• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

חלומות המעמד הבינוני: בין געגועים להבטחות כוזבות

הבנת חלום המעמד הבינוני המזרחי תאפשר ניתוח מציאותי יותר ואולי אפילו כואב יותר של הפעילים המזרחים במחאה. "מעמד בינוני" – ערך של רמי אדוט מתוך הספר החדש "קריאת המחאה – לקסיקון פוליטי"
רמי אדוט

לרגע אחד, בהפגנה הגדולה בתל אביב, עמדתי על אי תנועה באזור הסינמטק וצפיתי בהמונים הנוהרים מכל עבר. זיהיתי את כולם, גם אם לא הכרתי אותם אישית. לנגד עיני צעד בסך מרכז החברה הישראלית – רופאות, מורים, מהנדסי חשמל, הפקיד בעירייה, סטודנטיות להנדסה ולקולנוע ומעצבים גרפיים, וגם זה שעשה את הסרט ההוא, שכחתי את שמו. האם היו שם חובשי כיפות בכלל ומתנחלים בפרט? מעט מאוד. מה לגבי רוסים בני מעמד הבינוני? ייתכן שהיו, אך נוכחותם לא נשמעה בדיאלקט של העברית הצברית שדוברה על הבימות וברחוב. עיני, המאומנת ככל עין ישראלית, לא קלטה בכלל נציגים של החמישון התחתון העני – ערבים, אתיופים, רוסים ודוברי רוסית.

בשטח, בדרום תל אביב, בערי הלוויין ובפריפריה, שוב הרימו מזרחים עניים, בפעם המי יודע כמה ובאומץ, את נס המרד למען הדיור הציבורי. הם הקימו מאהלים, לעתים יחד עם אנשי שמאל רדיקלי, ולא פעם התפצלו ממאהלי תנועות הנוער והסטודנטים. היתה להם נוכחות, אך קשה לומר שהיתה זו נוכחות המונית. ומה לגבי המוני המזרחים, ואיתם רוסים, ערבים ורבים אחרים המאכלסים את מה שקרוי "זעיר-בורגנות" או מעמד בינוני-נמוך? – נהגי מוניות, טכנאי בזק, בעלי מוסכים, בעלי חנויות, סוכני ביטוח וקוסמטיקאיות, אנשים שפעם כונו בשם "צווארון ורוד", כלומר לא פועלי כפיים ולא עובדי קו ייצור, אך גם לא מהנדסים ומנהלים, שכירים בעיסוקים שיוקרתם נמוכה והם מצריכים מעט השכלה גבוהה או פורמלית, אם בכלל.

במאהל באשדוד ישבתי עם קומץ מזרחים פליטי מלחמת ההישרדות הישראלית, כמה פעילים מסורים וכמה עוברי אורח, בעוד המוני אשדודים נכנסים ויוצאים מהקניון ועוברים במכוניותיהם על פנינו. אשדוד ממוקמת באשכול 5, בדיוק באמצע המפה החברתית-כלכלית, כלומר במקום מעט נמוך יחסית לאוכלוסייה היהודית. אולי היתה בלבם של הקונים והמוכרים, העוברים והשבים, אהדה כלפי מטרות המאהל. בפועל, כנראה הטרידו אותם דברים אחרים.

מאהל אשדוד. עמוד השער בידיעות אשדוד. 22.7.11
מאהל אשדוד. עמוד השער בידיעות אשדוד. 22.7.11

היכן היו אם כך ההמונים הממלאים את העשירונים הנמוכים של המעמד הבינוני, שלא לדבר על הנמוכים יותר?

מיכאל שלו וזאב רוזנהק, שחקרו את מחאת הקיץ, קבעו בזהירות אופיינית כי המוחים היו בעיקרם צעירים בעלי השכלה אקדמית, בני דור של אנשי המעמד הבינוני אשר גדלו במשפחות שנהנו מפירות הליברליזציה של המשק הישראלי בשנות התשעים וממדינת הרווחה של שנות השמונים, ואולם הזדמנויותיהם כעת נראות מצומצמות משל הוריהם.1 החוקרים התבססו על סקר אינטרנטי וולונטרי שנערך בשיא המחאה ומשך אנשים התומכים במחאה ובעלי השכלה גבוהה. בניתוח נוסף של מדגם זה של תומכי מחאה מובהקים, מתברר כי ייצוג המזרחים בתוכו היה נמוך – כ-10% היו ממוצא מזרחי מובהק ועוד כ-10% ממוצא מזרחי חלקי. עם זאת, אפיונם החברתי, הסטטוס ההשכלתי שלהם, היה דומה מאוד לאפיון של כלל משתתפי המדגם – רובם הגדול, כ-90%, היו בעלי תארים אקדמיים או שהם לומדים לתואר באוניברסיטה או במכללה.2

האפיוּן המעמדי שרוזנהק ושלו התייחסו אליו ניכר היטב בדרישות המרכזיות של המחאה: דיור לסטודנטים, הוזלת מחירי הדירות למעמד בינוני והורדת יוקר המחיה. אולם המחאה היתה כאוטית ומעניינת הרבה יותר מאפיון סוציולוגי זה, והיא ממשיכה לרחוש ולעניין גם שנה אחריה.

נשאל, אם כך, מיהו ה"אנחנו" שבשמו נצעקו סיסמאות במגאפונים? האם היה זה ביטוי תודעתי של המעמד הבינוני אשר לבש לפתע דמות פוליטית? אם כן, איזה מעמד בינוני זה? מה ביטאו הקולות השונים שעלו במחאה ביחס למעמד הבינוני? האם מאחורי התודעה המתפרצת בקיץ ישנה הוויה חברתית מעמדית המסבירה אותה? שאלות אלו עלולות להרגיז את מי שחש כי סוף-סוף ניתן ביטוי פומבי ל"כל אדם": האדם הפשוט, זה שעובד ומשלם מסים, כל מי שאני מכיר, הציבור כולו.

לצורך הקריאה, אני מבקש להציב הנחה ראשונה: "הציבור כולו" לא היה שם. אם היה שם כל מי שאת, הקוראת, מכירה, זה אומר שזאת קבוצת ההתייחסות שלך. יכול להיות שזאת קבוצה מגוונת, אך החברה הישראלית מגוונת פי כמה. אכן, הקולות שאמרו "אנחנו" התכוונו לעיתים לדברים שונים בהחלט. אבל חשוב יותר ממגוון הקולות שנשמעו היו השתיקות – שתיקותיהם של מי שנעדרו מן המחאה. אם אכן היתה המחאה מחאת "מעמד בינוני", ואם נכון שתיאור כזה יכול לספק לנו כמה תובנות והסברים חשובים, כפי שארצה לטעון, כי אז מוטלת עלי החובה להסביר: מהו אותו "מעמד בינוני", כיצד הוא קשור ל"כולנו" השונים, מה מעמדי בו, מה מחבר אותו ומה מפריד בתוכו, וחשוב מכך – מי נמצא מחוץ לו.

מיהו המעמד הבינוני בישראל

בהגדרה הכלכלית, מעמד בינוני הוא שכבת המשתכרים 125-75 אחוזים מהשכר הממוצע (ובחלק מההגדרות, השכר החציוני). זוהי הגדרה פורמלית המשמשת סטטיסטיקות ממשלתיות, כלכלנים (ועדת טרכטנברג, למשל) ואף גופי מחקר כמו מרכז אדוה, שקשה לדמיין את השיח המחאתי בלי הנתונים שפרסם במשך השנים על שחיקת המעמד הבינוני ושחיקת השירותים החברתיים. ההגדרה הכלכלית הזאת חשובה כאשר רוצים לזהות שינויים בחלוקת ההון בחברה.

