על הגועל

שתי תמונות עוררו השבוע באנשים תגובה של גועל: של בר רפאלי מתנשקת עם ג’סי היימן ושל שרה נתניהו בטקס השבעת הכנסת. ואל מול הופעת ה"לא ראוי", כולנו נעמדנו דום אל מול הראוי
רוויטל מדר

את הפוסט הזה לא ילוו תמונות. מהסיבה הפשוטה ששתי התמונות שאליהן הוא יתייחס הוטענו כבר היטב לראשים של כולנו, וכל העלאה נוספת שלהם תהיה פעולה שבה אני לא מעוניינת לקחת חלק. אז תתבקשו לשלוף אותן מזכרונכן, בכל רגע שבו תרגישו שאתן צריכות לצדכן את הדימוי.

שתי תמונות עוררו השבוע בנשים ובאנשים תגובה של גועל. אחת מהן אף הוציאה מאיתנו את השד הביקורתי, אותו אחד שמתאפיין בביקורת חד-משמעית כלפי החוץ, ובהיעדר מוחלט של ביקורת כלפי הפנים. תמונה אחת היתה תמונתה של בר רפאלי מתנשקת עם ג’סי היימן. התמונה השנייה היא תמונתה של שרה נתניהו בטקס השבעת חברות וחברי הכנסת של הכנסת ה-19 של אותה אחת, מדינת ישראל.

הדימוי הראשון

קראתי ("שיחת העיר", עכבר העיר, 07.02) שב"גיא פינס" יצאו עם טאבלט לרחובות והציגו לנשים ואנשים שונות את הדימוי זה, את הווידיאו הזה, שבו רפאלי מתנשקת עם היימן. התגובות הצפויות הביעו באופן חד-משמעי גועל.

זו לא הפעם הראשונה, אני מאמינה, שרפאלי מתנשקת עבור סכום כסף לא מבוטל. זו כן הפעם הראשונה שבה רפאלי מתנשקת עם מישהו שאינו קשור לדימוי שלה עבור סכום כסף לא מבוטל מאוד. כתבה מעין סודאי בראומה כי הנשיקה הזו של רפאלי חשפה מימד נסתר של אותו מומנט, אותו אירוע, של מכירת גופך עבור כסף. כי רפאלי מכרה שם את גופה (ובכך איני מתכוונת לבקר אותה), ולא בפעם הראשונה, אך זו הפעם הראשונה שבה העובדה שרפאלי מכרה את גופה נכחה לפנינו. הפעם לא היה שם שום מסך שיערפל את העובדה הזו. זה היה הגועל שמתעורר בנו משום שכשראינו את רפאלי מנשקת את היימן, ראינו את המחיר שרפאלי שילמה, אם עבור סכום הכסף הרב שקיבלה, ואם עבור ההופעה בפרסומת שתוקרן בערב הסופרבול ההמוני, ולאחר מכן תישא את שמה של רפאלי לעוד ועוד בתים בעולם.

הדימוי השני

גם אני לא אהבתי את השמלה של שרה נתניהו. גם כשאני ראיתי אותה לראשונה בתמונה שהופיעה בפיד שלי בפייס, נותרתי לשנייה בהלם. כל חלק בתמונה הזו זעק לעברי "לא הולם". ואין זה ה"לא הולם" שאליו התייחסו בציבור החרדי, עת התייחסו לכך שהשמלה היתה חשופה מדי. זה היה ה"לא הולם" שמלווה אותי מבוקר עד ערב. אותו אחד שאומר שאם אין לך מידות גוף מאוד מסוימות, אז יש הרבה מאוד דברים – ביניהם השמלה שלבשה נתניהו – שאת לא אמורה ללבוש. כי פריטים מסוג זה יבהירו לעולם שנתוני הגוף שלך הם כשלעצמם ה"לא ראויים".

אני הפנמתי היטב את החוקים, ומתוך שנאת אינסוף לגופי, כמו ומתוך האימה להוות אובייקט מיני, אני לא לובשת שמלות צמודות. גם לא חשופות. למעשה, באקלים המקומי, לא פעם טועים באמונתי הדתית הלא-קיימת עת נוטים לחשוב שאני בחורה דתייה. אז עלי לא היו אומרים שאני לא ראויה, שאני לא לבושה באופן שהולם את גופי, ואו את המעמד. אני הפנמתי לתוכי היטב את הדרישות החברתיות. אלה שנתניהו ככל הנראה – לטובתה – לא הפנימה. היא, אני יכולה רק להניח, אשה אחת שאולי חיה קצת יותר בשלום עם גופה, מאשר אני.

