• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

מחלוקת שמייצרת קונצנזוס

מחקר השוואתי על ספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים מזהה ביקורת עצמית בספרי הלימוד הממלכתיים של ישראל, דווקא במקומות בהם מדובר במובהק בשיח ליברלי של יורים ובוכים. שיח שמחזק את ה"אנחנו" היהודי-ישראלי
מיכל זק

לאחרונה פורסם המחקר "קורבנות של הנרטיבים של עצמנו?", שהתמקד בתיאור האחר בספרי לימוד ישראליים ופלסטיניים. המחקר בדק כיצד ספרי לימוד אלה מציגים את האחר, את שלוש הדתות ותמות שקשורות לסכסוך ולשלום. החוקרים, פרופ' דניאל בר טל ופרופ' סאמי עדואן, ניסחו ארבעה ממצאים עיקריים. אביא אותם כלשונם ולאחר מכן אנתח את הממצא שעוסק בביקורת העצמית שמוצגת בספרים הישראליים.

פרופ' סאמי אדואן (צילום מתוך אתר www.justvision.org)
פרופ' סאמי עדואן (צילום מתוך אתר www.justvision.org)

"הראשון: אפיונים של דההומניזציה ודמוניזציה של האחר, כפי שניתן למצוא בספרי לימוד במקומות אחרים בעולם ואשר מעוררים את דאגתו של הציבור, נדירים גם בספרי הלימוד הישראליים וגם בספרים הפלסטיניים.

השני: הספרים הישראליים והפלסטיניים מציגים נרטיב לאומי חדצדדי שמציג את האחר כאויב, שמתאר פעולות שליליות של האחר שמכוונות כלפי קבוצת העצמי, ומציגים את קבוצת העצמי במונחים חיוביים בתיאור פעולות שמכוונות להגנה עצמית ושמטרתן היא שלום. תיאורי האחר כאויב בספרים הישראליים התייחסו בדרך כלל להתקפות אלימות נגד ישראלים, והם תיארו את הפלסטינים לעתים תכופות יותר כבעלי כוונות להשמיד את ישראל ולא לשלוט בה. תיאורי האחר כאויב בספרים הפלסטיניים התייחסו בדרך כלל לכך שהאדמה והמשאבים הפלסטיניים (כגון מים) ניתנו ליהודים (על ידי מעצמות בינלאומיות) או שישראל נטלה אותם לעצמה, והם תיארו את הישראלים לעתים יותר תכופות כשואפים לשלוט בפלסטינים מאשר להשמיד אותם. אירועים היסטוריים, שאמנם אינם שקריים או מומצאים, מוצגים באופן סלקטיבי במטרה לחזק את הנרטיב הלאומי של כל אחד מהעמים.

השלישי: קיים מחסור במידע על הדתות, התרבות, הכלכלה וחיי היום-יום של האחר, או אפילו על קיומו של האחר על גבי מפות. העדר מידע מסוג זה על האחר תורם לשלילת נוכחותו הלגיטימית של האחר…

הרביעי: ההטיה השלילית בהצגת האחר, ההטיה החיובית בהצגת העצמי, והיעדר דימויים ומידע על האחר קיימים בכל שלוש מערכות החינוך והינם בעיתיים, אולם כל אלה בולטים יותר באופן מובהק סטטיסטית בספרים של מערכת החינוך החרדית בישראל ובספרים הפלסטיניים מאשר בספרים של מערכת החינוך הכללית בישראל. הספרים הישראליים בחינוך הממלכתי כוללים מעט יותר מידע על האחר, פחות אפיונים שליליים כלליים של האחר, ומופיעות בהם הרבה דוגמאות של פעולות שנעשו על ידי ישראלים נגד פלסטינים אשר אזרחים ומנהיגים בישראל מתחו עליהן ביקורת. בתחום זה אין הבדל משמעותי בין הספרים של מערכת החינוך החרדית בישראל ואלו של מערכת החינוך הפלסטינית. בהשוואה בין שני הזרמים של מערכת החינוך הממלכתית בישראל, בספרי הזרם החילוני ביקורת עצמית נמצאה יותר נפוצה מאשר בספרים של הזרם הדתי; בספרים מהזרם הדתי הופיעו מספר דוגמאות של ביקורת עצמית אך בדרך כלל הם היו דומים באופן ההצגה של קבוצת העצמי לספרים של הזרם החרדי בישראל ושל הספרים הפלסטיניים." (דגשים שלי)

