הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
לא יודעת ערבית אבל יודעת. ובכל זאת לא יודעת
עורכת וכותבת בידיעות אבל לא רק, מתרגמת, לפעמים זמרת, תמיד אמא
אני לא יודעת ערבית.
אמא שלי גדלה באלכסנדריה, לאבא שלי עוד יש תעודת זהות פלסטינית. שתי הסבתות שלי דיברו ערבית – זו עם ק' של מצרים, שהיא א' (ובגלל זה לבא'לאווה קוראים בא'לאווה ולא שומדבר אחר), וזו ערבית מקומית, גלילית. אבל אני לא יודעת ערבית.
צופה בסרט ערבי כל שישי בילדות. כמעט שלושים שנה יעברו עד שאגלה שסבתא שלי ופריד אל אטרש היו חברים. אין לי מושג, זה עובר מתחת לרדאר. לא יודעת ערבית.
גם לא למדתי ערבית, חוץ משנה אחת בכיתה ה' לפני שנסענו לצרפת, אצל המורה שושי. אמנם זוכרת גם היום את כל השירים מג'ארכּ (ק)אריבכּ, ואת השיר שהייתי אמורה לשיר ביום שהמפקחת לערבית הייתה צריכה להגיע לביקור (ובסוף לא שרתי. סיפור ארוך, הכי הכינו את הממחטות) – אבל ערבית לא יודעת.
זאת אומרת חוץ מאחרי כמה ימים בסיני, כשאני מגלה פתאום שאני יכולה להרכיב משפטים. לאט, אמנם, וקצת על העוקם, אבל משפטים. או כשבא האלטע זאכן, אחד עארף מאבו טור, ואנחנו מנהלים שיחה שלמה. שמונה ילדים, הקטנה בת שנה. "כל המנהיגים צוחקים עלינו", הוא אומר לי, שותה את התה, מתפלא שגם ליהודים יש מרווה.
או כששומעת פעם ראשונה אום כלתום, ומגלה שמשהו בזה ברור לי מעצמו. פה חצי משפט. שם מילותיים. ובניגוד לשפות אחרות שלא יודעת, לומדת את כל אינתא עומרי בעל פה כמעט בלי להתכוון. ככה שכמה זמן אחר כך, בסיני, אברהים, שתמיד מפסיד לי בשש-בש, מתפלא שאני שרה את המילים עם הטייפ ומתרגם לי. ח'וּדני לְחַנַאנכּ, ח'ודני, אַניל ווּגוּד וַבּעידְני. חנאנכ, הוא מסביר בעברית שבורה, זה משהו מתוק. מקרב ידיים מערסלות תינוק דמיוני אל הגוף, אומר לי שזה גם איפה שאמא שמה את הילד שלה. אה, חיק, אני אומרת. חֵ'יק? הוא חוזר אחריי, וה-ח' שלי היא כ' ברורה מאוד בפיו. כן, אני מאשרת, ואז מטעימה את ה-ח': חיק – מסבירה שבעצם זה ככה, אבל היום כמעט לא מבטאים את זה (כל יום, בשקיעה, אברהים קורא אללהו אכבר ששומעים בכל החוף, מתפלל באדיקות חמש פעמים ביום. מנסה בכל הכוח שתעבור לו אהבת הגברים).
לא יודעת ערבית אבל יודעת. ובכל זאת לא יודעת.
לא יודעת למרות שהערבית תמיד הייתה שם. כל החיים. המילה הכי ברורה של הילדות שלי זה חַ'ליהַ, שאבא אומר לאמא. תעזבי אותה, זה בסדר. שוּף, סבתא שרה מראה עליי בעיניים צוחקות. אומרת על סבא שלי זלמן, שנולד על הוולגה, "ג'וֹזי" (אבל אני יודעת שאומרים גוֹזי – סוחבת בלי דעת את היהירות המצרית, השכנוע העמוק שרק הערבית "שלנו" נכונה). מארק, צועקת הסבתא השנייה שלי מהמטבח. נַעעעעעם, עונה סבא שלי, מותש מראש מהנאום הצפוי, שבאמת מגיע. ואני על הספה בסלון בפריז, רואה גולדורַק בטלוויזיה ואוספת בלי לשים לב מילים בודדות. שבי וקחי ולכי ובואי ולא רוצה ותגידי לי בבקשה ועכשיו והישמרי לנפשך ואלוהים ישמור. חַ'לי-בַּאלֶכּ עלא נַאפשֶׂכּ, יא סאטֶר יא ראבּ. ערימות של מילים בודדות שרק בסיני, המון שנים אחר כך, אני מגלה שחלק מהן הן של מצרים-מצרים. תראה איך היא הולכת, זאת, כמו איזה הֶאַא, אני אומרת וטארק מתפקע מצחוק, מאיפה את יודעת להגיד את זה. מתפלא כשאני אומרת פתאום למישהו שמגיע מהמקלחת נַאעימַן.
וכל המילים המתוקות שסבתא שלי אומרת. יא רוֹחי אנתי, יא עסל, יא עוֹמרי. קודם לי ואחר כך לילדים שלי. יא קטקוּט, גֵנַאנְתַני.
לא יודעת ערבית, אבל לפני שלושה שבועות באל עראקיב שניים מסתודדים ואז אחד אומר לי, בערבית: שאלה, אפשר? וכשאני מתקרבת: בּתִחְקי ערבּי? לא, אני עונה, מודעת לאבסורד ובכל זאת לא משקרת. ככה, קצת, אני מוסיפה בערבית שאותה אני לא יודעת. אבל שמעתי אותך מדברת פה מילים, הוא אומר בעברית. אין לך בכלל מבטא. כן, אני מהנהנת, מילים יש לי. אין לי משפטים. ואחר כך בערבית, אמא שלי ממצרים, מסקנדריה. ואבוּכִּי? אבא שלי מפה, בעברית. ואִנתי מן ווין? אני, בא לי להגיד לו, אני מסיפור אחר. מכיר הכבש השישה עשר? אבל אני משתלטת על הריפיון האסוציאטיבי ולא אומרת. יותר מארבעים פעם הרסו לאנשים האלה את הכפר והם ישנים במתחם בית הקברות העתיק. מה עכשיו, תתחילי להסביר נדודים ואיפה למדת לדבר? אני מכל מיני, אומרת בסוף במין התנצלות.
