מציאות שלא מנסים לשנות

כתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר" יום אחד לאחר ששנת 2013 נכנסה לתוקפה, בישרה כי בשנת 2013 שכר הלימוד באוניברסיטאות צפוי לעלות בעשרות אחוזים. אם זה אכן יקרה, ניתן להניח כי אגודת הסטודנטים תתנגד למהלך, ואם הממשלה שתכהן אז בראש מדינת ישראל תתעקש על המהלך, אגודת הסטודנטים תכריז על שביתה. זהו הרי סדר העניינים. הממשלה מכריזה על גזירה קשה, כעת בנוגע לשכר הלימוד באוניברסיטאות, ואז הגוף שאמון על הגנת מי שייפגעו מהגזירה מגיב בעיצומים ובאיומים. זאת למרות שאותו הגוף, לו היה רציני דיו ומעוניין להגן על כלל הסטודנטים, ולא רק על חלק קטן מהם (או שמא פשוט על הוריהם של אלה), היה צריך להשבית את המערכת ולאיים על פעילותה התקינה בלי קשר לגזירה המובטחת כעת.

עובדה שכולנו מודעים אליה היא גובה שכר הלימוד באוניברסיטאות, שעומד כיום על 9,979 שקלים לשנה בתואר הראשון, ועל 13,485 שקלים לשנה בתואר השני. אך מאז מאבק הסטודנטים של 1998 שנגמר בהבטחה שקוימה באופן חלקי מאוד, אף אחד לא עושה דבר כדי להוריד את שכר הלימוד. אפילו במצב הנוכחי, יש אוכלוסיות רבות שיכולות רק לחלום על לימודים באוניברסיטה. סטודנטיות מאוכלוסיות מוחלשות שמצליחות לסלול את דרכן למוסד הזה עושות זאת במאמצים רבים, והן נאלצות לעבוד במהלך התואר. עובדה זו, יש בה כדי לבסס כבר בשנים הראשונות פערים לא הוגנים בין התנאים שעל בסיסם הן צריכות לחתור לציונים גבוהים בהשוואה לאחרים ששכר הלימוד שלהם, כמו גם הוצאות אחרות, משולמות על ידי הוריהם, כך שיוכלו באמת להתמקד בלימודים.

חשוב להתמקד בלימודים. חשוב להיות מסוגלת להיות באוניברסיטה אם מעוניינת להמשיך בה למסלולים מתקדמים יותר לאחר מכן. אך זוהי פריבילגיה. פריבילגיה שלא מדברים עליה, כמעט. העובדה הזו בעיקר לא מדוברת כשפוגשים את מערך המלגות והסיועים הכלכליים שלהם זוכים וזוכות הסטודנטים והסטודנטיות. קבלת מלגת הדיקן, ברוב המקרים, כרוכה בהקדשת שעות התנדבות לקהילה. זו מחשבה יפה, אך היא מסנדלת את מי שבין כה וכה נאלצת לעבוד במהלך לימודיה, שכן כעת, לשם קבלת סיוע שעומד על כמה אלפי שקלים, עליה לתמרן בין לימודים לעבודה ולהתנדבות. לכן, המלגה אינה מייצרת את מה שהיא מתיימרת לייצר – מרחב של זמן שבו הסטודנטית או הסטודנט שמתקשים בתשלום שכר הלימוד, יוכלו ללמוד, יוכלו פחות לחשוב על איך מסיימים את החודש.

אם לא די בהתנדבות החובה שמגיעה עם המלגה, הרי שמדובר לרוב, אלא אם מדובר במקרי קיצון, במלגות שעומדות על כמה אלפים בודדים. אלה חותכים אולי את שכר הלימוד ב-50%, אך בסופו של דבר כאשר תחילתה של כל שנה אקדמית מתחילה בלקיחת הלוואה מהבנק, מדובר בלעג לרש. בסיומן של שלוש שנות הלימוד של התואר הראשון (בהנחה שאכן הצלחת לסיים את התואר הראשון בשלוש שנים) את יוצאת מהאוניברסיטה, או ממשיכה לתואר שני בה, עם הלוואות על סך עשרות-אלפי שקלים. כל זאת פשוט כי רצית ללמוד, כי רצית אולי לגור מחוץ לבית הוריך, שלא תמיד יש בו חדר עבורך, ורצית בעיקר להחזיק את הראש מעל המים.