אפשר לומר בוודאות שחלקן של שכבות בינוניות בעוגת ההכנסות הלאומית ירד, ובמילים אחרות, הפערים בינן ובין שכבות חברתיות אמידות יותר גדלו. יש להניח שבשכבה האמידה יותר מן ה-125% מהממוצע נמצאים מנהלים בכירים ובעלי הון.

אבל כאן נגמרת התועלת בהגדרה הכלכלית. אי אפשר ללמוד ממנה דבר על הקשר בין מצב כלכלי-חברתי לתודעה פוליטית ולא על קיומו של מעמד, וכיוון שכך גם לא על התרחבות או הצטמקות של אותו "מעמד". במציאות החברתית של ימינו קשה לברר את הגבול בין מעמד הפועלים למעמד הבינוני, אבל אם יש גבול כזה, הוא בוודאי איננו מבוסס על שיעור הכנסה שרירותי זה או אחר.

במחקר החברתי שנעשה בנושא מאז שנות השבעים רווחת ההנחה כי הקבוצה המרכזית במעמד הבינוני היא אנשי המקצועות החופשיים – רופאים, עורכי דין, מנהלי חשבונות – ובאופן כללי ומורחב, בעלי מקצוע המחייב השכלה גבוהה. בנוסח מרקסיסטי, אלה מוכרים בשוק העבודה את כוח עבודתם, ואולם המחיר שהם גובים אינו שכר עובדי כפיים המספיק רק למחייתם, אלא שכר שכולל בתוכו את מרכיב ההשכלה והמומחיות שלהם. שכר זה מספיק להם גם לקניית דירה בפרברים, למכונית או שתיים, ללימודים לילדים (שצריכים לחזור כראוי למעמד) ולחסכונות. הם מציגים לראווה את חלום המעמד הבינוני החשוב ביותר – החלום על השכלה כמפתח לדלתות במעלה בסולם החברתי והכלכלי. למומחים האלה צריך להוסיף את השותפים הטבעיים שלהם – שכבת המנהלים בתאגידים, בארגונים שונים ובמסגרת הפקידות המדינתית. אמנם מנהלים לא בהכרח נזקקים להשכלה גבוהה פורמלית כדי לקבל את תפקידם, שכן מה שנדרש מהם הוא להוכיח את יעילותם בהחזקת שני מבני השליטה העיקריים – המדינה וההון. אך בימינו הפכה דרישת ההשכלה הפורמלית לנורמה גם בתחום זה.

האם מעמד חדש זה נושא איתו זהות פוליטית משלו? האם הוא עתיד להשתלט על החברה? האם הוא "שמאלני" כפי שנראו צעיריו בסוף שנות השישים, או שמא שמרני במהותו, כפי שטענו מבקריו משמאל? שאלות אלה נותרו ללא מענה ברור גם אחרי חצי המאה שעברה מאז שנות השישים. יש הטוענים כי בתוך מעמד זה נוצר הבדל חשוב בין יצרני הרעיונות והסחורות התרבותיות (סוציולוגים, למשל) ובעלי מקצועות טיפוליים, שיש להם נטייה שמאלית לכיוון צדק ושוויון, ובין מנהלים בכירים הנוטים לאמונה בשוק חופשי וניאו-ליברליזם.

הנרי רוזנפלד ושולמית כרמי, סוציולוגים מאסכולת חיפה הניאו-מרקסיסטית של שנות השבעים, עשו את הצעד המשמעותי הראשון בחקר המעמד הבינוני הישראלי, המתוּוך דרך מנגנון המדינה. לטענתם, מעט אחרי הניצחון בשנת 1948, ברגע מכריע, נדחפו כלפי מעלה שכבות רחבות מקרב בני היישוב הוותיק – רובם המוחלט אשכנזים – ומילאו את שורות הפקידות הממשלתית ואת תפקידי הניהול בתעשייה ובמסחר.3 בכך הם תפסו את מרכז החברה והכלכלה, הן מבחינת הכנסה והן מבחינת שליטה. בה בעת נמחקו נכסי ההשכלה של עולים מן המזרח, ובשנות השישים נבנו מנגנונים של בידול בחינוך, כדי לייעד את המזרחים מראש לחינוך מקצועי נחות ואת האשכנזים לחינוך עיוני הכולל כרטיס כניסה להשכלה גבוהה, כפי שהראה שלמה סבירסקי.4 אלה אפשרו לשכפל את המעמד הבינוני האשכנזי על שני ראשיו העיקריים: בעלי מקצוע הנשענים על השכלתם הפורמלית, ומנהלים בחברות פרטיות או ממשלתיות. זה מה שנקרא "הממסד האשכנזי" שהאידיאולוגיה המפא"יניקית של שוויון וצדק התעקשה להכחיש, בעודה מזינה ומקיימת אותו במשך כמה וכמה עשורים. בשביל מעמד זה, המשפט "המדינה זה אני" היה אמת כה עמוקה עד כי המלה "חֶברָה" כמעט שלא היתה בשימוש. במקומה היו נוהגים עד לאחרונה לומר "המדינה" – כמו בביטוי "מה עשית בשביל המדינה". במשך השנים התפלג מעמד זה בין שתי תפיסות אידיאולוגיות. חלקם הוסיפו להחזיק באותם רעיונות של צדק חברתי ושוויון האמורים לקבל ביטוי דרך "המדינה" – אותה מדינה שמעמד זה היה כביכול מגש הכסף שלה. החלק השני אימץ, בעוצמה יתרה מאז שנות השבעים, אידיאולוגיה ימנית של שוק חופשי.

כאן אפשר לזהות את אחד המבואות הסתומים של המחאה בקיץ. קול מרכזי במחאה, שנשמע במיוחד מפי חניכי תנועות הנוער, ביטא את דרישות השוויון דרך געגועים לא מוסתרים לאותה ישראל של פעם. געגועים אלה מעלים ריח רע באפם של המזרחים שהספיקו לחוות על בשרם את הצביעות הגלומה בסתירה שבין אידיאולוגיה שוויונית למציאות מעמדית החסומה בפועל בפני בעלי זהות אתנית מזרחית, שלא לדבר על זהות ערבית. כאשר רוזנהק ושלו מדברים על הדור החדש של בני המעמד הבינוני, שזוכים לפחות הזדמנויות מאשר הוריהם לממש את החלומות המציאותיים ביותר כמו דירה, הם מכוונים לפחות לחלק מצאצאי אותו מעמד בינוני אשכנזי שמילא בקיץ את הזרם המרכזי במחאה.

געגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה". עטיפת אלבום של אריק איינשטיין מ-1973. כבר אז החלו הגעגועים
געגועים ל"ארץ ישראל הישנה והטובה". עטיפת אלבום של אריק איינשטיין מ-1973. כבר אז החלו הגעגועים

עולים חדשים למעמד הבינוני – מזרחים, רוסים וערבים

בשנות השבעים ובשנות השמונים חלו שינויים של ממש במבנה המעמדי של החברה הישראלית. מזרחים וערבים רבים הצליחו להיכנס לעסקים זעירים ולהרחיב אותם. הם ניצלו אפיק פתוח יחסית וכלכלה צומחת כדי להתקדם כלכלית. ודאי שכניסת הפועלים הפלסטינים הזולים הקלה עליהם. קשה לשרוד בעולם כזה של תחרות, ולא חסרים סיפורים טרגיים של נפילה חזרה אל העוני, אבל רבים הצליחו בכך וביססו זעיר-בורגנות מזרחית רחבה וגם זעיר-בורגנות ערבית. קבוצה זו לא טעתה כאשר השקיעה מהונה ברכישת השכלה לילדיה, ומיהרה לקנות דירות במרחבי הפרברים החדשים בתקופה שבה דירות בנות שלושה וארבעה חדרים בראשון לציון היו חלום מציאותי לשכבה זו.

בד בבד השתנה מבנה העיסוקים בעולם ובישראל, ונוצרו מקצועות חדשים שמצריכים השכלה גבוהה ברמות משתנות. נוצרה, למשל, דרישה לטכנאים שהכשרתם מחייבת רמה נמוכה יותר של השכלה משל מהנדסים. מדינת הרווחה שנולדה מתוך מדינת הסעד של שנות השישים מרחיבה את מערכות החינוך והבריאות, ואלה דורשות עוד עובדים. השינויים האלה יצרו ביקוש לעובדים שכירים בעלי ידע ומקצועיות מוכחת, בעלי אישורים פורמליים להשכלתם, אשר אכן מוכרים את כוח עבודתם במחיר יקר מעט יותר מאשר עובדי ניקיון וחקלאות. הביקוש והדחיפה כלפי מעלה משכו אל המעמד הבינוני-נמוך מזרחים, ערבים ועולים חדשים שהמשיכו לבוא לארץ בעיקר בשני הגלים, בשנות השבעים ובשנות התשעים.

אם כך, נוסיף לסכֵמה שלנו את שתי הקבוצות האלה, שמזרחים וערבים – וגם עולי שנות השבעים ואף חלק מעולי שנות התשעים – נכנסו אליהן והרחיבו אותן: זעיר-בורגנות (עצמאים קטנים למיניהם) ושכבה רחבה של שכירים נמוכי סטטוס במעמד בינוני. חלק מהעיסוקים בקבוצה האחרונה הלכו וזוהו כעיסוקים של נשים, המצויים בשוליים הנמוכים של עיסוקי המעמד הבינוני ולכן מתקבלים לא פעם בבוז מצדו: מורות בית ספר יסודי, אחיות, עובדות סוציאליות.

אפשר אפוא לומר כי יש שלוש או ארבע קבוצות במעמד הבינוני. שתי קבוצות ראשונות מתבססות על נכסים פורמליים כמו השכלה ושליטה בעובדים אחרים: מנהלים בתאגידים ובמדינה, מקצוענים בעלי השכלה פורמלית. אלו הקבוצות המזוהות עם המעמד הבינוני האשכנזי הוותיק. אולי מדובר בקבוצה אחת, אך אני מפריד ביניהן רק בשל הסיכוי שיש ביניהן שוני בעמדות כלפי מדינת הרווחה, כפי שהציעו חוקרים בארצות אחרות. אם כך, נצפה שהמנהלים יהיו ימניים יותר, ואילו המקצוענים יהיו שמאליים יותר; מתחת להן, קבוצה הכוללת את הסקטור הנמוך של עובדים משרדיים (ובמיוחד עובדות) שיש להם השכלה פורמלית גבוהה כלשהי: פקידות, הוראה, פיזיותרפיה ועבודה סוציאלית, מקצועות טכניים ועוד; הקבוצה האחרונה נמצאת תמיד בעמדת המתנה, עמדת ביניים בשולי המעמד הבינוני – הזעיר-בורגנות. קבוצה זו איננה נזקקת להשכלה, או ליתר דיוק לא הצליחה לרכוש השכלה פורמלית ולכן בנתה את עצמה במו ידיה מחוץ לעולם המוסדר של המדינה או של התאגידים. יש המקילים ראש בגודלה ובחשיבותה, אך אין ספק שבתקופה המעצבת, מאז שנות השבעים ועד היום, היתה לה חשיבות מכרעת.

כאשר אתם פוגשים בהפגנות אדם צעיר אשר מראהו, דיבורו ועיסוקו מעידים עליו שהוא בן המעמד הבינוני – נניח שהוא סטודנט למינהל עסקים וספרות השוואתית – מה ניתן לשער שיהיה מוצאו החברתי? המסלול הקלאסי יהיה צעיר אשכנזי, דור שלישי לאשכנזים שתפסו את עמדות המעמד הבינוני הישראלי בשנות החמישים והשישים, ומאז נותרו בו באופן הטבעי ביותר, כעובדת טבע. אך ייתכן שמוצאו מיוחס פחות. ייתכן שהוריו הצליחו להתברג למעמד הבינוני בזכות כישוריהם ויכולת התמרון שלהם אף על פי שתנאי הפתיחה שלהם היו גרועים יותר משל חבריהם, למשל אם היו עולים חדשים ממזרח אירופה או מדרום אמריקה בשנות השבעים. בהחלט ייתכן שהצעירה שנפגוש תהיה דווקא בת לאב מזרחי בעל עסק עצמאי מצליח, שאביו שלו שרד בקושי במעברה ובשיכון, אבל הוא עצמו בנה בית מבוסס בשתי ידיו בעוד אשתו מרוויחה משכורת צנועה בעבודתה כמורה. אפשר להמשיך לשחק בתשבץ הזה ולהרכיב אותו שוב ושוב. כל תכליתו להראות שמה שנדמה לאנשים כאקראי לחלוטין וכנתון כל כולו לבחירת הפרט ולהיסטוריה של משפחתו איננו כה אקראי בחשבון אחרון. יש לו היגיון חברתי שמעצב מיקומים מעמדיים של קבוצות שלמות, ויותר מכך, יש לו "גבולות גזרה", הלוא הם גבולות המעמד הבינוני היהודי. אין הדבר צריך להפחית מההערכה שלנו לאדם שעל בסיס כל אלה, במקום להמשיך ולחיות את חייו האישיים, יוצא ומכריע הכרעה מוסרית להקים אוהל בשדרות רוטשילד ולהזיע חודשיים למען צדק חברתי לכול, תהא אשר תהא הגדרת ה"כלל" שאליו הוא מתכוון.

הוויה חברתית, תודעה מעמדית

כאשר אנו אומרים "מעמד", כמו בביטוי "מחאת המעמד הבינוני", ייתכן שאנו רואים בדמיוננו עם רב, חמוש כאיש אחד בדגלים בצבע בוהק, מקים מתרסים ברחובות. במילים אחרות, אנו רואים את המעמד הבינוני בדמותו של מעמד הפועלים כפי שראו אותו בדמיונם דורות של מהפכנים. אבל תנועות חברתיות של המעמד הבינוני שיצאו אל המרחב הציבורי בארץ ובארצות אחרות וקראו לצדק חברתי לא נראו ולא התנהגו כך.

