• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

"טובת הילד", מושג חמקמק להפליא

פרשת גל ווליניץ מעלה שאלות על זכויות עובדים, הצדקנות האופפת את מקצוע החינוך ואת "טובת הילד", ותפיסת האדם כצרכן. תגובה
יובל אילון ורמי גודוביץ

ככל הידוע, העסקתו של האמן והמורה גל ווליניץ בבית הספר הדמוקרטי החדש בחולון הופסקה משום שתלמידיו מכיתה ז' חיפשו ומצאו יצירות בוטות ומיניות שלו ברשת, ודיווחו להורים ולצוות על מצוקה ופגיעה. במבט ראשון, הנושא שהפרשה מעלה לסדר היום הוא שלום הילד, מיניות וטאבו. אולם כדאי לבחון את המקרה ביתר הרחבה, ולו משום שהוא אינו היחיד. לפני כשנתיים, למשל, שחף אוסטפלד, סולן להקת רוק כבד פרובוקטיבית, התקבל לעבודה כסייע לכיתה א', אולם לאחר שההורים ובית הספר גילו שהוא שר גסויות – בוטלה העסקתו. דובר משרד החינוך מסר אז בתגובה: "הנהלת בית הספר והפיקוח מטעם משרד החינוך משתדלים לבחון ולבדוק כל אדם המעוניין להצטרף למערכת החינוך. משרד החינוך אינו מחויב להעסיק אף אדם באם התגלה כי אינו מתאים להיות איש חינוך. המידע שהתקבל בקשר למועמד המופיע בכתבה בעייתי מאוד, ולאחר שנבחן את החומר כולו תתקבל ההחלטה הסופית".

הודעת משרד החינוך, ומבט מעמיק יותר במה שידוע על הפרשה הנוכחית ובעיקר בחלק מהתגובות אליה, מרמזים שהאחרונה נוגעת לשאלות של זכויות עובדים, לצדקנות האופפת את מקצוע החינוך ואת "טובת הילד", ולתפיסת האדם כצרכן – כמי שרצונו השרירותי או רגשותיו הם המקור הבלעדי לערכים ולנורמות, עמדה המשותפת לימין האנטי-מוסרי ולשמאל הפוסט-מודרני. בבסיס העמדה הצרכנית נמצא הרעיון שערכים יכולים להניע אנשים לפעולה רק אם הם משרתים אינטרסים אישיים או קבוצתיים בלתי-תלויים. כתוצאה מעמדה זו, הימין פונה לניהליזם מוסרי הרואה בכל תביעה ערכית גחמה שרירותית, ואילו השמאל מנסה לעגן את ערכיו במושגים כגון "זהות" שאמורים לתווך בין האינטרסים החיוניים של היחיד לערכים בשמם הוא פועל.

הוראה כשליחות

חלק מהתגובות לפרשה, סטאטוסים וטוקבקים, הדגימו את הקלות שבה השלימו כוחות "דמוקרטיים" עם ערכים אנטי-ליברליים ועם קפיטליזם דורסני. אחריותו של המורה מתוארת באופן המצמצם את אנושיותו, את חירותו ואת זכויותיו כאדם, כאזרח וכעובד לממדים ההולמים עבד שנועד לשרת את אדונו. נזכיר מספר עובדות לגבי מאבק ההישרדות היומיומי: אמן הוא אמן כי למד אמנות (בדרך כלל) והצליח למצוא לעצמו קהל והכרה כלשהי. חלק מהיותו אמן כרוך בדרישה להפיץ את אמנותו, בין היתר באינטרנט. אם במקרה הוא גם מורה, אות הוא שכישוריו והשכלתו הספיקו על מנת שיתקבל לעבודה, או כמו במקרה שלפנינו למשרה זמנית.