בתואר השני הדברים אינם נראים שונים בהרבה. הסיוע כאן עומד גם כן על סכום שמהווה בערך שליש משכר הלימוד. הוא עוזר, אך לא עוזר מספיק כדי לשנות את המציאות שבה את מנסה לבסס את מקומך באוניברסיטה. כמו כן, הסיוע ניתן רק למשך שנתיים כי הלכה למעשה תואר שני כולל כתיבת תזה אמור להימשך שנתיים. אז לאחר שנתיים, שיש סיכוי טוב שלא סיימת בהן לכתוב את התזה, את מתחילה לשלם על גרירה, ואז כמעט כל אפשרות לתמיכה פיננסית נמחקת. ניתן גם ללמד בחוג ולזכות להנחה בשכר הלימוד, אך מספר המשרות מצומצם, וגם היחס בין השעות שדורשת הכנת תרגול לשכר שמקבלים עבורו הופך את המשרה הזו, כמו את מאבק הסטודנטים לאי-העלאת שכר הלימוד, לנחלתם של ילדי משפחות אמידות עד עשירות.

אני בטוחה שהטיעונים שאני שוטחת כאן מעוררים התנגדות. כאילו יש בהם חוסר הכרת תודה על העזרה שניתנה, יריקה לבאר שממנה אני שותה וכו'. אך העובדות הללו, שכולן מגיעות מניסיוני האישי, מרכיבות את המציאות שבה אם את רוצה ללמוד, והמציאות היא כזו שבה את לא באמת אמורה ללמוד על אחת כמה וכמה לא דבר מה ממדעי הרוח, אז התחושה הכללית היא שגם כאשר מתנהלים מאבקים, הם לא נוגעים אלייך. מאז 1998 לא היה מאבק שנגע להורדת שכר הלימוד. היו מאבקים שהיוו תגובה לניסיונות להעלאת שכר הלימוד. מאבקים שגם בסיומם אני, ורבות ורבים כמותי, היינו אמורות להיות אסירות תודה, לנשום לרווחה על כך שנוכל להמשיך ללמוד בקושי. בסיטואציה הזו, שבה אגודת הסטודנטים נזכרת בתפקידה רק כאשר באים להנחית עליה גזירה חדשה, במקום לראות כיצד בנויה המציאות ולנסות לפעול לשינויה בכל הכוח ועם כל השביתות האפשריות, אז היא דואגת בעיקר לכך שההורים האמידים או העשירים ישלמו פחות. אחרי הכל, מי שהדרך עבורו לאוניברסיטה חסומה, ההבדל בין ה-10,000 שקלים שאין לו, ל-15,000 שקלים שאין לו, אינו מה שעושה את ההבדל. גם ההבדל בין הקושי שבתשלום הסכום הראשון לשני אינו כזה הרה גורל, כאשר בכל מקרה עליך ללכת לבנק בתחילתה של כל שנה, ולבקש שוב הלוואה.

כך מתקבעת מציאות שאותה לא מנסים לשנות, וכל פעולה מולה קשורה רק לניסיון למנוע ממנה להיות קשה יותר. זאת במקום להפוך אותה לקלה יותר, לטובה יותר.

בכנס הדרת נשים בפוליטיקה שנערך לפני כחודש וחצי,  סיפרה ד"ר יפעת ביטון שהיא בחנה את אחוז ההשתתפות של נשים בכנסת ישראל לאורך השנים, וכי למעשה הן בזמן קום המדינה והן היום השיעור עומד על 20%. לדבריה, הסיטואציה הזאת מובילה לכך שביקורות על היעדר ייצוג של נשים בכנסת נענות בהצבעה על כך שיש כבר נשים בכנסת, ובכך מבטלות את הביקורת. זה פועל לדידה גם עלינו, עת אנו למדות שעלינו לומר תודה על ה-20% האלה, במקום לשאוף לייצוג המלא של שיעור הנשים באוכלוסייה בכנסת – כלומר 50%.

אותו הדבר נכון לגבי שכר הלימוד הגבוה של האוניברסיטאות בישראל. אין עלינו להודות לממשלה על כך שהיא לא מעלה את שכר הלימוד, עלינו לבקר אותה על כך שזהו גובה שכר הלימוד בישראל. אותו הדבר לגבי אגודת הסטודנטים, שלא צריכה לקבל מאיתנו פרחים על כך שמנעה את עליית שכר הלימוד, כי אם צריכה להבין שתפקידה האמיתי הוא הורדת שכר הלימוד באופן כזה שלא יהיה מי שעבורו הכניסה לאוניברסיטה תהיה חסומה, או מי שעבורו השהייה באוניברסיטה תדמה למלחמת הישרדות יומיומית, שבה הלימודים עצמם נדחקים אל הפינה.

לקריאה נוספת:

עוד של רוויטל מדר