והוא מחייך, מתכופף אל יותם, בעברית, רוצה לעלות על הסוס? בתוך הראש שלי מישהי יודעת: חסאן. בוא חמוד, אני ארים אותך. תַעַל חביבי, הוא מעלה אותו על האוכף. והילד בהתחלה מפחד ואז צוחק.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
תודה. דמעות התרגשות על הבוקר. איזו שבת טובה זו.
רגשת והזכרת לי את השיר הערבית שלי אילמת של אלמוג בהר.
גם אני חיה את כל הוויית התרבות הערבית . מבינה מצוין ואוהבת מאד את השפה אבל לא מצליחה לדבר
מה זה אומר עלי?
'אני מכל מיני'. נהדר הכל מיני הזה.
פוסט יפהפה. אוצר בתוכו את המורכבות של חיינו כאן, מהגרים מפה ומשם, לפעמים זרים בארצם
איזה געגוע למצרים, שפעם אחת זכיתי לבקר בה, עוררת בי עכשיו. תודה.
אנא בחיבאק בחיאט אללה לא יודעת ערבית – רק מהרחוב, מהשכנים , ופה ושם מילה .הצלחת לרגש אותי בשבת בבוקר.
עצוב עד כמה התכחשתם לשורשים שלכם. כנראה שלא הייתה לכם ברירה. התנועה הציונית הפעילה מכבש כבד של "כור ההיתוך" למחוק את מאפייניכם הערביים ולייצר מכם צבר אולטימטיבי, שהוא חיקוי של המערבי, האירופאי הנאור. חלקים רבים מכם שיתפו פעולה עם זה מרצון, כדי למצוא חן. חלק מכם נשאר נאמן למהותו וגאה בשורשיו, כמו הסופר סמי מיכאל למשל. אבל הוא חלק ממיעוט מבוטל ממה שמכונה היום "המזרחיים". אני רואה את זה בשירה המזרחית, שהיא למעשה שירה ערבית מזויפת.
קשה לחיות עם דסוננס: מצד אחד אתם חלק מתרבות מפוארת, שהיא התרבות הערבית, ומצד שני, מערכת שלמה חינכה אותם שזו תרבות אויב שצריך להתכחש לה. הפרתון הטוב עבורכם זה תמיד לחזור לשורשים ולהשתחרר מהלחץ המעוות את ההוויה ופוגע נואשות באישיות
אני יודע שהתפיסה שתארת מקובלת. אבל היא תפיסה שקרית. הציונות אם תרצה דכאה גם את התרבות היהודית המזרח אירופית ואולי יותר בחומרה מאשר את התרבות היהודית ערבית. כדאי לזכור שכאשר השחקנים המחוננים דזיגן ושומאכער היו מופיעים בתל אביב היתה המשטרה מפזרת את הקהל וקונסת את השחקנים ובעלי האולם. ממש כמו שנעשה בימינו בתאטרון אל חכאוואתי שבמזרח ירושלים. היתה לישוב הציוני מלחמת חורמה באידיש. יהודי דבר עברית היתה הססמא תלויה בחנויות רבות. הציונות נסתה לעקור את תרבויות הגולה וליצר במקומן תרבות עברית. יהודי חדש, גאה, ושאר כותרות. אין זה נכון שהתרבות הערבית-יהודית נרדפה במיוחד. לא רק את עולי המזרח ריססו בנמל חיפה אלא גם את עולי הונגריה ורומניה. רק שהאחרונים לא הפכו את הריסוס למנוף סחיטה.
הכתבה מרגשת מאד באמיתיותה. גם אני איני יודע ערבית אלא רק מילים ולא משפטים. בל נשכח שלימוד ערבית בבתי הספר התיכוניים שלנו ממומן על ידי הצבא, מלמדים רק ערבית ספרותית שתאפשר לחייל לעתיד לפענח מסמכים, והס מלהזכיר ערבית מדוברת, וכי על מה יש בכלל לדבר עם ערבים? שילמדו עברית.
'הייתי ילד בן 12,5. הגעתי הביתה מבית הספר והנה לוקחים את אימא שלי, למרות התנגדות של אבא שלי. עלינו לאמבולנס הגענו לבית החולים והנה כעבור כמה דקות אנחנו שומעים אותה צועקת שדוקרים אותה. משם העבירו אותה לבית החולים אסף הרופא, שבאותם ימים נקרא בית חולים צריפין'. שם כנראה בגלל המשך ההתנגדות שלהם לאשפוז, הוא ואביו נעצרו לארבעים ושמונה שעות. כנראה שהמראה של אמו המנותחת וקשורה כשידיה תפורות עד לבטנה זעזעו אותו קשות. באותו יום ששוחררו האב והבן מהמשטרה הביאו להם את הגופה על טנדר. הם נאלצו להיות אלה שחפרו את הקבר ולקבור אותה. לפני הקבורה, כשהאבא פתח את התכריכים ראה את הגופה ללא עיניים וללא איברים פנימיים".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/158825
צודק סלים בריק. הטעות היחידה היא הסברה שמחקו למזרחים את תרבותם המקורית ע"מ להפכם ל"נאורים" או לאירופאים השווים לאשכנזים. תרבותם נמחקה ובוזתה משתי סיבות: א. שיהיה קל יותר לשלוט בהם ולהקנות להם תחושה של נחיתות ביחס ל"נאורים" בעיני עצמם ובהמשך, שיבינו את מקומם המיועד והנחות בחברה הגזענית בישראל. ב. ליצור תהום מנטלית וחברתית בינם לבין בני-בריתם הטבעיים – הפלסטינים. הפרד ומשול במובן האסטרטגי.