אבל בתמונת המורה העולה מהתגובות לפרשה, ההוראה אינה עוד משהו שאדם עושה. אין די בכך שהוא או היא "מורה מספיק טוב/ה". מתברר שלדרישות מהמורה אין גבול (אם כי לתגמול החומרי יש ויש). בשני מאמרים עוקבים באתר "ערב רב" מסבירים לנו יונתן אמיר ויולי חרומצ'נקו ש"מערכת החינוך צריכה ללמוד להתמודד עם העובדה שהמורה אינו רק האיש שהתלמידים פוגשים בשיעור, ושלנוכחות הרשת שלו יש משקל גדול בעיצוב דמותו גם בכיתה. הדבר נכון תמיד, ובמיוחד במקרים בהם מדובר ביוצר אמנות שמטבעה מנסה למתוח גבולות ולהפתיע. התפוררות המחיצות בין האישי, המקצועי והתעסוקתי היא משהו שגם בית הספר וגם האמן צריכים לקחת בחשבון" (אמיר). במילים אחרות, מערכת החינוך צריכה "לטפל" בעובדה שפעולות של מורים במרחב הציבורי הן גלויות, ולוודא שהמורים לא נוהגים באופן שאינו "הולם". נשוב לשאלת ההולמות בהמשך.

חרומצ'נקו מפרטת אף יותר מאמיר, וטוענת שמורים כפופים לנורמות חמורות, גם אם איש לא טרח לנסח אותן בצורת נהלים מחייבים או לקיים עליהן דיון. למעשה משתמע מעמדתה שהבחירה בהוראה אינה סתם בחירה במקצוע (חשוב, אהוב, מרגש, קשה, מתסכל, נאצל, שוחק), אלא קבלת שליחות, על כל המשתמע מכך:

דבר נוסף שלומד כל אדם שמתחיל ללמד צעירים הוא שכדי להצליח במלאכה, עליו לנכוח במלוא אישיותו. בעלי מקצועות אחרים יכולים, בצאתם מהבית, לעטות פרסונה מקצועית, ובתום יום העבודה לקפל אותה בכניסה חזרה הביתה. למורים אין את האפשרות לעשות את זה – הם עומדים מול ילדים שרואים בהם אופציה למודל לחיקוי, ומחפשים בהם בשבע עיניים תכונות והתנהגויות שאפשר לאמץ, או לשפוט אותן לחומרה. זה חלק טבעי מתהליך של התבגרות. לכן קשה מאוד למורה לצפות שיוכל באמת לשמור על חלקים משמעותיים מאישיותו מחוץ לבית הספר, בטח ובטח בעידן המרושת. לתלמידים חשוב לדעת מה המורה שלהם עושה בחייו הפרטיים, כי זו אחת הדרכים שלהם להכיר דרכי חיים של מבוגרים השונים מאלה של סביבתם המיידית.

פיסקה זו היא לא פחות ממדהימה. ראשית, מבעד למעטה הדיבור על "שליחות המחנך" מציץ מה שאפשר לכנות "המודל הפיליפיני": התפיסה לפיה מותר לנצל את העובדת הזרה הפיליפינית ולהלינה 24 שעות יום אחר יום אך לשלם לה על 8 שעות עבודה בלבד, למרות שהיא מטפלת באמא גם בלילה. משום שמטבע הדברים, הפיליפינית היא תמיד "פיליפינית" – גם בשנתה. שנית, משום שקשה לטעון כלפי ווליניץ שלא נהג כראוי, או שהפר נהלים קיימים כלשהם (כנראה משום שהוא לא), הוא מואשם במשהו אמורפי הרבה יותר: הוא נכשל בלהיות "מודל לחיקוי". כאן מוטלת על המורה – כל מורה –שליחות נשגבת ועול חמקמק. היטיב לנסח זאת אחד האבות ביחס לשחף אוסטפלד: "זה ממש אסון אם איש כזה יהיה מורה. אנחנו נפחד לשלוח את הילדים שלנו. לאפשר לדמות כזו לעבוד עם ילדים נשמע קצת הזוי. אם הוא יהיה מורה לא נשתוק".

