אפטר פארטי

חזרנו לנקודת הפתיחה איציק ספורטא

היכונו היכונו לממשלה החדשה. מזכירה את 1999 עם "רק לא ש"ס" ואת 2003 בה הגאון הכלכלי נתניהו קבע את גורלם של מאות-אלפי אנשים לשבט – בקיצוצי תקציב מחד, ובהפחתת מיסים לחברות ולמבוססים מאידך. גם אז סיפרו לנו את "האגדה לבית השוק החופשי" לפיה רק כך נוכל לחלץ את העניים מעוניים, להקטין את הפערים ולהתקדם לעבר עולם טוב יותר.

כדי לעשות זאת יצרו שכבה של בעלי הון, אנשי פיננסים שמינפו את עצמם לדעת והשתלטו על חלקים ניכרים מהמשק. כדי למנף הם היו זקוקים לכסף זול שאינו מנוהל על ידי הבנקים. לכן באמצעות שינוי הרגולציה הופנו כספי הפנסיה של האזרחים לשוק ההון. כל זה יצר כסף קל שמנוהל לא ממש ברצינות על ידי אלו הקרויים מוסדיים, שקנו בכסף רב את קרנות הפנסיה. הם היו צריכים לדאוג לרווחים גדולים כדי להחזיר את ההשקעה, וכדי לעשות זאת הם השקיעו כמו משוגעים בחברות שהפכו למקור ההצלה שלנו. חברות אלה, כמו אי-די-בי, פושטות עכשיו רגל. בדרך הם חתכו קופון ענק שהגיע עד ל-30%-40% מכלל החיסכון הפנסיוני.

סיפרו לנו שזה ייטיב עם כולם; שכדי שנגיע למצבן של המדינות המפותחות עלינו ללמוד מהן ולפתח את השווקים הפיננסיים הקצת פרימיטיביים שלנו; שעלינו לגלות אחריות פיננסית ולחלות את פניהם של חברות הדירוג ושל אנשי הון בעולם. איזה יופי! גם נתפתח, גם נשתחרר, גם יהיה טוב לכולם.

אבל לאחר כל המהלך המהפכני הזה, חזרנו לנקודת הפתיחה: שוב הכלכלה היא המטרה ויעדי הגירעון וההוצאה והחוב יקבעו את חיינו. במשרד האוצר מדברים על קיצוץ של 15 מיליארד שקלים, אבל בצוותו של ראש הממשלה, שכולל את אביר העבודה המאורגנת אורי יוגב, כבר מדברים על קיצוץ של 27-30 מיליארד שקלים. ממה וממי יקצצו? כרגיל, בקצבאות ובמשכורתיהם של עובדי המגזר הציבורי. הס מלהזכיר הטבות מס לחברות העשירות בישראל והשקעה חברתית משמעותית. במצב כזה מי כבר מדבר על עוני, על פערים, על הזדמנות שווה והוגנת. הרי צריך לדאוג לכלכלה.

הדבר האופטימי היחיד שאני יכול להגיד הוא שבחירות מתקיימות מדי מקסימום ארבע שנים. אז יאללה לעבודה, להכין את השלטים ולשריין זמן להפגנות. אני מקווה שהפעם, בניגוד ל-2002-2003, הן ימנו מעט יותר ממאה ומשהו א/נשים.

* * * * * *

הישראליות שורטטה ואני מחוצה לה ליהי יונה

יותר מהכל, תוצאות הבחירות האלה ממלאות אותי ייאוש עמוק. דפוסי ההצבעה העדתית המובהקים ביותר הם של אשכנזים בני המעמד הגבוה, שהצביעו בהמוניהם ליאיר "יש לבן ויש לבן טייד" לפיד. גם מיעוט המזרחים שהצליחו איכשהו להתברג לרשימת הליכוד לאורך השנים (השמאל, כהרגלו, נותר חסום בפניהם באופן כמעט הרמטי) הוחלפו בבחירות האחרונות בלבנים של לפיד, ברשימה המחודשת של הליכוד ביתנו וברשימה של בנט.

אני מיואשת, כי התשובה "אתה" לשאלה "מה ישראלי בעיניך?" ששאל בזמנו לפיד הבן את לפיד האב קיבלה את חותמת האישור הסופי בדמות 19 מנדטים. ה"ישראליות" של 2013 קיבלה את דמותו של גבר אשכנזי שמסנן "פרענקים" באופן חלקי ומכחיש אחר כך, ו"זועביז" בקול גדול ובלי סימני שאלה. הישראליות שורטטה ואני מחוצה לה. כמוני עוד רבות ורבים, כנראה הרוב במדינת ישראל.

זה מייאש, בעיקר בגלל שלרבים ולרבות מאיתנו יש זכות הצבעה ורובנו השתמשנו בה בבחירות האחרונות. עדיין, השלטון הכמעט אפרטהיידי הזה של הלובן, שדוחק אותנו החוצה שוב ושוב כבר שנים, של מיעוט ששולט ברוב ועדיין מרגיש נרדף, לא עושה סימנים של לעבור מן העולם.

אלטרנטיבה צריכה לקום. אין אפשרות אחרת. היא תצטרך לקום בלי המשאבים שהיו ללפיד ובלי התדמית המצוחצחת של "בן הטובים" שגם הג'ל לא הופך אותו לערס. היא תצטרך להילחם בגזענות של בעלי הכוח, ובגזענות העצמית שחלחלה לתודעתו של חלק מהציבור המזרחי בישראל. אבל אחרי שהציבור הזה הופקר ונזנח גם על ידי מפלגות הימין וגם על ידי מפלגות השמאל, ואחרי שנוכחנו לגלות שהאליטה האשכנזית יודעת לשמור על עצמה כמו שצריך, נראה לי שאין שום אפשרות אחרת מלבד להתחיל לדאוג לעצמנו.

* * * * * *

ההגמוניה הימנית נחלשת חררדו לייבנר

עמוד ענן, זוכרים? זה היה מהלך הפתיחה של מערכת הבחירות האחרונה. הוא גבה קורבנות בנפש, בדם, בהרס, בחרדה ובחור תקציבי מתרחב שאת מחירו נשלם בקרוב בתקציב הבלהות של הממשלה החדשה. שימו לב לאחוזי ההצבעה בערי מעמד הפועלים בדרום-מערב ישראל:

שדרות 54%, אשקלון 57%, באר שבע 57%, קרית גת 61%, אשדוד 63%.

בכולן ניצח הימין, אבל הוא נחלש. חלק משמעותי מהתושבים שבעבורם לכאורה יצאו למבצע הצבאי מאבדים אמון בפוליטיקאים ומצביעים באחוזים נמוכים.

ההגמוניה הימנית נחלשת, ולנו אין עדיין אלטרנטיבה פוליטית מתאימה למלא את החלל. זאת לא קריאה לאלתור רשימת טלאים תחמנית שתנסה להתחנף ולקבל את תמיכת הציבור; זאת קריאה להמשיך, להרחיב ולהעמיק את פעולת הבסיס במאבקים חברתיים ולעבוד על פיתוח הכלים הפוליטיים של השמאל הפוליטי-חברתי יחד איתם.

משימה לא פשוטה. משימה לא קצרת מועד.

* * * * * *

ביי, זאת שלי שירה אוחיון

כל הכבוד לשלי יחימוביץ על הנחישות לעמוד מול נתניהו ומול הפיתויים הכרוכים במנעמי השלטון, וכל הכבוד לה על רצונה לייצג את העניים. אבל תוצאות הבחירות מצביעות על ההיפך הגמור: יחימוביץ מייצגת את החולשים ולא את המוחלשים, את הקיבוצים (שם 37.8% שמו עבורה פתק בקלפי) ולא את עיירות הפיתוח (שם קיבלה רק 5.8% מהקולות). מהתוצאות עולה שדווקא ביבי הוא הנציג שנבחר על ידי עיירות הפיתוח.

מאז ומתמיד אמרתי שמפלגת העבודה אינה יכולה להיות מפלגת שמאל או מפלגה סוציאל-דמוקרטית, כל עוד היא מייצגת את המגזר העשיר ביותר באדמות ובקרקעות ודואגת לאינטרסים שלו. אמרתי זאת באתר זה כשנבחר עמיר פרץ לעמוד בראש המפלגה, ואני עדיין לא רואה את השינוי המיוחל.

לא סתם זכתה יחימוביץ לרוב מכריע של קולות הקיבוצים, לצד אחוזים גבוהים שניתנו למרצ. לא שכר המינימום שהיא מבטיחה מעניין אותם, אלא המשך שמירה על מקסימום הפריבילגיות שהעניקה להם המדינה: מחיקת חובות, מים במחיר מוזל ובעלות על קרקעות שעד לא מזמן נחשבו לקרקעות המדינה ולמשאב ציבורי. כל עוד יחימוביץ לא מוכנה לדבר על צדק חלוקתי ועל שינוי שטחי שיפוט עירוניים – שני נושאים שהיו טאבו במערכת הבחירות האחרונה וכמעט אף מפלגה לא דיברה עליהם – המזרחים ימשיכו להצביע לביבי. אם כי ברור שלא משם תבוא הישועה, ואם תהיה רפורמה בקרקעות מינהל מקרקעי ישראל קרוב לוודאי שלא עם העניים היא תיטיב. גם מיאיר לפיד שבא לדאוג לתושבי תל אביב, רמת השרון, הרצליה, רעננה, כפר סבא, מכבים ורעות "העניים" עאלק, לא נראה שתצא בשורה לעניים האמיתיים של הארץ הזאת, בעיקר אם הם פרר…; וסיכוי קלוש שמאיר כהן מדימונה, היחיד שדיבר על שטחי השיפוט במערכת הבחירות, יצליח לממש את הבטחותיו בנושא.

עצוב לראות את יחימוביץ, הלוחמת והמחוקקת החברתית, הפרלמנטרית השמאלנית הרדיקלית שבעבר היתה זקוקה לחיבוק של עמיר פרץ ושכתבה לי כאן מכתב אישי החושף את מודעותה המזרחית העמוקה ואת הבנתה העמוקה באשר לבעיה האשכנזית, מוותרת היום על עקרונותיה האוניברסליים והסוציאליסטיים למען התייצבות לצד השבט עתיר הפריבילגיות בישראל ונותרת קירחת מכאן ומכאן. האופוזיציה היחידה בישראל היא זו שמתנגדת לפריבילגיות הקרקעות במדינה – הן של חברי הקיבוצים ובניהם ובנותיהם הממשיכים/ות והן של המתנחלים, המתיישבים החדשים. אם יחימוביץ מוכנה לקחת את אתגר האופוזיציה הלוחמת, היא חייבת להבין שעקרונות אוניברסליים קודמים לעקרונות שבטיים ושיהיה עליה להיפרד לזמן-מה מחבריה הטובים רון חולדאי, יאיר לפיד וגדעון סער, או להיפרד אחת ולתמיד מהיומרה שלה ושל מפלגת העבודה להוות אלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית אמיתית למדינת הפריבילגיות ולמדיניות הליברלית הקיצונית.

* * * * * *

מי בעד שימור הפריבילגיה האשכנזית מאיר עמור

בחירות אמורות לבטא תקווה לעתיד ולממש מוסר השכל ומסקנות, כאשר הבוחרים/ות מענישים/ות את אלה שהכזיבו ולא מימשו את התקווה האזרחית. אולם זוהי תפיסה נאיבית גם של בחירות וגם של דמוקרטיה, במיוחד במציאות הפוליטית בישראל. כאן הבחירות מתנהלות בתוך כלוב פלדה שסורגיו מעוצבים על ידי אינטרסים מוגנים הטמונים ביסודות החברה הישראלית-יהודית. שמרנות, פריבילגיה אשכנזית וצדקנות מוסרנית הם מוטות החנק בתוכם מותרת תנועתן של הבחירות והדמוקרטיה הישראליות.

הבחירות האחרונות מבטאות זאת: הכל (מותר) כנגד שינוי חברתי. הכל (רצוי) בעד שימור חברתי ובעיקר שימור פריבילגיה אשכנזית. השינוי היחיד שחל הוא בהעמקת שליטת האשכנזיות בפוליטיקה הישראלית, מימין ומשמאל. ועם כל הכבוד למחאה החברתית על שנציגיה הגיעו לבית הנבחרים, כל שנותר לראות הוא כיצד נציגים אלה יאפו שמרנות חברתית ניאו-אשכנזית לכדי עוגת "באנו לשנות" ו"שיוויון בנטל". חוץ מזה עם לפיד, בנט, יחימוביץ וגלאון – מי צריך הסבר לשמרנות ניאו-אשכנזית?

