תרפ"ט: כך חיזקו ערביי פלסטין את התנועה הציונית

הענקת מקלט לנרדפי חרב איננה נוגדת בהכרח את רוח האסלאם, והראיה – מגורשי ספרד שנקלטו בארץ בראשית התקופה העות'מאנית. אולם בתרפ"ט, אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא דורשי ריבונות
הלל כהן

תרפ"ט היא סמל לרצחנות הערבית. לפחות בעיניים יהודיות. היא ההוכחה שגם ללא הכיבוש (של 1967) וללא הנכבה (של 1948) טבחו ערבים ביהודים ללא רחם. שהמוסלמים צמאים לדם יהודים. אלא שהדברים לעולם אינם פשוטים עד כדי כך. לפחות לא אם בוחנים אותם לעומק. כי בחינה מעמיקה מגלה שבתרפ"ט גם יהודים רצחו ערבים חפים מפשע, ויהודים אחרים הצילו ערבים ממעשי לינץ' בירושלים, וערבים הצילו יהודים. ותוך כך מתחדדת ההבנה שכמו בכל אירוע היסטורי, התיאור המקובל מכסה יותר מאשר מגלה. ועם זאת, הבנה אמיתית של תרפ"ט מחייבת להיישיר מבט בעיקר לעבר מעשי הרצח, אל הגרזנים שהנחיתו ערבים על ראשיהם של יהודים צעירים ומבוגרים בירושלים, בחברון ובצפת, אל הבתים שהוצתו ובהם ישישים חסרי ישע, אל רגעי האימה והדם. והשאלה הנשאלת היא למה. למה הרגו אנשים את שכניהם, את באי ביתם, מכרים איתם התרועעו עשרות שנים (והאם מיותר להזכיר שהשאלה "למה"אין בה כדי להציע הצדקה אלא להציע הבנה?)

הנה התובנות הבסיסיות שעלו מהמחקר שלי על תרפ"ט (שעומד לצאת כספר). מעשי הרצח שביצעו יהודים בתרפ"ט אינם משנים את המסגרת הכוללת של המאורעות: מתקפה ערבית על קהילות יהודיות. המסגרת הכוללת של המאורעות אינה משנה את התמונה ההיסטורית הרחבה יותר: היהודים באו לארץ החל משלהי התקופה העות'מאנית בחסות אירופית (ובעיקר בחסות בריטית) במטרה להפוך אותה ליהודית, וכפועל יוצא להפוך את תושביה הערבים למיעוט בארצם. הוויכוח הערכי, האם היתה הצדקה לפעולות הציונים הוא מחוץ לגבולותיו של מחקר זה. אסתפק אם אציין את דעתי שליהודים נרדפי חרב היתה זכות לבוא לארץ ולמצוא בה מקלט, אך הזכות הזו אינה מפקיעה את זכותם של הערבים בארץ, ואינה מצדיקה את כל מהלכיה של התנועה הציונית.

ישיבת כנסת ישראל בחברון, 1911. אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות
ישיבת כנסת ישראל בחברון, 1911. אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות

הענקת מקלט לנרדפי חרב איננה נוגדת בהכרח את רוח האסלאם, גם אם הם יהודים וגם אם מחוז חפצם הוא ארץ הקודש, והראיה – מגורשי ספרד שנקלטו בארץ בראשית התקופה העות'מאנית. אולם בתרפ"ט, אחרי קרוב למאה שנה של עליות לארץ בחסות מעצמות זרות, מתוכן כיובל של פעילות ציונית מאורגנת, לא היו היהודים רק בגדר מבקשי מקלט, אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות; וגם יהודים מוותיקי הארץ שמלכתחילה שאפו להגיע לשיוויון עם שכניהם ולאו דווקא להקים מדינת לאום יהודית ברוח הציונות האירופית, החלו לאמץ את הרעיון הלאומי ולהיקסם מהאפשרות של מדינה יהודית בארץ ישראל. ממילא הלכה והטשטשה בשיח הערבי ההבחנה בין יהודים ציונים ולא ציונים. היא לא נעלמה לחלוטין: בדיבור ובכתיבה הערבית, וגם בחיי היומיום, נשתמר הלקסיקון הישן שהכיר ב"יהודים-הערבים" כבני בית בתרבות המזרח-תיכונית, ולצדם "ציונים" שהגיעו עם מנהגיהם הזרים ממזרח אירופה, וגם "סכנאז'", חרדים אשכנזים.