הטענה על מלחמת חורמה נגד היידיש והתרבות האשכנזית בכלל – מעבר להיותה הצדקה לפשעי הגזענות האשכנזית – היא שטות מוחלטת. ראשית ה"מלחמה" (שלא הייתה) היא עניין פנימי לאשכנזים והיא לא נותנת להם זכות לרמוס תרבויות שאינן אשכנזיות. לכל היותר האשכנזים שהיגרו לכאן אחרי 48, עברו מה שעוברים מהגרים בין ארצות שונות – אימוץ שפת הדיבור של הארץ הקולטת. איש לא הושלך לכלא על השתתפות בהצגות יידיש, איש לא הוכה ברחוב על שדיבר יידיש והיא עברה באחוזים גבוהים לדור הבנים. "התנפלו" רק על מי שנחשדו כמעלימי-מס (שחקנים וקופאים בתיאטרונים מאולתרים). במבחן התוצאה היידיש בימינו רק משגשגת במוסדות התרבות (כגון תיאטראות) ובאקדמיה. מספר ילידי הארץ שיודעים או לומדים יידיש (בקרב הלא חרדים) נמצא בעלייה מתמדת. הציבור החרדי אשכנזי דובר יידיש כשפת אם. הציבור הזה מתרבה יותר מכל קבוצה אתנית אחרת בישראל ואתו תפוצת היידיש. הפיקוח שהטילו הציונים בשנות ה50 על ספרות יידיש נועדה לסנן יצירות לא ציוניות ככל האפשר. אלו שנחשבו לציוניות תורגמו לעברית ונלמדות בבתי-ספר. היידיש הייתה שפת קריאות הביניים הנשמעת ביותר בכנסת, וכך גם בוויכוחים בין-סיעתיים שם, עד אמצע שנות ה60. ברור שלדוברי היידיש הרבים בכנסת ובממשלות ישראל לא הייתה שום כוונה רצינית להילחם נגד שפתם הם.
"לא רק את עולי המזרח ריססו בנמל חיפה אלא גם את עולי הונגריה ורומניה. רק שהאחרונים לא הפכו את הריסוס למנוף סחיטה." – ראשית חשוב לשאול כמה מזרחים רוססו ב DDT וכמה רומנים/הונגרים – התשובה: רוב המזרחים ומיעוט בין המזרח אירופאים. אם אלה האחרונים קיבלו זאת בשתיקה, זו בעיה שלהם. אין להם ולאף אחד אחר שום זכות להטיף מוסר לקורבנות הריסוס המשפיל האחרים ובעיקר לא לנסות לסתום להם את הפה בשל כך. מי שמנסה לסתום את הפה לקורבנות פשע, גם הוא פושע.
הריסוס המשפיל הוא רק קצה הקרחון – הקרחון מכיל את חטיפת ילדי תימן, מדיניות נחשול שיטתית למזרחים, הקרנות קטלניות לילדי המרוקאים והתנכלויות אחרות.
"… למנוף סחיטה." – לשיטתך, להתלונן על יחס משפיל, גזעני ומיותר זה מנוף סחיטה. איזו סחיטה או ניסיון סחיטה נעשו כאן? האם המזרחים בקשו כסף? ווילות? מגרשים? יש גבול לתעמולה כל כך טיפשית, גזענית ומרושעת.
הניסיון לייצר זהות בין "מזרח תיכוני" ו"ערבי" הוא חדש ולא נכון. התרבות של יהודיי המזרח התיכון ואפריקה, בדומה לתרבויות הכורדית, האשורית הסורית, הברברית, הפרסית, ושל קבוצות מזרח תיכוניות וצפון אפריקאיות עתיקות אחרות, היא לא התרבות הערבית. הן דומות מאוד, כי הן חלק מאותה תרבות כוללת מזרח תיכונית, אבל בניגוד לצאצאיהם של עמים עתיקים אחרים שאמצו לחלוטין את הזהות הערבית (כמו הפיניקים), קבוצות אלה שמרו על זהות ייחודית בתוך במזרח התיכון וצפון אפריקה. לא נכון למחוק אותן עבור הפאן ערביות.
גם לא בשביל לייצר עוד שנאה כנגד ה"אויב הציוני" הארור…
גם אני גם אני.. כולנו בערבית הזו האילמת, המורדמת, המוכאבת
מרגש וקרוב, תודה
סלים אתה פגעת בול בדסטנס שעשו לעצמם בני המזרח בשביל למצוא חן בעיני המערבי המתנשא ועד היום הם סובלים מהדסטנס הזה אני זוכר לפני 5 שנים חזרתי ברכבת מבאר שבע לצפון התישבה לידי בחורה נאה ויפה מרמת גן שנסעה לבקר את חברה בחיפה היא בחורה מעדות המזרח עיראקית גאה וחברה אשכנזי משני הצדדים שעמתי אותה מדברת איתו בטלפון שהיא לא מרגישה נוח בבית הוריו והיא רוצה שהוא יחכה לה בתחנה ומשם יסעו למקום אחר אני פשוט הבנתי מה שכתוב על הקיר והתחלנו לדבר על נושא שנקרא אנשים שאבדו את זהותם בכדי שימצאו חן בעיני אחרים והיא הסכימה במה שאמרתי לה על אובדן המסלול אצל בני המזרח וסבוף הגעתי לתחנה שלי לפני שירדתי היא אמרה לי אני באמת הבנתי את הקרבה ביננו
כבר מעל 60 שנה בארץ…ושטיפת המוח ושינאת השפה הערבית…
שנשטפתי בה ..לא לגמרי הצליחה..אומנם אני לא מדבר את השפה
אך אוהב לשמוע..מנסה ללמוד…יופי של תרבות ניסינו לכסות…אך יבוא יום
והכל יחזור למקום הטבעי שלו ידברו כאן גם ערבית ברחוב
ניצחון התרבות
בערבית אומרים(כאן המקום להתרגז קמעא על כך שאין ניקוד בכדי להגות נכון את המילים)"אללי ינכר חת'(נשמע כמו-חש) אבוהו אלנאס מא בתחבוש"-המתכחש למוצאו הבריות לא תאהב אותו.
ובכלל,השפה הערבית אולי,היא השפה היחידה בעולם שבה ניתן להביע במילים את רחשי הלב כמו למשל,השיר "אלצידלי"-הרוקח ואחת השורות מהשיר וזה הולך ככה-"צידלי יא צידלי יא צידלי בדי מנך חבה תג'מע קלבה(אלבה) וקלבי(אלבי) ובתנוור לי קלבי ובתחל אלמסאללה"-בתרגום חופשי-רוקח,רוקח אני רוצה ממך גלולה שתאחד את ליבה עם ליבי ותאיר לי את הלב ותפתור את הקושיה.