ניאו-אשכנזים הוא מושג חדש הבא לתאר פרקטיקה ותיאוריה מעודכנות למאה ה-21 בהבנת חלוקת העבודה האתנית בישראל. לעומת פולחן האב שסלד, זילזל והביע שאט נפש מ"טול כרם שהשתלטה עלינו", פולחן הבן יעדיף להדגיש את "השוויון בנטל" של כולנו. זוהי שפתה החדשה של הפריבילגיה האשכנזית בישראל. "אנחנו", כפי שכתבה יושבת הראש. הם/ן מגש הכסף עליו הוגשה לנו מנחת הפריבילגיה, וכל האומרים/ות אחרת הם/ן "אכולי מרירות התקועים בעבר". על כן בבחירות ובפרשנות לא נאמרה ולו מילה אחת על "שדים עדתיים". שדים מזרחיים אסורים בבקבוקי פלדה, שדים אשכנזים בכנסת נקראים "ישראלים מבתים טובים". נבחרים/ות חדשים/ות אלה אמורים לכאורה להוריד מהבמה את הימין היהודו-ישראלי – אבל ממתי הורגים נחש צפע באמצעות נחש אפעה?

* * * * * *

למה לא בעצם? בעקבות אמנון יצחק צבי בן דור

את הרב אמנון יצחק הכרתי באמצע שנות התשעים דרך קלטת שנתן לי מישהו בחומוסייה בצ'יינה טאון של סן פרנסיסקו. נהגתי להקשיב לו בזמן הנהיגה בתמיהה הולכת וגוברת. היה לי ברור כמעט מיד שלאיש אין השכלה רבנית של ממש. בבחירות הללו התברר שאף אין לו סמיכה לרבנות. אף על פי כן, הוא הילך קסמים על שומעיו. לפני 11 שנה הגיע לבוסטון וכל הקהילה הספרדית בברייטון, מקום מגוריי, הלכה לשמוע אותו. כשנכנס לאולם באיחור רב ובעסק גדול כולנו קמנו. אבל שמתי לב שהרב שלנו, רב סורי עניו באמת ותלמיד חכם גדול, נשאר לשבת. היה לי ברור שהוא אינו מכיר בסמכותו ההלכתית של אמנון יצחק, אם ישנה כזאת, כגדולה משלו. אבל כולנו נשארנו להקשיב.

ברור שאמנון יצחק מאוד חכם ובעיקר מתוחכם (הסרט שעשה על הציונות הוא רק דוגמה אחת). אבל עיקר כוחו אינו טמון בהיותו היסטוריון ביקורתי, לא בסמכותו ההלכתית או במעשי נסים שאומרים שעשה, ואף לא במשנה הגזענית המבחילה שצצה שוב ושוב במופעיו. כוחו הוא בדרשנותו. העם היהודי כבר ידע דרשנים גדולים, אבל ספק אם יש בדורות האחרונים דרשן גדול ומתוחכם יותר מאמנון יצחק.

אחרי שנחת עם מסוק באיצטדיון טדי המלא עד אפס מקום והחזיר בתשובה "מיליון בני אדם", הקים אמנון יצחק את מפלגת כוח להשפיע ורץ לכנסת. בדרך הסתכסך סכסוך ענק שקשה כרגע לאמוד את משמעותו עם ש"ס. כוח להשפיע אינה מפלגה חרדית, היא אף אינה מפלגה פוליטית ממש. כוח להשפיע היא אולי המפלגה הדרשנית הראשונה בהיסטוריה. הרב אמנם כתב מצע, אבל הוא בעיקר אוהב לדרוש אותו. קל לפטור את כל העסק כבדיחה וכמעשי קונדס של אדם שאין כל ספק שהוא מלא מעצמו עד בלי בוש, אבל כדאי לשים לב לכמה מן הסעיפים. כן, מדובר בפופוליזם, אבל האם אין זה נכון גם לגבי "מלחמה עם איראן", "שיוויון בנטל" וכיו"ב?

הנה כמה מהם:

– "כוח להשפיע תדאג להקמתן של ועדות חקירה ממלכתית או ציבורית בנושאים הבאים (…) גניבת כספם של יהודי תימן ועולי ארצות המזרח ערב עלייתם לארץ על ידי שליחי הסוכנות והחזרת כספים אלו לבעליהם החוקי או ליורשם". למה לא בעצם? והייתי מרחיב את הסוגייה גם לכל פרשת ילדי תימן.

– "כוח להשפיע תדאג לשימוש צודק לפי קריטריונים שייקבעו לחלוקת כספי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל ותדאג למכירת כל נכסי הנדל"ן שברשות האפוטרופוס ואשר לא נדרשו לאחר פרק זמן של 25 שנה, כאשר תמורתם תועבר לפתיחת קרן חסד לאוכלוסיות חלשות ונחשלות על פי קריטריונים שיקבעו." למה לא בעצם? הייתי, למשל, מעניק את אדמות האפוטרופוס לאוכלוסיות מוחלשות ומנושלות בוואדי ערה, במשולש ובגליל.

– "כוח להשפיע תדאג לחקיקה נגד תספורות/מחיקת חובות של אנשי עסקים, דבר הפוגע בכספי הפנסיה של אזרחי מדינת ישראל ובכספם". למה לא בעצם? שיעלה הנושא לדיון כהצעת חוק, ותוך כדי נחשוף את הדינמיקות שמאחורי ה"תספורות".

– "כוח להשפיע תפעל לביטול המבחן הפסיכומטרי המונע כיום מאוכלוסיות חלשות את ההזדמנות השווה להשכלה הגבוהה". למה לא בעצם? בשנים האחרונות אני חוקר את משנתו של הוגה אמריקאי אחד שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים. האיש התעניין מאוד באסלאם ככוח נגד ליפאנים ולבולשביקים. אבל זו היתה רק ההתחלה: הוא תמך באאוגניקה, בשיפור הגזע דרך הפלות, באשפוז בכפייה. כשעלו הנאצים לשלטון הוא התלהב מהם מאוד. אחרי המלחמה נרגע קצת והחליט לשפר את הגזע בדרכים אחרות. הוא המציא את הבחינה הפסיכומטרית, כשגיליתי את הפרט הזה כבר לא הופתעתי.

– ”לחם בשקל". למה לא בעצם?

* * * * * *

בדיוק הזמן לא לחשוב על אפוקליפסה ליאורה לופיאן

בס"ד

לכל אחד יש אלוהים משלו. ישות דמיונית שרוחשת אי שם בין הנוירונים, מעין דמות אב חומלת שמעמידה אמות מוסר וכללי התנהגות ויודעת לעטוף ולהכיל באהבת אם שאינה תלויה בדבר. אולי זה רק אני, אבל קשה לצלוח את הבדידות של הקיום האנושי בלי דמות מנחמת. בלי נרטיבים, מיתוסים, סיפורים גדולים מהחיים שמעניקים תוקף ומשמעות לקובץ האקראי, המייסר והמייגע ברובו של האנשים והרגעים שבונים את מה שקרוי "החיים".

נהוג להניח שאלוהים מת, אבל הוא רק עבר הפרטה. האלוהים שלא מעזים לקרוא בשמו הוא עגל הזהב, ונציגיו עלי אדמות הם בעלי ההון. אבל בניגוד לעגל ההוא, משם, לעגל הזה אין צבע, אין ריח, אין בשר ואין ממשות. הכסף הפך למופשט, יחסי האנוש למדומיינים, ההתקדמות בסולם החברתי עוברת דרך קודים שקופים, תקרת הזכוכית הפכה לתקרת פרספקס, והציצים מלאו בבוטוקס.

ביבי הוא מיתוס, יאיר לפיד הוא מיתוס, ולמעשה כל האנשים שמנהלים את חיינו, כמו הכלכלה שמכתיבה את שלוות הנפש וצורכי הקיום שלנו, הם לא ממשיים. אם יש דבר שהבחירות הללו ידעו לחדד זה עד כמה האדם הוא חיה שבטית שמשכפלת את דפוסיה, ועד כמה אמונות מופשטות ומיתוסים מדומיינים יכולים לשלוט במציאות הפיזית. נראה לי שאין צורך להכביר מילים על משמעות המיתוס הקרוי "יאיר לפיד", ההתגלמות המוחלטת של ה"ווייט טראש" המקומי שמביא בכנפיו פוליטיקה לבנה ישנה בתחפושת מתעתעת.

אבל אם אלוהים הוא כמו שאני מדמיינת אותו, תסריטאי גאון שיודע לזקק מיתוסים ולהביאם לפתחנו, אפשר להיות אופטימי – כי כל הפררר… והזועביז והחברים של רביבו זה כבר יותר מדי פליטות פה. מארי אנטואנט, ההיא שפלטה משפט אלמותי, היתה גיבורה של מחזה גדול למידותיה – בדיוק כמו ביבי ולפיד, ילדים של אבא גדול מדי. ואם למיתוסים ולדימויים יש משמעות, אז נראה שהריקבון של עשרות שנות שליטה תרבותית מוחלטת המבוססת על פחד אחד גדול, מתחיל להעלות אדים. וזה בדיוק הזמן לא לחשוב על אפוקליפסה, אלא על אמונות מופשטות יפות ואוהבות אמונות מופשטות, יפות ואוהבות, שיחבקו את רוח האדם האינסופית לצד קיומנו הבשרני המוגבל וימלאו את הבור העצום שנפילת עגל הזהב תותיר מאחוריה. יאיר לפיד וחבריו יוכלו לטאטא את ענני האבק. הרי כל פרנסה מכבדת את בעליה.

* * * * * *

לבלוע ולהקיא, לבלוע ולהקיא תאמר מסאלחה

הצבעה בבחירות הנה מעשה המהווה את גולת הכותרת של היותנו אזרחים במדינה דמוקרטית, או כך לפחות מספרת לנו הקואליציה המוזרה הנרקמת לקראת כל בחירות "גורליות" המתרגשות עלינו לטובה. קואליציית מפלגות המורכבות מהספקטרום הישן והרע הנע בין שמאל לימין, ששותפות בו כל הקהילות ששפר עליהן מזלן והן בעלות תעודה כחולה.

אם לא תצביע איך תשפיע? כלשון תשדיר הבחירות הישן; למי אתם משאירים את הזירה? כפי שנשאל בסוף תשדיר "התקווה בערבית" של בל"ד. אז כמו בכל בחירות הרוב הצייתן הלך להצביע, גם רוב הערבים. למרות אי-התוחלת ההיסטורית שבהצבעתם הם הלכו להצביע, ושוב גילינו את אותה אמת מעציבה – שבעצם מעשה ההצבעה אנחנו מצביעים לטובת סטגנציה פוליטית ותודעתית, שבעצם מעשה ההצבעה אנחנו אומרים כן להמשך הכיבוש, שבעצם מעשה ההצבעה אנחנו נותנים לגיטימציה למשטר אפרטהייד שכמה מיליונים חיים תחתיו כאשר הם נטולי כל יכולת פוליטית להשפיע עליו, אבל זה לא מפריע לנו לתת בו אמון. כאילו אין חשיבות של ממש לשאלה המוסרית: איך אפשר להשתתף במערכת בחירות ולהיות שותפים בגוף פוליטי שכל מהותו הוא הקניית זכויות יתר לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת הנמקה לה בשקט תחת משטר הצבא, המנהל האזרחי והמתנחלים, קבוצה החיה איתנו ובתוכנו ללא כל זכויות פוליטיות וללא כל יכולת להשמיע בת קול!