urn-3_HUAM_INV123861P_dynmc

קשה להשתחרר מהרושם שהמורה האידיאלי אינו אלא הילד המקובל בשכבה שהלך להיות מ"פ בצנחנים ושב לבית הספר כמורה מסור שאינו שותה, אינו מעשן, שומר על הטוהר המיני, ומקפיד לא לערער על שלוות תלמידיו. מורה "בסדר גמור" לילדים "בסדר גמור" בבית ספר "בסדר גמור". וכמובן, ברגע שמתחלים לדבר על "מודל לחיקוי" נראה שמה שלמעשה עושים זה להעניק לגיטימציה לשאול בשם אידיאלים מקובלים: איזה "מודל לחיקוי" יכולה לספק לילדים המורה השמנה שכל חיצוניותה אומרת חוסר-משמעת וחולשת רצון? או המורה החלוש, הלוזר, שבכלל רצה להיות פרופסור לספרות אבל לא אפילו סיים דוקטורט? והרי מובן לגמרי שכל אחד/ת מהללו יכולים היות מורים נפלאים ואנשים נפלאים – אז מה עוד מתבקש כאן מהמורות/ים שלנו?

הדיקטטורה של הרצון

ציד מכשפות ראוי לשמו זקוק לקורבנות, וכדי להראות שיש בכלל מקום לדון בהפסקת העסקתו של ווליניץ, מסבירה חרומצ'נקו שנגרם נזק לתלמידים:

[…] ילדים נפגעו […] בעקבות החשיפה לתכנים הביעו לא מעט ילדים תחושות קשות ותגובות של פגיעה, הן באזני הצוות והן באזני גורמים טיפוליים בעיר, הן באותו רגע והן בשבועות שאחר כך. התחושות האלה נבעו מהקושי, שצרכני אמנות בוגרים מחוסנים מפניו אבל ילדים בני 12-13 אינם, לעשות הפרדות: בין סיטואציה אמיתית שמעורבת בה דמות שהיא דמות בעלת סמכות מבחינתם ("המורה שלי עושה מין עם גברים צעירים", "המורה שלי רוצח דגים"), לבין אמנות שעוסקת בכל אלה ממקום של ריחוק. לצרכן אמנות בוגר ומודע יש בחירה האם להיחשף לאמנות, לאיזה סוג אמנות ובאיזו מידה ומינון. לילדים שעבורם המושגים "שיח אמנות" ו"קונטקסט" זרים, צפייה בסרטון כזה משמעה משבר אמון מוחלט עם המבוגר שאותו ראו בסיטואציות האלה, משבר שצריך להשקיע בשיקומו. [דגש שלנו]

נקבל שהילדים נחשפו לתכנים שאין זה הולם או ראוי שייחשפו אליהם בגילם. האם מכך נובע בהכרח שהם "נפגעו" או "ניזוקו"? יתר על כן, גם העובדה שהם הביעו תחושות קשות לא מלמדת דבר על מהות הפגיעה – שכן תחושותיהם עשויות לבטא גם הומופוביה, או פשוט בהלה – או על התגובה ההולמת. הרי אם הילדים נפגעו, עדיין צריך לשאול מדוע התגובה ההולמת לפגיעה אינה מתן הסבר – הסבר דומה לזה שניתן בהמשך הפסקה של חרומצ'נקו עצמה, למשל? הרי לא צריך לדעת מהו "קונטקסט" כדי להבין את ההקשר של העבודות. וככל שהדברים אמורים בנזק של ממש, אנו למשל סבורים שסביר שהילדים ניזוקו – נזק משמעותי ולטווח ארוך – מיחסו של בית הספר למורה והקבלה הלא-ביקורתית של תלונותיהם ותלונות הוריהם.

אולם לא רק בפגיעה בילדים עסקינן. דומה כי בעצם הפגיעה היא אחרת לגמרי: עלבונם של ההורים שילדיהם נחשפו לתכנים שהם אינם מוכנים שהם ייחשפו אליהם. כדאי לזכור – התכנים הללו נחשפו לא בכיתה, לא מול ווליניץ, אלא בחיפושי גוגל. הפגיעה האמיתית, כך נדמה, היא ביכולת של ההורים להעמיד פנים שילדיהם גולשים לבטח ברשת, מוגנים מתכנים בעייתיים, ובתחושת השליטה שלהם. אולם ראשית כל, מי שרוצה לוודא שילדיו לא נחשפים ברשת לתכנים שאינם מקובלים עליה, צריכה לנקוט בפעולות מניעה אקטיביות. משמעות הרעיון שאם האמן רוצה להיות מורה עליו להסיר את עבודותיו מהרשת, היא שאין מקום בבית הספר לאמנים, או לכל מי שמועדים להעלות תכנים מעוררי מחלוקת או אי-נוחות.