פרופ' דניאל בר טל, מתוך אתר אוניברסיטת תל אביב
פרופ' דניאל בר טל (צילום מתוך אתר אוניברסיטת תל אביב)

כשקראתי את הפרק שעוסק בייצוג העצמי של כל קהילה, ובמידת הביקורת העצמית שכל קהילה מרשה לעצמה לבטא דרך ספרי הלימוד, הרגשתי אי-נחת. החוקרים שאלו באילו מהספרים ישנה חשיפה לאירועים שמייצגים ביקורת עצמית פנים-קהילתית. הם מצאו שהספרים הישראליים של הזרם החרדי בישראל והספרים הפלסטיניים ברשות הפלסטינית לא שילבו בכלל או כמעט בכלל (בהתאמה) תיאורים שיש בהם ביקורת עצמית. לעומתם, ספרים של החינוך הממלכתי בישראל שילבו תיאורים של פעולות ואירועים המעידים על ביקורת עצמית. למרות שלא נאמרה במפורש, הנחת המחקר המשתמעת מהפרק היא שביקורת עצמית פנים-קהילתית היא חשובה, ומעידה על שלב מתקדם יותר של ספרי הלימוד ושל הנרטיבים שמתוארים בהם. אני מסכימה עם הנחה זו, אך טוענת שבמקרה שלפנינו, בכל הנוגע לספרי הלימוד הממלכתיים של ישראל מוקדם להסיק שמדובר בביקורת עצמית או לפחות לא בביקורת עצמית משמעותית.

דניאל האלין (Daniel Hallin), בספרו "מלחמה לא מצונזרת" (The Uncensored War: The media in Vietnam) מ-1986, ניתח את השיח העיתונאי בעת מלחמת וייטנאם. החלוקה שעשה לגבי סוגי ביקורת רלוונטית לענייננו. הוא הציע לחלק את השיח לשלושה מעגלים הנמצאים זה בתוך זה: במעגל הפנימי ביותר "מרחב הקונצנזוס", העיתונאים פועלים כשליחי הקונצנזוס ומפיצים ערכים ועובדות שאינם שנויים במחלוקת בקרב רוב הציבור. המעגל השני, האמצעי, הוא "מרחב המחלוקת הלגיטימי", ובו מתנהל שיח אודות נושאים השנויים במחלוקת בין שחקנים ממוסדים בעלי לגיטימציה. המעגל החיצוני הוא "מרחב הסטייה" שאליו מתנקז הדיון (המועט) אודות נושאים שמרכז הכוח הלגיטימי דוחה ומגדיר כלא-ראויים. הדעות המוצגות במרחב זה ממוסגרות כחריגות, לא לגיטימיות וסוטות.

שבע דוגמאות צוינו במחקר:

  1. פיצוץ מלון המלך דוד: בין השאר מצוין בספר הלימוד שהפיצוץ יצר ויכוח בחברה.
  2. הטבח בסברה ושתילה: מצוין בספר הלימוד שהיה לחץ על הממשלה באמצעות הפגנה להקים ועדת חקירה. זו הוקמה וקבעה שהפלאנגות אשמים בטבח אבל שישראל אחראית בעקיפין והומלץ ששר הביטחון יתפטר.
  3. דיר יאסין: נכתב בספר הלימוד שהייתה שם אלימות, הרג של אזרחים שגרם לדימוי שלילי ומפחיד של הכובש היהודי בקרב הערבים. העובדה שהערבים נלחמו ונאבקו מסבירה למה ככל הנראה נהרגו כל כך הרבה נשים וילדים (מאה אזרחים). עוד נכתב כי האירוע זעזע את הציבור בישראל ובעולם, והוא נעשה על ידי האצ"ל. בנוסף נכתב שברמה הפוליטית האירוע הביא ליציאה של הערבים מהכפרים שנכבשו.
  4. עוד דוגמה עם ביקורת עצמית הובאה בפסקה מספר לימוד שמתארת את מדיניות הנקם של האצ"ל.
  5. ציטוט נוסף מתאר את תוכנית "ד" שאפשרה להגנה לבצע גירושים מכפרים עויינים לפי שיקול דעת מקומי של מפקדים בשטח וללא תוכנית גירוש מאורגנת מלמעלה.
  6. כפר קאסם: מתואר כאירוע נוראי שבוצע על ידי יחידת משמר הגבול ונהרגו בו 49 אזרחים ואזרחיות.
  7. מובאת פיסקה שמתארת כיצד נאבקים בגילויי גזענות בישראל. גילוי הגזענות שמובא הוא גרפיטי: "אין ערבים – אין פיגועים". בספר הלימוד מובאת עצומה של רבנים שיצאו נגד הגרפיטי תוך שהם מגנים את ההתקפות הטרוריסטיות של ערבים.
אחד עשר שוטרי מג"ב שהועמדו לדין בטבח כפר קאסם
אחד עשר שוטרי מג"ב שהועמדו לדין בטבח כפר קאסם