עצם מעשה ההצבעה חוסם את הדיון המתבקש הזה באמצעות פוליטיקה של אסקפיזם ואחיזת עיניים. אסקפיזם באמצעות חידוש המשא ומתן שלא ייגמר לעולם כמו הכיבוש שלא ייגמר לעולם, שוויון בנטל במקום צדק חלוקתי, פוליטיקה של סקטורים המסתודדים סביב הלאומנות והמתחים העדתיים כפלטפורמה לחלוקה פוליטית וכלכלית במקום שאלות של הפרטה, זכויות עובדים, נשים, מרכז ופריפריה ומיעוטים. מושיעים לרגע דוגמת סתיו שפיר, אסמא אגבארייה-זחאלקה, שלי יחימוביץ' והבלורית של יאיר לפיד. תרבות פוליטית של העדר תוכן ומלל מיותר שאנחנו כה אוהבים לבלוע ולהקיא בשקיקה חסרת פשרה. כל עוד לא נבין שעצם מעשה ההצבעה רק מאשרר את הסדר הישן למרות שקצה נפשנו בו, ניכשל בהטלת ספק בו או ביצירת דיון מושכל ורציני סביבו.

כי להצביע זה מעשה אזרחי ממדרגה ראשונה, ומי יודע – אולי בבחירות הגורליות הבאות יהיה אחרת ונבחר בבלורית חדשה שתביא את המזור והישועה. אבל כל זה בעתיד, וכל מה שניתן לומר עליו זה שהנבואה ניתנה לשוטים וגם לאלה שמתעקשים לא לערער על אקסיומות אפילו כשהאמת ניצבת להם מול הפנים.

* * * * * *

ו'? מי הצביע לערבים האלה? יונית נעמן

בפעם הראשונה שבחרתי חד"ש, הכתובת שלי עדיין לא שונתה בתעודת הזהות והקלפי שאליה זומנתי הייתה בעיר שבה נולדתי ושבה גרים הוריי. נולדתי ביהוד, שהייתה פעם כפר ערבי בשם יהודייה ואליה היגרו מתורכיה הסבא והסבתא שלי, פלומבה וניסים בן סניור, קצת אחרי שהוקם כאן בית לאומי לעם היהודי. יומיים לאחר הבחירות ההן פרסמו את נתוני ההצבעה לפי קלפיות ב"הארץ", וראיתי שבקלפי שלי היה קול אחד לחד"ש. זו הייתי אני וזה היה רגע של תקינות דמוקרטית פלאס תהילה אנונימית בעיתון לאנשים חושבים.

כמה וכמה מערכות בחירות אחרי הרגע ההוא, בינואר 2013, אני שוב לבדי מאחורי מה שמכונה פרגוד, תוהה כמה קולות למפלגה הלא-פופולרית בה אני בוחרת ייספרו בקלפי הזאת. את הפתק מיששתי חזור ומשש, כדי לוודא שלא לקחתי בטעות שלושה, הכנסתי למעטפה ויצאתי בתחושה קלה של מיעוט נרדף, בידיעה שגם ההצבעה הזו לא תשנה את המפה הפוליטית. חברי ועדת הקלפי שלי מנו גבר חובש כיפה, אשה ואיש חרדי שישב בשולחן נפרד. אחר כך כעסתי על עצמי שלא שאלתי אותם מאיזה מפלגות הם, ושלא חקרתי מי המשקיף. אולי אילו היו מרגישים שהם נתונים תחת פיקוח אזרחי, היו מהססים להשליך את הפתק שלי לפח.

אין ודאות שזה אכן מה שקרה לפתק שלי, אך נתוני ההצבעה המעודכנים, שבזכות הטכנולוגיה המתקדמת נגישים לכל מי שמבקשת באתר האינטרנט של ועדת הבחירות המרכזית, מלמדים על כך שבקלפי הספציפית בה הצבעתי לא היה ולו קול אחד לחד"ש. לעומת זאת, היה שם קול אחד בלבד שנפסל. אני יכולה לדמיין את ספירת הקולות, כשאחד מהשלושה אומר לשניים האחרים בוועדת הקלפי: "ו'? מי הצביע לערבים האלה? אופס, הפתק הזה ממילא קצת קרוע בצד." תכלס, הרי מדובר באנשים שסגורים בחדר קטן. המשקיף יוצא, המשקיף בא. ממילא המשקיף אינו אלוהים, ורוב הסיכויים שהוא לא ממה שמכונה כאן "המפלגות הערביות".

במבט לאחור נדמה שהפלרטוט הפוליטי שהשוער בכניסה לבית הספר רוקח הפעיל עליי ("שיהיה לנו בהצלחה! ביבי, כן?") מעבר להיותו מגעיל ומייאש עד עילפון, ניבא את הבאות. או שתצביעי למפלגה לגיטימית או שתעשי לנו טובה ותחסכי מאיתנו את המחאות שלך. ראינו מה יצא מהאביב הערבי או מהאוהלים ברוטשילד. מילא מרצ, אבל חד"ש? בימים האחרונים מסתבר והולך שאני לא היחידה שזה קרה לה. לא שחייתי באשליות שזוהי הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, אבל התחושה המקוממת שהקול שלי ושל שכמותי הוחנק, לא נספר, לא נחשב, מקבלת תוקף סימבולי מחודש עם איפוס הבחירה שלי ושל שכמותי בספירת הקולות. אני יכולה להבין למה מצביעים ערבים לא טורחים לצאת מהבית.

* * * * * *

המערכת האקולוגית המופלאה ששמה ישראל תהל פרוש

1. יאיר לפיד הוא עיתונאי וסופר. באיזה עולם מקביל, שני הדברים הללו היו גורמים להיווצרותן של תובנות אנושיות אוניברסליות עמוקות באישיות הזאת. לא כאן. הניאו-ליברליזם הלבן הזכרי יכול ללבוש כל מיני צורות, זאת הבעיה הקשה של זמננו. אנחנו ניצבות וניצבים בפני צורות תוקפניות עמומות, שקשה לנו להגדיר אותן באופן הולם כמי שמסכנות אותנו ומזיקות לנו. הבעיה בתקופה הנוכחית היא שאופני קליטת המציאות שלנו משובשים, שתמרורי האזהרה משתנים ומתחלפים מהר מדי, ושעלינו לנסח אופני תגובה שלא נוסחו מעולם.

2. מי שניצחו בבחירות: הפרזנטור של בנק הפועלים! הטלוויזיה ניצחה, האח הגדול, 1984 עם השיחדש, רמי קליינשטיין ניצח וגם עינת שרוף! אבל אולי המנצחים האמיתיים של הבחירות הללו הם העיתונאים שעשו את המעבר לפוליטיקה מבעוד מועד. באולפן ערוץ 2 ישבו בערב הבחירות שולחן מול שולחן העיתונאים שלא עשו את המעבר (עדיין!) מול העיתונאים שעשו את המעבר ויקבלו חוזה לכמה שנים ומשכורת חודשית של 38 אלף שקלים, לא כולל הוצאות. אלה אנשים ונשים שיצאו מהטלוויזיה אל החיים הפוליטיים, כמו באיזה סרט מדע בדיוני שבו העולם הווירטואלי על הדימוי שבו הופך לחזות פני הכל – והנה, זאת המציאות שלנו ממש עכשיו.

3. ובגלל שאופני הקליטה שלנו משובשים כל כך, אנחנו נותרות ונותרים עם שאלות כמו כמה שמאלנים באמת נמצאים בכנסת? האם יאיר לפיד הוא בעצם רק וילון בתוכנית פריים-טיים אמריקאית שמאחוריו ניצבות הפתעות כמו שמונה נשים, אתיופית וכיו"ב? והאם בכלל יש לנו זכות להתלונן אחרי שהצבענו? כי הרי איך נפיל את הפלוטוקרטיה המתקדמת ביותר במזרח התיכון אם השתתפנו במשחק הפרלמנטרי. האם ייתכן שכל המפלגות השמאלניות כולן שטופות ברצון להשתתף במנגנון שמתחזק את הפלוטוקרטיה, כי יש בו כסף, מכוח רצון פשוט של היאחזות בחיים – בני אדם ומוסדות כאחד.

4. בחירה של הישראלים בלפיד הוכיחה כי הישראלים הם עדת שמרנים, טריטוריאליים אוהבי ג'יפים וחובבי חלומות אמריקאיים. ייתכן שהסיכוי היחיד שלנו הוא שיהיה פה כל כך גרוע, עד שחלום הג'יפ יתנפץ לרסיסים ויפרוץ פה מרד אזרחי. עד אז נעמיד פנים שיש פה שמאל ושיש לו יכולת לשנות משהו כשהוא משתתף במשחק הפרלמנטרי. נהיה מלאי הקלה כשהמערכת האקולוגית המופלאה ששמה ישראל מצליחה להשתקם פעם אחר פעם מהאסונות שפוקדים אותה, וניתן למשחק הטלוויזיה הגדול להמשיך.

* * * * * *

היעדרו של השקל הראשון יוסי לוס

מאז הישגו של יאיר לפיד בבחירות, "שוויון בנטל" הפכה לסיסמה הנישאת בפי כל. על שוויון מדברים רק סוציאליסטים. על נטל המסים מדברים בעלי הכנסות ממוצעות וגבוהות. אבל משום מה שילוב המלים "שוויון" ו"נטל" הופך בתרבות הישראלית העכשווית למשהו אחר לגמרי.

אני רוצה לעשות חיבור אחר ולדבר על שוויון בנטל המסים. שלמה סבירסקי כתב כך לפני שנה וקצת כאן באתר על עובדים בשכר נמוך שלכאורה פטורים מתשלום מס הכנסה: "העובדים מפסידים. הם משלמים למעשה מס כבד מאוד בצורה של שכר נמוך מאוד. כל ההבדל הוא שאת המס הם משלמים למעסיקים במקום למדינה. המעסיקים, לעומתם, אכן מרוויחים".

כמו כן, הוא כתב ש"בשנת 1995 – רוב הכנסותיה של המדינה (54%) נבעו מן המס על הכנסת העובד/ת (מס הכנסה) ומן המס על הכנסות החברות (מס חברות)". ואילו ב-2010 "רוב (52%) הכנסות המדינה נובעות ממסים עקיפים ומאגרות… במע"מ אין פטור לבעלי הכנסות נמוכות. עני ועשיר משלמים מע"מ זהה; הבעיה, כמובן, היא שאצל העני, מע"מ זה מהווה חלק גדול יותר מן ההכנסה הכוללת שלו".

כך, עניים משלמים יותר מסים מעשירים יחסית לגובה הכנסתם: עיוות שהשערות סומרות למראהו. על כך יש לומר שאין דין כל שקל זהה. שקל שמגיע מאדם שלא מצליח לספק את כל צרכיו שווה הרבה יותר משקל שמגיע מאדם שלא רק חי ברמת חיים גבוהה הרבה יותר, אלא שחלק גדול ממשכורתו פנוי לצריכת מותרות, לחיסכון ולהשקעות. היעדרו של השקל הראשון מונע רמת חיים בסיסית. היעדרו של השקל השני לא מונע דבר.

הגיע הזמן להשוות את הנטל. ככל שהכתפיים רחבות יותר מבחינה כלכלית, המס צריך להיות גדול יותר מאשר מס על כתפיים צרות. זהו שוויון בנטל. זה עניינו גם של מעמד הביניים (זה של דגן-בוזגלו ושל קונור-אטיאס ולא של לפיד) וגם של המעמדות הנמוכים.

* * * * * *

5 מחשבות של אחרי אלמוג בהר

1. הסתיימה לה חגיגה לדמוקרטיה הישראלית. אמנם מאות-אלפים מן העשירונים התחתונים ועוד רבים מעשירונים אחרים לא הצביעו כי אין להם תקווה, והם לא באמת מאמינים שמישהו שייכנס לכנסת יעבוד בשבילם; אמנם מאות-אלפי פלסטינים אזרחי ישראל לא הצביעו כי הם למדו על בשרם שהמדינה אולי דמוקרטית ליהודים אבל בעיקר יהודית ללא-יהודים, ועושה דה-לגיטימציה לכל פעילות פוליטית שלהם; אמנם בשטחים הצביעו מאות-אלפי יהודים על עתיד ביתם, בעוד מליוני הפלסטינים החיים "לצדם" חסרי זכות להשתתף בהכרעה על גורל המקום שבו הם חיים ומתים; ואמנם כמעט נכנסה לכנסת מפלגה כהניסטית, גזענית, אנטי-דמוקרטית וניאו-פשיסטית. אבל בכל זאת, חגיגה לדמוקרטיה הישראלית.

