבן זוגה החולה ופרנסה אותו ממשכורתה הקטנה במשק בית. היא שילמה את שכר הדירה לעמידר מאותה משכורת. אבל לשופטת זה לא הספיק. השכנים אמינים מבחינתה פחות מנציגי החברה המנשלת. השופטת דרשה עדויות חוזיות. חשבון בנק משותף, למשל. בעולמה של השופטת, בעולם החזקים, לכווולם יש חשבון בנק. היא לא מסוגלת להבין שיש מי שחיות מאותם שקלים ספורים הנמסרים לידן עם סיום יום העבודה במשק בית. שיש מי שאותם נוהלי יום-יום מובנים לכאורה אינם מנת חלקן ואינם חלק מחייהן. אותה אשה, שופטת, אולי אפילו תמכה במאבק נגד הדרת נשים ונגד הטרדה מינית, אך כשלה להבין שהאלימות נגד נשים מתחילה דווקא כאן. באותו חור שחור של אלימות ממוסדת, כלכלית וחברתית, נגד זכותן להתקיים ולקיים ילדיהן. נגד זכותן הראשונית, כנשים, לרצות להבטיח עתיד להן ולילדיהן.

כך גם בכל אותם משפטים שבהם לא נתנו השופטות/ים את דעתן לאותה מציאות חברתית איומה הסובבת אותן, כי לכאורה אין זה מעניינן. הן פועלות על פי חוק. גם משרד השיכון וגם עמידר נצמדים לאותו חוק. שוטרי היס"מ דחפו, רמסו ועצרו פעילים ואיימו על לוי עצמה, במצבה הקשה, שיעצרו אותה על "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו."

ואני אומרת לכן: חוק המפעיל כוח כדי לאכוף את רצונם של בעלי הכוח איננו חוק. זוהי אלימות, שצריך ומותר להתנגד לה. ההוצאה לפועל, בחסות החוק, פועלת ללא כל פיקוח וללא כל חוק. את פרי דנילוב, אשה עיוורת ונכה, הם זרקו לרחוב לאחר שהדביקו על דלתה צו פינוי והסתפקו בכך. תלונות על כך שאשה עיוורת אינה יכולה לראות הודעה שמצמידים לקיר ביתה לא עזרו. למה? כי אחרי שהן ברחוב, לא רואים. זוהי מטרתו של צו הפינוי: להפוך אותן נשים לשקופות, ללא כל בסיס, בית, ממנו יוכלו להיאבק ולהיות נראות. לכן המאבק נגד הפינויים הוא מאבק כל כך חשוב, הצועק בפה מלא: זו לא אשפה שיש לפנות אותה ולשכוח ממנה. אלה בנות אנוש, שיש להן הזכות לקיום מכובד ולקורת גג ראויה.

סולידריות נשית נגד פינוי של רבקה לוי מדירת עמידר, 31.01.13. חור שחור של אלימות ממוסדת, כלכלית וחברתית, נגד זכותן להתקיים ולקיים ילדיהן. צילום: חיים שוורצנברג
סולידריות נשית נגד פינוי של רבקה לוי מדירת עמידר, 31.01.13. חור שחור של אלימות ממוסדת, כלכלית וחברתית, נגד זכותן להתקיים ולקיים ילדיהן. צילום: חיים שוורצנברג

מנכ"ל עמידר פתח תקוה, מיכאל אברמוביץ – המתנהל תדיר בכוחניות בלתי מתפשרת נגד הדיירות המתדפקות לפתחו – סירב לדחות את הפינוי עד שיימצא פתרון, מאותה סיבה. בפינויים אלה הם מדגישים שוב ושוב את כוחם. זה המעמיד בפחד בלתי פוסק מוחלשות אחרות ומונע מדיירי/ות הדיור הציבורי לעמוד על זכויותיהם/ן. הם אינם יכולים לוותר על מראית עין זו ולתת ליחסי הכוח להשתנות, כי זה תפקידם כשכירי החרב של משרד השיכון. כולם שכחו שתפקידם לייצג את הלקוחות שלהם, נפגעי/ות הדיור ודיירות/י הדיור הציבורי. במהלך אותה מדיניות נמשכת של ייבוש הדיור הציבורי, הפכו החברות המשכנות בעצם ללקוחות של השלטון, שתקציבן נמצא בידיו. זה, שבנה מדינה שבה אין לנו כל זכות ועלינו לרעוד ולקוות לנדבותיו. זה, שמטרת מדיניותו היא להעמיד את כוווולנו בפחד בלתי פוסק מהמחר. ממדיניות זו הוא שואב את כוחו.