מה משותף לשבע הדוגמאות שהובאו במחקר? על פי הדגם של האלין כולן נמצאות במעגל הראשון, קרי בתוך מרחב הקונצנזוס של הנרטיב הישראלי-ציוני. הן נמצאות באזור הבטוח של הביקורת. בנוסף, הן בנויות במבנה לוגי דומה: נעשה משהו רע, אנחנו מכים על חטא, מבקרים, מגנים, מתווכחים, שופטים, או מקימים ועדת חקירה.

הפיצוץ במלון, דיר יאסין, סברה ושתילה, פעולות הנקם, כפר קאסם והגרפיטי, כלומר שש מתוך שבע הדוגמאות, מתארות מבצעים שעשו האצ"ל, הלח"י, הימין הקיצוני או השוליים החברתיים כדוגמת משמר הגבול. כלומר ה"אחר" מבחינת האליטות הישנות בישראל. רק דוגמה אחת, שמתארת את הגירוש שביצעו חיילי ההגנה, מתייחסת ל"אנשי שלומנו" שסרחו. הדוגמה הזו בנויה על פי תבנית מיוחדת שמדגישה שהגירוש לא היה מתוכנן, כלומר היא מחזקת את התמה הציונית שבמלחמה קורים דברים רעים, אבל אלו חריגים, ולא מבטאים בשום אופן את הערכים המוסריים של החברה בכללותה. זאת למרות שהטיעון הזה הופרך בין השאר בספרו של אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין"(Ethnic cleansing of Palestine). גם הדוגמה של גינוי הגרפיטי הגזעני בנויה באופן מבריק: יש אצלנו גזענים שאותם אנחנו מגנים, אבל בל נשכח שהפעילות של אלו היא כתיבה מכוערת על קירות, בעוד אוייבנו הורגים בנו.

מוזר שלמרות שהליכוד בשלטון כבר למעלה משלושים שנה, בספרי הלימוד מתקיים שיח אנכרוניסטי שמסמן את המחתרות לח"י ואצ"ל כשוליים. נראה שהתפיסה שמסמנת מי הגמוניה ומי שוליים מושרשת, ושבירתה לוקחת זמן שהוא ארוך יותר מזמן פוליטי. קל יותר לעשות מהפך בקלפי מאשר בתודעה או בספרי הלימוד.

יש בדוגמאות הללו שימור של הסימון מי מוסרי, מי אחראי, מי ברברי ומי גזען. הדוגמאות הללו הן כמובן סלקטיביות, ולכן יותר משהן מלמדות מה קרה היסטורית, הן מחזקות את הדימוי של אלו שכותבים את ההיסטוריה, ומלמדות אותנו מה הן התפיסות המוסריות הרווחות לגבי פריפריה חברתית ומרכז. הרי לא רק חיילי משמר הגבול עשו מעשים נפשעים, ולא רק לוחמי האצ"ל והלח"י ביצעו מעשי טבח ופשעים. צה"ל עשה פשעים לא רק בתקופתו של בגין, וגזענות אינה נחלת השוליים שכותבים על קירות.