שנית, גם לרצון ההורים לשלוט על התכנים ובעיקר לנכונותם לנקוט בצעדים שונים כדי לממש רצון זה צריך לשים גבול. מאחורי הדגש הכפול – על ה"מצוקה" של הילדים (וקשה להתעלם מכך שנראה שמדובר במצוקה מדבקת במיוחד שעוברת מילד לילד, כפי שבדרך כלל קורה לפני שצדים מכשפה), ועל רצון ההורים וסמכותם, נמצאת תמונת עולם לפיה ההורים והילדים הם צרכנים, ומקור הערכים והנורמות הוא רצונם. המורה נמדדת ביכולתה לספק את הרצונות הללו. התוצאה היא שכאשר נזקקו התלמידים למורה, למחנכת, ולהורה, מצאו את עצמם מול "שירות לקוחות" שביקש להרגיעם והציע להם לעצום עיניים ולשכוח את אשר ראו: הכל יהיה בסדר, ואנחנו נבטיח שתקלה כזו לא תתרחש שוב. זאת במקום הגישה המיושנת לפיה מורים או הורים פונים לידע, לניסיון, ולמחויבויות האתיות שלהם כדי לסייע לילדים להתמודד עם המשבר והקושי, ואולי גם ללמוד ממנו להתפתח. (גם) זה משהו שילדים זקוקים לו – לא (רק) הרגעה.

ie102_handraised

טובת הילד

כל האמור למעלה מתנקז בסופו של דבר למרכזיות הרעיון של "טובת הילד" ולפשטנות בה הוא מפורש. כך כותבת חרומצ'נקו: "וכאן אני [מצטערת] על כך שרופא שמתחיל לעבוד בבית חולים רואה לנגד עיניו, מכל פינה, את ה"פרימום נון נוקרה" ("קודם כל, אל תזיק"), ואילו למורה, גם זמני, שנכנס בשעריו של מוסד חינוכי ועוסק גם הוא, בדרכו, בדיני נפשות, אין מקבילה כזו. כי אילו הבין גל מה כובד האחריות המוטל על כתפיו בתפקידו כאיש חינוך, נדמה לי שהיה מתנהל אחרת."

"טובת הילד" הוא מושג חמקמק להפליא. אין נבלה חינוכית שלא נעשתה בשמו, אבל אין גם חינוך או הוראה בלעדיו. הקפיצה מהעמדה שגורסת כי ראוי שהילדים לא יצפו בעבודות כאלה לקביעה הנחרצת שנגרם להם נזק, והקפיצה מן העמדה שהם נפגעו לשיפוט שווליניץ מעל בתפקידו, קלות מדי, ואינן מנומקות. ברור שדרך אחת למנוע מילדים להיחשף לתכנים לא-הולמים היא לאסור כליל את העלאתם לרשת, אולם איננו חושבים כי ראוי לנהוג כך. ברור גם שאחת הדרכים למנוע מתלמידים לגלות שלמורים שלהם יש חיים היא לוודא שלא יהיו להם. אולם איננו סבורים שראוי לנהוג כך.

התגובות לפרשה מפגישות אנטי-ליברליזם עם ריסוק זכויות העובד. בהקשרים מסוימים המפגש נסתר, משום שהמעסיק אינו ציבורי אלא פרטי, ולכן נדמה כי אפשר לתאר את ההתקשרות בין העובד למעסיק כמשהו ששייך לתחום הפרטי – תחום פעולתה של ה"חירות", לא הגבלתה. אולם כמובן שזהו בלוף. האפשרות לחיות כאישיות בת-חורין – עם תחום פרטי, ועם האפשרות להתנהל כשווה-זכויות במרחבים ציבוריים שונים – תלויה בכך שנגן עליה מפני סוהריה וצנזוריה, שפשוט נכבד בני אדם ואת פרנסתם, ושנדע לטפח את ההסדרים והמוסדות המאפשרים הגנה עליהם.