זו השפה הערבית היפה וצריך לדבר על היופי הזה שלדעתי ולא קיים בשום שפה אחרתץ
ראשית תודה על השיתוף ! סיפור שנגע לי מאוד. ואני חושבת לעצמי איך זה היה משפיע על אלה שיושבים בצד השני של המתרס? בטוח כמו סיפור בדוי ? בניגוד אליך, אני גדלתי בעיראק והערבית שלי היתה מצוינת. המורה לספרות ערבית חשב שאני אהיה סופרת עד שהגעתי לישראל וכבר בראשית דרכי איבדתי את אבי אחרי שחטפו אותו בעיראק ונעלמו עקבותיםו. 40 שנה כעסתי לא רק על החוטפים אבל גם על השפה עד שעשיתי איתה סוף סוף שולם.היום אני מתענגת על כל מילה שאני שולפת ממרתפי הזיכרון ומנערת ממנה את האבק ויותר מכך לוגמת בשקיקה כל מילה חדשה שאני נתקלת בה כאילו זו מציאה שלא אפגוש יותר בחיים. אלה אוצרות שנלקחו מאתנו בגלל הנסיבות וכשהן נוכחות אין יותר אושר מזה!
על מילותייך הטובות ועל הסיפור שלך, שהוא גם עצוב וגם מעניין. לא יכולה לדמיין כמה רע זה לשכוח שפה שלמה מתוך כעס, וכמה טוב זה לשוב ולמצוא אותה.
לא הבנתי למה התכוונת כשאמרת בצד השני של המתרס. של איזה מתרס?
https://www.facebook.com/pages/%D7%9B%D7%9C%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D/468492893213400
מכירה, תודה.
תודה לכולם על התגובות.
אני רוצה לומר משהו בזהירות על ה"אתם" הזה שמדברים עליו. חלק גדול, לדעתי רוב יהודי מצרים לא עלו לישראל ב56 אלא התפזרו בעולם. המשפחה של אמא שלי הגיעה ככה לפריז. היא אמנם עלתה בסוף לארץ (סיפור ארוך), אבל כל השאר נשארו שם, בלי חלום ציוני של ממש (כלומר, הם דיברו על זה, בפועל דבר מזה לא קרה). והם מאד לא התכחשו לערביות שלהם. בשום שלב. אבל אני חושבת שהם הביאו איתם למקומות שאליהם הם הגיעו את מה שהם היו שם – יהודים-ערבים מאד רב תרבותיים וקוסמופוליטיים, שתמיד דיברו (לפחות) שתי שפות בבית.
בעיני יש משהו מאד יפה בזהות הזו, של יהודי מצרים, שהיא מרובה – גם וגם. וחשוב לי לומר, לפחות במה שנוגע למשפחה שלי (המורחבת התפזרה גם לארה"ב וברזיל), שהם המשיכו לדבר ערבית, לצד הצרפתית, תמיד. וגם ברור לי שלו נשארנו בארץ הייתי לומדת ערבית בבית ספר והיה לי עם מי לתרגל אותה בבית. מבחינה זו, לא הייתה בשום שלב הכחשה או השתקה.
לאלה שעלו לארץ בישראל זה היה אחרת, זה ברור.
הבעיה העיקרית, מבחינתי, היא העובדה שבעצם במרחב שבו אני חיה, זו שפה שאין לי איך לתרגל. כלומר אני יודעת שאם היא לא הייתה נעדרת מהמרחב, הייתי מדברת אותה, כי יש בה משהו שמבחינתי הוא לגמרי טבעי. אני מרגישה בה בבית. בגלל זה הפעם הראשונה שלי בסיני הייתה בתחושת חזרה הביתה ובגלל זה אני מרגישה יותר נכון בחיפה או ביפו.
ץץץץץץץץץץץץץ
יש לי אהבה גדולה לשפה הערבית, סבתי, הגיעה ממרוקו כל חיי שמעתי את אימי ואחיותיה מדברות מרוקאית כדי שהילדים לא יבינו….
אז אני מבינה מעט מאוד מילה פה ומילה שם וכשאני צריכה להגיד לסבתי משהו שהילדים שלי לא יבינו אני מגמגמת מרוקאית והיא מאושרת….
צלחת מלוחיה תסגור את הפינה
שוקרן אויי על המאמר
אבל שתהיה מלוחיה בל-ר'רנב 🙂
זה שסבתא שלך דיברה ערבית זה לא אומר שבורידייך זורמת השפה. השפה היא שפה חיה, מתפתחת, ולא ניתן לסכם אותה באום כלת'ום ובקלווה. השפה היא נופים, שמות, ריחות, צלילים, שלאזנייך הקולוניאליסטיים אין משמעות. לכל היותר תסווגי אותם כקקפוניה.
אין לנו, הילידים, עניין באמפתיה שלכם וברצון שלכם להחיות את מורשת משפחתכם. אתם קולוניאליסטים, עליכם לשוב לבתיכם בפולין, גרמניה וגם מצרים ותוניס. את מתנחלת, תמר קפלנסקי, שודדת את אדמותיו של עם זר. גם אם את מצטרפת להפגנות בבלעין, את הולכת לישון בלילה במג'דל, או ביאפא, או בשיח' מוניס. את מתנחלת בדיוק כמו חברייך בשומרון.
אחד מענקי השירה הפלסטינית כתב פעם (תרגום לא שלי:)
"אתם העוברים בים המילים החולפות
קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.
הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו
כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.
אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות
לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן!
הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו!
צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו
צאו מהיבשה. מהים, ומהכל."
ארץ ערבית \ נתן אלתרמן
(פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה… מתוך גילוי דעת)
לַיְלָה צַח. אִילָנוֹת מְנִיעִים
אֶת נוֹפָם בִּלְחִישָׁה אַוְרִירִית,
מִמָּרוֹם כּוֹכְבֵי-לַיִל עַרְבִיִּים
נוֹצְצִים עֲלֵי אֶרֶץ עַרְבִית.
נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל בְּמִצְמוּץ
וְזוֹרְעִים אֶת אוֹרָם הָרָעוּד
עַל הָעִיר הַשּׁוֹקֶטֶת אַל-קוּדְס
שֶׁחָנָה בָּהּ הַמֶּלֶךְ דָאוּד.