כשהתמונה הופיעה ברשת, אי הנחת שלי היתה כפולה. מחד, כאמור, גם אני חשתי זעזוע ואי-הבנה אל מול השמלה האמורה בגוף האמור (היה מעניין לבחון מה היה קורה לו את השמלה הזו לבשה אשה בעלת מידות גוף של דוגמנית. אני משערת, שלו האורך של השמלה היה נותר כפי שהיה על נתניהו, אז היינו שומעות ושומעים הרבה פחות זעזועים. למעשה, יכול להיות שאז הזעזוע היחידי היה מגיע רק מצד הציבור החרדית), אך בו זמנית גם חשתי אי נחת מתוקף היותי פמיניסטית. כי אי אפשר להתעלם מכך ששרה נתניהו היא אשה. גם אם אשה שאני לא אוהבת, ושאני לא מסכימה עם פעולותיה והתנהגותה, ובטח-ובטח שלא עם הדרך של בן זוגה. אז נתניהו היא אשה, שהותקפה הן משום שהיא אשה ובכך מהווה תמיד מטרה קלה יותר לביקורת, והן משום שהשמלה הזו על גופה שלה ביטאה לכולנו מהו הלא ראוי. ואל מול הופעת הלא ראוי, כולנו נעמדנו דום אל מול הראוי. כלומר, מה שנתפס כראוי והולם ניבט אלינו באופן כה ברור כשראינו את התמונה של נתניהו, עד כי לא היינו יכולים שלא לתפוס את הצד שלו. להיות בצד המהוגן והשמרני. כי כנראה שאחרי הכל, הוא עדיין – גם בשנת 2013 – חזק יותר מהרוח המהפכנית שאפשר לקוות שחיה בקרבנו.

שלשום (08.02) התפרסם בגלריה טור של שחר אטואן על נתניהו והשמלה. אטואן ציין שם בין היתר את תגובות המפלגות החרדיות, שחשו לפי הדיווחים עלבון משמלתה של נתניהו. אטואן לא קרא, ככל הנראה, את התגובה המרגשת של חבר הכנסת אריה דרעי, עת זה אמר בידיעה ב-ynet כי העיסוק בהופעתה של נתניהו היה לא ראוי. כלומר דרעי, הדתי כפי שכולנו יודעות, זיהה את הלא ראוי במקום אחר, בעצם הדיון שמתנהל בחופשיות על גופה של אשה, על חיצוניותה של אשה. כי מה יש לנו עוד לומר על אשה, מלבד לדוש בחיצוניותה, ע”ע הפרסומת של בר רפאלי?

אתנחתא רגעית מחייבת לציין שאטואן, בפסקאות האחרונות, לוקח את הביקורת שלו למקום מעניין יותר מזה שפגשנו בכל מקום מאז התקיים אותו טקס השבעה, עת הוא מזהה כי לתחרה של נתניהו התווספה בטנה בצבע גוף. עובדה שעוררה בו את הטענה והשאלה המעניינת ש"זו לא היתה חשיפה לשם ראווה, אלא מראית עין של לבוש חושפני. אז לשם מה בעצם?" את המשך הטיעונים של אטואן אפשר לראות ככאלה שצמחו מתוך ההבחנה המדויקת הזו, שכן הוא מסיים את הטור שלו בטיעון שאומר במלים אחרות כי בין הבטנה של נתניהו לנתניהו האשה ישנה נקודת השקה, שנוגעת לעובדה ששתיהן מבטאות בצורה זו או אחרת, אטימות. שכן הופעתה של נתניהו היתה אמורה לעורר בה, בעיקר לנוכח המבטים שניתן להאמין שהופנו אליה, אי נחת. ואי הנחת הזו מצדה לא הופיעה.

אני מודה שכמו שחשתי לא נוח במפגש הראשון עם התמונה הזו, כך אני חשה שאני רוצה להסכים עם אטואן. שכן נתניהו – בעיקר לצד המדיניות החברתית והמדינית של בן זוגה – מבטאת עבורי אטימות. וכאילו מתוך המקום שבי שכל כך הורגל להכניס פנימה את המבט של החוץ, אני רוצה לומר שהיא אטומה, שאכן משהו שם במשחק החברתי לא נהיר לה. אך כמו שאני נוטה להסכים עם הניתוח של אטואן, כך אני גם מנסה בתוכי ללכת עוד צעד אחורה, ולחשוב על כך שבתוך טקס ההשבעה הגברי בעיקרו הזה, ולצד חוסר אהדה מתמשכת וקונסיסטנטית לנתניהו, היתה שם אשה אחת שלבשה מה שהיא רצתה ללבוש, מה שאפשר להאמין היה לטעמה, ושהרגישה בנוח עם עצמה. אך במקום לשים אצבע על כך שאשה מבוגרת, בשמלה צמודה שאינה נצמדת להיקפים מזעריים, הרגישה בנוח בתוך עצמה, שמחה בתוך עצמה, אנו שמים את האצבע על כך בעודנו מזהים בנוחות הזו חוצפה, אטימות, חוסר רגישות. האפשרות שההופעה הזו היא גם ביטוי של חופש, לא עולה על דעתנו. ככל הנראה, יש באפשרות הזו משהו מפחיד מדי עבורנו. וכל זאת נאמר, כאמור, לא כשיש בלבי אהדה לנתניהו.