עמוד ראשי בעיתון "חדשות בולטימור" שמדווח על הטבח בחברון
עמוד ראשי בעיתון "חדשות בולטימור" שמדווח על הטבח בחברון

אבל בעת הסערה של תרפ"ט התפוגגו ההבחנות האלו. הקהילות היהודיות הותקפו ללא הבדל נטייה פוליטית או ותק. הזעקות של בני משפחת כהן ואפריאת מצפת, בני משפחות אבושדיד וקפילוטו בחברון לשכניהם-מכריהם "הלא אנשים אחים אנחנו" שנפלו על אזניים אטומות, הן ההוכחה הברורה לכך. תרפ"ט הבהירה שההבחנות בין חרדים לבין חופשים, בין יישוב ישן ליישוב חדש, בין אשכנזים ליוצאי המזרח והמגרב, בין זרמים בתנועת העבודה וביניהם לבין הרוויזיוניסטים, הבחנות שמפלחות את החברה היהודית-ישראלית – היום כמו לפני קום המדינה – היו בעיני הערבים חסרות משמעות כמעט לחלוטין. לא משום שבעיניים מוסלמיות כל היהודים הם בני מוות – הם אינם כאלה – אלא מפני שבסוף שנות העשרים הערבים חשו בעוצמה רבה כי המשותף בין כל הזרמים היהודים האלו רב על המבדיל. אלו כאלו מאמינים בקיומו של העם היהודי, אלו כאלו מאמינים בזכותם של היהודים לעלות לארץ אבותיהם, אלו כאלו שואפים למדינה יהודית בארץ ישראל (הן אם תוקם בידי אדם או עם בוא המשיח, הן אם תהיה ליברלית או סוציאליסטית). אלו כאלו מאמינים בערבות יהודית הדדית. העקרונות הללו עמדו בניגוד מובהק לשאיפות של ערביי הארץ, ובעיניהם הפכו כל היהודים שהאמינו בהם לגוש אחד לא מובחן. ולפיכך, בשעות ההרג בתרפ"ט, לא הרגו הערבים, מבחינתם, בשכניהם היהודים, אלא באויבים המנסים להשתלט על ארצם.

הערבים, כך נראה, זיהו את פוטנציאל האחדות היהודית תחת הציונות בטרם התממש, ובמתקפתם זירזו את יציאתו מן הכוח אל הפועל. יהודים שחיו דורות בארץ, ממוצא מזרח תיכוני או אחר, שיחסם לתנועה הציונית היה מסויג, שהרגישו דחויים על ידי הסוציאליסטים או המוסדות הציוניים, ששאפו להמשיך את אורח חייהם המסורתי לצד הערבים, שהתרחקו מפוליטיקה והעדיפו להשאיר את ההכרעה בדבר הריבונות על הארץ בידי שמים, שחשו בנוח עם ערביי הארץ יותר מאשר עם החלוצים פורקי העול, שחיכו בכליון עיניים לכל שיר חדש של אום כלת'ום שהחלה אז לפרוח – כל אלו הבינו בעקבות מתקפות הדמים כי כיהודים אין להם בית פוליטי אחר זולת הבית הציוני. הם יכולים להשתתף בו באופן פעיל או רק לחסות בצילו בעת סערה, אולם אין ביכולתם להציע חלופה פוליטית של ממש בדמות חבירה לערביי הארץ, כיוון שגם הערבים לא היו מעוניינים בכך.

