לא רק מהבול אלא גם מהפגיעה

מצד אחד התרפקות על פנטזיה של עבר יצרני, שוויוני, פמיניסטי, משוחרר וחופשי והתעלמות מאי-השוויון, השוביניזם, הדיכוי והנישול שהיו חלק בלתי נפרד מעבר זה, ומצד שני המשך ההתעללות והחלשת המוחלשים. רשימה על זיכרון ודמיון
יורם שורק

עיתון הארץ בישר על סערה קטנה בשירות הבולאי. יהודית איילון מקיבוץ מעגן מיכאל שלחה לבקשת השירות תמונה ממכון איילון, שהיה המפעל הראשון לייצור נשק ממנו צמחה לימים התעשייה הצבאית, כדי להדפיסה על בול שיציין "100 שנים לתעשיות בישראל". בתמונה שאיילון סיפקה מופיעות חלוצות במכנסיים קצרים, והיא נפסלה כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור החרדי.

מה שבאמת מעניין אינו המידע שבידיעה, אלא דווקא רחשי הלב של המגיבים. כמעט כל הטוקבקים רואים בתמונת החלוצה החילונית ליד המכונה עדות היסטורית שאין לוותר עליה. "הבנות האלה הקימו את המדינה המדינה שעשרות-אלפי המשתמטות הדתיות חיות בה", קובע טוקבקיסט מס' 5, ולמגיב מס' 6 התמונה מזכירה את "הערכים המקוריים של המדינה: שיוויון סוציאלי ומגדרי, חילוניות, עבודה יצרנית, יהדות בפרשנות חקלאית מודרנית ללא כפייה".

צילום: עמוד הפייסבוק "מוזיאון מכון איילון - המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל"
צילום: עמוד הפייסבוק "מוזיאון מכון איילון – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל"

לפני שנתהה על פרץ רגשות המגיבים בעיתון לאנשים חושבים, יש לאמר בפשטות: השירות הבולאי צודק. הדואר הוא גוף ציבורי שמשרת "לקוחות שבויים". לקונה הבולים אין יכולת בחירה בין בולים, ואין סיבה שהמדינה תאלץ אותו לראות תמונה שלא לרוחו. אגב, פרט למי שנפגע מהמכנסיים הקצרים יש בערך ל-20% מלקוחות הדואר קרובי משפחה שהנשק שהעלמות הקורנות ייצרו שימש לגירושם מבתיהם. אם השירות הבולאי הוא עסק שכולנו לקוחותיו כי אז הרעיון של מוצר שמקושט באופן הפוגע ב40% מהלקוחות אינו סביר בעליל.

אבל מהו הדבר שמשלהב את להטם של אנשים חילונים ונאורים בעיני עצמם לדחוף מתחת לאפם של האחרים את הראיה המכרעת לנחיתותם? בעוד שעיריית נצרת עילית מניפה דגלי ענק מול תושביה הערבים כדי שלא ישכחו לרגע את חזון ייהוד הגליל, קורא "הארץ" צנוע ומסתפק בתמונה מיניאטורית כדי להגיד לחרדי המדומיין שרק רוצה להדביק בול להזמנת בן הדוד לחתונת הנכדה: תראה אותנו – יצרנים, חרוצים, חופשיים ושוויוניים. מאה שנות התעשייה מגולמות בתמונה של עובדות כפיים אשכנזיות-חילוניות אידיאליסטיות.

אלא שיהודית איילון עצמה בילתה רק פרק קצרצר מחייה כפועלת תעשייה, ו"הפועל החלוץ" אינו מייצג אלא הרף עין זניח במשכו ובמשקלו בפעילות הכלכלית במאה השנים האחרונות. עובדות אלה לא מוזכרות בכתבה או בטוקבקים. למעשה, אם נרצה לייצג פועלת אופיינית לתעשייה הישראלית, נניח בנקודת האמצע של מאה השנים המיתולוגיות, הרי היא תהיה אשה מזרחית בלבוש מכסה יותר, והמכונה האופיינית שלידה היא עומדת תייצר טקסטיל או מזון ולא כדורי רובה. אף על פי כן, לא הייתה זו גמלאית של כיתן או של אתא שקיבלה בקשה לתמונה מהשירות הבולאי.