וּמִשָּׁם הֵם צוֹפִים וְרוֹאִים
אֶת הָעִיר אֶל-חָלִיל מִמֶּרְחָק,
עִיר קִבְרוֹ שֶׁל הָאָב אִיבְּרָהִים,
אִיבְּרָהִים שֶׁהוֹלִיד אֶת אִסְחַק.
וּמִשָּׁם קַו אוֹרָם הַשָּׁנוּן
אָץ לִצְבֹּעַ בְּזֹהַב-אוֹרוֹ
אֶת מֵימֵי הַנָּהָר אֶל-אֻרדֻן
שיעקובּ בְּמַקְּלוֹ עָבַרוֹ.
לַיְלָה צַח. בִּרְמִיזָה אַוְרִירִית
נוֹצְצִים כּוֹכְבֵי-לַיִל כַּחֹק
עַל הָרֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ עַרְבִית
אֲשֶׁר מוּסָה רָאָה מֵרָחוֹק.
כנראה שלא קוראים לך חאלד, וגם לא ח'אלד. כנראה, כנראה מאד, שאתה מתחזה שבא להפיל משקולת של טונה, או דלי שופכין, על הטור היפה שנכתב פה. לפעם הבאה, חבר יקר, אם ברצונך להתחזות לאיש ארץ-פלסטין-השלמה, שנן היטב: שיח' מואנס קראו לכפר ההוא.
מתחזה ימני שבא להזכיר לכל השמאלנים יפי הנפש והחולמניים שבעצם הפלסטינים פוסלים לחלוטין את חייהם של היהודים בארץ ישראל/פלסטין. השימוש השגוי שלו בשם הכפר הפלסטיני אינו הסימן היחידי להתחזותו ואולי אף לא הברור שבהם. אולם, לחשוף את העובדה שהוא מתחזה אינה פותרת את הבעיה. יש פלסטינים והם לא מעטים שמחזיקים בעמדות אלה. שלטון החמאס מחזיק בעמדות אלה. לא קבוצה שולית. אבל גם אם "חאלד" מתחזה, הוא מביא לדיון עמדה שצריך לקחת אותה בחשבון כדי באמת שלא לשגות בחלומות פנטסטיים על שלום. שלום היא מילה שעברה הזנייה, רידוד, השטחה ורוקנה למעשה מכל תוכן. ראשית, צריך לחשוב על תיקון המערכת השלטונית, אזרחית וצבאית, כך שהעוולות שמתרחשות כיום יופסקו, בלי שהמערכת תהפוך לגזענית הפוכה ובלי שיתאפשרו פרצי אלימות המוניים. עמדות החמאס מהוות אתגר ממשי לשאיפה זו. אולם לטעמי, הן אינן מכשול בדרך לתיקון אלא עוד אחד מהמניעים לתיקון זה.
לא רק חמאס מחזיק בעמדות האלו: יש פלסטינים, גם אלו שמוכנים לפתרון של מדינה אחת, ששנאתם לישראלים מתגברת. אני פעילה עם חלק מהם יחד ורואה איך קשה להם לבלוע את היותי ישראלית והם מעדיפים לראות אותו כ"מרוקאית אנטיציונית" למשל. מה שישראל עושה בעשורים האחרונים רק מעלה את חלקם של פלסטינים באוכלוסיה, שצריכים לעשות עבודה גדולה עם עצמם כדי לדמיין חיים משותפים עם ישראלים. להגיד שזו עמדה של חמאס, זה לעשות לעצמנו הנחה. והעבודה שלנו היא להבין אותם: אם הייתי גדלה כמוהם והחיים שלי היו נשדדים על ידי ישראלים יהודים, לא היה מעניין אותי הסיפור שלהם ושלי, עם כל היופי של הכתבה של תמר.
ולתמר,
גם המשפחה שלי באה חלקית מצפת, אבל גם לך כמו לי, יש חלקים אשכנזים. ובכל מקרה: ישראלים יהודים עם שורשים פלסטיניים הם מיעוט קטן יותר מתומכי המדינה האחת בישראל אפילו. עם הטיעון הזה לא נגיע למרבה הצער רחוק…
אני מסכימה עם שניכם.
איריס, את צודקת מאד – והאמת שהעניין החברוני של המשפחה הוא נקודה שאני בדרך כלל מצניעה. לא ציפיתי שישלחו אותי חזרה למדינות שלי, זה תפס אותי קצת בהפתעה אז המסננת לא עבדה טוב.
איריס ויוסי, אתם צודקים כמובן. "חאלד" הוא מתחזה, ודבריו הם סוג של קריקטורה, אבל בכל קריקטורה יש אמת. הדברים עצמם אינם מופרכים כעמדה פלסטינית. אם כי טרם שמעתי פלסטיני שקרא ליהודים הערבים קולוניאליסטים. בקרב בנות ארצי אני יושב ואני שומע היטב את המגמה המתחזקת להפרדה, כולל בקרב ערביי 48, את העובדה שכל משפט ומשפט בכל נושא על ישראל וישראלים מתחיל ונמשך ונגמר ב"קולוניאלי" (ואני בשום אופן לא מכחיש את הקולוניאליות, אני רק חושב שזה לא ממצה את המצב הישראלי). ואת השיר של דרוויש "חאלד" לא המציא, רק הוציא מהקשר (וההקשר של דרוויש תמיד דיאלוגי, גם כשהוא מטיח אמירות כאלו).
אז מה יש לי להגיד על השתייכות ומקור. ראשית איריס אינך צודקת. משקלם של יהודי הארץ גבוה הרבה יותר ממה שאנחנו משערים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו כ-80,000 יהודים בארץ, אחרי מלחה"ע השניה היו כחצי מיליון. היישוב היהודי המקומי (ה"ישן"), רובו ככולו נמס לתוך היישוב החדש, למעט קהילה חרדית קטנה (רוב האשכנזים עזבו את העולם ההוא). בהכרח המשמעות היא שלחלק ניכר מהיישוב ב-48, היו סבא או סבתא שהגיעו לפני המנדט (אשכנזים או ספרדים, או גרוזינים, או בוכרים, או תימנים), שחיו במציאות אחרת של חיים הרבה יותר קרובים ולא מופרדים (גם אם חיו במושבות). ולכן גם מספר הישראלים שיש להם שורשים כאלה לא מבוטל.