במובן זה ניתן לומר שבתרפ"ט נוסד היישוב היהודי בארץ. כלומר: בעקבות המאורעות הוא הפך ליישוב היהודי ממנו צמחה מדינת ישראל המוכרת כיום, על ערכיה ועל אתוס ההגנה והלוחמה שלה. מעשי הטבח שאירעו במקומות בהם לא פעל כוח מגן עברי – וההצלחה של המגינים היהודים להדוף מתקפות במקומות בהם פעלו – שימשו לרבים הוכחה עד כמה הלוחמים היהודים, ורק הם, מפרידים בין קיום היישוב הזה לבין היכחדותו. תוך כך הפך התחום הצבאי למוקד משיכה עבור המוכשרים בבני היישוב. כך הפך השירות הצבאי למקור להתקדמות חברתית לבני קבוצות שוליות ומוחלשות, כך הפכו מפקדים צבאיים למנהיגים לאומיים. משה (שיקו) בהר כבר הראה לנו כיצד רדיפת יהודי ארצות ערב בשנות ה-40 חיזקה את התנועה הציונית. תהליך דומה התרחש בארץ כשני עשורים קודם לכן.

סרטם של דן ונואית גבע "מה שראיתי בחברון" יוקרן מחר (חמישי, 21.02) במסגרת "מפגשים מזוית כהה" בסינמטק תל אביב, ולאחריו יתקיים דיון על האפשרות של חיים משותפים בעיר האבות בהנחיית יעל בן יפת ובהשתתפות הלל כהן, עמוס נוי ודן גבע. לפרטים

הלל כהן חוקר יחסי יהודים וערבים בארץ ומלמד היסטוריה פלסטינית וציונית באוניברסיטה העברית. ספרו "תרפ"ט: שנת האפס" עומד להתפרסם בקרוב בהוצאת כתר ועברית. הרשימה שלמעלה מבוססת על סיכום הספר.

לקריאה נוספת:

עמוס נוי | על מר מני ומושכחים אחרים

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רני

    ההשארות בפלשטינה א"י מבלי לראות את הרקע הכלל עולמי מגבילה את המחבר ונקווה שחסר זה מתוקן בספרו. גם החיבור הלא מותנה ערביי ארץ ישראל איסלם הנו פשטני ומצמצם את הדיון עד לקלשאות. התפרקות האימפריה העוסמנית ועליית הקמליזם, התגברות הלאומיות המצרית, השפעת הקומוניזם העולמי, התגברת הלאומיות בקולוניות האסיאתיות וביפן. שינו את העולם.
    על הציבור הערבי המוסלמי והנוצרי השפיעה בייחוד ההתפרקות המוחלטת (שהחלה עוד במאה התשע עשרה) והסילוק של שיטת הממשל הקהילתית האוסמנית. תהליך ההתגבשות של עם-אומה-ארץ הן של יהודי המזרח והן של יתר יושבי המזרח התיכון היה תהליך ענק הנמשך ברגע זה. התגבשות הלאומיות הציונית ואח"כ הפלשתינית ניתנים להבנה טובה יותר אם ייחקרו כחלק מתהליכים גלובליים אלו.

  2. יאיר

    הלל כמה לדעתך שיחקו גורמים מקומיים, דינמיקה של חברון מול כפרים, בטבח בחברון? האם מקרה הוא שבנק אפ"ק הותקף (ראשון, אם אני זוכר נכון)? האם ייתכן שאינטרסים כלכליים שיחקו פה תפקיד (שמעתי הסבר אחד של חובות הכפריים לאפ"ק)? כמה אפשר לייחס מודעות לאומית אנטי-ציונית למבצעי הטבח? הרי בהר חברון ההתקלות שלהם בציונות הייתה מינימלית.

