בעד פסימיות בריאה: תשובה לאווה אילוז

במאמרה "הטיעון בעד השמאל" (מוסף הארץ, 26.12) מבקשת אווה אילוז להציע לשמאל תעודת זהות מוסרית ואסטרטגיית-שכנוע פרגמטית. שמאל, היא טוענת בצדק רב, משמע בראש ובראשונה מחויבות לחזון מוסרי של חירות ושוויון לכל בני האדם בלא הבדל, ומאבק בכל צורה של אפליה, הדרה וניצול. אולם עיקר החידוש שהיא מציעה, שמטרתו לסייע לשמאל לשקם את האמונה בעצמו ולהציע לו כלי לשכנע אחרים בצדקת דרכו, הוא הטענה הפרגמטית כי השמאל פשוט עושה את העבודה טוב יותר. בניגוד לתמונה שהימין נוהג לצייר, לפיה החזון השמאלי מהווה אוטופיה בלתי-מעשית, דווקא הוא המתכון הבטוח יותר לחברות הנהנות מיציבות ושגשוג, ומעוצמה המאפשרת להן להתמודד עם משברים. המדיניות שמייצג הימין, הנעה בין שלילה גורפת של ערכי החירות והשוויון לבין יישום חלקי ושימוש ציני בהם (דמוקרטיה ליהודים, צמיחה לעשירים) סופה שתוביל לחוסר יציבות ולהעדר שגשוג בטווח הארוך.

בזירה המקומית, התחזית הצפויה מהמשך הקו הנוכחי לאחר הבחירות תהיה המשך הכיבוש במחיר הולך וגובר, שסופו להוביל למלחמה מתמשכת בעלת תוצאות הרסניות, ולבידוד בינלאומי שיחזור אלינו כבומרנג. במקביל נהיה עדים להעמקתה של כלכלה סקטוריאלית ואנטי-חברתית, הפועלת בעיקר לטובת בעלי ההון ומגזרים בעלי השפעה פוליטית, על חשבון רווחתו של רוב הציבור והנצחת הפערים הקיימים. בשני המקרים מדובר במדיניות שתציע אולי שקט וצמיחה מהירה בטווח הקצר, אך לא תצליח להבטיח יציבות ושגשוג של ממש לאורך זמן.

קשה לחשוב על מישהו בקרב קשת הדעות של השמאל שיתווכח עם התשתית המוסרית שמציגה אילוז, או עם הדיאגנוזה המדאיגה שלה לגבי התחזקות הימין. ואולם, אני מבקש לטעון כי הניסיון להציע לשמאל טיעון נוק-אאוט פרגמטי, מפתה ככל שיהיה, סופו שהוא מעקר בדיוק את אותה אג'נדה שמאלית ואותה תשתית מוסרית שאילוז עצמה מבקשת לקדם. ראשית, הטענה בדבר אי-היציבות הכרונית של מדיניות ימנית (בארץ כמו בעולם) עלולה להתברר כאופטימית מדי, ומן הראוי להחליף אותה בדיבור על ההבדל בין מחירה של היציבות שמציע הימין לבין חזון היציבות החלופי שמציע השמאל. אבל חמור מכך, ההצגה של השמאל כמעשי יותר דווקא מדללת את עיקר ההבדל בינו ובין הימין. במילים אחרות, אסטרטגיית השכנוע הזו חוטאת למהות שהיא מבקשת לקדם במקום לתמוך בה, והיא צריכה לפנות את מקומה לטובת שפה ביקורתית מסוג אחר.

ניקח למשל את השימוש של אילוז בסין כדוגמה למדינה שאינה מקדשת זכויות אדם, ולכן הצמיחה האדירה שלה בטווח הקצר נקנית במחיר של חוסר יציבות. למול זאת ראוי לשקול את הניתוח שמציע, בין היתר, הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק, לפיו "הנמרים האסיאתים" מציגים התפתחות שלא השמאל ולא הימין הישן מכירים: "טורבו-קפיטליזם" המצליח לתפקד ביתר יעילות דווקא משום שהוא משיל מעצמו כבלים של דמוקרטיה, זכויות וצדק חברתי. אפשר לטעון שמוקדם לקבוע מה מידת היציבות של מודל זה, אבל חייבים לקחת בחשבון שהתפתחות זו עלולה לשנות את כללי המשחק הגלובליים עד כדי כך שמודל היציבות שאילוז מדברת עליו יהיה בלתי רלוונטי.