הדוגמה הבולטת היא הרדיקליזציה הפוליטית השמאלית שאחזה בצעירי המעמד הבינוני במערב אירופה ובארצות הברית (וגם בעולם השלישי) בסוף שנות השישים – תקופה מעצבת בתרבות ההמונים שאנו עדיין חיים בצלהּ. שאלת האופי המעמדי של המחאה עלתה אז במלוא חריפותה. דניאל בל תקף חזיתית את השיח המחקרי של שנות השבעים שעסק במה שכונה אז "המעמד החדש" – מעמד בינוני מבוסס שהולך ומתעצם בכוחו ומראה נטייה ברורה לשמאל. בל קרא למושג הזה בזלזול "תפיסה מבולבלת" ותבע לזנוח את הניסיון לזהות "מעמד" בקרב שכבות ביניים כה מגוונות.5 נביט רגע מנקודת מבטו של בל ונשאל מה אין בו באותו מעמד.

רבים מזהים את עצמם כמעמד בינוני
מרבית האנשים מזהים עצמם בתוך המעמד הבינוני. עם זאת, אולי גם עתידה של מפלגת לפיד החדשה יהיה עגום?

הסייג הראשון והמבלבל הוא הזדהות אוטומטית עם המעמד הבינוני, ומצד שני היעדר כל לכידות פנימית. על בסיס הנחה של לכידות פנימית קמות מפלגות ותנועות ומציעות לבוחרים לבחור בהן בטענה שהן נציגות המעמד הבינוני האמיתי. ייתכן מאוד שבעקבות הקיץ נראה תנועות ומפלגות שזה המסר שלהן לבוחרים, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. יאיר לפיד מנסה כנראה לעשות בדיוק את זה. לכאורה יש בפנייה כזאת היגיון רב, שכן המחקרים מצביעים על נתון דומיננטי – מרבית האנשים מזהים עצמם בתוך המעמד הבינוני, ולא רק במדינות סקנדינביה שבהן הפערים הכלכליים נמוכים והמעמד הבינוני מבחינת ההכנסה גדול יחסית, אלא גם בישראל ובארצות הברית, שהפערים הכלכליים בהן גדולים. עם זאת, קשה לומר לְמה בדיוק מתכוונים הנשאלים. הניסיון עד כה הראה שעתידן של תנועות אלה עגום, לפחות בארץ – כזה היה גורלן של מפלגת שינוי ושל ד"ש, ואולי זה יהיה גם גורלן של קדימה ושל מפלגת לפיד החדשה.

סייג אחר הוא השאלה אם קיים בכלל טיפוס שאפשר לזהות עם המעמד הבינוני. מבחינה תרבותית, מקובל לחשוב שדגם המקצוענים המומחים – עורכי הדין, הרופאים, ובימינו גם מעצב הפנים – היה ונותר דגם מרכזי. מי שמאמץ אותו מאמץ בדרך כלל תפיסה אינדיבידואליסטית של עצמו ושאיפה לחיי עבודה בעלי משמעות שבהם המקצוע והאדם הופכים לישות אחת, "פרסונה". זו כמובן רק השערה בנוגע לאחד ההיבטים החמקמקים ביותר בחיי החברה – תפיסת האדם את עצמו ותהליכי החִברוּת שמעצבים אותו מגיל צעיר. באותה מידה אנחנו יכולים להניח שהערך המרכזי של המעמד הבינוני יהיה דווקא הצלחה כלכלית (הזעיר-בורגנות בוודאי תזדהה עם ערך זה). אולי צריך לציין דווקא את הביטחון והקביעות כערך שולט – נדמה שזה היה ערך מרכזי במחאה, כפי שניכר במאבק נגד העסקת עובדי קבלן, ובמאבקים של המורים והעובדים הסוציאליים. האי-נחת התוססת שהוציאה צעירים בני המעמד הבינוני לרחובות נוסחה בצורה הטובה ביותר על ידי המפגינים עצמם: אנחנו רוצים לחיות בכבוד, להיות מסוגלים לשרוד, לשכור דירה ואחר כך לקנות דירה, לשלם למעונות בלי לחרוד יום ולילה לגורל המינוס ובלי להישען על הורינו עד גיל ארבעים ואחריו. בכל אלה עלו תביעות ליותר יציבות וביטחון תעסוקתי וליכולת תכנון ריאלי של פרויקט חיים של המעמד הבינוני. לתוך אלה נשזרו הגעגועים לעולם העבודה המסודר בשירות המדינה, ושוב עלה קול מעמדי מהעשורים הראשונים למדינה.

אבל גם אם לא נוכל לתאר טיפוס אחד של המעמד הבינוני, במחאה יכולנו לזהות כמה מהחלומות האופייניים לו במסרים שנכתבים על שלטים בין האוהלים או צצים בדמיונם של אסטרטגים המעצבים כרזות.

המעמד הבינוני – חלומות מציאותיים, מציאות מדומיינת

יש מי שיצא למחאה כדי לבצר את תחושת הזהות המעמד-בינונית שלו, והוא מציב במפורש את תביעתו ליציבות וביטחון וקיום בכבוד לעצמו ולדומיו (למשל’ הסטודנטים בהנהגת שמולי). לעומתו היו כאלה שנישאו על תחושת הזהות המעמד-בינונית כדי לדרוש צדק חברתי לכל בני החברה, ללא הבדל דת, גזע ומין (למשל האגף השמאלי של דפני ליף וסתיו שפיר וחלק מאנשי תנועות הנוער). אבל לשני הצדדים במחלוקת הפוליטית הזאת, שחצתה את הזרם המרכזי במחאה, משותף המיקום המעמדי: שניהם מניחים כמובן מאליו שקטגוריות של המעמד הבינוני (יציבות, ביטחון, כבוד) הן קטגוריות כלל-חברתיות, או לפחות ראוי שיהיו כאלה.

הנחה זו נעשתה כה מובנת מאליה עד כי היא נעלמת גם מעיניהם של מובילי השיח החברתי בעשור שקדם למחאה – אנשי הארגונים בחברה האזרחית. כמה שנים לפני מחאת 2011 נידונה בבית המשפט העליון אחת העתירות החשובות בתחומנו, עתירה של עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" שתקפה את הקיצוץ המסיבי בקצבאות הבטחת ההכנסה, אשר דחף שכבות רחבות למטה אל העוני בתחילת שנות האלפיים. העתירה ביקשה לטעון כי "קיום בכבוד" כפי שמחייב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו איננו רק מתן סיוע בעת חירום, אלא שרמת החיים בעוני כפי שמאפשרות הקצבאות איננה בבחינת קיום בכבוד.

גם התביעות של האגף הרדיקלי במחאה, לספק פתרונות דיור ציבורי למשפחות חסרות בית שחיות בתנאים השוללים את כבודן האנושי, מבוססות במובלע על סטנדרט דיור שנקבע באופן לא פורמלי על ידי אורח החיים של המעמד הבינוני. נדמה כי כאן הצליח השיח החברתי לשכנע כי דחיסה של משפחה עם ילדים לחדר אחד בדירת ההורים לא יכולה בשום אופן להיחשב כקיום בכבוד. גם דירה מתפוררת וטחובה בשיכון עמידר אינה מממשת את התביעה לכבוד האדם.