מעניין שהחוקרים פירשו את הדוגמאות הללו כביקורת עצמית. למעשה, הם נפלו למלכודת של כותבי הספרים ושל משרד החינוך וציינו לזכות את הביקורת העצמית, בעוד שמדובר בעצם בביקורת מהמעגל הראשון שהוא מרחב המחלוקת בין שחקנים ממוסדים בעלי לגיטימציה. דוגמה לביקורת ממעגל זה הייתה יכולה להיות אירוע הכיבוש המתמשך. הספרים מתהדרים באירועים שבינם לבין ביקורת יש מעט מאוד. הם ממשיכים את אותו שיח ציוני שמתאר את העליונות המוסרית של היהודים בישראל ושל המשטר היהודי, כחברה שמכה על חטא, חוקרת, בודקת ומאפשרת את חופש הדיבור וההפגנה.

אין בספרים הישראלים ביקורת עצמית אלא שיח מתוחכם של האדרה עצמית. זהו שיח ליברלי של יורים ובוכים, שמחזק תפיסה שמסמנת מי זה ה"אנחנו" היהודי-ישראלי. כאשר קולקטיב זה מבצע פשעים, אין זו אלא טעות חריגה, בעוד שכאשר הם, הערבים, פושעים, זה בתרבות ובדם שלהם.

מיכל זק עוסקת בחינוך פוליטי, חברת נווה שלום

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    האם לפנינו חשיפה של עוד מסמכים ציונים חשאיים ?

  2. ליכודניק

    האם ספרי לימוד יכולים או צריכים להיות כלי לחינוך פוליטי לדעות של חלק קטן מהאזרחים? לדעתי, ספרי לימוד אמורים בדיוק לשקף את הקונצנזוס והעובדות. יש ערך לכך שמתנחלת, פלסטינית-ישראלית ותושבת הרצליה לומדות מאותו ספר, גם אם הוא לא מתאים בדיוק להשקפת העולם של אף אחת מהן.
    אם הכותבת מצפה לספרים שיציגו דעה שאינה לגיטימית בעיני חלק מההורים, האם היא תסכים שבתי הספר יציגו דעות שאינן לגיטימיות בכיוון ההפוך, נאמר ישתתפו בסיורים בחברון בהנחיית הישוב היהודי שם?

    1. עדי ל

      אני לא בטוח שהייתי מציע לכפות תכנים חינוכיים כלשהם על מי שאינו מעוניין באלה, אבל א: זה שאנשים מחזיקים בעמדות שונות לא מבסס את נק' המפגש בין העמדות (הקונזנזוס) כתוכן ראוי לחינוך, וב: אין סימטריה – עמדה אינה שוות ערך לעמדות אחרות רק בזכות היותה בעלת תוכן כלשהו.

  3. עמית

    האם הכותבת מכירה מדינה שבה תכני מערכת החינוך כוללים ביקורות מ – "מרחב הסטייה" ?
    הגדרתית זה לא אפשרי. הרי על פי הכותבת – הגדרתית – ביקורת שמצויה ב – "מרחב הסטייה" היא ביקורת שהחברה תופסת כלא לגיטימית.
    כלומר מה שהכותבת עשתה זה לקחת הגדרה של סוג מסוים של ביקורת, שהגדרתית לא מופיע בתכני מערכת החינוך, ואז ביקרה את זה שזה לא מופיע בתכני מערכת החינוך. מרשים.

    לגבי "זאת למרות שהטיעון הזה הופרך בין השאר בספרו של אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין"(Ethnic cleansing of Palestine)" – הרשי לי לגחך. בכל אופן זה שיקרי להגיד שמערכת החינוך לא כוללת את הטענה הזו בספריה. ספר ההיסטוריה של משרד החינוך שאני מכיר מציג שלושה נרטיבים אחד לצד השני; הנרטיב הפלסטיני של "טיהור אתני", הנרטיב היהודי של בריחה בלבד, והנרטיב ה"היסטוריוני המקובל במחקר" שמדבר על שילוב של בריחה וגירושים.

  4. נתן

    אם כבר הזכרת "טיהור אתני", אולי במקרה ידוע לך כמה יהודים נשארו בשטחי ארץ ישראל שנותרו מחוץ למדינת ישראל לאחר 48?

    קבלי רמז- תכפילי את מספר המנדטים שקיבלה "דעם" ב100…..