תרחיש מדאיג אחר מציע הגיאוגרף דייויד הארווי. לצד ההכרה בעובדה שהמשבר הפיננסי של 2008 הוא תוצר של חוסר יציבות פנימית של המערכת הכלכלית העולמית, הארווי אינו שולל את האפשרות כי משבר זה יוביל דווקא לעולם בו הפערים, הניצול והנישול יימשכו, אם כי בצורה חדשה. עולם זה יתאפיין לא רק בהעמקת הפער בין כלכלת ההון של העולם הראשון ושוק העבודה של העולם השלישי, אלא גם בהפרדה מרחבית חדה יותר בין "קהילות מגודרות" לבין גטאות עוני בתוך המדינות המפותחות. היציבות של עולם כזה תושג אמנם במחיר של צורות חדשות וקשות יותר של אי-שוויון: החל מהפרטה של מערכות דמוקרטיות, דרך רשת של משטרות פרטיות, ועד אוכלוסיות עצומות שתחיינה בתנאים מחפירים. אולם אין כל ודאות שהעסק לא יוכל להמשיך ולתפקד.

המקבילה לתרחישים כאלה במחוזותינו היא משנתם הכלכלית של נתניהו ושטייניץ, המתגאה בהישגי ישראל במדדי צמיחה בינלאומיים ופוטרת כלאחר-יד את הנתונים לגבי אי-השוויון המעמיק (כגון אלו שהוצגו לאחרונה על-ידי מרכז אדוה). למען הסר ספק, אין כל חשד כי אילוז היא חסידה-בסתר של מדיניות זו. אולם מי ערב לנו שניתן לסמוך על כך שהשיטה הניאו-ליברלית, הן ברמה הגלובלית והן בזו המקומית, סופה לקרוס אל תוך עצמה, ולא להמשיך ולהעמיק את ההטבות שהיא מרעיפה על הטייקונים, את הפרטת השירותים הציבוריים, ואת ההתרוששות האיטית אך הבטוחה שהיא מנת חלקם של הרוב? אפילו בשמאל המרקסיסטי, שנהג לחשוב שככל שאי-השוויון יחמיר כך תגיע השיטה לקיצה הבלתי נמנע, חלה הבנה שיש להתפכח מתרחיש זה, ולהתחיל להתמודד עם האפשרות הפסימית יותר של המשך אי-השוויון בדרכים אחרות. ביקורת משמאל אינה יכולה לסמוך על אי-היציבות של מדיניות הימין. במקום זאת היא חייבת, בראש ובראשונה, להדגיש מהו המחיר הכבד של אותה יציבות-לכאורה, ומה טיבו של השגשוג למעטים מול "טפטוף להמונים" שהיא מציעה.

דברים דומים אמורים גם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומשטר הכיבוש. גם כאן מציעה אילוז לשמאל להשליך את יהבו על התחזית לפיה המשך הקו המדיני הנוכחי סופו לקרוס. לכאורה זוהי רק שאלה של זמן: מתי יתפכח הימין ויבין שהמדיניות שמציע השמאל היא החלופה היחידה האפשרית בטווח הארוך. אלא שגם כאן משטר הכיבוש הישראלי (והגיבוי או השתיקה שמספקת לרוב הקהילה הבינלאומית, לרבות מצד מדינות שחרטו על דגלן שוויון וזכויות אדם) הוכיח גמישות ויציבות לאורך עשורים. כך למשל "השכילה" ישראל (באופן פרגמטי, כמובן) להמיר את מכסת היתרי השהייה הפלסטינים בוויזות עבודה לפועלים זרים, להעדיף ביתור גיאוגרפי ומחסומים על נוכחות מלאה בשטח, ולעבור למודל של "ניהול" הסכסוך העושה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים של ניטור מרחוק וחיסולים מן האוויר.

מי שמייצג מגמה זו בצורה מפורשת יותר ומתנצלת פחות אינו הליכוד החדש, אלא נפתלי בנט. מתוך נקודת מוצא של שלילת כל אפשרות להגיע להסדר מדיני בין ישראלים ופלסטינים, בנט מציע חזון של "כיבוש לייט" עם סממני היי-טק, שהצלחתו נמדדת בעובדה שהוא גובה מחיר נסבל יותר לכאורה. האם עלינו בשמאל לבטוח בתרחיש שכל זה יקרוס לתוך עצמו בטווח הארוך? האם לא המתנו כבר מספיק שדבר כזה יקרה?

את האיום הניאו-שמרני חייבים להבין אחרת. המשטר החדש שממנו צריך לחשוש לא יהיה בהכרח משטר בלתי יציב, אלא כזה שיציבותו תישען על כללי משחק אחרים שברובם כבר כאן איתנו: שימוש גובר בטכנולוגיות "חכמות" של שליטה, ניטור ופיקוח (לרבות ברמה הביומטרית והגנטית), אידיאולוגיה של "אין ברירה", והפרדה פיזית בין אוכלוסיית המגדלים ואלו הנדחקים לתחתית, משני צדי הקו הירוק, באופן שהן כמעט לא תבואנה במגע זו עם זו. זהו האופק המדאיג שלעברו אנו צועדים במרץ, ושהשמאל צריך לסמן כאנטיתזה שלו.