    1. הלל

      אפשר לבקש ממך לחכות לספר? זה לוקח איזה מאאתיים עמודים לענות על השאלות האלה. ורק פרק אחד בספר הוא על חברון. יש״ע, כידוע, זה כאן וגם בירושלים, בתל אביב, בצפת ובחיפה ועוד ועוד היו עימותי דמים. ואני מנסה להתייחס גם למקומי וגם ללאומי-ארצי

      1. יאיר

        אני שמח לעזור לך לעשות פרסומת לספר וכמובן וכמובן שגם אקנה יא אסתאד'.
        שנית חברון היא לב העניין, נדמה לי. זה מה שזוכרים. גם יותר מחצי הקורבנות היהודים וגם סמלית הכי חשוב.

  3. דןש

    למעשה התחילה מלחמה על שליטה בשטח – הגדרת הטבח איננה במקומה כאן.
    מלחמות על שליטה בשטח היו בכל רחבי העולם ולצערי עוד תהיינה ברחבי העולם, כולל אזורנו.
    הציונים באו ארצה לבנות ולהבנות בה. מה שהיה לצנינים בעיניהם של התושבים (במקרה ערבים מוסלמים), שחיו במקום והרגישו כמנושלים. אכן, ההתיישבות באה על חשבון אלו (אריסים) שחיו מהקרקעות אותן מכרו האפנדים לציונים.
    מגמת ההשתלטות ודחיקת המשתמשים בקרקע ( אינני מבדיל בין בעלים ולא בעלים), התחילה ברכישת הקרקעות, נמשכה במהלך מלחמת העצמאות, התגברה בעקבות מלחמת ששת הימים (שעדין נמשכת) ונמשכת גם בימינו אנו.

  4. עמי אשר

    במהלך ההסטוריה של ההשתלטות היהודית על פלשתינה אירעו מעשי טבח של שני הצדדים. כנהוג בימינו, וחשוב לציין זאת, מעולם לא היתה אינתיפאדה שבה נהרגו יותר אזרחים יהודים פלסטינים. כל המחתרות, כולל ההגנה, התעסקו בלכלוך הזה. מה שחשוב להדגיש כדי להעמיד את כל מעשי הטבח הללו בפרופורציה הוא:
    1. ההיקף הקטן יחסית של ההרוגים משני הצדדים והמשך הקצר יחסית של ה"התפרעויות"
    2. היותן התפרצות בלתי מאורגנת.
    הנקודות הללו בולטות בהשוואה למעשי הטבח המאורגנים והשיטתיים של היהודים 1948 שנועדו להביא לידי טרנספר, והשיגו את מטרתם. אלה היו בהיקף נרחב הרבה יותר – אם כי למיטב ידיעתי טרם נעשה מחקר מסודר שאמד אותם, אבל אודה לך מר כהן עם תעמידני על טעותי – וכן היו במידה זו או אחרת תכליתיים וממוקדים. היכן שהפלסטינים ברחו מאליהם, בוצעו פחות מעשי טבח. אף שכמו במקרים ידועים אחרים אין בידינו פקודה כתובה, עד כה כל מי שהעז להעיד על השתתפותו במעשי טבח כאלה עמד על כך שקיבל פקודה.
    נ.ב. צריך להזכיר גם את גולדשטיין בימים אלה של פורים

  5. עמי אשר

    לענין המחקר של בהר. האם באמת עדיין מאמינים בחוגים להסטוריה ש"רדיפת היהודים בארצות ערב" היא שגרמה להם להיות ציונים כאילו מדובר באסון טבע או בכוח עליון, או שמא מקובלת יותר ההשערה שמדובר במניפולציה מכוונת של ארגוני הביון הציוניים שפוצצו בתי כנסת וכו' על מנת לעודד את המזרחיים לעלות לאחר שלבן גוריון התברר שהיטלר השאיר אותו בלי חיילים?

    1. שאול סלע

      תודה לאל שיהודים הם נורמלים ולא מתנדבים בהמוניהם ליחידות בצבא הציוני שמהם הולכים לבעלי עלמין צבאיים. תודה לאל שהיום כמו תמיד ישב מחסור ב"לוחמים" כמו לפני 40 שנה. תודה לאל שהארץ מול מדינות ערב שקטה כמעט 40 שנה. בויקיפדיה אין איזכור מה היתה גבורתו של בן דרור ימיני במלחמות ישראל,הוא היה אמור לקחת חלק במלחמת אוקטובר 73. עריקים כיום יש כנראה יותר מפעם, המדינה הציונית רדפה אזרחית קנדית שהוטעתה והגיעה לביקור.

      יהודים הגיעו מארצות ערביות מסיבות פרגמטיות ,והרבה מהם היגרו לאירופה ואמריקה מסיבות פרגמטיות. מי שלא יכול נשאר ,רבים עושים את המאמצים שלא להתאבד במסגרת הצבא הציוני

    2. ג. אביבי

      אכן לבן גוריון לא נשארו הרבה "חיילים" באירופה אחרי השואה. רוב השורדים העדיפו להגר לארצות המערב ובעיקר ליבשת אמריקה. גם המעטים שהתחילו להגיע לכאן עד 1948 נלקחו כבשר תותחים למולך הצבא, ראה פרשת הסתערויות הנפל על משטרת לטרון ב48.
      כדי להשלים את החוסר בבשר תותחים ובידיים עובדות (בעקבות גירוש הפלסטינים), הביאו לכאן את המזרחים.
      פיגועי הטרור הקטלניים בבתי הכנסת בעירק נועדו ליצור פניקה בקרב יהודי עירק, ע"מ שירצו להגיע לא"י בלי כל רכושם ובלבד שיישארו בחיים. המזימה הזאת הצליחה, ויהודי עיראק שרבים מהם היו אמידים ובעלי משרות חשובות בעירק, הגיעו ארצה כחסרי כל ונוצלו ככוח עבודה זול. בו בזמן שרבים מהמשכילים העיראקיים נשלחו לעבודות דחק ובניה, הופנו רבים מההגירה המזרח אירופית – רובם חסרי השכלה מתאימה – לתפקידי מנהל וניהול.
      מעשה זה היה חלק בלתי נפרד מהתפישה הציונית-אשכנזית: שדרוג מעמדם הפוליטי – סוציואקונומי של יהודי אשכנז על חשבון העמים המזרחים (הפלסטינים והיהודים המזרחים).

  6. גל לוי

    נשמע כרגיל אצלך מרתק ומשכיל, מחכה לספר…

  7. פריץ היקה הצפונבוני

    כמה הערות. מהדיוט. לא היסטוריון מקצועי. הניצוץ שהבעיר את אירועי תרפ"ט היה נסיון של הימין היהודי להפר את הסטטוס קוו בכותל המערבי. הכותל-המערבי היה הקדש מוסלמי ונקרא :אל-בוראק ועוד בתקופה העותומנית נקבע הסטוס-קוו על סידור התפילה שח היהודים. הוא לא היה ברובע היהודי אלא בשכונת ה,,מוגרבים" ,מוסלמים שעלו מממרוקו- מגרב -מערב. לחון את עפרות העיר בה נמצא מסגד אל אקצא וכפת הסלע. ולפי אמונתם משם עלה מוחמד עליו התפילה והשלום לשמים על סוסתו בוראק כידוע שכונה זו נהרסה אחרי כיבוש העיר העתיקה ב6.67 והכותל הופקע וסופח לרובע היהדי. .אחרי ארועי 1921 ה בלפלסטינהנציב- העליון היהודי הציוני( בנו נשאר אדוין נשאר בארץ ונכדו הלורד דויד סמואל היה כימאי במכון ויצמן וובגיל 90 נתן הרצאה מרתקת על משפחתו בסמינר ,,אבות ומייסדים " על מלה"ע"1 בארץ הקדושה שהפכה לפלסטינה-א"י עם הכיבןש הבריטי ) מינה את חאג' אמין אל-חוסייני למופתי אז המשרה הבכירה בהיררכיה האיסלמית פה וקנה 10שנות שקט. על השתנות היחסים בין פלסטינים ואח"כ ערבים אחרים לאחר הכיבוש הבריטי והצהרת ב' בנובמבר -הצהרת בלפור.: הצהרה זו ניתנהע"י מעצמה אימפריאליסטית לקבוצה אתנית שאז מנתה בסיבות 10% מהאוכלוסיה מה גם שרובה היתה מהיישוב הישן החרדי מתנגד חריף לציונות המדינית וראה בה כפירה וחטא דתי. כל זאת כדי לפתור את בעית יהודי אירופה בעקר מזרח אירופה. את 90% הפלסטינים לא שאלו .הסבא של פעילת השלום יפית ג'מילה ביסו שעבר מצפת לבירות . אח"כ המשםפחה עברה לדמשק ושם ל ילדה ג'מילה היו חברות ממחנה פליטים סמוך וכך התודעה לראשונה לעימות הישראלי פלסטיני.. ובכן הסבא הזה אמר : ,,עד שלא באו הציונים הכל היה בסדר". כמובן זו הית האמירה פשטנית כי היו תהליכם נוספים מיובאים מאירופה כמו הלאומנות אבל היה הרבה מן האמת באמרה הזאת. גם הפרהוד- פוגרום בבגדד ב1941 היה בהשפעות נאציות. וכמובןזה היה אחרי הופעת הציונות המדינית וחידוש ההתישבות המדיניתבא"י.

  8. שאול סלע

    הכותרת של פוסט היא מענינת,באופן מעשי נסיונותיה של הציונות-אשכנזית-גזענית להפוך את הפרהוד לתרוץ שמצדיק את הפשעים האנטי מזרחים חייבת לקבל את התשובה

    ציונות היא גזענות הראויה להשמדה

  9. Henry Lowi

    If the Ashkenazi Jews had come to Palestine seeking refuge from persecution, they would have done so differently and would have been received differently. Contrary to Simha Flapan, they did not come as "people jumping out of a burning building". They came as colonizers, hegemony-seeking usurpers, conquerors of land and work. The Eastern and North African Jews came primarily to fulfill a spiritual and religious heritage, and as victims of Zionist manipulation. Still, it is important to study and learn the lessons of the ethnic-nationalist response of the Palestinian Arab leadership that, rather than promote a secular democratic national liberation agenda, helped consolidate the Zionist racist settler-colonial agenda. That is the tragedy of history. The future will have to sort it out differently.

    1. רון י

      אתה בוחן את העניינים כאילו פלסטין היא מרכז העולם הערבי, ברגע זה מתרחשת נכבה בסוריה. לא נראה שזה מטריד יותר מידי את תומכי הפלסטינים והערבים במערב. עצוב שכן כך אי פשר לנצח את הציונות

  10. עמית

    "וכפועל יוצא להפוך את תושביה הערבים למיעוט בארצם"

    יש פה אנכרוניזם. היהודי שהתיישב ליד יפו לא התיישב ב"ארצו" של בדואי מהנגב, ויהודי שהתיישב בחברון לא התיישב בארצו של פלאח מאזור נהריה. המונח "ארץ" בכלל לא מתאים לכאן שכן לא התקיימו באזורנו גבולות עד התקופה הבריטית. מהסיבה הזו בדיוק, אין שום פסול בכך שיהודים היגרו אדמות שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית, הקימו קהילה בארץ הזו ובעת שהייתה התפרקות של האימפריה הזו למדינות לאום הם גם דרשו לקהילתם אחת. גם רבים אם לא רוב הפלסטינים היגרו לאדמותיהם תחת שלטונה של אותה אימפריה (גם אם רובם היגרו אליהם בתקופות יותר מוקדמות), ואף אחד, כולל רוב רובם של הציונים המוקדמים, לא עירער על זכויותיהם בארץ הזו. פשוט לא חשבו להם שיש להם זכות בלעדית.
    אגב,
    מעניין לראות שהטיעון האנכרוניסטי הזה דווקא מועלה על ידי אנשי שמאל רבים. הם ממהרים לטעון שהפלסטינים צדקו בהתנגדותם לציונים המוקדמים כי זכותם כי הם רצו לגנוב מהם את ההגמוניה על הארץ. מעניין גם לראות שטיעונים שכאלה, בזכות הגנה על הגמוניה אתנית מסוימת בארץ מסוימת, מוקעים על ידי אותם אנשי שמאל כגזענות אפלה אם הם מועלים לגבי נושאים עכשווים.