לסגל בית הספר נמליץ להזכיר לתלמידים שאם יעשו גוגל על שמות מוריהם, הם עשויים להיתקל בעוד כמה דברים שיפתיעו אותם. החיים מורכבים ועשירים יותר ממה שנשקף מבתי ספר של בעלי זכויות יתר הבטוחים כי בין זכויותיהם נמצאת הזכות להיות מוגנים מעצם קיומו של הזולת במרחב הציבורי, ואף אחד לא חייב לתלמידים או להורי התלמידים, דין וחשבון על מורכבות אנושיותו. ייתכן שווליניץ או אוסטפלד הם אמנים גרועים. ייתכן גם שהם חותמים על עצומות להחרמת מוצרי ההתנחלות, או בעד סיפוח השטחים. הם עשויים להיות כל אחד ממגוון הטיפוסים שמאיישים את החברה בה אנו חיים. וכאן בית הספר נכשל בחינוך התלמידים. בחברה, מה לעשות, יש גם הומואים, גם אמנים, גם כהי עור, גם מתנחלים וחרדים. וכן, גם הם אומרים ועושים הרבה דברים שעשויים להפתיע, לפתות, להגעיל ולקומם. הם אפילו טועים ומפשלים לפעמים.

הכניעה בפני הזכות לכאורה של התלמידים או הוריהם לשלוות נפש במחיר ביעור מורכבות האדם הולמת חברה מאוד שונה מזו שראוי שבית ספר דמוקרטי, למעשה שבית ספר כלשהו, יקדם. למעשה השיעור האמיתי שלימדתם את תלמידיכם הוא שאם הם יעזו, ביום מן הימים, לבחור בחירה העומדת בניגוד למוסכמות מקובלות, גם אם היא תהיה חוקית לחלוטין ותבטא את תפיסת עולמם, חלומותיהם, תשוקותיהם או מחאתם, מורים ומחנכים לא יעמדו לצדם ולא יילחמו על זכותם זו.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. ד"ר רמי גודוביץ הוא מרצה לפילוסופיה ופעיל בקרב קהילות מבקשי המקלט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עדו

    קרן מיכאלי דוגמנית לשעבר שהצטלמה בעירום לאיזה קמפיין פירסומי הפכה ברבות הימים למורה.
    לומר את האמת כאבא יש לי בעיה עם זה.
    א. כי כפי שאני זוכר את עצמי בגיל ההתבגרות, אם הייתה לי מורה יפה שגם הצטלמה בעירום הייתי יושב בשיעור ומביט בכל תנועה שלה אבל לא בטוח שהייתי שם לב לאף מילה שלה.
    ב. כי להצטלם בעירום בשביל כסף נוגד את כל מה שבית ספר אמור להקנות לתלמידים. היא לא הצטלמה כחלק מאיזה מיזם אומנותי או כהצהרה אידאולוגית אלא כי שילמו לה . תדע התלמידה שאם היא שמנה ומכוערת אין לה ברירה אלא לשנן ספרים ואנציקלופדיות אבל אם היא כוסית שווה כל שעליה לעשות הוא להוריד בגדים והופ ! קפצו להם אלפי שקלים לחשבון הבנק שלה.

    בקיצור אם קרן מיכאלי שהצטלמה בשביל כסף יכולה להיות מורה אז גם גל ווליניץ יכול.
    מעבר לזה, אני אישית למדתי תיאטרון ממורה בשם נחמי שהקריא לנו בשיעור מחזה שכתב מלא ב'זין' ו'כוס' בכל שורה שנייה ואף אחד לא חשב שהמורה לא לגיטימי ולא צריך ללמד (זה היה לפני יותר מ25 שנה) אם כי צחקנו עליו אחר כך במסיבת הסיום.

  2. גיל גרטל

    עולה ההבדל בין תפיסת המורה ככלי (מכונה) שמשכפל את ייצוג "משרד החינוך" בכל כיתה וכיתה, לבין ההבנה שאין אפשרות לעקוף את המורה, וחובה לקבל את עצמאותן המקצועית ואישיותן של כל מורה ומורה לעצמה.