כמו כן, כדאי לזכור שמכון איילון הפך זמן קצר אחרי התצלום ההירואי לתעשייה הצבאית הישראלית שנוהלה לאורך השנים על ידי 13 מנהלים גברים. כך גם רשימת בעלי התפקידים העכשוויים בקיבוצה של יהודית איילון מגלה חלוקה סטריאוטיפית למדי. הגברים ממלאים את תפקידי מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק, הגזבר ויו"ר המועצה הכלכלית, בעוד שנשים מאיישות את ועדות החינוך, התקשורת ואת מחלקת הנהלת החשבונות. מכנסיים קצרים טובים מסתבר להרגזת חרדים, אבל אינם מבטיחים פמיניזם.

כך, אפשר ללמוד הרבה מהתמונה הקטנה שתעוטר בקרוב בשוליים משוננים ובגב דביק, אבל אפשר ללמוד לא פחות ממי ששוחרי "ארץ ישראל היפה" לא יקדישו לה ולו טוקבק נרגש אחד. כלומר לא רק מהבול אלא גם מהפגיעה.

* * *

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער (אלכסנדר פן, וידוי)

מזה כשנה וחצי אני פעיל בצוות הדיור הציבורי, ותיבת המייל שלי מוצפת בהודעות של עמיתיי לצוות. כל הודעה חדשה נשמעת כחבטת גרזן בעץ: משפחה נזרקת לרחוב, קשישים מוצאים עצמם חסרי בית, אנשים שהתעללות משרד השיכון והחברות המשכנות מביאה אותם לנסיונות התאבדות. מקרה חירום מוביל לפעולה – הפגנה, קמפיין מכתבים או עוד מאבק משפטי הרואי שסופו הפסד ידוע מראש או במקרה הטוב דחייה של רוע הגזירה בכמה חודשים.

אבל הטור הזה לא יעסוק בניתוח כללי אלא במקרה יחיד ומייצג של אילנה, אשה שלא תופיע על אף בול למרות שעבדה רוב חייה קשה לא פחות מהפועלות שבתמונת המחלוקת. אילנה לא זוכה אפילו לחסדו של גרזן. התמוטטות מערך הדיור הציבורי בישראל יחד עם כלל מערכות התמיכה החברתית מקרבת את קצה לאט "בעינוי ובצער".

תרגיל קצרצר בדמיון מודרך: דמייני שאת חיה בקשר זוגי אלים וחונק. עכשיו דמייני שסוף סוף התגרשת ואת רוצה לבנות מחדש את חייך. כעת, הוסיפי ודמייני שאת נאלצת להמשיך לחיות עם הגרוש באותה דירה צפופה. לא ימים או שבועות אלא במשך שנים ארוכות, את חייבת להמשיך לסבול הצקות יומיומיות, גידופים ואיומים. מי שהצליחה עד כאן, תוכל אולי להבין את מצוקתה של אילנה.

אילנה היא סבתא חד-הורית המגדלת כמשמורנית יחידה את נכדה, כיום בן 10, מינקותו. בשנת 2007 התגרשה מבעלה, אך נאלצה להמשיך ולחיות איתו בדירת עמידר שהוקצבה עבורו, שכן אין לה פתרון דיור אחר. האווירה בבית הפכה בלתי אפשרית, אלימה ופוגענית לילד. אבל כמו אצל כל אם חד-הורית חסרת דיור, מצוקה אצל הילד אינה מעוררת דחף לסיוע, אלא דווקא רצון עז להוציא אותו מהבית. בן לילה, משתבעה דיור ציבורי לעצמה, הפכה אילנה שהספיקה לגדל ילדים מינקות לבגרות ל"חסרת כישורי הורות". היא נאלצה להיטלטל עם הילד מפנימייה מרוחקת אחת לאחרת ולענות לבית המשפט למשפחה על סדרה של תביעות להוצאה דחופה של הילד מהבית. "הקטין", על פי התביעה, "גר בבית עם מבוגרים לא מתפקדים. הוא מפנים מודלים שאחרי זה האישיות שלו מתעצבת וקשה לעזור לו" (העילגות במקור). כדי לשפר את "עיצוב האישיות" נבדק אם ניתן לשלוח אותו למוסד בו אמור היה לשהות עם 25 נערים שכולם מבוגרים ממנו, ואחר כך לפנימייה בערד שאליה אף אחד מקרוביו לא יוכל להגיע לבקרו. מבחינת הרשויות, הכל בא בחשבון חוץ מקורת גג לילד ולסבתו.

ביולי אובחן אצל אילנה סרטן. מאז היא נאלצת להתמודד עם תופעות לוואי קשות של הטיפולים הכימותרפיים. מתברר כי תרופות להקלה על ייסורים אלו אינן מכוסות בביטוח הרגיל ואין לה יכולת לממן ביטוח פלטינום, ובו בזמן לסעוד את הגרוש שלה שמצבו מידרדר עד כדי אי-יכולת לשמור על היגיינה אישית. הדירה מוזנחת, לא מאוווררת דיה והמצב התברואי מחפיר. בשל הטיפולים הכימותרפיים מערכת החיסון של אילנה ירודה והשהייה בבית בתנאים אלו מסכנת אותה. את מקומן של מערכות התמיכה הממוסדות אמורות לתפוס עמותות פרטיות. אבל באורח פרדוקסלי אפילו תמיכה וליווי שנותנות אגודות כמו "1 מ-9" נמנעים מאילנה, שכן המתנדבות יודעות להתמודד רק עם מצוקות של חולות שהמחלה היא בעייתן היחידה.

בימים אלו מגישה אילנה בקשה לדירה ציבורית. הסיכויים נמוכים שכן הקריטריונים הפכו מסתם קשים לכמעט בלתי אפשריים. מה שחד-הורית לילד אחד יכולה לצפות לו הוא סיוע זעום בשכר דירה. אילנה, שמתקיימת מקצבת נכות ו"קצבת ילד נטוש" ושקועה בחובות, לא תוכל למעשה לנצל סיוע זה.

עוד דרך ארוכה למאבק עד שתפציע ההבנה כי הפתרון למחסור בדירות ציבוריות הוא הגדלת מספרן ולא פינוי של דיירים ותיקים. מי שבכל זאת מעוניינת להיות שותפה למאבק שהשירות הבולאי אף פעם לא ינציח מוזמנת ליצור קשר עם צוות הדיור הציבורי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    מדהים אותי כל פעם מחדש איך פעילים פוליטים שונים מוכנים לסבול ולעבור לסדר היום על אפליה ודיכוי מסוגים מסוימים, רק כדי להתנגח באויבים המוכרים שלהם.
    אתה צודק. באמת יש אפליית נשים בתעשייה הישראלית ואפשר ונכון להלין עליה. זה לא אומר שצריכים בשביל זה לחפות על דיכוי נשים נוראי וקשה בהרבה, זה שמתרחש באוכלוסיה החרדית.
    אין כל צורך להתחשב ברגשותיהם של ציבור אם רגשות אלה גזענים, שובניסטים, שונאים ומדירים נשים. למעשה זכותה וחובתה של רשות ממלכתית לפגוע ברגשות שכאלה ולהאבק בהם.

    1. יורם שורק

      קצת לא ברור: מצבה של איזו אישה חרדית יוטב כשתמונת החלוצה קצרת המכנס תופיע על הבול? איזה מאבק ממשי יקודם בכך? מי שללא ספק נחשפו לתמונה ולמיתוס שמאחוריה הם חברי קיבוצה של גב' איילון – מעגן מיכאל וכמו שתראה בקישור שבמאמר הירכיים החשופות לא תרמו הרבה אפילו שם. את המאבק על זכויות נשים במגזר החרדי צריכות להוביל נשים חרדיות ולא ממיסיונרים המביאים לילידים את הבשורה על גבי בול.

      1. עמית

        המאבק הממשי שיקודם בכך הוא המאבק בהדרת הנשים מהמרחב הציבורי. אם היה מדובר בבול של חלוץ עם מכנסיים קצרות, אף אחד לא היה מדבר על "פגיעה ברגשות הציבור". פשוט יש כאן ציבור שבאופן עקבי וסדור נלחם כדי לדחוק את הנשים מחוץ למרחב הציבורי. לא צריך להיות אישה חרדית כדי להאבק בזה. זה דיכוי שמופנה באופן הולך ומתעצם כנגד כלל הנשים בישראל.