שני הדימויים

כפי שציינתי, גם אני חשתי את מה שלמדו אותי לחוש אל מול התמונה של נתניהו בשמלה המדוברת. ועוד אתמול ישבתי עם שתי חברות פמיניסטיות לעילא, ליאת שקד ודורית אברמוביץ’, והתוודיתי בפניהן (עם מנה לא מבוטלת של אשמה) שאל מול התמונה הזו שתקתי. הגבתי בפוסט אחד במילה אחת, תגובה מיידית, שביטאה תדהמה, ולאחר מכן שתקתי, הן אל מול הפוסטים שביקרו את נתניהו, והן אל מול הפוסטים שיצאו נגד הביקורת על נתניהו. הבנתי את המקום שממנו מגיעים אלה ואלה, אך שתקתי כי היה ברור לי שאני יותר מדי נתונה בתוך התמונה הזו, מכדי שאצליח באופן כה מהיר לחוות עליה דעה.

רוצה לומר שהמעניין בדימוי של רפאלי מתנשקת ובדימוי של נתניהו בשמלת התחרה הצמודה הוא שמדובר בשני דימויים שמכניסים פנימה אל תוך הדיון בהם באופן מיידי את ה-אני, כשהאני הוא האני במובן הכי פשוט שלו, הכי מיידי. זה דיון שמחווה דעה תמיד וכבר דרך האני, דרך איך שהאני מרגישה אל מול התמונות הללו. ומהסיבה הזאת, כמו גם מהסיבה שהתגובה הרווחת של האני לדימויים הללו היא של גועל ודחייה, אנחנו חייבות לשאול במקום הזה, מה התגובה שלנו לדימויים הללו אומרת עלינו. כי כשמשהו מעורר בנו גועל אנחנו צריכות וצריכים – באופן הכי מיידי שאפשר – להפנות את המבט הזה פנימה, ולבדוק מדוע זה מעורר בנו כל כך רב גועל וזעם.

בעוד שהדימוי של רפאלי, כפי שציינה סודאי, מעורר בנו את הגועל שמעורר בנו הרעיון של אשה הנאלצת למכור את גופה, של אשה המוכרת את גופה ואינה מהווה חלק מהדימוי הדמיוני של "הזונה המאושרת", ובמובן זה גועל זה יש לו פן חיובי, שכן ניתן לחשוב כיצד אפשר להשתמש בו כדי לבצע דה-לגיטימציה לזנות בראשם של מי שחושבים שזנות היא לגיטימית; הרי שהדימוי של נתניהו מעורר בנו גועל שאין בו שום דבר חיובי, שכן זהו גועל שממשיך את האופן הצר שבו אנחנו נותנות ונותנים לנשים להופיע, גועל שמביע את האימה שאנו חשות וחשים כאשר אשה לוקחת לידיה את הזכות לחוש בנוח, גועל שאינו שונה מכל מסע הצלב שמתנהל אל מול שרה נתניהו, אשר אשמה תמיד בהכל. ולראיה, גם במאבק האחרון נגד נתן אשל, יותר משהופנו אצבעות מאשימות כלפי בנימין נתניהו, האיש שהוא ראש הממשלה שמינה את אשל לראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו, הופנו אצבעות מאשימות אל עבר שרה נתניהו, בת זוגו, שהואשמה בכך שהשפיעה עליו שיחזיר את אשל לתמונה.

זה לא רלוונטי האם זו אמנם התמונה או לא, ואין בדבריי כדי לנסות ולטהר את שמה של נתניהו, אך צריך לשים לב שעל אף שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא האיש שאשם במצב שבו אנחנו נתונות ונתונים, תמיד קל לנו יותר למצוא את שרה נתניהו כאשמה, מאשר לשפוט את נתניהו הגבר. וספק אם זה מקרי.