לאור איום זה עולה הבעיה השנייה והחמורה יותר בגישה שמציעה אילוז, שכן קו השבר האמיתי שהשמאל צריך לסמן הוא איזו מין יציבות ואיזה מין שגשוג מבטיח לנו הימין, ולהציב מולן אלטרנטיבה של יציבות ושגשוג מסוג אחר לגמרי. הטענה שהשמאל מציע פתרונות מוצלחים יותר לאותן הבעיות שמסמן הימין רק מטשטשת את העובדה שהשמאל (ובכלל זה אילוז) מבקש לקדם שינוי מעמיק של הבעיות שעל סדר-היום: הדרישה לחברה שבה צמיחה לא באה על חשבון שוויון, רווח לא בא על חשבון רווחה, תחרותיות בינלאומית לא באה על חשבון זכויות עובדים, ושגשוג של קהילה ושל תרבות יהודית-עברית לא באה על חשבון זו הפלסטינית.

במילים אחרות, לא ברור במה בדיוק שונה הפנייה של אילוז למונחים כגון "עוצמה" או "כוחה של מדינת הלאום" מן הדיבור של נתניהו על "חוסן לאומי" ומביטויים אומללים דוגמת "כיפת ברזל כלכלית". שכן ההבדל שנותר בלתי מסומן הוא השאלה כיצד בדיוק נמדדים אותם שגשוג ויציבות: על פי פריחת השוק של ביטוחי בריאות פרטיים או כמות המיטות בבתי החולים? על פי הישגים בדו"חות הרבעוניים של התאגידים או אחוז עובדי הקבלן העניים המועסקים על-ידם? על פי מדדי המניות הישראליות בבורסות בינלאומיות או איכות החינוך המאפשרת לצעירים ישראלים לעבוד בחברות אלה? אין זו שאלה של יותר או פחות יעילות, יותר או פחות שגשוג, אלא של יעילות ושגשוג המוערכים באופן אחר לגמרי. זהו הדבר שחומק מבעד לגישה הפרגמטית. לקוראים של אילוז לא צריך להיות כמובן ספק באיזה צד של המשוואה היא מתייצבת. אולם בעוד שהפתרון שהיא מציעה לחולשת השמאל נשען על הערכים הנכונים, הפיתוי להציג את השמאל כאילו הוא מתחרה טוב יותר באותו מגרש כמו הימין סופו שהוא מרוקן הן את הביקורת והן את האלטרנטיבה שהשמאל צריך להציע.

הנקודה היא שהדיבור על זכויות כעל "משאב פרגמטי" לא שונה בהרבה מהשיח הימני כל עוד הוא אינו מלווה בהקניית משמעות אחרת למונחים כמו שגשוג וצמיחה ולערכים כמו שוויון וחירות. בניסוח גס, הטיעון שהשמאל מסוגל "לספק את הסחורה" טוב יותר נותר חלקי בלבד אם הוא לא מדגיש את העובדה שהמדובר ב"סחורה" ראויה יותר. הדרך לסימון ההבדל הפוליטי בין המחנות מחייבת לצייר תמונה ברורה של הפער בין המחיר שגובה החזון הימני מול התקווה שמבקש להפיח זה השמאלי. סוג השכנוע שהשמאל צריך לאמץ הוא שהחזון של הימין הוא בלתי שוויוני במקרה הטוב, ושתלטני, כוחני ונצלני במקרה הגרוע. מבחינה מדינית, הוא מציע לנו להמשיך לחיות על חרבנו כעם אדונים השולט על אוכלוסייה שצריכה להיות אסירת תודה על מערכת הכבישים הענפה שאנו מציעים כדרך לחבר את רסיסי המרחב הפוליטי המוצע לה. מבחינה כלכלית, הוא מציע את הבחירה הגרועה של לחיות או בצד של המתעשרים או בצד של אלו המלקטים את הפירורים שעה שהם מתרוששים תחת גלגלי הצמיחה. זה בדיוק ההבדל שהגישה הפרגמטית, עם כל הכוונות הטובות, מטשטשת במקום לחדד.

את האופטימיזם המתודולוגי של אילוז ואת הניסיון להעמיד את המוסר על פרגמטיזם צריך להחליף בפסימיות בריאה, שתהווה בתורה בסיס לגיבוש סדר-יום שמאלי. שינוי גישה שכזה רחוק מלהיות המילה האחרונה של אותו סדר-יום, אבל בלי הצעד הראשון הזה, מה שיש לשמאל לומר הוא בעיקר "אמרנו לכם", במקום ניסוח של עמדה ביקורתית ושל אופק חלופי, היונקים מאותם שורשים מוסריים שאילוז, בצדק, מעמידה במרכז הבמה.

נווה פרומר הוא דוקטורנט לפילוסופיה, אוניברסיטת הניו סקול, ומרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב