מצ'עמם לי

מזה זמן מה שאני נאבקת בשעמום שנופל עלי בכל פעם שאני מנסה לכתוב את המאמר הזה, על אופוזיציה בישראל. שעמום יכול לסמן רגשות שונים, שמסתתרים מאחוריו: לעתים הוא תגובה למשהו תוקפני שמרחף באוויר, ושנגדו אפשר להתגונן על ידי טשטוש עצמי. לעתים הוא מהווה תגובה ישירה למשעמם ולמרדים עצמו. ופעמים אחרות יש מאחוריו תסכול ויאוש. לא תמיד ברור מאיפה הוא נובע, אבל הוא שם. אני מוצאת עצמי נאבקת בניסיון לקרוא דיונים על כלום, לנסות ולחוש מעורבות גדולה יותר, וזה לא הולך.

למשל, הדיון על ההתבטאות ההיא של נפתלי בנט. אנשים שוקלים את הבעד והנגד: האם יש מקום למצפון או לא, האם נכון לסרב לפנות התנחלויות או לא. כל זה מכסה על העובדה שבזמן הדיון עצמו פלסטינים נרצחים והתנחלויות נבנות. עולם וישראל כמנהגם נוהגים תוך ליהוג ליהוגים. זה משמים כי מדובר בדינמיקה ידועה של דיון-לכאורה, כזה שאפשר להחליף את מושאו בכל נושא אחר שעלה על סדר היום הישראלי בעשורים האחרונים. במקום האמירה של בנט, אפשר לעסוק ב"התנתקות", ב"פינוי מעלה אגזוזים" או בדו"ח העוני/מבקר המדינה/תוצאות מבחני המיצ"ב. לכל הדיונים הללו אין תכלית ממילא, זולת העובדה שהם מסיחים את הדעת ויוצרים תחושה של התעסקות חשובה, כזו שתביא לאיזה סיפוק קצר מועד. לתוצאת הדיון אין חשיבות. לא מדובר בענין אמיתי בדבר עצמו, בהשלכות החברתיות, או בניסיון לשפר את חיי התושבים במקום. חשוב יותר לתחמן במיצ"ב כך שיתקבלו תוצאות מיצ"ג, שאפשר יהיה להמשיך איתן את החיים במדינת-הכאילו.

במובן הזה מדינת ישראל מתנהגת כמו חייל בדיכאון, כמו מי שלוקח סמים ומאונן כדי לשכוח את מצבו הבסיסי תוך ההמתנה לשחרור, רק כדי לגלות שהוא לא נוהג באופן שונה בהודו (ה"התפתחות" הזו מתועדת בסרטו של דניאל סיון, "מורעלים", המלווה ארבעה צעירים מרמת השרון שמתחילים את ההתנסות במסלול הסמים באמסטרדם, עוד לפני הגיוס).

שבועות ארוכים חשבתי שהשעמום נובע בעצם מכך שבישראל לא קיימת אופוזיציה. למעט מפלגה לא ציונית אחת, בל"ד, כל המפלגות משחקות את משחק הכאילו-דמוקרטיה. במדינה היהודית-דמוקרטית אסור שהקולות האופוזיציוניים יישמעו. ויש לא מעט דרכים להשתיק אותם. אפשר לכלוא פעילים, להפחיד אותם בחקירות, לזמן אותם לשיחות עם אנשי שב"כ, כמו שקרה עם פעילי הפנתרים השחורים, ואפשר גם להושיט להם זרת מלפנים ולכופף את ידם מאחור כך שלא יוכלו לא לחפון חופן ולא לקמוץ קומץ, כפי שירא החמדן, זה שעושה יד אחת עם "חוק הגזזת". בראש סדר העדיפויות עומדת הדאגה שלא לפתוח את הארכיונים ולחשוף את הפשע. האשכנזים שעשו מזה קריירה כבר נחים על משכבם בשלום (אם עוד מותר להשתמש במילה הזו). בניגוד לטענות, המידע דווקא היה נגיש והתיקים פתוחים עבור המלומדים, פרופ' שיבא ופרופ' מודן. זה האחרון חקר בתיקים לצורך כתיבת מאמר בעיתון יוקרתי (The Lancet) לפני שהם נעלמו בתהום האשכנשיה. אזי, יהודי ישראל כבר הפנימו את העובדה שיש דברים שאסור לדבר עליהם ודברים שאסור להגיד. לא מעט אפילו נהנו ונהנים מהילת ה"שושו". איזשהו רווח הרי צריך להיות לעניין. למשל האשליה של הידע והשליטה, להיות הנבחר ש"יודע".

אחרי יותר משישים שנות שלטון ציוני לא נותר יותר מההסתרה. הסתרת הנכבה כאילו לא היתה, ההכחשה של חטיפת הילדים התימנים, העלמת המידע והשקרים לגבי השימוש שנעשה בהקרנות נגד גזזת, והסירוב להודות שנשים אתיופיות "זוכות" בהזרקה חינם של אמצעי מניעה, כדי להגביל את הילודה של "המגזר", כפי שנעשה בימי היישוב הראשונים עם נשים תימניות.

אבל אחרי מחשבה נוספת החלטתי שלא יכול להיות שמצ'עמם לי רק בגלל שאין אופוזיציה, גם אם זה אמור להיות נושא המאמר. מי שעזרה לי להבין את מקור השעמום היא שרית חדד, כששרה לביבי "אתה תותח". כזה תותח שזקוק לאשה שתזמר זאת לפני אולם ומלואו? חשבתי שתותחים אמיתיים לא רצים לספר לחבר'ה ובטח שלא שולחים אשה לספר זאת במקומם. איפה, איפה בגין – "לא-שואלים-גבר-איפה-הוא-בילה-את-הלילה"- כשצריך אותו? אז הבנתי שלא רק שאין אופוזיציה בישראל, הרי לזה כבר התרגלנו, אלא שבעצם אין גם קואליציה. כלומר לא יכולה להיות קואליציה, כיוון שאין למעשה מפלגות שירכיבו אותה. "מפלגה ישראלית" היא לרוב יצור שחייו חיים קצרי מועד. אלא שהוא אף פעם לא מת, אלא רק מתגלגל בישות אחרת. לרוב, ה"מפלגה" היא לא יותר מאכסנייה לגנרלים בדימוס שמצילה אותם מ"לעשות לביתם" (בינינו ברק, אחרי שצברתי כמה מאות שעות של נקיון אסלות בזמן שהיית בסיירת: כלים, אתה יודע לעשות? פנאלים? ראית פעם לאקונומיקה את הלבן בעיניים? יודע מה, אפילו מהפעלת שואב אבק הייתי מתרשמת, שלא לדבר על הפעלת מכשיר ביתי שאינו מקרר).

מפלגות ישראליות צצות כמו יערות קק"ל אחרי הנכבה: לפני כל עונת בחירות אפשר למצוא בתפריט הרשימות לפחות מפלגה אחת, שזה עתה נוסדה, עם שם בעל מומנטום ו"עם הפנים לעתיד" (התחיה/צומת/יש עתיד/קדימה/התנועה/עצמאות/שינוי/מרצ), או מפלגה ישנה שהעבר מאחוריה והיא "צופה אל הבאות" (העבודה, שרוצה לשכוח את המערך שרוצה לשכוח את מפא"י וכולן יחד מבקשות בעיקר שאנחנו נשכח) או מפלגת הווה מובהקת שמנסה לשדר "יציבות וחום" (הליכוד/מפלגת המרכז/ישראל ביתנו/הבית הלאומי/הבית היהודי/עם שלם). מתוך הבליל הזה תורכב, לרוב, הקואליציה שתשוב ותעשה בדיוק את אותם הדברים שעשו זה מכבר אותן דמויות מן הגלגול הקודם, ועל הכל, למותר לציין, ינצח כמו תמיד באיזשהו תפקיד שימון פרס.