  11. עמי אשר

    קשה לדעת ממרחק הזמן. אולי היהודים הראשונים שבאו היו נחמדים. אולי. אבל אנחנו יודעים מה קרה בסוף, ועל כן האשמה הגרועה ביותר שניתן להאשים בה את הפלסטינים היא שהם ניחשו מה יקרה – וצדקו, הרבה מעבר לחלומותיהם הגרועים ביותר. אנחנו עדיין חיים עם הסיוט.

    1. סמולן

      למעשה, הם גם לא היו נחמדים, וגם רצו חתיכה מהעוגה.

  12. שאול סלע

    לפלסטינים היתה הנהגה כושלת ומכשילה ואת החשבון הפלסטיני צריך לעשות העם הפלסטיני. הפוסט מדבר על 1929 ,לא על 1933,לא 1936 ולא על 1939. בין היהודים יש לא רק לא נחמדים אלא חלאות כמו סמולן שהצדיק תקיעת מזרחים לשנים במעברות,והעברת פולנים ישר מהאניה למבני קבע בחולון.

    בהשמדתה ובחורבנה של הציונות האשכנזית-גזענית ננוחם

    1. סמולן

      אציין שוב, שאם אתה לא תומך באפליה חיובית של אשכנזים בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה, אז אתה קצת אטום.

      1. שאול סלע

        התשובה של סמולן היא וריאציה על "השנאה העצמית " שיויחסה לאלה שוחט. אז כמו שענה יוסי גורביץ למי שהאשים אותו בשנאה עצמית

        ""אני לא שונא את עצמי אלא שונא אותך ,ואם אתה חושב שיש קשר ביני לבינך זו בעיה שלך""

        בעבר "בירכתי" את סמולן והדומים לו בשירו של מחמוד דרוויש

        ""

        "אתם העוברים בים המילים החולפות
        קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.
        הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו
        כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

        אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק זלעפות
        לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו בשום אופן!
        הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא ביננו!
        צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתינו
        צאו מהיבשה. מהים, ומהכל."

        מחמוד דרוויש

        ""

        זה לא בדיוק אחד לאחד ,אבל המסר ברור

        1. סיני

          ששימוש במחמוד דרוויש ו"אשכנזיפט" שופך אור על זהותך בצורה די ברורה.

          1. שאול סלע

            בחורבן הציונות ננוחם

    2. פריץ היקה הצפונבוני

      אין ספק שהנהגה הפלסטינית היתה צודקת מבחינתה אך לא חכמה . לא ראתה את המציאות הכלל עולמית נכונה לא העריכה נכונה את הכוח האמיתי של הישוב היהודי במובן הכולל .וטעתה בפהנחה הפשטנית שאויב אויבי הוא ידידי בחבירתה לנאצים. האינטרס שלה היה שלא ירדפו יהודים בגולה ולא ירצו להגר לישראל.

  13. Henry Lowi

    אפליה חיובית של אשכנזים בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה
    In Europe, yes. In Palestine, no.