בחלק גדול מפסקי הדין בענייני פינוי אפשר להיתקל בהערה של השופט/ת, כי ישנן משפחות מסכנות יותר המחכות לדיור ציבורי. כך גם בתגובות המיתממות של משרד השיכון ושל החברות המשכנות. ברצוני להבין: האם המוחלשים צריכים להילחם זה בזה על אותה עצם עלובה המושלכת להם, בדמות אותן דירות עלובות ומוזנחות של הדיור הציבורי? האם העניות צריכות לשלם את מחיר העוני שיצרה מדיניות הממשלה? האם הפתרון היחיד לבעיית החסר בקורת גג היא שיטת "הדירה החמה" שמצאו להם אלה? לפיה כל הזמן יש מועטות שזוכות בדיור זמני בשעה שאחרות מושלכות לרחוב?

מר אטיאס, שר הפינוי, מר ברוש מנכ"ל עמידר, מר ערן כהן סמנכ"ל עמידר וכל אותם נוטפי שמן זית זך מספרים לי כל הזמן, שלבם עם משפחות אלה. ואכן, אלפים ממתינות שנים על שנים לאותה קורת גג עלובה. לב רחב באמת הם צריכים כדי להיות עמן. אם כך, יתכבדו להם כל אלה וימסרו להם דירותיהם שלהם. לבטח יוכלו במשכורותיהם שלהם להתקיים בכבוד רב, לשלם שכר דירה ואפילו לקנות דירה נוספת.

הבעיה אינה תקציבית. גם לא רוע סתם, למרות שלעתים הם מודרכים על ידי אותו רוע וזלזול, שלמדו לחוש כלפי מי שתלויים בהם. זוהי מדיניות, שמטרתה להשאיר ברחוב מספיק משפחות, כתירוץ להפעלת אותו כוח, בחסות החוק – המשמר את כוחם שלהם. הם טוענים בעקשנות, כי אינם יכולים להפר את פסקי הדין ולהפר את החוק. הם כל כך שומרי חוק, שהם מתעלמים מאותן חוות דעת משפטיות ואף פסק דין בנושא שנשלחו למשרד השיכון על ידינו, פעילות הדיור הציבורי, האומר במפורש כי יש עדיין בידיהם שיקול דעת לפנות או לא לפנות. כי פסק הדין פסק אולי לטובת החברות המשכנות, אך בתור תובעות הן אינן חייבות לבצע הפסק המאפשר להן לפנות והן יכולות לדחותו או לבטלו. התעלמות, שאינה לשם מציאת דירות למשפחות אחרות אלא שימור כוחן שלהן.

אסיים בכאב אישי, מגדרי, נשי. הסיפור של הדיור הציבורי הוא סיפור נשי. הוא סיפור נשי כיוון שבחלק גדול מהמקרים מדובר באמהות חד-הוריות, הנאבקות על עצמן ועל ילדיהן. כיוון שהבית והילדים הם עדיין, אם נרצה ואם לא, המקום הנשי. כיוון שהנשים הן הנפגעות הראשונות ממדיניות חברתית מתועבת זו של השלטון. כיוון שאשה, שאין לה אפילו אותו בסיס ראשוני של בית, אינה יכולה לעמוד על זכויותיה הראשוניות לקיום מכובד, על זכותה לגדל ילדיה בצורה ראויה ולהבטיח להם עתיד ראוי. במקרה של לוי, זהו אף סיפור ההופך את כל אותן פעולות נשיות יום-יומיות של טיפול בבן הזוג ודאגה לצרכיו ולקיומו לשקופות, לבלתי-קיימות.

אני אולי תמימה, אבל נורא קיוויתי לראות המון נשים באות לעמוד איתה. אני יודעת, כי אותו יום מפחיד ומדכא של הפינוי היה נגמר אחרת, אם עוד עשר נשים, עשרים, שלושים, ארבעים נשים היו עומדות שם יחד. ברור לי שכולנו קבורות ביום יום שלנו ובמאבקינו שלנו, אבל עצוב לי. עצוב לי כי אני מאמינה באמונה שלמה, שכאן מתחילה האלימות נגד נשים. אני מאמינה, שהסולידריות הנשית חייבת להתחיל מהתחתית. מתחתית ההיררכיה של הדיכוי הנשי. ובתמימות הזו שלי אני מקווה לאותו יום בו נעמוד כולנו, עשרות ומאות נשים, יחד עם כל אישה שבאים לפנות אותה – בגלל שמגיע לה, לאותה אשה, שנילחם על הקיום הפרטי שלה.