2. מישהו מוכן להסביר לי, ולא בציניות המתבקשת, מה סוד קסמם של הלפידים? איך זה שלפיד הבן אפילו עקף את לפיד האב? האם באמת מצביעיו חושבים שהתשובה ל"איפה הכסף?" היא אצל החרדים, ולא אצל המאיון העליון, הטייקונים ותעשיית המלחמה? האם הם באמת חושבים שהם "מעמד בינוני" ושגם לפיד "מעמד בינוני"? והאם הם חושבים שצריך לעשות למען אותו "מעמד בינוני" בלי לדבר על העשירונים התחתונים? האם הם באמת חושבים שגיוס חרדים או שינוי שיטת הממשל הם הפתרון לבעיות ישראל – ולא מוטרדים יותר ממצב המלחמה המתמשך, מעתיד השטחים, משכרם של עובדי קבלן ומהתספורות של הטייקונים? האם באמת יוכלו לגייס כל כך הרבה חרדים לעיתון "במחנה"? [והאם לא כדאי לדבר על כך שחוסר השיוויון הבוטה בגיוס ("שיוויון בנטל") הוא הסיכויים למות במהלך השירות הצבאי, הגבוהים על פי מחקרים אחרונים באופן חמור מונים אם אתה מהפריפריה הכלכלית והחברתית, לעומת סיכוייך למות במהלך השירות הצבאי אם אתה בא מן המרכז הכלכלי והחברתי?]

3. "גוש השמאל-מרכז" הדמיוני שיצרו עיתונאים התפרק סופית עם הצהרתו של לפיד, איש המרכז (הוא מרכז כי הוא חילוני-תל-אביבי-אשכנזי שלא מתנגד להפלות ולשירת נשים, וייתכן שאף תומך בנישואי הומוסקסואלים, בלי קשר לעמדותיו הכלכליות או המדיניות), שלא ייצור גוש חוסם עם המפלגות הערביות (בלשונו הגזענית, שמיד הוצגה כסוג של הומור חינני שאחרים לא מבינים – נקווה ש"רק לא לפידס" לא תהפוך לסיסמא של מפלגות אנטישמיות באירופה). רק פעם אחת, ב-92', "התקבלו" הערבים לגוש החוסם (אבל כמובן לא לקואליציה) – אבל אין סיכוי לכך כיום. זה לא, אגב, שלפיד גזעני כלפי ערבים (למרות שאין אף חבר כנסת ערבי בין 19 חבריו), הוא גם לא אוהב יהודים (חרדים), ולא אוהב באותה מידה אשכנזים (יהדות התורה) וספרדים (ש"ס).

4. בבחירות האחרונות ביבי ספג מכה שאולי תסמן את כהונתו האחרונה כראש ממשלה. גם ליברמן ספג מכה, וכך גם המסעות הגזעניים וההסתות והחוקים האנטי-דמוקרטיים של חברי כנסת מהליכוד, ישראל ביתנו, עוצמה לישראל וקדימה, שלא הוכיחו את עצמם בקלפי. מנגד, המפלגות בראשות ביבי-ליברמן-לפיד-בנט, שקיבלו יחד 62 מנדטים, הן ימין ניאו-ליברלי כלכלי מובהק, אף על פי שבמסע הבחירות הם ניסו להצניע זאת. ביבי דיבר על חינוך חינם מגיל 3 ומהפכות סלולר, בנט דיבר על בית, ולפיד דיבר על פוליטיקה חדשה וממשלה קטנה. אבל בסופו של דבר, מפלגות שהעמידו סדר יום של שמאל כלכלי במרכז השולחן צמחו במידה מצומצמת מאוד – הרבה פחות ממה שלכאורה ציפינו שנה וחצי לאחר מאבק חברתי נרחב, ובמיוחד לאור כך שבסקרים שהתקיימו בצל המחאה היה רוב בציבור לרכיבים שונים של מדינת הרווחה ולהרחבתם – תמיכה שלא באה לידי ביטוי גורף כשהדברים מנוסחים באופן רחב, מפלגתי וסוציאל-דמוקרטי.

5. לגבי רעיון השוויון בנטל, אולי צריך פשוט להרחיבו: תיקבע תוכנית לשוויון בנטל המגורים בפריפריה, ובכל שנה 10% מתושבי תל אביב יעברו לגור בפריפריה, ותושבים מן הפריפריה יצאו ל"חופשה" בת שנה בתל אביב, על האפשרויות החינוכיות והתעסוקתיות שלה. תיקבע תוכנית לשוויון בנטל העבודות הקשות, ובכל שנה 10% מבני מעמד הביניים והמעמד העליון יישלחו לעבוד בעבודות פיזיות, בבניית בתים, בניקוי רחובות, בשדות חקלאיים ובמפעלי תעשייה הדורשים עבודה פיזית קשה, כדי "לאוורר" חלק מהעובדים בעבודות מתישות פחות. תיקבע תוכנית לשוויון בנטל הרפואה הקורסת, ובכל שנה 10% מן החולים במרכז ישלחו לבתי חולים בדרום, ואילו חולים מן הדרום יוזנקו במסוקים לבתי חולים במרכז. תיקבע גם תוכנית לשוויון בנטל בצבא, שתפעל כנגד המצב שבו מרבית ההרוגים הם מן הפריפריה הכלכלית והחברתית, עולי ברית המועצות ואתיופיה, מזרחים, דרוזים, צ'רקסים, בדווים ומתנחלים – ותאפשר לאחוז שווה מהם להיות בצבא בתפקידים שאינם מסכני חיים.

*לבלוג של אלמוג בהר

* * * * * *

על תבונת הביקורת הטהורה יריב מוהר

בהכללה, ואפילו כחזון רחוק, ניתן לומר כי השמאל הרדיקלי בישראל לא רץ לעמדת ראש/ת הממשלה, אלא לעמדת מבקר/ת המדינה. ואם לדייק: מבקר/ת המדינה האלטרנטיבי/ת.

הדמויות האייקוניות המזוהות עם השמאל הנוקשה הם אישים כמו צ'ה גווארה, פוקו, או אפילו מהטמה גנדי. אבל לרוב המזהות/ים עם אותו השמאל אין שום מושג מי יזם והקים את קואופרטיב מונדרגון – אולי הגדול והמוצלח בעולם. לשמאל כזה אין תקנה. אפילו מהטמה גנדי, הראוי אכן להערכה רבה, ידוע בעיקר בשל חזון ההתנגדות שלו למערכת רעה ולא בשל בנייה או ניהול של מערכת טובה. אבל היוזם של מונדרגון עשה בדיוק זאת – הוא יצר, והניח את היסודות למערכת המתנהלת בצורה ראויה. האיקונות של השמאל הרדיקלי, אין בקרבן שום דמות כזו, דמות שלא נמצאת באותה מסגרת של הערצת תבונת הביקורת הטהורה. מבחינתם המקים של מונדרגון לא קיים ופוקו וחבריו, רק הם, קטגורית, יכולים לקבל הערכה.

לכומר דון-חוזה מריה אריזמנדיארייטה אין אפילו ערך בוויקיפדיה העברית.

* * * * * *

יש גם ברייט סייד אפרת ירדאי ורנן יזרסקי

אנחנו לא מבינות למה אנשים ציפו: שחד"ש יקבלו 10 מנדטים? שזהבה גלאון תהיה שרת החוץ? לאור תוצאות הבחירות אנחנו חייבות להאיר את העובדה שמרצ הכפילו את כוחם, שליברמן לא בטוח יהיה שר החוץ ושיאיר לפיד כשר החוץ זה לא הדבר הכי גרוע שקורה לנו. בכנסת הנוכחית יישבו בפעם הראשונה בהיסטוריה שני ח"כים ממוצא אתיופי – שני אנשים שהם פעילים חברתיים מטבעם ומן הסתם יעשו לא מעט למען שינוי, כי זה מה שעשו עד כה.

בנוסף לכך עצמה לישראל, שעל פי נתוני ההצבעה בחברון היתה אמורה להרכיב את הממשלה, לא נכנסה לכנסת – שזה כשלעצמו מרגש, לאור היהירות שלהם בשנתיים האחרונות ודברי השטנה וההסתה שלהם. אז בסך הכל, אנחנו די מבסוטיות בהשוואה לכנסת הקודמת. לא צריך להגזים עם גודל האכזבה, כי הרי בתוך עמנו אנחנו יושבים.

ודבר אחרון, לכל אלו שירדו על אלה ש"בזבזו" את הקול האחד והיחיד שלהם על דעם/עלה ירוק/עם שלם וכו' – דעו לכם שזה מאוד לא דמוקרטי ואף מתנשא. זה שא/נשים מצביעים למפלגות האלו מזכיר שא/נשים לוקחים ברצינות את זכות ההצבעה שלהם ובאמת מצביעים על פי צו מצפונם, אפילו אם הוא לא הכי פופולרי, וכך זה צריך להיות. בתקווה לארץ חדשה.

* * * * * *

יוון כמעבדת ניסוי דותן לשם

‎"לרשות המדינה שתי דרכים להתמודד עם אלה הקוראים תיגר על המונופול שלה על האלימות: דיכוי וקואופטציה. את האתגר משמאל בחרה המדינה היוונית לדכא, ולזה מימין היא בחרה לעשות קואופטציה. זהו הדפוס ההיסטורי של פעולתה וזהו אזור הנוחות שלה; זוהי דרך הפעולה המתאימה ככפפה ליד למודל הניאו-ליברלי הנאכף על אירופה" (מתוך מאמר ב-The Nation). תחליפו שמאל בפלסטינים וימין במתנחלים, וקיבלנו תיאור סביר של דוקטרינת הפעלת האלימות על ידי ישראל בשטחים הכבושים, שמתברר שיש לה שורשים עמוקים ותקדימים היסטוריים באירופה.

הוספת הממד של שימוש באלימות שלטונית מאפשר להבין אחרת את האיום "להפוך ליוון" בו מנופפים משרד האוצר וה"לא שמאל" כנגד תנועת המחאה – איום המשמש לאכיפת מדיניות הצנע הניאו-ליברלית על אזרחי ישראל כחלק מן "המלחמה" בגרעון בתקציב המדינה ומשטר החירום הכלכלי הנלווה אליה, עליה הכריז משרד האוצר ערב הבחירות.

משמעות נוספת של אכיפת "המודל היווני" היא גם המשך טשטוש הקו הירוק על ידי הפנמת השימוש כפול הפנים באלימות: דיכוי האתגור משמאל המתבצע במקביל לקואופטציה של האלימות הלא-ממשלתית מימין. בניצנים להפנמה כפולה זו נתקלנו במהלך השנה האחרונה: דוגמאות לדיכוי הן הפעלת אלימות על מנת לזרוק אזרחים לרחוב, כנגד הפגנות בלתי אלימות, השימוש ברקון, מעצרי השווא, השימוש הנלוז בחוקי חירום ובמערכת המשפט. קואופטציה של האלימות מימין ניכרת ב"עצימת העין" ביחס לאלימות המופנה כלפי פליטים ומהגרי עבודה, בשיתוף פעולה עם הפעלת אלימות על ידי כוחות שיטור עירוניים ומשטרות פרטיות, אליהן מתלווה תמיכה ברדיפת אנשי שמאל המקבלים את שכרם מן המדינה.

השינוי הצפוי בשיטת הממשל הניאו-ליברלי בגבולות הטריטוריה הכלכלית של מדינת ישראל – מכזה המבוסס על צמיחה כלכלית למודל הצנע היווני – מרמז על כך שהרע יותר עוד לפנינו. תימוכין לתחושה ש"יוון זה כאן" ניתן למצוא במערכת הבחירות האחרונה לכנסת ישראל, שבה מרבית המפלגות הממוסדות אותגרו על ידי גרסאות רדיקליות שלהן, לצד אתגור מבפנים על ידי תנועות התפקדות שבא לידי ביטוי חלקי בהקצנה של הרשימות. כך למשל, דעם הציגה גרסה רדיקלית של קומוניזם ושותפות יהודית-ערבית לעומת זו של חד"ש, ארץ חדשה של המאבק בהון שלטון כביטוי למחאה לעומת זו של מפלגת העבודה, ויש עתיד של מאבק "מעמד הביניים המדומיין" לשווין בנטל ופוליטיקה "נקייה" לעומת אלה של קדימה והתנועה.