לבלוג של רוויטל מדר

לקריאה נוספת:

עוד של רוויטל מדר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    אני מאמץ את דברי אריה דרעי לגבי שני המקרים: "לא ייתכן שאירוע מכובד כל כך יידחק הצידה לטובת עיסוק חטטני ומשפיל"
    האם משהו עסק בנושא משחק הסופרבול – כל אמצעי התקשורות שנו וחזרו על התהגותה "המבישה" של בר רפאלי. בר רפאלי אכן דוגמנית ה"מוכרת את גופה" ואין פסול בכך. אני משוכנע שרבות וטובות אפילו מבין המבקרות היו מוכנות לעשות מעשה בתמורה למליון דולר.
    באשר לשרה, היא בחרה את השמלה (אולי בעזרת יועצים), שנראתה לה מכובדת ומתאימה לאירע ה"הכתרה". עדין איננו סעודיה ואיננו מדינת הלכה ובצבוץ חלקי גוף במידה איננו עברה. יתכן וישנם כאלו שטעמם שונה – אבל לעשות מזה נושא ציבורי רק בגלל זה שהיא שרה. אני למשל אינני אוהב את ה"מכופתרות" והמכוסות – מענין שזה לא הביא לשום הד עתונאי.
    רצוי וחשוב לעסוק בעיקר ולא להפוך את השולי לעיקר רק בשביל למכור עתון או להגדיל רייטינג

  2. שרון א.

    מי אמר לך שרפאלי חשה גועל? אולי היה לך נחמד לעבוד עם ג'סי? לא אהבתי את התגובות שנגעלות מג'סי, זה מכוער להחריד, ואני מתארת לעצמי שבר רפאלי לא היתה מתנשקת בחיים האמיתיים גם עם רוב מוחלט של האנשים שנגעלו מג'סי וחושבים שהם נראים יותר טוב.

  3. רנרט

    1- מכוער בעיני שהעולם מזועזע מהנשיקה כיוון שאותו ג'סי אינו נראה כמו קן של בר או ברבי. הגועל הציבורי אינו נובע מכך שהאשה מחופצנת, כמקובל בתרבותנו, אלא מכך שהבחור אינו הולם את סטנדרט היופי הגברי המקובל. הפרסומת דוחה כיוון שיש בה זלזול בבני אדם, במקרה הזה יותר בו מאשר בה.
    2- אם ראש הממשלה היה מגיע להשבעת הכנסת בגופייה, או צובע לבלונד, או סתם דופק סקיני מגניב, התגובות היו לא פחות קיצוניות, ובצדק. הגברת נתניהו הראתה אי הבנה עמוקה של הארוע אליו הגיעה.

    1. שחר

      רק רציתי להביע הזדהות והערכה לתגובה של רנרט 🙂
      מסכימה בהחלט עם שני החלקים.
      ולא צריך אפילו להגזים עם הסקיני. אני חושבת שאם מי מהגברים היה מעז לפתוח כפתור בחולצה כך שיראו את שערות החזה שלו, זה היה בלתי הולם באותה מידה. (אני לא יודעת אם היה מתפתח על זה דיון ציבורי כל כך גדול, כי בכל זאת, אנחנו עדיין לא בחברה לגמרי שוויונית, אבל לא על זה היה הפוסט).

  4. יפה

    הביטוי העצמי שאותו את מעלה על נס הוא לב הבעייה. כששמים אותו מעל כל ערך אחר ומעל ההבנה שאנחנו חיים בקהילה וכחלק מחברה אז אנחנו מקבלים דמויות כמו הזוג נתניהו ועוד שלל אינדיוידואליסטים בגרוש.

  5. רתם

    מה שהתפתח בשיח הציבורי סביב שרה נתניהו ושמלתה כל כך מזכיר את השיח הציבורי בארהב סביב הבגדים של מישל אובמה ואופני הופעתה בציבור שלא נותר אלא לומר שגם העיסוק הזה הוא סוג של נהייה עיוורת אחרי "אמריקה". כך, אין עיסוק במשמעות המדיניות של ראש הממשלה כלפי, כלפייך וכלפי הנפגעות כולן אלא התעסקות באורך השרוול. מה שרויטל אומרת על כך שתמיד מאשימים את שרה, בהכל, נכון מאד. יחד עם זה, זה נכון מכל הכיוונים. זאת אומרת, אולי גם הזוג נתניהו רוצה להנות מתשומת לב כמו שמקבלת מישל אובמה?
    אולי גם לראש הממשלה נוח שהעיתונות תעסוק בשרוולי השמלה ולא בעומק הקיצוץ?