אי אפשר לדמיין את ישראל בלי הערביות שלה. אם הגיעה מהיישוב הספרדי הירושלמי, או מהאשכנזים שהתערו ודיברו יידיש פלסטינית, ובין אם הגיעה היהודים שהגיעו מעיראק או תימן ומרוקו. ושהגיעה כמובן מהפלסטינים עצמם שהיו ונשארו. את המוזיקה הזו אי אפשר למחוק, כמה שלא ינסו. ממש כמו שאת היידיש לא הצליחו למחוק. האם זה טיעון? לא יודע.
כשאני מדברת על ישראלים עם שורשים פלסטינים אני לא מתכוונת לתימנים שהגיעו ב1882 ולא לפולנים שהגיעו אז. "שורשים" זה בשבילי משהו עמוק יותר…ואני עומדת על זה: יהודים מהישוב הישן, פלסטינים לא רק מכוח העובדה שהם חיו במה שנקרא ע"י הבריטים "פלסטינה" הם מיעוט זניח. מדובר ביהודים שחיו בירושלים, חברון, צפת, פקיעין וכולי. והם מיעוט זניח בקרב חצי מליון היהודים שהיו בפלסטינה עם היווסדה.
בכל מקרה: מדובר בטיעון עקרוני. גם אם אני באה ממשפחה כזו, יש לי אחריות קולקטיבית כמי ששייכת לקולקטיב הישראלי, באשר לפשע שנעשה ע"י ישראלים-יהודים כלפי הפלסטינים. הייתי יכולה להוציא את עצמי מהנכבה כי אני מזרחית או מהקולוניאליסטים כי יש לי גם משפחה ותיקה ואני לא עושה את זה, כי זה כמו שגרמני בן 40 יוציא את עצמו מאחריות לפשע של עמו נגד יהודים או צוענים או הומואים.
מספר הישראלים עם שורשים – מלאים או חלקיים – ארצי ישראלים (שחוזרים אחורה מאות שנים), עומד על מאות אלפים, וסביר להניח שאף למעלה ממיליון ויותר מכך.
10 אלף היהודים שהיו כאן ב1800, על פי אותו קצב ריבוי של הערבים הפלסטינים (שהיו אז 240 אלף איש), אמורים להיות כיום 400 אלף איש במידה והם היו חיים בצורה מבודדת. אך כמובן שהם גם התערבבו עם שאר היהודים שהגיעו ארצה, ולכן מספר הישראלים שיש להם סב או סבתא או כמה סבים וסבתות ממשפחות ארצי-ישראליות, אף גבוה מכך פי כמה.
מסמך יוצא דופן, שנושא את הכותרת "חמאס וישראל – דו קיום בשלום", פורסם לראשונה בספרו המרתק של שלומי אלדר, "להכיר את חמאס". המסמך הזה, שעל פי אלדר חובר על ידי חאלד משעל והועבר על ידי שליח לידי ראש ממשלת ישראל דאז [פושע המלחמה] אהוד אולמרט, מציג לראשונה את התפישה האסטרטגית של חמאס כפי שישראל איננה מכירה ואיננה מעוניינת להכיר.
זהו מסמך מפורט – שתוכנו ועצם מסירתו לידי ראש הממשלה הוכחשו מכל וכל על ידי לשכת אולמרט – שבו מציע חמאס לנהל דיאלוג "דו-קומתי" עם ישראל, שתחילתו בדיון על הפסקת אש ובניית אמון ארוך-טווח, שכולל דיאלוג על חזון של דו-קיום בשלום. דיאלוג זה, מציע משעל, יתנהל על ידי גורם שלישי, ובסופו יוסכם על דו-קיום למשך 25 שנים ועל הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67'.
מתוך: "להכיר את חמאס": הרחבת תחום המאבק – צבי בראל, הארץ.
שלומי אלדר: "עמוד ענן היה מראשיתו טעות. ועדות ההתנגדות ירו טיל על ג’יפ ישראלי כדי לגרור את חמאס. ישראל מיד הגיבה ופגעה [רצחה] בשני ילדים. חמאס הוציא את ההודעה הראשונה – מי שפוגע באזרחים [תושבים חסרי אזרחות] אנחנו נחזיר באזרחים. עכשיו, מה זה אומר? צריך לקרוא בין השורות. הם בעצם אומרים “אל תגררו אותנו. אל תפגעו באזרחים, כי גם ככה צוחקים עלינו”.
חמאס לא איים. חמאס אמר “אני גם ככה בבלגן, אומרים לי שאני לא מגן על האזרחים, אני לא אוכל לעצור את ג’יהאד האיסלאמי ואת ועדות ההתנגדות”. אז הם ירו, כי לא היתה להם ברירה, אבל ירו לשטחים פתוחים. ואז ישראל החליטה שתפגע בעמדה של חמאס. כשהם עשו את זה – אז די. חמאס ירו חזרה ולקחו אחריות. החשיבה שאם אני אפגע בהם הם יפחדו היא שגויה. זה הפוך".
מתוך: "שלומי אלדר: "בחמאס מתכננים להשתלט על הגדה"", הארץ.
חאלד משעל, כמו נתניהו, נשא לא מזמן את נאום בר אילן וקרא לפתרון שתי מדינות. חאלד משעל, כמו באסם תמימי, קרא לא מזמן להפסיק את המאבק המזויין ולהתמקד במאבק עממי. לחאלד משעל יש תמיכה ציבורית רבה יותר משל כל מנהיג פלסטיני אחר (פרט לבראגותי) ולכן לבוא ולומר בפשטות, כפי שעשה יוסי לוס, כי "שלטון החמאס מחזיק בעמדות אלה" זה חוסר אחריות.
ראשית יש לאמר כי גם העמדה שהציג חאלד (לא משעל) היא לגיטימית. היא לא בהכרח צודקת, היא בהכרח לא חכמה, אבל היא לגיטימית. לגיטימית הרבה יותר מאשר עמדותיה של מרצ (למשל). מה עושים עם כל הפלסטינים הסבורים כמוהו? עם שאלה זו ניסה להתמודד תומר גרדי בספרו "אבן, נייר". איריס חפץ כתבה פעם כי דיאלוג אמיתי חייב לדעת להכיל שנאה. גם כאן היא טוענת כי העבודה שלנו היא להבין אותם.