  14. עמוס בירן

    קראתי בשקיקה את מאמרך המעמיק.
    אין לי ספק שזה תאור מדויק של העובדות.
    יותר מכך חותני שהוא נתניתי במקור מספר סיפור דומה על אותם פרעות.
    אבל כאן חסר לי דבר אחד במאמרך ואולי יש לך הסבר.
    למה דווקא בתאריך הזה מתחילות פרעות מה השתנה שבנקודת הזמן המסוימת מתלקח לאלימות.
    דוגמא אולי לא טובה זה תחילת האיתיפדה הראשונה שלטענת מביני דבר החלה בתאונת דרכים.
    שוב איני חושב שזו היתה תאונת הדרכים היה משהוא עמוק יותר תהליך שתאונת הדרכים רק הציתה לידי אלימות.
    עמוס

  15. הלל

    עמוס, זו כמובן השאלה המרכזית כאן, ובתימצות אפשר לומר (את התמונה המפורטת יותר תוכל לקרוא בספר, כשיצא) שבאותן שנים התחזקה תחושת האיום אצל ערביי פלסטין, וה היה איום דתי ולאומי משולב, כך שמבחינתם זו היתה התקפת מנע. שכשלה.

  16. 0מולני1

    לא ברור – נראה שהכותב מזדהה עם הפלסטינים הפורעים ולכן קשה למצות מידע אובייקטיבי.
    אבל במה הם הרגישו מאויימים?
    אף פלסטיני לא גורש מעירו. לכל היותר ממשו רכישות קרקע והוצאת פלחים מתוכם. כמה כבר כאלו היו? למה זה מצדיק פרעות כאלה?
    נראה דווקא תמונה הפוכה – הפלסטינים מעוניינים לסלק את היהודים, ומתחילים זאת בעלילת דם שמובילה לפרעות. זה היה פוגרום פאר-אקסלנס. אחד מני רבים לבוא, רק שהישוב היהודי לא נשאר חייב.

  17. עודד ישראלי

    עד 1929 היהודים שחפצו בחרותם הלאומית וגאולת מולדתם הקדומה דימו לחשוב שיוכלו להשיג את חפצם בדרכי שלום – רכישת אדמות כדין, ישוב והפרחת השממות (מה לעשות, בתקופה ההיא מספר תושבי הארץ בתחילת הפרוייקט היה פחות מ-5% ממה שהוא כיום), הבאת כסף ומשאבים וקדמה תכנולוגית וחברתית שישרתו את כלל תושבי הארץ, ועוד כהנה וכהנה דברים יפים כמו אלו שכתב הרצל בספרו אלטנוילד.

    פרעות 1929 גרמו להרבה יהודים להתפקח, ולהבין שדברים כמו חרות וארץ משלך קשה להשיג רק יפה ובדרכי שלום – אלא שתמיד יש אדונים ובעלי פריבילגיות שלא יחפצו לוותר על אדנותם, ומי שבדעתו לחלץ לעצמו כברת ארץ הנמצאת תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, יאלץ לעשות זאת בכוח החרב, ממש כמו שעשו זאת הכובשים האימפריאליסטים-קולוניאליסטים הערבים-מוסלמים עצמם בשעה שכבשו את הארץ: הרגו ובזזו, החריבו ישובים, החרימו אדמות ורכוש של תושבים ופליטים, והטילו את מרותם ותנאי ההכנעה והאדנות שלהם (המכונים "תנאי עומר") על תושבי הארץ…

    אפילו רבים מהיהודים הכנועים בני עדות המזרח, שבמשך מאות שנים כבר התרגלו למעמד הכניעות המושפל תחת שלטון ישמעאל, ואף הסכינו לנחת זרועו של הפקיד המוסלמי שהנחית על ערפם את הצ'פחה המסורתית בעת שבאו לשלם את מיסי הג'זיה השנתיים, הבינו אז שהגיע זמן יציאת מצרים – ופרעה הרשע לא יתרצה וישחרר בהתנדבות את עבדיו מבלי שיחטוף קודם כמה מכות על הדרך (כמובן שאנחנו עדיין בחזקת "דור המדבר", ועוד מסתובבים בינינו כמה ד'ימים שמתגעגעים לסיר הבשר ולנחת זרועו המסוקסת של פרעה המסכן, אבל הרוב כבר התפקחו בנתיים, אל-חמדולילה)…