        הטיעון של "מיסיונרים" שהולכים להטיף מוסר ל"ילידים" לא תופס. באותה מידה שמותר לך להאבק בגזענות של מתנחלים נגד ערבים מותר לך להאבק בשובניזם של חרדים נגד נשים. בתופעות מסוג זה צריכים להאבק בכל מקום שהן מופיעות, לא משנה באיזה ציבור או מגזר. ובכלל, פה אנחנו לא מדברים על המתרחש בתוך החברה החרדית עצמה, אלא האם רשות ממלכתית צריכה להכנע לרצון שלהם להדיר נשים מהמרחב הציבורי. התשובה היא – בשום פנים ואופן לא.

    2. דרור BDS

      את השאלה שהפנית לכותב אני מחזיר אליך: "איך פעילים פוליטים שונים מוכנים לסבול ולעבור לסדר היום על אפליה ודיכוי מסוגים מסוימים, רק כדי להתנגח באויבים המוכרים שלהם"?

      צוות הדיור הציבורי, תנועת המעברה, פעילים ופעילות הראויים לתואר גדולי המתנגדים בדורנו, אינם זוכים ממך ומשאר המגיבים לאף מילת שבח. גם המשטר הציוני (קרא לזה ממשלות ישראל לדורותיהן או כל כינוי אחר כרצונך היכול לתרום לדיון ענייני בנושא עליו כתב שורק) אינו זוכה ממך לשום מילת גנאי. אין לזה קשר לדיכוי מזרחים, נשים, חרדים, ר"ל פלסטינים, מדובר באחת מהגרועות שבעוולות שמבצע משטר אימים זה.

      עזוב את ה"מאבק הפמיניסטי" של השירות הבולאי, את האשכנזים של קיבוץ מעגן מיכאל, את תעשיות הקטל הציוניות המכונות גם תעשיות הנשק, את דיכוי נשים הנוראי וקשה בהרבה, זה שמתרחש באוכלוסיה החרדית, את כל אלה הנח לרגע בצד. מדוע לא נשמעת ממך ומשאר המגיבים הציונים ולו מילת גנאי אחת לאחת מהתופעות החברתיות (אל תגיד פוליטיות אם זה יפגע חלילה בהסברה הציונית) הכי מחרידות אותן מתאר הכותב? מה בין דעתו הפוליטית של הכותב, או של אתר העוקץ, או של המגיב הציוני, לבין אותה רשעות לשמה? האם אפילו במאבק הזה אינך יכול לתמוך, או לכל הפחות לא לחפש אמתלות שונות ומשונות כדי לגנות את אותו מאבק?

  2. סמולן

    הבול לא עוסק בעובדת התעשיה הטיפוסית – שהיא בערך כמו שתיארת. הוא לא מנסה להיות תיאוריה מדויקת של המצב בתעשייה (או המצב בתעשייה לפי יורם שורק). הוא בול לזכר 100 שנים לתעשיות בישראל. הוא עבודת קולאז': קצת דימויים, קצת משהו אמיתי.

    מעבר לכל, הבולים הללו לא עוסקים בהכפשת ישראל. זה אולי נראה לך מוזר, הרי אין טבעי יותר מאשר לסמן את הרוע המזוקק הזה, ישראל. נסה את התרגיל הבא: מישהו – אני, למשל – מתלונן על כך ש"העוקץ" מתחזק נארטיב קבוע, שיש בו בדיוק רשע אחד: ישראל. אין בהעוקץ פלסטינים רעים, ואין בהעוקץ מזרחים רעים. אלו קיימים, אבל לא פה. זהו, נגמר התרגיל. כעת, בחזרה בזהירות למציאות: השירות הבולאי לא עוסק בהכפשת מדינת ישראל. זו העבודה של העוקץ ושלך.

    1. יורם שורק

      סמולן: טעית בכתובת. המאמר מביע תמיכה בהחלטת אחת מרשויות מדינת ישראל (מוזר קצת הזיהוי שלך את "מדינת ישראל" עם הטוקבקיסטים). אין לי שום הכפשה נגד עבודות קולאז' – להיפך: השירות הבולאי מספק "קצת דימויים" ובשביל "משהו אמיתי" יש את אתר העוקץ.

  3. נתן.

    יכול להיות שגם תמונות של ילדים "אינם לרוחם" של אנשים מסוימים ( יש כאלה שיקראו להם "פדופילים") , אז אולי כדאי שהשרות הבולאי לא יפרסם בולים עם תמונות של ילדים.