ומחאלד לחאמד. נזכרתי במכתב שכתבה רובי דמלין לת'אאר חאמד, צלף פלסטיני שהרג את בנה החייל. בעקבות הכתבה [בהארץ] קיבלה האם השכולה תשובה [שכונתה ע"י עורך הארץ] מיליטנטית ועוקצנית שהשאירה אותה [כך הארץ], המומה:
"גברת רובי לא נימקה מה הביא את החייל דיוויד להתגייס. היא לא יודעת את עובדת הברזל, שבנה לא רק נטל חלק בעינוי בני עמי, אלא עמד בראש מבצעי ההרג והרצח. ממכתבה עולה כאילו היא חיה בכוכב אחר. היא שוכחת שהמנוח אבו-עמאר (יאסר ערפאת) קרא להשכין שלום לפני 35 שנה. ברצוני להזכיר לאמו של החייל דיוויד שההיסטוריה מוכיחה שעם שלא נלחם בכיבוש בכל האמצעים, לרבות בנשק, לא יוכל לקבל את זכויותיו. זה הלקח המתבקש כשמביטים בבעלי בריתכם האמריקאים שהושפלו בווייטנאם וזה הלקח מנסיגת הצבא שלכם מלבנון. עליכם להסיר את ידיכם מעל אדמתנו ומעל בני עמנו, ואם לאו, זוהי חובתנו להרוג את הרוצחים.
הגברת רובי מודיעה שהצטרפה לארגון ההורים הפלסטינים והישראלים למען השלום, אחרי מות בנה. זה ארגון של הורים שאיבדו את ילדיהם בזירת הסכסוך, כשהיא, רובי, נחושה בדעתה להשוות בין חללינו לבין הרוגיהם; כשהיא משווה בין בעלי הזכויות שנלחמים עליהן, לבין הכובשים. כפי שסירבתי לפנות ישירות לאמו של החייל, כך לא אוכל לייחל לפגוש אותה. אני לא יכול לפגוש בכובש אדמתנו על אותה אדמה. את הפעולה ביצעתי כחלק מהמאבק לחופש, צדק והקמת מדינה עצמאית, לא מתוך תאווה ואהבה לרצח. מעשי אלימות הם הכרח שכפה אותו הכיבוש ואני לא אסטה מדרך זו כל עוד הכיבוש קיים".
ומיוסי לוס לאיריס חפץ: שואל קובי בן שמחון, ציוני עורך הארץ: "מה הבן הבכור שלך אומר"?
"אחרי שסיפרתי לערן שקיבלתי מכתב מהצלף, ציפיתי שהוא יגיד: 'לעזאזל אמא, תעזבי את זה'. אבל הוא אמר לי משהו מאוד יפה. הוא אמר: 'אמא, גם זו התחלה של דיאלוג'".
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1286743
אני לא ממש מאמין לחאלד משעל, אפילו אם שלומי אלדר ואתה מדבררים אותו. אתה מאמין למשעל ובטוח שאולמרט משקר. על סמך מה? לא ברור. בעיניך אולמרט הוא פושע מלחמה אבל משעל לא. היו כבר לא מעט מבקרי ישראל שהגדירו את מעשי החמאס כפשעי מלחמה. עליך זה לא עושה רושם. האם חאלד משעל אמר רק את זה שהוא מוכן למו"מ עם ישראל, או שהוא אמר עוד כמה דברים שעומדים בסתירה לזה? האם חאלד משעל הוא הדובר היחידי של חמאס או שדוברים אחרים אמרו עוד כמה דברים שלא מסתדרים כל כך עם מו"מ עם ישראל? האם רק חמאס מחזיק בעמדות ששוללות את הלגיטימיות של קיום יהודי עצמאי במרחב הערבי?
כל טוב.
לא מדוייק לטעון שאני ושלומי אלדר (וצבי בראל) מדבררים את החמאס. יותר מדוייק לומר שאלדר ובראל מנסים לתת פרשנות אחרת מזו המקובלת ע"י הפרופגנדה הציונית ולהבדיל, מזו המקובלת ע"י אנשי שמאל שאינם מבדילים בין פשעי המלחמה הציוניים לבין פעולות ההתנגדות של החמאס (למשל: "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות").
כתבתי: "משעל, כמו נתניהו…". די בכך כדי להסיק כי איני מאמין לכל מה שאומר משעל. יחד עם זאת משעל, כמו גם הנייה ושאר ראשי החמאס יודעים מתמטיקה, מה שקשה לומר על רוב אנשי השמאל ועל אחת כמה וכמה על אנשי השמאל בעיני עצמו. ככאלה הם אנשים רציונלים, ויעידו על כך דבריהם השונים המיועדים לנמענים שונים. לדעתי חמאס כיום הוא הפרטנר היחידי לדו קיום בשלום, גם אם יקרא לזה תהדייה או כל מונח אחר שייבחר עקב אילוצים המונעים ממנו להכריז, כרגע, על הכרה במה שמכונה ישראל.
חמאס לא מחזיק בעמדות ששוללות את הלגיטימיות של קיום יהודי עצמאי במרחב הערבי. מתחריו בין הנהר לים הם אלה המחזיקים בדעות מעין אלו, כמו גם חלקים מהפזורה הפלסטינית מחוץ לשטח זה. שים לב כי כל אלו אותם אתה מכנה "מבקרי ישראל שהגדירו את מעשי החמאס כפשעי מלחמה", תומכים לכאורה במה שמכונה מו"מ למען פתרון שתי המדינות ובעצם מטרתם היחידה לחזק את אבו-מאזן ובעקיפין את הפורעים הציונים. אותם אנשים בהחלט לא עושים עלי רושם. מדובר בחבורת אשכנזים, אירופאים, אמריקנים ושאר לבנים המעוניינים מחד להמשיך את הקולוניאליזם בדרכים אחרות ומאידך לכנות את הפורענות הציונית בכינוי אפרטהייד, להלחם לכאורה באפרטהייד זה, ולהעניק לעצמם פרס נובל לשלום על כך.