    1. דודי

      אם זה גיל שכתב את דרך הטבע…
      ספר מצויין שפתח לי צוהר לעולם חינוכי משמעותי

  3. מיכל גל

    מאמר מצוין. תודה. בתור אמא לילדה בבית ספר דמוקרטי, הייתי מעורבת בדיון על העניין. יופי של טיעון. אותי הוא שכנע.

  4. איריס חפץ

    הדיון שהיה על איסור על מורות ללמד בגרמניה עם כיסוי ראש, כדי שתלמידים לא יפנימו בעקבות זאת "דיכוי נשים" ושאר ירקות מטופשים. והכל גם כמובן בשם "טובת הילד/ה"…

    1. ענת

      מענין מה היית טוענת אם אותו מורה היה נתפס על אימרות ,גזעניות", איריס. ומה היו ההורים אומרים אם איריס חפץ היתה חודרת למערכת החינוך.

      1. איריס חפץ

        "חודרת" לא פחות? אולי "מסתננת"? כדי שיהיה ממש מסוכן.
        חבל שאת לא יכולה להבדיל בין אמירות גזעניות לבין דעות ואמונות של אנשים באשר לדתם (למה את המילה גזעניות כתבת במרכאות? לא ברור…). אישה שחובשת כיסוי ראש אינה מפיצה אמירות גזעניות ולא מעשים גזעניים. שלא לדבר על זה שמערכת החינוך הישראלית מפיצה מסרים גזעניים בעצמה, דרך ספרי הלימוד שלה וסיורי המחנות הנוראיים לבני הנוער. הסכנה, כמו בפעמים רבות, נמצאת לרוב בתוך הקבוצה ולא מחוץ לה.
        ובאשר לחדירתי למערכת החינוך: הסירי דאגה מלבך, פרשתי לפני יותר מעשור אחרי קריירה קצרה של חצי שנה. בשיאי כמובן.

        1. יובל .א

          איריס, מה קרה בסוף לגבי כיסוי-הראש?

          1. איריס חפץ

            בית המשפט העליון בגרמניה אמר שהחוק לא מאפשר איסור של העסקת נשים שחובשות כיסוי ראש ולכן החזיר את התביעה (של מורה כזו לפרלמנט). הפרלמנט הגרמני חוקק חוק שאוסר על עובדי ציבור להפיץ את משנתם ואמונתם ברבים ומאז זה אומר שאי אפשר להעסיק מורות עם כיסוי ראש, או מורים עם שרשרת של צלב. מכיוון שלנוצרים יש בתי ספר משלהם, פרטיים אבל במימון המדינה כמובן, ומכיוון שלנוצרים אין סמלי לבוש בולטים כמו ליהודים או מוסלמים, יוצא שזה חוק נגד האחרונים. זה המצב נכון לעכשיו.

  5. מזל מרל

    מתי פעם אחרונה אמרו למורים שהם עוסקים בדיני נפשות? יולי חרומצ'נקו שכחה שבתי ספר ומורים עוסקים בעיקר בעיצוב תעודות בגרות ובעיצוב חיילים לצה"ל.
    אכן עצוב כל כך שמורה אינו רואה "פרימום נון נוקרה" בכל פינה, אולי המורה שאמר לתלמיד כתה ג', רק השבוע : " חבל על הזמן שלך פה" (בבית הספר, כמובן), היה שותק. אולי היה פחות עסוק בדיני נפשו שלו ומתפנה לעשות את עבודתו מתוך הבנה ל"גודל האחריות המוטלת על כתפיו בתפקידו כאיש חינוך".
    יואילו נא הורים להציץ באתרים הפורנוגרפיים בהם משוטטים ילדיהם הרכים, דקה לפני שהם עושים גוגל על שמות מורים ויגלו עולם ומלואו.
    נדמה לי שבעברית אומרים פשוט "צביעות".