עתירת "מחויבות" אמנם נכשלה. גם הקריטריונים לדיור ציבורי עדיין לא השתנו והם עדיין מאפשרים לרשויות להותיר משפחה חד-הורית עם שני ילדים בצפיפות בדירת ההורים. אבל השיח החברתי ניצח. השופטים, נהוג לומר בבית המשפט, חיים בתוך עמם. נראה כי מעטים בתוך עמם של השופטים (יש להניח שהוא ציבור מעמד בינוני מבוסס) ירשו לעצמם כיום להטיל ספק פומבי בטענה כי הדוגמאות שניתנו מהוות סוג של חיים בהשפלה. אולי לא תושג פעולה של בית המשפט ואולי לא תושג הסכמה בדבר הגדרה חיובית, אבל במובלע כבר קיימת הסכמה בדבר הגדרה שלילית אשר קובעת גבול נורמטיבי לחיים בכבוד איפשהו בשוליים התחתונים של המעמד הבינוני: אדם שחי על קצבאות הנמוכות מ-3,000 שקל בחודש, משפחה הישנה בלית ברירה בחדרון ללא פרטיות – אלה אנשים מושפלים, גם אם אינם ישנים ברחובות ואינם מלקטים אוכל מפחי האשפה.

מהו כבוד ומהי השפלה – אין שום מחקר אובייקטיבי או מאמר של כלכלן שיכולים לענות על כך. זוהי הגמוניה במובן הטוב ביותר של המילה. הפרת ההבטחות לקיום בכבוד אשר אינן אלא חלק מההוויה החברתית של המעמד הבינוני הפכה בעיני צעירי המעמד הבינוני, ובעקבותיהם בעיני הציבור כולו, להפרה כוללת של האמנה החברתית.

על הסף

חלום המעמד הבינוני חוצה גבולות ומחלחל עמוק לשכבות הנמוכות, גם לאלה שהחלחול המפורסם של פירות הצמיחה עצמם לא הגיע אליהן. כבר הזכרנו את הממצא המאלף שמרבית בני החברות המעמדיות, כולל מי שנמצאים עמוק מתחת לקו המעמד הבינוני על פי ההגדרות הכלכליות, מזהים את עצמם כחלק ממנו. יש לשער שהם בעיקר מזהים את עצמם עם חלום המעמד הבינוני, ואולי הם בונים את עצמם בדמות טיפוס מעמד בינוני, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, לא רק כפנטזיה אלא כאפשרות מעשית. מוביליות מעמדית, מהעוני אל המעמד הבינוני-נמוך וממנו מעלה – זו הפכה לשאלה פוליטית בוערת במערב אירופה. בבריטניה בשנות התשעים, למשל, פוליטיקאים התאמצו להראות כי המוביליות מתעצמת. יותר ויותר אנשים הגשימו את החלום, וזו הערובה לחברה חופשית, יציבה וצודקת במידה סבירה. יכול להיות שזה שקר, אך זהו שקר שנעים לחשוף ולהתווכח עליו, שכן הוא מייצג תקווה. הנה אופציה הסברתית שהממשלה יכולה היתה לבחור בה במקום לזרוע שנאה ופירוד.

חלום המעמד הבינוני: דירה בפרברים, מכונית או שתיים
חלום המעמד הבינוני: דירה בפרברים, מכונית או שתיים

האם מזרחים רבים שנכנסו למעמד הבינוני מלמטה, דרך הזעיר-בורגנות והמעמד הבינוני-נמוך, הגיעו למחאה? האם המחאה הגיעה אליהם? ספק אם כך קרה. כך גם ביחס לקבוצות אתניות אחרות, שחלק מהן נותר תקוע בעוני בעוד חלקן האחר מעפיל בשני העשורים האחרונים אל הזעיר-בורגנות והמעמד הבינוני-נמוך: רוסים ודוברי רוסית, אתיופים וערבים. קבוצות אלה לא נעדרות זהות קיבוצית וגם לא רדומות פוליטית. הרוסים פעילים מאוד מבחינה פוליטית כאלקטורט. האתיופים יצאו בשלהי המחאה להפגנת אלפים מרשימה ומחו על תקרות הזכוכית שצרות עליהם מכל עבר. לערבים יש גם ביטוי פוליטי וגם מנהיגות אזרחית, ובכלל תודעה פוליטית גבוהה. למרות זאת, קבוצות אלה לא יצאו למחאה והביטוי הפוליטי שלהן נמצא, לעת עתה, במחוזות אחרים. אפשר רק לשער מהן סיבותיו העמוקות של מצב זה.

אולי כדאי לחזור כאן לרגע שבו התגבש המעמד הבינוני בישראל בתיווכה של המדינה. במחאה של הקיץ עלתה קריאת העלבון על הבגידה של המדינה – אותה מדינה ש"אבותינו" הורישו לנו. מבעד לעלבון הזה ניכרה איזו תחושת בעלות, או לפחות זיכרון עמום של בעלות על המדינה, שאפשרו את החוצפה הישראלית שהרעימה את רחובות תל אביב. מבחינה פוליטית העלבון הזה כבר עתיק. המדינה הזאת ש"אנו" היינו בעליה כבר מכרה את עצמה לבגין, לימין, לדתיים, למזרחים לפני דור ושניים, והאחוס"לים המפורסמים לכאורה נעלמו מן המפה. אבל הבגידה כעת כואבת הרבה יותר, שכן אין מדובר עוד בסמלים או בשליטה פוליטית, אלא בהבטחות האינטימיות ביותר שהבטיחה לנו זו שהבטיחה (וקיימה) להורינו. אולי זו המשמעות האמיתית של הסירוב של חלקים מרכזיים במחאה לדבר "פוליטיקה", שכן הרטוריקה שלהם מנסה לחזור ולגעת בעלבון האישי ביותר, המשקף הפרת הבטחה עמוקה הרבה יותר מההבטחה המפורסמת בדבר "המלחמה האחרונה" – ההבטחה לחיי כבוד בנוסח המעמד הבינוני.

מבחינה זו, ההיעדרות של קבוצות חברתיות מהמחאה מגלה את האופי החמקמק שבו זיכרון היסטורי התגלם בה. הרטוריקה בדבר ההבטחה הספציפית הזאת ובדבר ההפרה זרה במידה רבה למזרחים רבים – לרבות אלה שהצליחו להשתחל לשורות המעמד הבינוני – ובוודאי שהיא זרה לאתיופים, לרוסים ולערבים. ההיעדרות שלהם היא שהציגה את תביעות המחאה כגלגול חדש של תחושת בעלות ישנה.

המזרחים וחלום המעמד הבינוני

בתרבות הישראלית כיום, האזכור של מזרחים ואשכנזים – בין אם בתוכניות "כוכב נולד" ובין אם במאהלי המחאה – עלול לשחרר אנרגיות חזקות כל כך, עד שהן מעוורות אותנו ומונעות מאיתנו להישיר מבט אל המציאות החברתית. על כן חשוב להזכיר כמה עובדות יסודיות: ככל הנראה, כיום המזרחים אינם הרוב בקרב החמישון התחתון או בקרב העניים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, החרדים, הערבים והעולים ביחד מהווים רוב גדול בקרב העניים – כ-1.4 מיליון נפשות מתוך כ-1.8 מיליון עניים.6 הכנסה ממוצעת של גבר שכיר ממוצא מזרחי (שאביו נולד באסיה-אפריקה) היא בערך השכר הממוצע במשק (8,600 ש"ח בחודש). אמנם הוא נמוך כ-1,500 ש"ח משכרו של שכיר אשכנזי, אך הוא גבוה באותה מידה משכרם של עולי שנות התשעים, ובמידה גדולה הרבה יותר משכרם של הערבים.
עיירות הפיתוח, סמל המזרחים העניים, ובמיוחד הצפון אפריקאים, נמצאות בדרך כלל באשכול 4-3, כלומר קצת מתחת לאמצע, אולי בחמישון הרביעי. בל נשכח כי רבים מתושביהן של העיירות הללו כיום הם עולים רוסים, דוברי רוסית ואתיופים, אשר כאמור מצבם הכלכלי קשה יותר ביחס למזרחים הוותיקים, ויש להניח שנגישותם למשאבים כמו פוליטיקה מקומית, שפה ועוד מוגבלת יותר.