    מעניין שזה נראה לך טיבעי שאדם שאינו יכול לראות רגליים של בחורה במקום ללכת לקבל טיפול רפואי מתאים יכפה את הבעיות הנפשיות שלו על גוף רשמי של מדינת ישראל.

  4. דןש

    ספר תורה או הקפיטל
    כסא גבוה או כסא נמוך
    בית כנסת או מסגד או כנסיה

    כל מי שמחפש בעיה ומחלוקת ימצא אותה תחת רגליו.

    בול אמור ליצג את ההויה של המדינה בו הוא מופק
    בארצנו ישנם דתיים עם זקן ופאות הלבושים קפותות ושטריימלים
    בארצנו ישנם גם לא מאמינים ההולכים קצר עם כובע טמבל
    בארצנו קיימים גם גברים ותתפלאו אפילו גם נשים
    בארצנו קיימות מקוואות וגם חוף ים
    לכולם יש מקום

  5. אחד העם

    קשה לי להבין את השנאה ליצור נשק בארץ ישראל, שלא נעים לדבר על זה אבל שימש לכך שכיום אתה יכול לכתוב בגבולות קיצוניים של חופש הביטוי. תעשיות הנשק, אגב, אינן רק מכון איילון, ותמונה אחת שאיש תמים ביקש לפסול משום שלא הבין את משימתו, ניתנת בקלות להיות מוחלפת בכמה מאות אחרות.
    אגב, לו היית עיתונאי אמיתי, היית בודק ומוצא שאין בסיס עובדתי לסיפור הזה, שהתפרסם בעלון מגדלי החסה של קיבוץ, שקפץ על ההזדמנות לאוורר סיסמאות טרנדיות. אבל לא בדקת, נכון? וגם לא הבאת תגובה הולמת של המותקף. אתה מתחבא מאחורי גבו הרחב של "הארץ", ומעלה גירה שהוא לעס לפניך. עוד דוגמה נפלאה ל"אל תבלבלו אותי עם העובדות".
    הערכים החברתיים שלך נעלמו לאחר שלא מצאת מקום להגן על עובדי ציבור ומדינה, שכל חאפר שופך דמם והם אינם יכולים להגיב. אני מוכן להמר שעובדי השירות הבולאי הם כנראה אנשים טובים, מעמד ביניים ומטה, שמנסים לעמוד בלחצים פוליטיים.
    שפיכת דמו התקשורתית של ציבור עובדים בשם סיסמאות קולניות של ציבור עובדים תמים או טיפש אחר בקיבוץ הנ"ל משרתת רק את הפוליטיקאים, וכנראה גם את מעלי הגירה בתקשורת.

  6. יואש

    יורם שורק היקר, אני אתך בכל הקשור לשערוריית הדיור הציבורי ולסבל שמחסור בדיור הציבורי (יוזמה של ממשלות ישראל), גורם לרבים הנזקקים לו והרבים יותר שעוד יזדקקו לו. המיליארדים שנתקבלו ממכירת הדיור הציבורי לא המתינו באוצר כדי לפתור את בעיות הדיור אלא הועברו כאתנן למשרד הבטחון, ולפתרון בעיות פוליטיות שכסף גדול פותר.
    בנוגע ל"בנות" של מעגן מיכאל שעבדו במכון "איילון" פישלת.
    משהו הצית בך את הפתיל הקצר שהניע השתלחות לא לעניין.
    יכולת לכתוב על בנות עם המכנסיים הקצרים שהפכו לנשים ואמהות וסבתות שהמשיכו לעבוד בתעשייה גם בהמשך חייהן וחלקן נוגעו בסרטן או מחלות קשות אחרות ומתו בסבל רב כמו הסבל שתיארת אצל הסבתא חסרת הבית והמשאבים. למזלן היו להן בית וסביבה תומכת ומותן ל"כאורה" היה "קל" יותר. את העוני והסבל הקשה של אילנה צריכים לפתור אנשים פוליטיים שנשלחו לייצג את הציבור בכנסת ובמוסדות המדינה. עליהם לדאוג לפתרונות קיום בכבוד, דיור ותמיכה רפואית. עמותות ואנשים טובים יכולים לסייע, אך אינם יכולים להוות תחליף לפתרון אנושי ממוסד שדואג לכלל האזרחים.
    שנאת אשכנזים ושמאלנים אינה פיצוי נאות על כשלון חברתי שמונהג לצערי על ידי מפלגות ימניות ודתיות.