את השינוי שעבר על הגדרת הקולקטיב היהודי בישראל אפשר לתאר באמצעות המודל לטיפול קבוצתי פסיכואנליטי של ביון. וילפרד ביון, פסיכיאטר ופסיכונאליטיקאי בריטי שהיה מחלוצי הטיפול הקבוצתי, החל לטפל בחיילים שנפצעו במלחמת העולם השנייה באופן קבוצתי, בעיקר בשל חוסר זמן לטיפול על בסיס פרטני. הטיפול הקבוצתי הצליח כל כך עד שהנהלת בית החולים הצבאי פיטרה את ביון. חיילים, כפי ששמענו ב"בטיפול" מאביו של ידין הטייס, לא אמורים להרגיש. הם אמורים לבצע. אין צורך לספר שתפיסה זו יצרה בעיות פסיכולוגיות חמורות. על בסיס התובנה הזו, כמו בנסיונות מאוחרים יותר, ביון תיאר שלושה מודלים של פעולה קבוצתית בקרב קבוצות שהוגדרו ככאלו שאינן קבוצות עבודה: קבוצת תלות, שחבריה שוקעים במצב פאסיבי כמו בגן עדן ומחכים שמישהו יעשה בשבילם את העבודה, קבוצה שבה יש בנייה של זוג והקבוצה מחכה שהוא יוליד לה משהו חדש שיביא את השינוי, וקבוצה שפועלת לפי העיקרון של "הילחם או ברח" (fight or flight).

מדינת ישראל תפקדה שנים רבות בהתאם לטיפוס של קבוצת "הילחם או ברח" של ביון. זו קבוצה שזקוקה לאויב חיצוני או פנימי (בתפקיד "השעיר לעזאזל") כדי לתפקד, ולא יכולה להפנות את הכוחות הפוריים והיצירתיים שבתוכה לגדילה וצמיחה מכיוון שאלו מכוונים למאבק באויב, שעליו גם מושלכות הבעיות הפנימיות של הקבוצה. בהיסטוריה של ישראל, "הערבים" מילאו את תפקיד האויב החיצוני, ומשום שהם גם מהווים חלק מהחברה הישראלית, כולל המזרחים שבהם, הם הפכו גם לאויב פנימי. כך גם החרדים, שעוד לפני תקומת הציונות לוהקו לתפקיד השעיר לעזאזל במסורת האנטישמית האירופית העתיקה. מסיבה זו, הקבוצה הגדולה צריכה לדכא אותם ולהשליך כל חסימה של התפתחות ושינוי על האויב. "קודם שיהיה שלום עם הערבים, ואז נתפנה לעניני חברה ורווחה", או "החרדים והערבים מנצלים את המדינה", כך שתוסר כל אחריות מחבריה שלה. בקבוצה כזו יש עיסוק אינטנסיבי ב"אויב", היות והוא זה שמתפעל ומשמר את האחדות הפנימית שלה. בלי החרדים אין ליאיר לפיד מה להגיד, ובלי המתנחלים "שלום עכשיו" היא כמו הליקופטר בלי טייס.

בשנים האחרונות ישראל עברה מדינמיקה קבוצתית כזו לדינמיקה קבוצתית אחרת, זו של הקבוצה התלותית. לפי ביון, כאמור, בקבוצה כזו חברי הקבוצה משולים למי שנשענים על כיסא הנוח שלהם ומחכים שמנחה הקבוצה או מנהיג חזק יעשה עבורם את העבודה. התקוות הגדולות שחברי הקבוצה תולים ב"איש החזק" מתבטאות בפרסונליזציה של העניין במנחה, בזמן שחברי הקבוצה שקועים בייאוש ובחוסר מעש. מדובר במבנה לא דמוקרטי שמעודד פאסיביות של החברים. מפלגות עם מסורת דמוקרטית נוטות לתקן תקנון שמגביל אפשרויות טוטאליטריות בתוך המפלגה, אבל התרבות הפוליטית בישראל הפכה בשנים האחרונות, בתוך ייאוש ודיכאון גוברים, לכל כך אישית, עד שנראה לנו מובן מאליו ששרית חדד יכולה לשיר לביבי במהלך תקופת בחירות: "אתה תותח". המילים הללו שלקוחות מהז'רגון הצבאי מדגישות את גבריותו של המנהיג, ואת היותו ביטחוניסט עם כוח. ה"אין, אין עליך" הזה קורה בתוך הליכוד, "מפלגה עממית" כלומר מפלגה עם שיק מזרחי שמייצגת את העם, או את השאיפה למנהיג אידיאלי, שיעשה עבורה את העבודה. שימו את ביבי במפלגת העבודה והוא יהיה פופולרי כמו פרס.