מחקרי המוביליות מצאו כי הפערים בין מזרחים לאשכנזים ממשיכים בעקשנות אל תוך המעמד הבינוני, אך על פי ניתוח סקר משנות התשעים נמצא כי כרבע מהציבור המזרחי היה בעל השכלה גבוהה כלשהי. אחוז עובדי הכפיים המזרחים ירד והגיע בסקר ל-54%, אך מתוך קבוצה זו יותר ממחצית היו ברובד העליון של מעמד הפועלים, כלומר עובדים מקצועיים-טכניים, מפקחים ומנהלי עבודה. יש להניח כי המשך התרחבות ההשכלה ופתיחה מסיבית של המכללות במהלך שנות התשעים האיצו את התהליך. באופן כללי, הממצאים מראים כי שכבות רחבות מקרב המזרחים עברו מהלכי מוביליות ובשנות התשעים הם מילאו את שורות הזעיר-בורגנות והמעמד הבינוני, ככל שמדובר בדרגותיו הנמוכות.7

חייבים להכיר במציאות זו לפני שאנו מייחסים לה משמעות פוליטית זו או אחרת.

כאמור, לא ברור עד כמה הצליחה המחאה להגיע לזעיר-בורגנות ולמעמד הבינוני-נמוך המזרחי. מי שכן יצאו לרחובות היו מזרחים עניים, בברית עם פעילי שמאל, שהקימו את "מאהלי האין-ברירה", מאהלי מחוסרי הדיור ולבסוף את "גוש הפריפריות", ובכך ביטאו זיכרון היסטורי קיבוצי שלהם. בחלק מהמקומות אפשר היה לזהות דיאלוג של ממש בין דורות שונים של פעילים מזרחים רדיקלים, מפנתרים לאוהלים ומאוהלים לנפגעי משכנתאות ומשם למאבק הדיור הציבורי של 2007-2006 וכך הלאה. הנה כי כן, שני זיכרונות היסטוריים קיבוציים פעלו כאן במקביל – הזיכרון של מדינה שהבטיחה צדק ושוויון לעומת זיכרון של מי שדרישתו לצדק ושוויון נוסחה כקריאת תיגר על המדינה.

כתוצאה מכך, חלק מההופעות הפומביות של מזרחים עניים במחאה חשפו יותר מכול דווקא את האשכנזיות המוכחשת של הזרם המרכזי במחאה. אין הכוונה כאן לספירת מוצא וגם לא לביקורת המערערת על לגיטימיות המחאה. כל כוונתי היא להצביע על שני קולות במחאה: קול מרכזי של מעמד בינוני (הממשיך היסטורית את המעמד הבינוני האשכנזי) וקול שולי מזרחי, אשר כאילו מדברים ביניהם. בזיכרון ההיסטורי של המעמד הבינוני האשכנזי תוצר המדינה, שפעם בעוצמה מאחור, יש מקום מיוחד לדמות המזרחי ואף רגשי אשמה מודחקים למחצה כלפי מי שנושל אז מהמעמד הבינוני. לצד זה יש גם הכחשה נמשכת [ונמרצת] של קיומו. פעם היתה זו הכחשה אידיאולוגית מובהקת, עיוורון מרצון למציאות ההפליה והקיפוח. כיום הדברים מורכבים יותר. הרי הזכרנו את קיומם המסיבי של מעמד בינוני-נמוך מזרחי ושל זעיר-בורגנות מזרחית – עובדה שהוסיפה לרוגז ולחוסר האונים שחשו פעילי הזרם המרכזי במחאה כאשר תקפו אותם על "אשכנזיות" המחאה. נדמה היה להם שתוקפים אותם על מעשי סביהם – והרי הם בררו מהזיכרון ההיסטורי האשכנזי של המעמד הבינוני רק את מה שהתאים להם, והרי הם מסתכלים סביבם במקומות העבודה, באקדמיה, בשירותים הציבוריים, ורואים בני מעמד בינוני ממוצא מזרחי בכל מקום. מנגד, במסגרת הקול המרכזי של "לקחו לנו את המדינה" נשמעו גם טונים גזעניים, שלפיהם המזרחים הם שהשתלטו על המדינה היפה של פעם, לפחות מבחינה תרבותית.

ערבוביה זו הקנתה אפקט תיאטרלי לדיאלוג מזרחים-אשכנזים על הבימות ובאסיפות, אולי אפילו אפקט של פארסה, כמו בכל הצגה היסטורית שמוצגת פעם אחת יותר מדי. מדוע צריך היה צ'רלי ביטון, ותיק הפנתרים השחורים, חבר כנסת לשעבר, אשר מן הסתם חי בתנאי מעמד בינוני מובהקים, לחבק את דפני ליף על הבמה? מי בדיוק היה זקוק לחיבוק הזה ולמה? האם זו איננה הסליחה ההיסטורית שביקש אהוד ברק? הנה נציגה אחרת של אותו מעמד זוכה בו ביושר, וגנרל העבר של הצד השני הוא זה שעונד מדליה על צווארה.

ואני אוהב את הילדה הזאת אהבת נפש. צילום: נינו הרמן. ninoherman.blogspot.co.il
ואני אוהב את הילדה הזאת אהבת נפש. צילום: נינו הרמן. ninoherman.blogspot.co.il

בצדק ביקשו פעילי השמאל הרדיקלי להשתחרר מהעול הזה ולהסתכל אל העתיד שבו העניים בחמישון התחתון יתאחדו – מזרחים, אתיופים, ערבים, אפילו רוסים ודוברי רוסית. אבל בשטח, במאהלי האין ברירה והדיור הציבורי, התמכרו גם פעילי השמאל פעם אחר פעם למיתולוגיה ההרואית של מרד מזרחי רדיקלי.

הבנת חלום המעמד הבינוני המזרחי תאפשר ניתוח מציאותי יותר ואולי אפילו כואב יותר של הפעילים המזרחים במחאה. ראו למשל את המהלך הביוגרפי בתחילת נאומה של ויקי וענונו, ממובילות המאבק לדיור ציבורי בירושלים בקיץ 2011. היה זה מאבק בעל אופי מזרחי מובהק, שהבדיל את עצמו בגן העיר ובשכונות שטרן וקרית יובל ממאבק המעמד הבינוני – תנועות נוער וסטודנטים – שהתמקד בגן הסוס. וכך אמרה ויקי וענונו:

"… הייתי רוצה לספר לכם קצת על עצמי. נולדתי וגדלתי בשכונת הקטמונים בירושלים והיום אני אם חד-הורית לילדה בת ארבע. סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ ממצרים בלי כסף ובלי רכוש וללא ידיעת השפה. חייהם היו מאוד קשים ובתקופה שלאחר עלייתם לארץ הם התגוררו במעברה ועבדו בעבודות שלא שילמו בהן מספיק כדי לדאוג לילדיהם, ובטח שלא כדי לחיות בכבוד".