כל אשה הנאבקת יום-יום על קיומה, קיום קשה בלאו הכי, גם בלא שתישאר בלי קורת גג, היא גיבורה. היא בסיס המאבק על זכויות נשים ונגד האלימות כלפיהן. רק כשיגיע אותו יום של אינתיפאדה נשית, שתעביר את הכוח של חלקנו למי שזקוקות לו לקיומן, עתידן וכבודן כנשים, רק אז נצליח להתחיל ולערער אותם יחסי כוח מובנים בקפידה, המעמידים נשים מוחלשות – כל אחת לכודה במציאותה שלה.

אני לא מוותרת. אינשאללה, אמן, במהרה בימינו.

לקריאה נוספת:

עוד על דיור ציבורי

עוד של רותי לביא

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איציק

    שהממסד האשכנזי פועל נגדם ברמייה שקרים וטרור
    להמשיך לשלוח את ילדיהם לשרת ולחזק את אותו ממסד..

    זה פשוט הזוי

  2. אבי יסינובסקי

    תוך הריגת האחד את רעהו.

  3. ארן

    מאמר יפה ומאיר עיניים. קראתי וכעסתי

  4. דבורה

    מסכימה לחלוטין עם הנאמר. בפעמים הבודדות שעמדתי בפני שופט ולא חשוב באיזה עניין , היהירות, חוסר העניין של השופט וחוסר ההבנה כלפי הקורבן ובעיקר אם היא אישה בלט לעין, נראה שגם שופטות לעיתים נוקטות בעמדה דומה

  5. רותי לביא

    ואם מדברים על כוח – גב' רבקה לוי כבר שבוע ברחוב, נעה בין חברות. לעמידר זה לא מספיק – ה דורשים ממנה לקחת את כל חפציה, שאוחסנו במחסן על ידם או לשלם על האחסון. לאן תעביר את הדברים – לא עניינם – כי החוק בידם. ממה תשלם על האחסון אם אין לה אפילו לשכר דירה – זה לא עניינם – כי החוק בידם. לא רק זאת, במשך כל הזמן בו נאבקה על זכותה, הם חשבו לה שכר דירה מקסימלי – 1200 ש"ח במקום ה-300 שלפני כן. ברורו שמ2000 ש"ח משכורת לא יכלה לשלם את זה. אז יופי – יש חוק נכון? אז עכשיו תובעים ממנה גם 60.000 ש"ח חוב. על זה נאמר – לא רק שחפרו לה בור והעמיקו – עכשיו דוחפים אותה בכוח לתוכו ושופכים עוד ועוד עפר.
    וזה רק סיפור אחד מני רבים – על אותו כוח שחופר ךכך כך רבה אנשים את הבור שמחרב את חייהם.

    1. דרור BDS

      לא רק את תושבי עזה הנצורה. לא רק את תושבי הגדה ומזרח ירושלים. הפורעים הציונים משמידים, לאט, גם את חיי אזרחי המדינה הציונית.

  6. ג. אביבי

    אם יקום גוף כמו "ארבע אמהות" בזמנו למען נשים במצבה של תקווה לוי, ויהפוך לתנועה רחבה, אולי משהו יתחיל להשתנות לטובה במדינת סדום הציונית.

  7. נתן

    אם "עמידר" תוותר להם היא בעצם יורקת בפרצופם של אלה שלמרו כל הקשיים והצרות כן משלמים את השכר החודשי לעמידר ואני בטוח שהסיפורים שלהם לא פחות קשים ולא פחות עצובים.
    הטענוות שלהם צריכות להיות בראש ובראשונה לשלטון אבל מכיון שהם בעצמם תומכים בשלטון הזה שיבואו בטענות לעצמם.

    1. מנעמית

      נכון ששכר דירה צריך לשלם.
      אבל דיור ציבורי הוא לאוכלוסיות מוחלשות במילא שאינן מסוגלות לשלם הרבה כסף על קורת גג. החברות האלו אמורות לבוא לקראת הדייר.
      החוזה איתן הוא לא חוזר בלתי מוגן כמו שאתה יכול להשיג באינטרנט היום וללכת לבעל דירה פרטי. החברות האלו הן בבעלות הממשלה וחוצפה בכלל שאתה מדבר בדרך הזו. אני חושבת שאם אתה היית במצב דומה, היית מרגיש אותו דבר. על אחת כמה וכמה שאתה לא אישה שנאבקת בקשיי היומיום. אתה בוודאי אחד שיושב לו בפנאן במשרד ממוזג ולא קורע חצי מפלח ישבנך על הכסף שאתה משתכר בו. אנא ממך, ברגע שתגיע למקום הזה, ארצה בהחלט לשמוע תגובה. את אותה תגובה. ש-שכר דירה צריך לשלם.

  8. נתן

    או שנותנים דירות בחינם לכולם או שכולם צריכים לשלם ולא רק אותם מסכנים שלא יכולים לצעוק לקלל ולאיים (או שיש להם חבר במרכז הליכוד).