איריס אני מסכים לגמרי לגבי הסיפא, ולא מסכים לגבי הרישא. הרי כמעט אף אחד בארץ לא חשב על עצמו כ"פלסטיני" לפני 1900 (הם גרו בפלסטין; זה לא אותו דבר). לדידי שאלת הוותק אינה השאלה העיקרית. השאלה העיקרית היא מידת ההתערות בחברה המקומית. האם יש הבדל מהותי בין יהודי מרוקאי או אשכנזי שהגיע לארץ ב- 1850 לבין הוריו של אנטון שמאס (שהגיעו אחר כך מלבנון בזמן המנדט)? האם תכחישי שאנטון שמאס פלסטיני? אם יש הבדל הוא לא נובע מתאריך ההגעה לארץ.
הקהילות הטרום-ציוניות בארץ ברובן הגדול נטעו עצמן בארץ ובחברה, כך קיבלה אותן החברה הערבית המקומית, וכך לטעמי יש להתייחס אליהן בדיעבד.
לכפר קראו שיח' מונס, ובערבית شيخ مونس – אין "י" או "א".
الشيخ مُوَنِّس, מבטאים Muwanis , לא Munis כמו בדךר כלל היהודים
וזו הסיבה שלדן מרגלית לקח כמה שניות להבין מה שאמר לו ג'מאל זחאלקה בחילופי הדברים המפורסמים
אתה צודק.
חאלד,תהיתי אם להגיב וגם עכשיו לא בטוחה שזה נכון מצדי. סבתא אחת שלי נולדה בסירה על הכנרת. ספרדים מהיישוב הישן. המשפחה של סבתי המצרית הגיעה למצרים מחברון. לא בטוחה שלשם התכוונת שנחזור כששלחת אותנו למות איפה שבא לנו.
סיפור כל כך אנושי, מרגש ובלתי אמצעי.
איך הוא מתורגם מיד לפרדיגמות פוליטיות, ומוכנס למין בית-סוהר?
ומה יגידו אלה שאצלם בבית דיברו מעורבב אידיש ועברית וערבית, ולקח להם שנים להבין שווג'ארס זה לא אידיש אלא ערבית?
לאיזה בית סוהר יכניסו את הסיפור שלהם?
איך ולאן נלך ונתקדם, אם יאזקו אותנו כל פעם באזיקים?
איך אפשר לקחת סיפור כל כך מלא געגועים לחופש בלי גבולות ולשים עליו משקולות של טונה?
ליש?
הערבית שייכת לכל מי שיצר בה וזה – אם תאהב או לא – כולל כמה מגדולי ההוגים והיוצרים היהודים, משלום שבזי, דרך האחים אל כוויתי ועד הרמב"ם. אתם לא לבד במרחב – תתמודד.
מי יכול לפרט את ההבדלים שבין אבישר וחאלד? שניהם פוסלים את האחרים שמולם. כל אחד מסיבותיו שלו. הנוסטלגיה, מסתבר יכולה להיות מסוכנת פוליטית. ההתמודדות עם המציאות ההווה היא הקשה ביותר. על כן קל יותר לברוח למחוזות נוסטלגיים כאילו ערבים-פלסטינים היו פה מאז ומתמיד ולא שעצם המלה "פלסטין" היא מודרנית כמעט כמו ישראל. שלא נדבר על "הפלסטינים". או שכל מה שקרה כאן בישראל ליהודים אירופאים ויהודים לא אירופאים היה עיניין של "מקרה" היסטורי. כאילו "אשכנזים" וֹ"מזרחים" היו שם מאז ומתמיד. המציאות וההיסטוריה כמה שהן נוראיות. תנו לי (עוד) מנה של נוסטלגיה. עכשו. צאו לנו מההיסטוריה או תפסיק לבנות "מנופים של סחיטה". העיקר אל תבלבלו לנו את המוח עם סיפורים – עם מורכבות אנושית של המציאות. "פיקס" ועכשו. רצוי פיקס נוסטלגי.
OnePlace, Arabs in Israel » מעמדה של השפה הערבית בישראל
בעיני הסיפור היפה שבמאמר מגלם את החוויה של אלה שנולדו למהגרים/עולים. נולדתי בישראל להורים שדברו יידיש כאשר הם רצו שלא נבין אותם, או כאשר דברו עם סבא וסבתא שבאו מאוסטריה. כיוון שהורי אבי נרצחו בליטא עם רוב צאצאיהם, אבי התנגד שאלמד גרמנית. ואכן, אני קולט מעט מילים בשפות אלה, אך איני יכול לדבר בהן. סבי למד עברית, אך עם סבתי, שהיתה עקרת בית ונטולת זיקה למרחב הישראלי, לא יכולתי לדבר מעבר לאמירות פשוטות ביותר. כואב.
מאמר נהדר גם לאשכנזייה לחלוטין, שככל שעובר הזמן חיה את הגעגוע לערבית (בד בבד עם ההתקרבות אליה) כאילו היא האחות המוסתרת, של השפה (העברית) והלב (האוניברסלי?), בת המקום הזה, שאי אפשר לחיות אותו בלעדיה.
ולענין הטוקבק להרע מלמעלה, היום, בהארץ:
http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1932579
על הכח של הדברים האלו, על כמה הטוקבקים הקיצוניים מקצינים את חווית הקריאה. עוד כוח שפועל להקצנה בכל מקום בתקופה שלנו ואולי כאן עוד יותר. שהרי כאן, כמו שנעה כתבה, כל יופי וכל רגש מאוים באזיקי "המצב," ה"עמדה" הנורמליזציה והאנטי (נורמליזציה, וכל דבר אחר), עוד לפני שהמסתערבים מתחילים לחמם את הגזרה.
(גם כאן, עד ש"חאלד" החליד את התגובובות [לא טעות, למרות שהן מחכימות ומענינות, קראתי הכל], ענינו לתמר בשפתה, על הכוח של הערבית, ולא הפכנו גם את זה לנייר עמדה.)
אולי בדיבור על השפות (מכירים אני מניחה את השיר של אלמוג בהר, "הערבית שלי אילמת") מתחילה ההבנה על הגורל המשותף. שלדידי זו באמת ההתחלה.
I Don’t Know Arabic, but I do. And yet don’t | Ramy Abdeljabbar's Palestine and World News
‘How can this monkey be talking about an ideology that developed in Europe?’ | Ramy Abdeljabbar's Palestine and World News
“¿Cómo puede hablar este mono de una ideología que se desarrolló en Europa?” | El Blog de Juan Pérez
I Don’t Know Arabic, but I do. And yet don’t – HaOkets