לאחר שחיברה את סיפורה לזיכרון קולקטיבי מזרחי והבדילה את עצמה ממאזינים אשכנזים בני מעמד בינוני, המשיכה ויקי וענונו ואמרה:

"הסיפור העצוב הזה חזר על עצמו גם עם אמא שלי, שנאלצה לעבוד רוב חייה בניקיון על מנת לפרנס אותי ואת שני האחים שלי, בשכר שלא יכול היה להבטיח לה רכישת השכלה והתקדמות תעסוקתית. ולצערי, אני מוצאת את עצמי היום באותו מעגל. אני עובדת בסיעוד, כעובדת קבלן, ומתוגמלת הרבה פחות משמגיע לי, דבר שלא מאפשר לי לספק תנאים בסיסיים לבתי ולי. והמקום הזה, חוסר האפשרות לחיות בכבוד ולאפשר לבתי יציאה ממעגל העוני, זה מה שדחף אותי לצאת למאבק לשינוי המציאות, על מנת שבתי לא תהיה דור רביעי למצוקה".8

ויקי וענונו מספרת סיפור שחוזר על עצמו: שלושה דורות של מצוקה מזרחית שהחלה בעלייה לארץ, ודרישה המופרת שוב ושוב לצדק חברתי ולזכות לחיות בכבוד. אבל היא אומרת עוד משהו, והחזרה איננה רק שכפול של אותו מצב. מעגל העוני שלה איננו מעגל העוני של הפנתרים שבאו מאותה שכונה ארבעים שנים קודם לכן. מעגל העוני שלה הוא עלבון חדש שנוצר בתרבות הישראלית דווקא מאז שנות השבעים, עם התגשמות חלום המעמד הבינוני. זהו עלבונם של מי שלא הצליחו לממש את החלום והוא הופך בשבילם מחלום מציאותי לחלום פנטסטי. הם לא הצליחו להשתלב בטיפוס המזרחי הנפוץ ביותר, שעלה מעוני אל המעמד הבינוני-נמוך בכוח ההשכלה, או אל הזעיר-בורגנות בכוח העבודה והכישרון. ויקי וענונו נותרה בקטמון ט', מבקשת פתרונות דיור דחוקים למשפחתה, בעוד חבריה וחברותיה עלו על הכביש הירושלמי הקצר המוליך מקטמון ט' לשכונת גילה ממוצעת ההכנסה וחסרת הייחוד, מושא חלום המעמד הבינוני הירושלמי של מזרחים בשכונות המצוקה.

רמי אדוט הוא דוקטורנט לסוציולוגיה, מורה ופעיל חברתי. עובד בשנים האחרונות בקידום מדיניות שוויון וצמצום פערים בתחום הבריאות.

לקריאה נוספת:

בית הוא יותר מקורת גג. הוא כבוד, היסטוריה, תרבות ונראות | קלריס חרבון

מתנחלים במחאת האוהלים | ריבי גיליס

נשק השמדה פיננסי | אייל דותן

עוד של רמי אדוט

protest_3

לרכישת הספר בהנחה

—————————————————————————
1 נגה קידר, "ללכת בין הטיפות". פקפוק – עיתון הסטודנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית (לא מצוין תאריך).
2עורכי הסקר הציעו את טבלאות הנתונים באינטרנט. בניתוח שערכנו התברר כי מתוך כ-3,400 נשאלים (מהם -2,800 דוברי עברית) נמצאו כ-300 נשאלים ששני הוריהם נולדו במזרח או שמוצא משפחות הוריהם הוא מאסיה-אפריקה. אצל 300 נוספים, אחד ההורים נולד באסיה-אפריקה או שמוצא משפחתו מאזור זה. עורכי הסקר –Israel Protest Survey – הם תלמידים וחוקרים במכון לוי אשכול לחקר החברה, הכלכלה והמדיניות בישראל, האוניברסיטה העברית. תודה מיוחדת לאסנת חזן על הסיוע. ממצאי העיבוד הם באחריותי בלבד – ר"א. ניתן לקרוא את הסקר, השאלון והממצאים בדף זה.
3שלומית כרמי והנרי רוזנפלד, "ניכוס אמצעים ציבוריים ומעמד בינוני תוצר המדינה". בתוך מחברות למחקר ולביקורת 2 (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1979), עמ' 84-43.
4שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים (הוצאת מחברות ומחקר לביקורת חיפה, 1981).
Daniel Bell, "The New Class – A Muddled Concept". Society 16, no. 2 Jan 1979 5
6 הביטוח הלאומי לא ציין את מוצאם של 400 אלף היהודים העניים שנותרו. ראו למ"ס, סקר הכנסות 2010, לוח 25.
7 השוואה בין שני סקרים מ-1974 ומ-1991 הובילה את החוקרים למסקנות אלה.
Vered Kraus and Yuval Yonai, "The Power and Limits of Ethnonationalism: Palestinians and Eastern Jews in Israel: 1974-1991". In Moshe Semyonov and Noah Levin-Epstein (eds.), Stratification in Israel: Class, Ethnicity and Gender, Israel Sociological Society, 2004, p. 213 Table 10.3.
8"מהו צדק חברתי ומהו עם?", נאומה של ויקי וענונו בכנס ספיר 2012.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי א.

    סוציולוגיה במטיבה, פוקח עיניים ממש. המתח בין שני המאהלים בירושלים היה ניכר, וכאן זה מעניין מאוד גם לשמוע על המיתוס ששתי הקבוצות נבנו עליו (אכן המאהל של מחוסרי הדיור בירושלים פעל בהשראת איילה סבאג, ראובן אברג'יל ואחרים), אבל יותר מהכול המאמר מבהיר את המתח שבתוך הקבוצה המזרחית, מה שבאמת קשה לראות במבט ראשון למי שבא מבחוץ. אני לא בטוח שיש ולא חייבת להיות אבל האם יש לתובנה הזו איזו משמעות על הפעילות בשטח? מי שיכיר במתח הזה, איך זה צריך להשפיע על ההפגנות, הפלישות, ההתארגניוית האחרות שעדיין קורות עכשיו?

  2. ג. אביבי

    ניתוח סוציולוגי מעניין.
    כדאי לשים לב שהנתונים ממכון אדוה לא מבדילים בין אשכנזים ותיקים חילונים ומסורתיים לבים אשכנזים ותיקים חרדים. תמונת אחוזי העוני-עושר בקרב כלל האשכנזים נראית בעלת פילוג מוזר – הרבה עשירים והרבה עניים ומעט מעמד ביניים. למעשה רוב העניים בקרב האשכנזים הם חרדים.
    אם למרות עליית חלקם של החרדים העניים בקרב קבוצת האשכנזים, הפער הכללי בינם לבין המזרחים לא משתנה בעשור האחרון, זה מוכיח שבין האשכנזים הלא חרדים לבין המזרחים הפער רק גדל.

  3. צבי

    קראתי בעונג רב. ואני מתכוון בעזרת השם לקנות את הספר.