  6. נטלי

    דווקא כאמא- אמנים ויוצרים, אנשי שוליים, יצירתיים ולא קונבציונאליים, דווקא אחר אלה ארדוף שישקו את ילדי בחינוך מעניין ומהנה יותר מאשר עוד מורה משעממת הדומה לפס יצור משעמם שאין בו כדי לרומם ולפתח את הרוח למען עולם טוב יותר, שיש בו כדי לדכא את הפראי והיצירתי, את השונה והאחר שיצילנו כבר מעוולות חברתיות וכו וכו וזה עצוב. דווקא חשבתי על בית ספר זה שארצה לרשום אליו את בני, אך אני לא. לא, כי אם פינטזתי על מורים איכותיים, שמביאים עימם אופי ויופי פנימי, המובע ביצירותיהם, משעשעות מאוד חלקן, אינם ויש את המורה המסיונר, זה שרץ 3000 מט' בכל בוקר, אוכל גמבה ושותה מיץ גזר וזאת שיושבת כל היום וקוראת מאמרים על 'כיצד להנהיג עדר בני 13' ומתקשרת עם עצמה בעיקר ויש גם את הנפלאים- אבל היכן הנפלאים ביותר? אני יודעת- הם לא עובדים במשרד החינוך! וגם אם הם כן- הם מתוסכלים, מיואשים שחתכו להם את הכנפיים כדי להתאימם לנורמות מיושנות. אבל, אני לא דואגת. כאמא, אני רואה בדיוק לאן הדור הזה הולך- לאקסטרים. למה? כי כשאוסרים מלטעום מ"הפרי האסור"- בסופו של דבר, טועמים ממנו ואף מייצרים אותו! ויש לי סיפורים מזעזעים על משרד החינוך, על אנשי החינוך שאוהבים להיות חיילים לקקנים, אולי הם יקבלו צלש והעלאה במשכורת. ומספרים אותם במסדרונות, בהפסקות, בכיתות ולאט לאט הם מחלחלים החוצה…אולי, יום יבוא ומשהו יקרה. או..שלא וזה ממש יהיה מסוכן לנו.

  7. יעל

    הפלא ופלא, משרד החינוך הוא מוסד שמרני, קפוא על שמריו, טרחני ודידקטי.
    הפלא ופלא, הוא מתייחס לעובדים שלו כאל עבדים נרצעים.
    אנשי חינוך, הורים וכלל המערכת מתגמשים עד כדי שברון לדרישות הקפריזיות של תלמידים, או יותר נכון, של הגוש המרכזי, הקולני, האלים וחסר הרגישות של התלמידים שנוהג במנטליות של המון.
    אני לא מתפלאת. בית הספר היה כזה תמיד, ולכן הוא ימשיך ליצר דורות של אנשים שיחשבו שכך הוא צריך להיות.
    הפנטזיות על אנשי חינוך מסורים ודמויות חיקוי מושלמות לא מאפיינות את צוותי החינוך בבתי הספר העכשווים. אולי כדאי כבר להפסיק עם השורייד הזה.

  8. איל

    אני חושב שקל מדי לסגת לדיון הרואה במורה קורבן ובמערכת החינוך כזאת שלא מסוגלת להכיל. האמנות (לכאורה לדעתי) עזקה בתכנים פורנוגרפייה הכוללים מציצות שד, אברי מין וליקוקי תחת.
    זה לא "עירום" זאת פורנוגרפיה למי שנסגר בחדר עם ילדים. נכון, לא היה קשר למה שקרה בכיתה, אבל יש איזה גבול למה האדם שעומד בכיתה עם ילדים בגיל 12 יכול להיחשף בפניהם, גם אם דרך המסך.
    המחנך הוא לא "פיליפיני", כלומר שמשולם על חלק מעבודתו ועל חלק לא ולכן יכול לנהוג כרוחו. המחנך הוא דמות לחיקוי, הוא דמות להזדהות
    ואני ממש משוכנע שכל מי שהיה רואה את הסרטונים הקשים הללו שירדו בנתיים מהרשת ולא רק את התמונות העדינות שנשארו – היה מבקש מהמנהלת שתוודא שעם כל הכבוד – "לא בבית ספרנו".
    הטענה שזה בשם הליברליות? בעניניי זה בשם החוסר ליברליות ולכך שיש גם איזה גבול.

    הדבר נעשה גם בהסכמה. גל לדעתי מחפש יחסי ציבור ביציאה הזאת כאילו שנעשה לו איזה עוול איום.

  9. חמוטל

    מאמר יוצא מן הכלל.

  10. אחד שמנסה להבין

    צביעות לשמה

  11. דוד

    ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי טקסט זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.