אבל יוון היא לא רק מעבדת ניסוי לאכיפת המודל הניאו-ליברלי. היא גם מקום בו קמה קואליציה של השמאל הרדיקלי המאיימת להחליף את המשטר של מפלגות ה"ימין" ו"הלא ימין" השותפות לאכיפת הקונצנזוס הניאו-ליברלי. בימים שאחרי הבחירות לכנסת ישראל, אל מול מדיניות הצנע שתיכפה על אזרחי ישראל בחסות המלחמה בגרעון בתקציב המדינה, כמו גם אל מול המשך טשטוש הקו הירוק, מוצע לנו להתחיל לחשוב על (ולפעול ל) הקמת קואליציות שיביאו להחלפת המשטר בין הים לירדן בדרכים לא-אלימות.

* * * * * *

עם ביבי לעבר השקיעה כרמן אלמקייס

כבר בפרסומים הראשונים ערב הבחירות לא יכולתי שלא לתהות, האם ייתכן שביבי הגדול יוחלף בביבי הקטן? עם ישראל נשבה בקסם הטלוויזיוני ובכריזמה השופעת ממנו, ממש כמו בתחילת דרכו של ביבי. הנה, עוד ועוד קולות של א/נשים מיואשים/ות שהסכימו לתת צ'אנס לאיש ששואל מעל כל במה "איפה הכסף?", ללא הבנה מינימלית של הפערים והמעמדות בחברה הישראלית. ממש כמו האביר על הגי'פ הלבן (שיכול היה לסדר כאן איזה משפחה או שתיים) הוא מצפה שנאמין לו שהוא כאן כדי להציל אותנו. בו בזמן שהוא מדבר על שינוי מעל במה של ההפגנה היקרה שארגן, הוא כבר מסמן את הכסא הבא שהוא הולך לשבת עליו. אבל אפילו יאיר לפיד לא תיאר לעצמו כמה כסאות אפשר לקנות בכל כך מעט כסף.

מר לפיד, רגע אחד לפני שאתה צועד יד ביד לעבר השקיעה עם מר נתניהו, כדאי שתשאל את עצמך כמה שאלות מהותיות ובסיסיות: האם באמת שיוויון בנטל וגיוס החרדים זה הדבר שיתקן עכשיו את המדינה? מה לגבי שאר הרעות החולות? האם יש בכוונתך לדאוג לדיור ציבורי ולאלפי משפחות הנזרקות לרחוב מדי שנה? האם יש בכוונתך לחלק את הקרקעות באופן שווה? האם תדאג לשכבות העניות והחלשות במדינה? האם תדרוש שיוויון בחינוך וקידום הנושא בפריפריה? האם תדאג לצמצום הפערים או שמא בשבילך יש עתיד היא בלאו הכי רק לאלה שיש להם עתיד?

מר לפיד היקר, כל שליחי הציבור במדינה מדברים על מעמד הביניים, בעיקר מאז המחאה, שעה שיש מעמד נמוך ונמוך מאוד במדינה הזאת, שנזנח ונרמס כבר שנים וקולו לא נשמע כמעט, לא במחאה החברתית ולא בבחירות האחרונות. מדובר במעמד שאפילו לא חולם לקנות בית, אלא רק מנסה לשרוד את היומיום ומקווה שלא ייזרק מהבית אם בכלל יש לו בית. האם הקדשת ולו מעט מחשבה למעמד זה? כנראה שלא ממש.

מה שייצא מהבחירות האלה הוא שקיבלנו ביבי קטן יחד עם ביבי גדול. כלום לא השתנה ונדמה שכלום לא ישתנה בעתיד. גם לא עם יש עתיד.

* * * * * *

הוא בעד, אבל מרב אלוש לברון

לאחר שמעיינים שוב ושוב בדפוסי ההצבעה למפלגת יש עתיד ובפרופיל החברתי-תרבותי-גיאוגרפי הדומיננטי שלה, אין אלא להגיע למסקנה שבכל איש מרכז פרגמטיסט מסתתר לו איש ימין מלוטש:

הוא בעד הסדר מדיני אבל לא הגיעה העת, הוא בעד שוויון אבל שהזועביז יעזבו אותנו בשקט, הוא בעד צמצום פערים אך לא על חשבון בעלי ההון (לא בכדי לא הוזכרה המלה הזאת פעם אחת בקמפיין של לפיד), הוא בעד פלורליזם חברתי עד שזה חוצה לאום. איש המרכז אמנם לא חבר של המתנחלים כי הם לא הולכים טוב עם האספרסו של הבוקר ויתר המחוות והסמלים של אורח החיים הבורגני, אבל כל עוד הם לא מפרים את השלווה הבורגנית אפשר להתעלם מפרויקט ההתנחלויות. בהתאמה לכך, איש המרכז יסמן את החרדים כטפיל כי מישהו צריך להיות הרע בסיפור הזה, אבל לא יזכיר פעם אחת את המילה כיבוש.

בקיצור: מרכז זה הכי ימין, אחי.

* * * * * *

זה ה-1% שלמה סבירסקי

מחאת קיץ 2011 היתה אמורה לכאורה לשמש מקפצה לשלי יחימוביץ'. גם מבחינת ה"אג'נדה" וגם מבחינת המועמדים/ות – סתיו שפיר, איציק שמולי, יוסי יונה. בדיעבד מסתבר כי מי שקטף את פירות המחאה הוא דווקא יאיר לפיד. אולם המעמד הבינוני שתנועת המחאה דיברה בשמו אינו המעמד הבינוני שעליו כתבו נוגה דגן-בוזגלו ואתי קונור אטיאס ממרכז אדוה, משפחות שהכנסתן נעה בין 10,000 שקלים ל-16,000 שקלים. מי שצעדו אל כיכר המדינה בתל אביב השתייכו – לא כולם, אבל בוודאי רובם – לשכבה גבוהה יותר, נגיד, עשירונים 8, 9 ואפילו עשירון 10 ללא המאון העליון. אלה "האליטות" שהימין אהב לתקוף, בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים, מדענים, מפקדים, פקידים בכירים, שהכנסותיהם מעל הממוצע ובכל זאת הם אינם עומדים בתחרות.

תחרות נגד מי? לכאורה, נגד החרדים ה"חולבים" את קופת המדינה ובאופן כללי, נגד מי שאינם "נושאים בנטל".

אלא שמבלי דעת, המחאה היתה בעצם נגד מי שגנבו ל"אליטות" את מעמדן הישן. תנועת המחאה האמריקנית ידעה להגדיר זאת במדויק: המאון העליון, ה-1% העליון. שכבה חדשה שפרחה הודות לסיוע האדיר של המדינה להון, אם באמצעות הפרטה ואם באמצעות הוזלת האשראי ואם באמצעות מדיניות מיסוי נדיבה. זוהי שכבה שרוב הכנסותיה מהון ולא מעבודה, מעסקאות פיננסיות ולא מהשקעות יצרניות. הכסף הגדול שזרם ל-1% איפשר לייצר נורמות צריכה חדשות: דירות פאר בערך של עשרות מיליונים, תשלומי הורים גבוהים המייצרים חינוך פרטי בתוך מערכת החינוך הציבורית, שירותי בריאות פרטיים. הכסף של ה-1% אילץ את כל מי שחפץ להמשיך ולהתחרות להוציא מכיסו עוד ועוד כסף עבור מוצרים ושירותים שבעבר היו בגדר "מובנים מאליהם". המחאה ביטאה את התיסכול הגובר של משפחות אלה לנוכח העובדה שהן לא מסוגלות לעמוד בתחרות ואינן מסוגלות להבטיח לילדיהן את מעמדן-הן.

מה צריך יאיר לפיד לעשות? ההגיון מחייב חבירה של "האליטות" שכבר אינן אליטות אל "העם" וכינון של מערכות ציבוריות חדשות שישרתו את כולם. מין אמנה חברתית מן הסוג המוכר מארצות סקנדינביה. אלא שזהו מהלך בלתי סביר בעליל, שהרי "האליטות" מכלות מזה עשרות שנים את מאמציהן בהתרחקות מבתי הספר האינטגרטיביים, מן השיכונים, מקופות החולים, מהתחבורה הציבורית. ולא יאיר לפיד הוא שינסה לשכנע אותן לשנות ממנהגן. ואף לו רצה, נתניהו, שטרח רבות על ביסוסו של ה-1%, לא היה מאפשר לו.

ויש עוד מהלך שסבירותו נמוכה כיום: הכרה של "האליטות" במחיר הכבד שהן עצמן משלמות עבור מדיניות ביטחון מגלומנית השואפת להגמוניה אסטרטגית אזורית והכרה במחיר הכבד שגובה הסכסוך עם הפלסטינים, המתמשך מזה למעלה ממאה שנה. וזאת לדעת: "האליטות" הן הנושאות בנטל, לא ה-1%, שרבים בקרבו גם יודעים להחזיק כספים בחו"ל. ככה ליתר ביטחון.

* * * * * *

פולחן אישיות בעז רקוץ'

1. דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל. רובנו טרם הפנמנו כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה בוטלה כבר לפני כעשור וכי עלינו לבחור בין רשימות. אני לא כותב את זה מפני שכל מצביעי יש עתיד ראו בהכרח ביאיר לפיד מועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה, אך ברור לי כי לא נאמנות למפלגה היא זו שזיכתה אותה ב-19 מנדטים. דפוס ההצבעה הפרסונלי גם סייע לרשימת הבית היהודי לגדול בחמישה מנדטים נוספים בחסות אישיותו של נפתלי בנט. מנהלי הקמפיינים השונים השכילו לפרוט על מיתרי הבוחרים ותיעלו אותם בהצלחה לעבר הבחירה במנהיג ולא ברשימה. אם בוחנים את הקמפיינים של המפלגות השונות, מרצ ויהדות התורה הן כנראה המפלגות היחידות שגם ניהלו באופן יחסי קמפיין מפלגתי (ולא אישי) וגם הצליחו להגדיל את מספר מושביהן מהכנסת הקודמת. העבודה אומנם הגדילה את מספר מושביה, אך הקמפיין שלה היה הכי רחוק מ"מפלגתי" שאפשר לתאר.

2. גושים. מעבר להקשר האונקולוגי, המילה הזו שבה לכבב מחדש בכל בחירות. ב-2009 היה מדובר בגושים שנוצרו על בסיס הפיתרון המדיני, ולכן ציפי לבני לא יכלה להקים קואליציה. הפעם מדובר בגושים שמוגדרים על-פי המדיניות החברתית-כלכלית, ולכן שלי יחימוביץ' לא יכולה לשבת בממשלה (בצדק) וייתכן שאף ש"ס יישארו מחוץ לה. הקריטריונים לחלוקה הגושית הזאת, אשר יבואו לידי ביטוי במו"מ הקואליציוני ובתקציב הקרוב, מגלמים את הצלחתו המשמעותית ביותר עד כה של המאבק החברתי בזירה התודעתית, לצד כישלונו המהדהד בזירה האלקטורלית.

3. משיח. בסצינת הסיום של הסרט "שבעה חטאים" לועג הבלש מילס (בראד פיט) לג'ון דו (קווין ספייסי) בניידת המשטרה. "אתה לא משיח. אתה סרט-השבוע. אתה טי-שירט מחורבנת, לכל היותר". אומנם התרגום מפחית מערך המקור, אבל החל משבוע שעבר יש לנו דמוי-משיח עם טי-שירט שחורה שצריך לעכל בעברית.

* * * * * *

נשים חייבות להוביל יעל ברדה

הבחירות הן מעין תצוגת אופנה של כוח פוליטי, אירוע שהמשתתפים בו בפועל די פאסיביים מלבד המועמדים, הקמפיינרים, אנשי התקשורת, הסוקרים ובמקרה הטוב פעילי/ות המפלגות. אולם זוהי רק הדגמה של הכוח הפוליטי ולא הכרעה לגבי היכולת להשתמש בו (וזה עוד מבלי להתייחס לכך שרק שני-שלישים מהתושבות והתושבים של השטח בשליטת ישראל יכולים להשתתף בהצבעה). בשיטת המשטר הקיימת כאן, הכוח הפוליטי נמצא בידי הרשות המבצעת. לא רק בקבלת ההחלטות בממשלה, אלא באפשרות לפעול ולממש החלטות, לחלק משאבים, להתקין תקנות, לאכוף חוקים. הכנסת היוצאת חוקקה קרוב ל-4,000 חוקים, אבל אנחנו לא יודעות ולא יכולות לדעת אילו חוקים נאכפים, אלו חוקים "יוקפאו" במפלץ של חוק ההסדרים ומה הקשר בין החוקים לבין הפעילות ברשויות השונות. השינויים במשרדי הממשלה וברשויות אחרות יכולים לעשות שינוי כל עוד נבנית שם אופוזיציה של נשים ואנשים שרוצים גם הם משטר דמוקרטי.

לכן החלק החשוב ביותר בבחירות 2013 יגיע כאשר תוקם ממשלה ואפשר יהיה להקים לה אופוזיציה מאורגנת. לא זאת שבכנסת, שיש לה חשיבות רבה, אלא זו שברחוב. מתוך העושר האדיר של הקולות והעשייה האופוזיוציונית הקיימת, אפשר יהיה להתפנות סוף-סוף למשימה החשובה של שינוי המשטר בישראל בדרך לדמוקרטיה. כזאת שכוללת את הפסקת המשטר הצבאי ומחילה חלוקת משאבים צודקת. הקמת מוסדות אזרחיים וקהילתיים היא עבודה קשה, מעייפת ושוחקת. היא גם רצופה באי-ודאות ובייאוש ובחוסר אמון. אבל זוהי הדרך לבניית סולידריות, בין אנשים, בין קהילות. הסולידריות הזאת היא זו שהופכת את החיים גם לאפשריים יותר מבחינה כלכלית וחברתית וגם לשווים יותר – כי אפשר לחלום ביחד ולעשות ביחד ולהיות אחת בשביל השנייה.

מה זה אומר? נשים חייבות להוביל. בפרט, נשים מזרחיות ופלסטיניות חייבות להוביל. אל תתחילו לצעוק ולהגיב. חכו רגע. נשים מזרחיות ופלסטיניות חייבות להוביל בגלל התוצאות של תצוגת האופנה הפוליטית של בחירות 2013. אלה הבהירו שישנה הגמוניה של המרכז הקיצוני, ואם הוא יהיה עסוק בשינויים חברתיים כלשהם זה יהיה בעבור עשירונים 7, 8 ו-9 בלבד. חייבים להעמיד בפני כך אופוזיציה כדי שיום אחד תהיה דמוקרטיה. נשים מזרחיות ופלסטיניות חייבות להוביל יחד עם אחרות, כי הן הבלתי-מיוצגות בישראל. כי יש בידיהן את המפתח לדמוקרטיה. כי רק כשהן מובילות אפשר לדבר על שיוויון, על חלוקת משאבים צודקת, על האפשרות לתקן את העבר בהווה, על השקעה בתשתיות ועל שינוי סדרי עדיפויות.

אבל הסיבה החשובה ביותר היא שהדרך לבניית אופוזיציה מאורגנת היא דרך העבודה הקהילתית. דרך יצירה וחיזוק מוסדות קהילתיים, עם מאבק פוליטי מקומי וכלל-ארצי לשינוי סדרי העדיפויות, להפסקת המשטר הצבאי ולסדר יום אזרחי של חינוך, דיור, פרנסה ושותפות בקבלת החלטות. בכל המרחב הזה שבין הירדן לים התיכון.

* * * * * *

בחזרה למאהל מחוסרי הדיור מיכה רחמן

בעת מחאת קיץ 2011 הוקמו שני מאהלים בירושלים: מחוסרי דיור התכנסו בגן העצמאות, וסטודנטים ואחרים בגן הסוס. הלבטים לאיזה מביניהם צריך איש שמאל להצטרף היו קשים. המחאה סחפה אותנו לדיונים אינסופיים שלוו במנטרה "בלי פוליטיקה", כאשר ברקע עמדה כל העת העמדה שאין מחאה אמיתית בלי מאבק בכיבוש. בסופו של דבר הצטרפנו למחאה הכללית חסרת הכיוון כדי לא לפספס את ההזדמנות של הוצאת מאות-אלפי אנשים לרחובות. בעתיד, חשבנו, רוח המחאה תשחק לטובתנו. אולם תוצאות הבחירות מראות כמה דברים.

* * * * * *

מאוכזבי ליברמן אדי זנסקר

בבחירות לפני ארבע שנים, יוצאי ברית המועצות לשעבר הצביעו כמעט כגוש אחד לישראל ביתנו. לא בבחירות האלה. באופן לא מפתיע, אחד הראשונים לזהות את המגמה היה ליברמן, שהבין כי לא יקבל את קולות הרחוב הרוסי ורץ לחיבור עם נתניהו. מגזר דוברי הרוסית מאוכזב מליברמן, ארבע שנים של הבטחות סרק עשו את שלהם וההצבעה היתה בהתאם. אמנם אין עדיין נתונים מדויקים אבל ידוע כי יש עתיד, התנועה, הבית היהודי ואפילו מרצ לקחו נתח משמעותי מקולות דוברי הרוסית. אנחנו יכולים ללמוד מזה שציבור דוברי הרוסית לא מצביע בצורה עיוורת כמו פעם, שהמגוון בו גדול מהצפוי, ובעיקר ששווה להשקיע שם משאבים כדי לגייס תמיכה. כמו שליברמן למד על בשרו, ציבור דוברי הרוסית דורש קבלות על עשייה. אז אם יאיר לפיד יפעל לקדם נושאים חשובים עבור הרחוב הרוסי, ובראשם התרת נישואים אזרחיים בארץ והקלות בנושאי דת הוא יקבל את קולות דוברי הרוסית בבחירות הבאות, מה שבהחלט יעזור לו להיות ראש הממשלה.

* * * * * *

מה פוליטי, מה צרכני, מה הומניטרי, מה אישי ורגשי עמוס נוי

נו, כמו כולם, גם אני רוצה לסכם את הבחירות. במשפט אחד: כּוּלָה כּוּלָה בחירות. ובחמש נקודות:

1. הבחירות אינן בחינת גמר שבה אנחנו מגלים איזה ציון אנחנו מקבלים על עמלנו הפוליטי, ואינן פרס הצטיינות למי ששקד על פעילות ב"שטח". כל התפיסות האינסטרומנטליות האלה הן כשלעצמן אמירה פוליטית המזלזלת בבני אדם או רואה בהם "המון חסר דעה".

2. בחברה הצרכנית שלנו, מפלגות ואישים הם גם מוצרי צריכה, והבחירות הן גם בחירה צרכנית, בידורית, או השתייכותית: יש מי שלא מצביעים. יש מי שמצביעים כמו שבוחרים מפעיל סלולרי או ספק אינטרנט. יש מי שמצביעים כמו בתוכנית ריאליטי. יש מי שמצביעים כמו שהם אוהדים את קבוצת הכדורגל שלהם. יש מי שבמטאים תסכול, זעם, התרסה או דווקאיות בהצבעה לא "תבונית" בכוונה. הרעיון שהצבעה אמורה להיות "תְבונית" (מה זה בכלל?), ולכן אמורה לשקף אידיאולוגיה (ומה זה בכלל), וזו אמורה לשקף אינטרס – והאכזבה כשאחד מהמהלכים האלה לא מתרחש לשביעות רצוננו וציפיותינו – הוא שגוי מעיקרו.

3. שלשולו של פתק בקלפי אחת לארבע שנים הוא, עבורי כמו עבור אחרים, פעילות אחת מתוך שרשרת רחבה (אבל לא רחבה דיה, במקרה שלי) של פעולות פוליטיות – אני משלם מסי חבר לתנועה אחת, ותורם באופן מזדמן לכמה עניינים נוספים, אני חותם על עצומות, מגיב ומפיץ חומרי הסתה פרועים בכל תקשורת שונים, אני עומד במשמרת מחאה כמה פעמים בשנה, עורך ביקור סולידריות, מוצא עצמי בהפגנה גדולה יותר בתקופות של מחאה גואה. אני עושה שורת פעולות שבעיני הן "פוליטיות" ובעיני כמה אחרים הן "אישיות" – כמו למחזר נייר, לשמוע ולהשמיע סוגים מסוימים של מוסיקה ויוצרים/ות, להחרים באופן לא נורא עקבי מוצרים ושירותים של כמה חברות על בסיס התנהלותן, מיקומן, ודרגות הניצול והכיבוש שמאפשרות אותן… ואני עושה שורת פעולות שבעיני הן "אישיות" או "הומניטאריות" אבל יש מי שחושב שהן "פוליטיות" – אני תורם בגדים לדרום הר חברון, אני מפלה לטובה אנשים ונשים ממוצא ונטייה מסוימים. אמא שלי היתה משוכנעת שזה ש"יש לי חברים ערבים" הוא התרסה פוליטית נגד החינוך הציוני-ימני שקיבלתי ושבו האמנתי במשך שנים. ב-88, כשאיזה שמעון פרס הרעיב כמעט למוות את הפלסטינים, וידידי המנוח א. ק. – הבגיניסט השרוף – נתן פרוסת לחם לילד פלסטיני שהתחנן מורעב במחסום, היה מי שקרא "סמולני יפה-נפש". כי מה פוליטי, מה צרכני, מה הומניטרי, מה אישי ורגשי – כל זה עניין של השקפה. או של הקשר.

4. במכלול הפעולות הפוליטיות הללו בכלל לא ברורה חשיבותו או מרכזיותו של הפתק העלוב הזה. הסיכוי שבאמת אקדם דעות כמו שלי בשלשול הנדון לקלפי הוא אפס. למעשה, בדמוקרטיה הפרלמנטרית בכלל ובישראל בפרט, מעט מאוד החלטות תיקבענה בפרלמנט. זה לא מחייב אדישות אלא להיפך – הבחירות האלה משמשות להסברה, לגיוס, לשבירת מעצורים (עובדה שחד"ש ובל"ד היו אופציה קצת יותר לגיטימית הפעם) תודעתית בחוגים מסוימים, ולהבהרה (נגיד שמרצ היא מפלגה עם רטוריקה ליברלית שתומכיה היצירתיים מפיצים סרטון של גזענות בוטה, בניגוד לבית היהודי, שהיא מפלגה עם רטוריקה גזענית שתומכיה הלא-יצירתיים מפיצים תעמולה גזענית בוטה).

5. אז איפה עומדות הבחירות ביחס לחרם על תנובה, להפגנות המחאה, למאהלים בפריפריה (ובלוינסקי ובתקווה וביפו/יאפא) לסולידריות עם שיח' ג'ראח, לשרשור המעצים של אורטל בן דיין על "מה אשכנזי", לפלישות של המעברה, לעמוד מול פינוי של אשה מביתה כמו לפני שבוע בפתח תקוה, להגנה על תושבי כפר שלם ואלעראקיב (בלי לשאול "כמה קולות זה יביא לנו פעם בארבע שנים")? החיים הם מאבק. הבחירות הן בסך הכל בחירות – קצת פוליטיקה, קצת בידור (בין "האח הגדול" לאירוויזיון), קצת משחק (טעון ויצרי ו"שבטי", אני שונא את המלה הזו, שנועדה כאן לתאר את היחס של אוהדים לקבוצתם, או של אוהדי רוק כבד למוסיקת קאנטרי)… הבחירות הן הרבה פחות מפוליטיקה, כי פוליטיקה היא הרבה יותר מפוליטיקה.

* * * * * *

כשאני והחתולים צפינו בתעמולה דנה ג. פלג

בשבוע שלפני הבחירות ואחריהן שמרתי על חתולים בזכרון יעקב. ביום שלישי באתי לתל אביב להצביע, ולבלות קצת עם המשפחה המתגעגעת. בערב, לפני שחזרתי לחתולים, הספקתי לצפות במדגם הבחירות עם חבריי ב"מאבק סוציאליסטי". תוצאות המדגם היו ברורות. במהלך הימים הבאים ניסיתי להבין את תחושת המועקה שעלתה בי. נכון, הימין נחלש והשמאל התחזק במידת מה, אבל המחאה לא באה לידי ביטוי, לא בתוצאות האלה.

בימים שלפני כן צפינו, החתולים ואני, בשידורי התעמולה. חלק גדול מהם דיברו בשפת המחאה או במשהו שנשמע דומה ("דיור בר השגה" החליף את "הדיור הציבורי"). זה שעמם מאוד את צ'רלי ואוד-וואן שבוודאי ראו את מה שמסתתר מאחורי הניוספיק "החברתי" הזה: ניאו-ליברליזם, ניאו-שמרנות, ובמקרה הפחות גרוע, קריאה למדינת רווחה בחסות קפיטליסטית. רק מפלגה אחת דיברה מפורשות על הלאמה כפתרון להפרטה ועל שיתוף יהודי-ערבי – חד"ש, שלה נתתי את קולי.

יאיר לפיד, פרפורמר מנוסה, השתמש באותה שפה ובתכסיס אחיזת עיניים ידוע. הוא הסיט והסית את תשומת הלב מבעלי ההון שגוזרים לעצמם תספורות, ומקבלים הנחות במס שסכומן גבוה פי שניים ויותר מזה של הקיצוצים המוצעים – אל החרדים (ובגזענות מוסווה גם אל פלסטינים תושבי ישראל). כן, הגברים החרדים יֵצאו לשוק העבודה (הנשים החרדיות כבר מנוצלות בו כהוגן) וכל הבעיות ייפתרו, ביחוד בעיית הדיור. כמה קל לבלוע את הפתיון ולהאמין שכדי להביא לשינוי לא צריך לשנות את המערכת; שיש פתרון קסם אחד שמכתיב שינוי אורח חיים של אלה שאורח חייהם שונה מאיתנו, המעמד הבינוני; כי הבעיה היחידה האמיתית היא מחיר הקוטג', או מחירי הדירות ולא הפרטת כל שירות קיים, לא הכיבוש המתמשך, לא החיבור הון-שלטון שרודה בחיינו.

כמה לא מפתיע שהמחאה שהתעקשה להיות לא-פוליטית הובילה אותנו לחזיון התעתועים של הקוסם לפיד. אבל מושך ככל שיהיה, כל חזיון תעתועים סופו להתפוגג. וכשזה יתפוגג, והמציאות הקשה תכה בנו שוב, בכל ה-99%, נבין שצריך משהו אחר. וזה עוד יגיע.

* * * * * *

עדכונים 07.02:

זרמי העומק של הישראליות מתי שמואלוף

"לא ייצא לנו שומדבר מתאוות אשכנז. פאק לפיד אנד דה לובן" – כך הרגשתי בערב הבחירות. ידעתי כבר שבמרצ ובחד"ש לא היו נציגים מזרחים במקום ריאלי. כי במקום שיח על סדר יום חברתי, אנו מקבלים "הקלה בנטל".

בנט הכריז ש"אין יותר אשכנזים וספרדים" משום שכולנו יהודים, אך מאחורי קריאתו מסתתרת שלילת הלאומיות הערבית. לפיד הגדיר כי לא יישב עם זועביז. המחנה הערבי-יהודי סומן כמסוכן וגולם בגוף של ח"כ חנין זועבי. ומדוע? כי היא העיזה לשבור את המצור על עזה. כך שוב יצא שהאויב של מעמד הביניים בישראל הוא האוכלוסייה הפלסטינית המוסרית בישראל ובשטחים. לא סתם נבחרה אשה. דרכו של המאצ'ו האשכנזי לכונן את עצמו הוא דרך תיוג האשה הערבייה כערפדית. זועביז, כמו זומביז, היא חיה-מתה. לפיד מתנער משאלות של זהות ושל מעמד נמוך ורב-תרבותיות רק לטובת "קצת עזרה מידידיו" כמו נוני מוזס ובעלי ההון. אבל מדינת רווחה לא תצמח מתמהיל של ליברמן-ביבי-בנט-ולפיד. והמאבק הבא יהיה מיואש יותר.

אנחנו חייבים אופוזיציה לוחמת שיכולה להפיל את הממשלה ולא לעשות חיים קלים כמו שעשו מפלגות קדימה ועבודה. שלי יחימוביץ, מנהיגת השמאל, לא הכירה בכישלון העצום של מדיניות הזיגזג שלה. היא לא הצליחה להרחיב את המחנה אלא צימצמה אותו ואת האפשרות לשינוי. פרץ, בזמנו, הביא קהלים חדשים לעבודה בעיירות פיתוח. את מי הביאה יחימוביץ? יש לה נבחרת מדהימה, ובכל זאת היא ביקשה לפנות לימין שלא בחר בה. וכשחזרה ואמרה שלא תשב עם נתניהו, כבר היה מאוחר מדי. כלכלניה כתבו תוכנית כלכלית יפה, אך בסיסי הכוח שלה הם חולדאי ועיני. ובכל זאת, אולי תצמח ממנה מנהיגה אחרת.

אני לא מצטער שהצבעתי בל"ד. אין דרך אחרת מלבד לאפשר את הדמוקרטיה הדו-לאומית. אי אפשר לדבר על עניים ולשכוח מהערבים. אי אפשר לדבר על רב-תרבותיות בזמן שאסור לזכור את הנכבה. וגם אם לכאורה שאלות אלו יידחקו גם בממשלה הקרובה לשולי השיח, עדיין אלו הם זרמי העומק של הישראליות.

* * * * * *

כיכרוקרטיה עלק אייל שגיא ביזאווי

"מצרים מתדרדרת במדרון חלקלק להיות מדינה כושלת הנשלטת ע"י כיכרוקרטיה!", סיכם "הכתב לענייני ערבים", אהוד יערי, את כתבתו על המהומות המתחדשות במצרים. אין לתאר את הגישה המתנשאת והבלתי נסבלת הזאת של כל מיני "מומחים" ישראלים לעניינים של ערבים. לאשאני יודע מה באמת עומד לקרות שם, ומה צופן העתיד לארץ הנילוס היפה שמדרום. אני כן יודע שהעם המצרי לא רצה את מובארכּ, והוא הוריד אותו. אני יודע שהמצרים רצו דמוקרטיה, והם קיבלו אותה. לפחות בצורת בחירות. אני יודע שרובם רצו את שלטון האחים המוסלמים, ואת זה הם קיבלו. ואני יודע היום שהם מתחרטים, ולכן הם שוב ברחובות. נשמע לי דווקא די הגיוני.

לצאת לרחובות במחאה חברתית סטייל מחנה קיץ, ולקפל אותה לקראת החורף, להסתפק בדו"ח האומלל של ועדת טרכטנברג וביישומים המדובללים של מסקנותיה, ובסופו של דבר עוד לבחור "באמצעים דמוקרטיים" פעם נוספת באותו אפס שמלכתחילה הביא לדרדורן של המדינה ושל החברה, דווקא זה, אהוד יקר, נשמע לי כמו התדרדרות במדרון חלקלק להיות מדינה כושלת, ובעיקר חברה כושלת.

* * * * * *

עדכונים 09.02:

הסולם כולו שקוע עמוק בבוץ גילה דנינו-יונה

מועקה, עצב, כעס, תסכול ואין אור בקצה המנהרה, ככה אני מרגישה עם תוצאות הבחירות. שלטון אשכנזי-פטריארכלי גזעני בפוזה עכשווית נוטפת דבש וחיוכים, מתנשאת ומנוכרת, שלא סופרת אותי וגרוע מזה.

אז מי אני? אני בעצם כמו אבא שלי שנולד ברבאט במרוקו לפני 85 שנה, חי שם עד גיל 16 ועלה לארץ. הוא כבר כמעט 70 שנה בארץ הזו, כאן הוא הכיר את אמא שלי וכאן נולדו ארבעת ילדיו, ותמיד הוא יישאר "מרוקאי". זה מי שאני! אני אחת מאלה שלא יצליחו להיות הישראלי היפה כמו יאיר לפיד. אני אשה ומזרחית ואין לי מקום בחגיגת הלובן. איתי יחד כל הנשים, המזרחים, העולים מאתיופיה, הפלסטינים, העניים, החרדים ובמיוחד החרדים המזרחים. אנחנו זה כל מי ומה שאיננו יאיר לפיד.

אני לא נולדתי בביצת הקצפת הצפון תלאביבית. אני עבדתי בימים ולמדתי בלילות וכך התקדמתי לאט ובנחישות מתואר ראשון לתואר שני ושלישי (אוטוטו) – ולא עלה על דעתי שאפשר לסגור קומבינה עם אוניברסיטת שקר-כלשהו ולקפוץ ישירות לדוקטורט גם בלי תעודת בגרות. אני לקחתי משכנתא אחת ושנייה והלוואה מפה ומשם וקניתי דירת שנים וחצי חדרים בשכונה שהמחירים בה זולים ולא נפלתי לווילה ברמת אביב ג'. אני בת לעולים ממרוקו שעדיין מוגדרת מרוקאית או מזרחית וכך גם ביתי וכנראה גם ילדיה – ולא בת למהגרים מהונגריה שבתוך דור אחד הפכו לסמל הישראליות.

במבחן התוצאה, יאיר לפידים ושכמותו ניצחו. אנחנו לא השכלנו לתרגם את הכוח שלנו לאלקטורט. אפשרנו את עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה וגמלנו בקלפי למי ששיקם את שכונותינו ולמי ששדד את קרקעות המדינה וחילק אותן באופן לא הגון, אפשרנו אינטגרציה וסגרגציה בחינוך, אפשרנו שיגזלו את זכותנו לשוויון הזדמנויות תמורת כבוד מפוקפק שחלקו לנו בעצרות בחירות סטייל "אחי בני המזרח", הסתפקנו בפירורי תקציב עירוני ולאומי והתמכרנו לשנאת האחרים וחטאנו גם אנו בגזענות כלפי אלה שדימינו שהם מתחתינו בסולם המעמדות – בלי לשים לב שהסולם כולו שקוע עמוק בבוץ.

הפנמנו את הבושה ואת המבט המתנשא שלהם עלינו. השתכנזנו. עטינו מסיכות לבנות על עורנו השחור וחמקנו בודדים וספורים לתוך מפלגות הימין, השמאל והמרכז שעשו בנו שימוש לצבוע את הרשימה בקולות יעני אותנטיים. חמקנו, מותירים את השיח המזרחי, את השיח הנשי, את השיח של השוליים מוטל בשולי הדרך. אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה להם מדינת האשכנזים, ואין אות אם חיים אנו או ירויים.

* * * * * *

עדכונים 10.02:

יוחזר הדרעיזם שלום זרביב

דרעי חזר. אבל הדרעיזם לא שב עמו. גם בבחירות האחרונות השד העדתי לא הצליח להיחלץ מהבקבוק בו נכלא אי שם בסוף שנות התשעים, זמן קצר לאחר ששערי הברזל של כלא מעשיהו ננעלו על פטרונו אריה דרעי. 14 שנה חלפו מאז כליאתו ופרישתו הכפויה מהחיים הפוליטיים. חזרתו מהחורף הפוליטי הארוך נפתחה אמנם בקול תרועה גדולה, אולם הסתיימה בקול ענות חלושה. דרעי, מסתבר, לא הוסיף ולא גרע מ-11 המנדטים היציבים של ש"ס. הוא חזר אנמי, ממוחזר, ממוסד, מותש ובעיקר חסר מעוף.

17 מנדטים הביא עמו השד העדתי ז"ל בקמפיין הבחירות העסיסי של 99', אשר חתם את עשור הזהב של ש"ס. השד החמקמק שנשלט בווירטואוזיות על ידי דרעי הישן, הבועט, הארסי והאנטי-ממסדי התפוגג לו אל תוך הענן הלבן שהביאו עימם הלפידים, הבנטים, הליבנים, היחימוביצ'ים והגלאונים. שישה מנדטים שלמים מפרידים בין הקמפיין ההוא ובין קמפיין 2013 האפור והחלול בניצוחו של הטריאומוויראט החדש דרעי-ישי-אטיאס. מעל ל-200 אלף מזרחים זועמים, תושבי שכונות, עיירות פיתוח, יוצאי מעברות, שידעו לדרוש בקול רם וצלול "צדק עדתי", אבדו לש"ס. ולא הועילו לדרעי גם מספר ניסיונות נואשים כמו ספירת מזרחים בגל"צ או בליכוד או ביומה הפתטי של חתונה מרוקאית שנקלעה לדילמת נישואי תערובת, בכדי להצית מחדש את אש המהפכה.

זהו לא דרעי של 92', אשר פונה בדמעות ובאנחות כאב לבוחריו וזועק: "אותי זה מקומם ש-90% מיושבי בתי הסוהר הם ספרדים, שהבנות שמסתובבות ברחובות רובן ספרדיות. האם אנחנו צריכים להשלים עם זה? האם זו גזירת גורל? האם נולדנו אחרת? האם זה לא מה שניסו לעשות לי במשך שנתיים? לשבור את המהפכה הזו?". זה גם לא דרעי של קמפיין 96', שמצליח ביד אמן לגייס עשרות גיבורי תרבות מזרחים מסורתיים, שחקני כדורגל, זמרים, בדרנים ולהעמיד אותם בשורה אחת יחד עם הרב כדורי וכל שושלת אבוחצירה, ובכך מקפיץ את ש"ס בארבעה מנדטים נוספים. זה ודאי לא דרעי מבחירות 99', שרוקח תשדיר בחירות ברחובות אור יהודה בו מככבים בו מזרחים ומזרחיות מסורתיים, מצביעי/ות ליכוד לשעבר, שלא חוששים להישיר מבט למצלמה ולזעוק בזעם: "עד כדי כך רמסתם אותנו, רמסתם אותנו, וזה מה שעשיתם לדרעי, רמסתם אותנו…", ובכך מוסיף עוד 7 מנדטים מבעבעים למהפכה. זה לא דרעי שהביא את ישראל לשיאים שהיא לא ידעה מאז סופת הטורנדו העדתית של בחירות 81' וימי הצ'חצ'חים העליזים.

זהו לא הדרעי שקיווינו וייחלנו לו, זה לכל היותר עוד גירסה מיותרת של ישיזם ואטיאסיזם אפורה.

* * * * * *

100,000 קולות עאישה סידאוי

בעוד בל"ד מתפארת שהיא זו שהביאה לחד"ש את המנדט הרביעי וחוגגת את ניצחונה המפואר בכך, היא גם מתגרה ברע"מ-תע"ל על זה שהפסידה את המנדט החמישי בגלל שלא עשתה עימה – המנצחת הגדולה שלא נעלמה (כך הפחידו את האוכלוסייה: תתמכו בנו כי ישנו פחד שלא נכנס לכנסת הנכספת) – הסכם עודפי קולות, ועל זה שהיא (רע"מ-תע"ל) הייתה חייבת, ממש חייבת, לחבור לבל"ד להסכם עודפים.

מעולם לא הצלחתי להבין איך מחשבים קולות וזה באמת לא מעניין אותי. מה שכולם שכחו הוא ש-100,000 קולות שווים שלושה ח"כים. זה מספר המצביעים הערבים שנתנו את קולותיהם למפלגות ציוניות. על זה לא מדברים כאילו זה לא חשוב, אבל זה העיקר.

עכשיו בבל"ד רוצים איחוד, אבל עם מי בדיוק? עם מי שג'מאל זחאלקה, יו"ר בל"ד, כינה משתפי הפעולה (מחד"ש ומתע"ל) שבמו ידיהם מכרו את הנגב לממשלת הציונים? השאלה המתבקשת היא למה אנחנו, כולל בל"ד, לא מפנים כרגע את כל כוחותינו למלחמה בטיהור האתני שרוצים לעשות בנגב כדי למחוק את הזהות הערבית ולהחליף אותה בזהות יהודית ציונית שתתאים לנוף של מדינת היהודים, כדי שתהיה לנו מדינה יהודית ודמוקרטית?!

* * * * * *ֿ

עדכונים 11.02:

האם ישכילו מפלגות המיעוט לייצר ברית חדשה? אבי דבוש

מאז נפילת שלטונה הבלתי מעורער של מפא"י, מרחפת בחיינו הציבוריים פנטזיה עמומה ל"שיטה אחרת", אמריקאית, שלכאורה תטאטא את כל תחלואי החברה והפוליטיקה. בחירות 2013 העניקו רגע של חסד לחובבי הפריזמה הבין-גושית: הרפובליקנים הישראלים ניצחו עם 62 מנדטים. נתניהו, לפיד ובנט הם מודל טיפוסי של הרפובליקני המצוי: הם חותרים ל"טוב כללי", מרעיפים את עיקר ההבטחות על אליטות כלכליות, גם אם הם קוראים להם מעמד הביניים. הם רוכבים על גבם של הסקטורים "הטפיליים" שעושקים את הכלל, בעיקר ערבים וחרדים. שלושתם גם מחוברים לאתוסים האמריקאיים, דוברי אנגלית רהוטה ושייכים למאיון העליון.

מנגד ישנו ערב-רב של מפלגות שעברו את אחוז החסימה, שלכאורה רב בהן המפריד על המחבר. חרדים, מפלגות מרכז עמומות, מפלגות שמאל לייט, שמאל ציוני, מפלגות ערביות ומפלגה ערבית-יהודית. המצב הפוליטי הקיים בו מפלגת העבודה, הגדולה מבין אלה, החליטה (בינתיים) להישאר באופוזיציה מאפשרת בניית חזית חדשה בעלת פוטנציאל ארוך טווח. האתגר בחיבור שמאלה הוא שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות המוקצות תדיר. האתגר וההזדמנות מימין הוא החיבור למפלגות החרדיות. אם אלו יוגלו לאופוזיציה, חיבור כזה יהיה קל יותר. אבל גם אם יישבו בקואליציה שבה תידחקנה לקצה השולחן יהיה ניתן ליצור איתן בריתות משמעותיות.

האתגר הוא לייצר מחנה חברתי-דמוקרטי חדש, שיעמוד על רגליים חברתיות-כלכליות וייצג לפחות את שמונת העשירונים התחתונים אל מול מעמד הביניים המדומיין. החיבור יוכל לעמוד על ברית מעמדית וזהותית המבקשת לסמן אינטרסים משותפים לחרדים, ליוצאי חבר העמים, למזרחים, ליוצאי אתיופיה, לתושבי פריפריה, לנשים ועוד. החיבור גם יכול לשאת דגל דמוקרטי תקיף שנלחם בכל גילוי אפליה וגזענות במרחב הציבורי ומוצא את דרך המלך בין זכויות קהילתיות לאורח חיים שונה (בעיקר לחרדים) לבין עקביות של נורמות דמוקרטיות וזכויות פרט. חיבור כזה ידחוף גם לפתרונות צבאיים ומדיניים שיקחו בחשבון את הטווח הבינוני והארוך.

ב-2004 זכה ג'ורג' בוש בכהונתו השנייה, שהיכתה בהלם את המפלגה הדמוקרטית. תהליך הבנייה מחדש של המאבק על הנשיאות כלל בניית תפיסה בהירה והעמדת רשימת מועמדים יוצאת דופן כדי לאתגר את הנשיאות ב-2008. בסופו של דבר היתה זו שוב הכלכלה שהכריעה את הכף. אולם עדיין, ברית המיעוטים, הנשים והצעירים שנרקמה היא זו שהביאה ניצחון שני לנשיא אובמה. הפעם למרות הכל, זו לא היתה הכלכלה, אלא הדמוגרפיה, ההזדהות המעמדית, הברית האסטרטגית.

האם ישכילו מפלגות המיעוט לייצר חזון לעתיד? ימים יגידו. בינתיים, ברכות הצלחה לרפובליקנים בכל הנוגע לקידום האינטרס הציבורי הרחב. בכל זאת, אין לנו ארץ אחרת.

* * * * * *ֿ

חדשות מהחפירות בפייסבוק נעם לוי

לכל אלו מקרב מחנה הסמול התוהים את תהיותיו המפורסמות של עמנואל קאנט, "מה אוכל לדעת", "מה עלי לעשות" ו"למה אוכל לקוות", זאת לאחר עוד מערכת בחירות אבודה מראש – הנה סיכום קצר של אחרי בחירות, סליחה, פוסט-מורטום נוסף.

מפלגת העבודה פותחת במסע טיהורים פנימי ומסלקת משורותיה את מי שהעז להפגין בפומבי מורת רוח מהתנהלות המפלגה ואף, רחמנא ליצלן, כתב שהוא שוקל להצביע למפלגה אחרת! למשל המכתב המדובר הזה שהגיע לחדשות.

דעם ה"מצפניסטית" המצפוניסטית ממשיכה לתקוף בשצף קצף את חד"ש על תמיכתה המוצהרת כביכול מעל דפי העיתון המפלגתי בשפה הערבית – קול אחד ליהודים ואחר לערבים – בהמשך משטרו של אסד. וחד"ש או כותב דעתן במיוחד, עם אותו מאמר לא ברור שתחילתו ב: "ישראל הרשמית הקפידה בדרך כלל לשמור על שתיקה בשנתיים האחרונות ביחס למלחמה הקולוניאליסטית הריאקציונרית נגד סוריה", סופו ב: "העם הערבי הסורי הגיבור, המיוצג על ידי הנהגתו וצבאו, ימשיך להוות מקל בגלגלי הקולוניאליסטים, קושרי הקשר, הסוכנים הזרים, הפחדנים והתבוסתנים, וסוריה תישאר קוץ בגרונם", ואמצעו, ובכן, קטילה לגיטימית למדי של הקולוניאליזם האמריקאי והישראלי.

במרצ, זהבה גלאון הולכת לפגישה עם נתניהו ("אבל הבהרתי לו שלא אשב בממשלתו"), לקראת עוד קדנציה שבה תתפקד מרצ על תקן של עמותה לזכוית אדם אופוזיציונית בסגנון העתירה שלה נגד "אי-ייצוג נשים במפלגות החרדיות" לפני הבחירות (שהוגשה ע"י דר' לורה ורטון, מספר 10 ברשימת מרצ).

השמאל הישראלי שוב שרוי במצב פוסט-טראומטי, שמקורו דווקא במחאת האוהלים של קיץ 2011. שיא החוצפה הוא עלייתו של לפיד לגדולות "על גבה", במקום מה "שנכון שהיה צריך לבוא". אולם למעשה דווקא היערכות השמאל הפרלמנטרי טרם הבחירות וביתר שאת לאחריהן, מגלה עד כמה הריאקציונריות לא פסחה על שום חלק של שדה המציאות החברתית. הפוליטיקה של הזהות וההתקבצות סביב מכנה משותף לא קונצנזואלי הייתה ועודנה מנת חלקו של השמאל כפי שהיא של כלל החברה הישראלית. לצפות ששינוי תודעתי, שאכן קרה בעשור האחרון ושיאו במחאה, ייצר בתורו מצב ריאלי של שינוי דפוסי הצבעה כאשר כל שנותר הוא לדבוק בעמדות קיימות ולחדדן, הוא לא פחות מריאקציה – היאחזות בישן והמוכר אל מול פני השינוי. הדבר בולט שבעתיים לאור העמדות והמסרים האוניברסאליים "מרחיבי המחנה" לכאורה, בהם מחזיקות המפלגות במוצהר כ"אידיאולוגיה", לעומת חוסר יכולתן הכרוני להרחיב את בסיס תומכיהן אלא האחת על חשבון רעותה. ולא שאין שוני אמיתי לעתים וחילוקי דעות לגיטימיים, ושזה לא בסדר שכאלה הם פני הדברים ושאין צורך בוויכוח רעיוני, בהשתייכות זהותית כתנאי לפעילות ולמחויבות, בהבדל. אולם לפיד הצליח גם לייצר אלקטורט שמתאים לזהות המיוצגת וגם ללכדו ולחצוב אותו בזמן וברגע הנכונים (בטלוויזיה, בעיתון, מדומיין, סביב כאילו-קונצנזוס חלול, הכל נכון). השמאל המתבדל והמתפצל לדעת עדיין לא. יחי ההבדל.

* * * * * *

קוראים וקוראות יקרים ויקרות, אתםן מוזמניםות בחום רב לכתוב לנו עוד קטעים קצרים (עד 250 מלה) ממיטב מחשבותיכןם על החיים שאחרי הבחירות, ואנחנו נמשיך ונעדכן את הפוסט הזה או שנעלה אחד נוסף. אנא שלחו ל: info@haokets.org