  4. יאיר ולך

    תודה רבה. זה הניתוח הסוציולוגי המעניין ביותר של החברה הישראלית שקראתי מזה זמן רב. ואני תוהה על העדר התגובות פה – אולי משום שאתה שובר את התמונה שאנו רגילים אליה, ושאנו זקוקים לה כדי לדבר על המצב הישראלי.
    שתי שאלות: ראשית, איך נשווה בין התהליכים והריבוד שאתה מתאר פה לבין הדו"ח על הרובד הבינוני של אדווה? אפשר להגיד שהמעמד הזעיר בורגני-בינוני נמוך הוא הוא הרובד הבינוני המתואר שם?
    ושנית, וזו שאלה גדולה יותר, מה המשמעויות הפוליטיות של מה שאתה אומר. המסקנה שלי הייתה שברמת המעמד הבינוני הנמוך ומטה, התמונה התסבכה מכדי שאפשר יהיה לפצח את התסכול הקיים דרך שפה עדתית-מעמדית פשוטה, וודאי שלא דרך שפה מעמדית נטו. ומצד שני דווקא שפה עדתית-מעמדית עבדה יפה מאד בשביל המעמד הבינוני-עליון, דהיינו לפיד.
    בניסוח אחר: האליטה הישראלית ממילא משכפלת את מיקומה הפוליטי דרך ההגמוניה (השקופה) שלה במפלגות הותיקות (ליכוד, עבודה), והפעם – הייתה לה גם מפלגת סקטור, שהבטיחה לה ייצוג מוכפל. בעוד שהייצוג הפוליטי של הקבוצות האתנו-מעמדיות האחרות (למעט הערבים) נחלש. מה עושים עם זה?

  5. יניב

    שאפו. אחד הניתוחים הטובים של המחאה, אם לא החד שבהם, בוודאי בהקשר המזרחי/אשכנזי.
    ואחר זאת – אנקדוטה, הערה ותהייה.
    אנקדוטה: המתח המתואר פה בא לידי ביטוי יפה גם ב"מאבקים" על המוזיקה שליוותה את המחאה, כשפעם נוספת המוזיקה המזרחית משמשת נייר לקמוס מוצלח למתחים בחברה. רק להזכיר: דברי הביקורת של מרגלית צנעני על המחאה, ולאחר מכן הופעתה בהפגנה בב"ש, והמאבקים בין שלום חנוך ואייל גולן על מי יופיע בבמת הפגנת החצי מיליון. התמרכזות וגם התמזרחות הזמרים שהופיעו על במות ההפגנות משקפת את המהלך שעברה המחאה, שאט-אט "חובקה" על ידי המעמד הבינוני האשכנזי, אבל הייתה מודעת לכך שעליה לדבר לקהלים רחבים יותר.

    הערה: ניתוח של המחאה חייב לכלול התייחסות גם לאידיאולוגיה הכלכלית שלה. נכון שלא כל ניתוח יכול להכיל הכול, אבל לאניין יש רלוונטיות מיוחדת בהקשר של המעמד הבינוני האמורפי. סבר פלוצקר איבחן בזמנו יפה שהמחאה דיברה בשני קולות – קול אחד דרש המשך של מדינת הרווחה. קול אחר יצא נגד הריכוזיות במשק. שני הקולות נתפסים כמייצגים אידיאולוגיות כלכליות שונות. זה לא מחוייב המציאות, אבל הם אכן מדגישים צדדים שונים של החוליים בכלכלה הישראלית הנוכחית. במובן מסוים, יש כאן גם התכתבות – חלקית – עם המתחים האתניים שבתוך הקול המוחה.

    ותהייה לסיום: נדמה לי שהניתוח המוצלח הזה מבוסס ברובו על אבחנות מהמחאה הירושלמית, שבה אכן ההפרדה בין המחאה המזרחית מהדור הוותיק ומחאה אשכנזית של הדור החדש הייתה בולטת. אני תוהה איך ייראה ניתוח דומה של המחאה התל אביבית. לא בגלל שהתובנות הללו אינן ישימות לגביה. אדרבה, ברור שהמתח העדתי התקיים גם במחאה של גוש דן, אולי אף ביתר שאת, אבל דווקא משום כך נדמה שהוא גם הוכחש בדרכים מתוחכמות יותר וביטוייו יותר קשים לאיבחון.

    1. ליכודניק

      בוא נסתכל על תחום הדיור:
      – ההנהגה דיברה על פיקוח על שכ"ד, בניה ציבורית, ומניעת הפרטת קרקעות (עצירת חוק הווד"לים). דהיינו- מדינת רווחה.
      – חלק גדול מהמעמד הבינוני (אשכנזי ומזרחי, גבוה ונמוך, כאלו שמחו וכאלו שלא) מקבלים את המודל הליברלי: הם רוצים ללמוד, לעבוד, להשתכר ולרכוש דירה. הפיתרון שהם היו רוצים לראות למחירי הדיור המופרזים הוא בניה בהיקף רחב- דהיינו, הפשרת קרקעות רחבה, וד"לים. זה נובע ממגוון של סיבות: רגשית (רצון להרגיש עצמאות) ופוליטית-כלכלית-סוציולוגית (הבנה שמנגנון ציבורי כזה ימומן ממיסי המעמד הגבוה והבינוני, אך ישרת קודם כל קבוצות "לא משלנו": חרדים ובני מעמד נמוך בכלל).

      אם בתוך המחאה היה פיצול כזה, איך אפשר לדבר על "אידיאולוגיה כלכלית של המחאה"?

      אני עדיין זוכר שיחה עם המוסכניק שלי לאחר אחת ההפגנות הגדולות; הוא ציין כמה הוא מזדהה עם המחאה, אבל היה נבוך מאוד כשציינתי שהמחאה מתנגדת לוד"לים- לו היה ברור שזה מה שיוריד את מחירי הדירות.

      1. yaniv

        Likudnik, you are very right. But that's exactly what I wrote – that regarding an economic ideology, it spoke in (at least) two different voices. And that in a sense, it corresponds to the class and ethnic tensions within the protesters, as your story also demonstrates.

  6. אין שם

    נו באמת. מתי כבר יפסיקו ניתוחי הסרק הטרחניים האלה עם טבלאות השכר ופילוגי השקר. זה פשוט הרי. עובדת סוציאלית מזרחית ואחת אשכנזיה מרוויחות את אותו שכר, יופי, אבל השניה חיה בדירה של הסבתא בגבעתיים, או באחת שההורים קנו, והראשונה מלקטת כסף כמו אגוזים. אז מה הערך של נתוני השכיר המזרחי והשכיר האשכנזי. זו בדיחה. המחאה החברתית בקיץ הייתה ריאקציונית, כמו שמרקס הזהיר. המזרחים הבינו את זה והדירו רגליים. טוב מאוד. האשכנזים הבינו שמדור לדור הדירות מתפוגגות, ההון הסימבולי באמת נהיה רק סימבולי, האליטות האינטלקטואליות לא שוות כלום כשהן מאבדות מכוחן הכלכלי היחסי, ופתאום עלה על דעתם שמתישהו, או אולי כבר עכשיו, גם אם הם יעבדו חיים שלמים הם לא יוכלו להרוויח את מה שהוגש להם בלידתם. הולך ופוחת הכסף. אפשר להבין את הפחד. אני כמעט שמחה לאידם.

    קשה להבין את המצב לאשורו עם סכי עיניים בגבולות הדיסציפלינה.